ז'אן-ז'אק רוסו
ז'אן-ז'אק רוסו (28 ביוני 1712 – 2 ביולי 1778) היה פילוסוף, הוגה דעות, סופר ומלחין מז'נבה. הפילוסופיה הפוליטית שלו השפיעה על התקדמות עידן הנאורות ברחבי אירופה, כמו גם על היבטים של המהפכה הצרפתית ועל התפתחות המחשבה הפוליטית, הכלכלית והחינוכית המודרנית.
חיבורו של רוסו "מאמר על המקור ועל היסודות לאי-שוויון בין בני האדם", הטוען כי רכוש פרטי הוא מקור אי-השוויון, ו"האמנה החברתית", המתווה את הבסיס לסדר פוליטי לגיטימי, הם אבני יסוד במחשבה הפוליטית והחברתית המודרנית. הרומן הסנטימנטלי של רוסו "ג'ולי, או אלואיז החדשה" (1761) היה חשוב להתפתחות הקדם-רומנטיקה והרומנטיקה בספרות. ספרו "אמיל, או על החינוך" (1762) הוא מסה חינוכית על מקומו של הפרט בחברה. כתביו האוטוביוגרפיים של רוסו – "הווידויים" (שהושלמו ב-1770 ופורסמו לאחר מותו), שחנכו את האוטוביוגרפיה המודרנית, והחיבור הלא גמור "הזיות של מטייל בודד" (נכתב 1776–1778) – הדגימו את "עידן הרגישות" של סוף המאה ה-18, והתאפיינו בדגש מוגבר על סובייקטיביות והתבוננות פנימית שאפיינו מאוחר יותר את הכתיבה המודרנית.
ביוגרפיה
### נעורים
רוסו נולד ברפובליקה של ז'נבה, שהייתה באותה עת עיר-מדינה ושותפה פרוטסטנטית של הקונפדרציה השווייצרית, וכיום היא קנטון בשווייץ. מאז 1536, ז'נבה הייתה רפובליקה הוגנוטית ומושב הקלוויניזם. חמישה דורות לפני רוסו, אבותיו, דידייה, מוכר ספרים שאולי פרסם כתבים פרוטסטנטיים, נמלט מרדיפות הקתולים הצרפתים על ידי בריחה לז'נבה ב-1549, שם הפך לסוחר יין.
רוסו היה גאה בכך שלמשפחתו, מהמעמד הבינוני (moyen order), היו זכויות הצבעה בעיר. לאורך חייו, הוא נהג לחתום על ספריו "ז'אן-ז'אק רוסו, אזרח ז'נבה". ז'נבה, בתיאוריה, נוהלה באופן דמוקרטי על ידי אזרחיה הגברים בעלי זכות ההצבעה. האזרחים היו מיעוט באוכלוסייה בהשוואה למהגרים (תושבים) וצאצאיהם (ילידים). למעשה, במקום להיות מנוהלת על ידי הצבעת האזרחים, העיר נשלטה על ידי מספר קטן של משפחות עשירות שהרכיבו את "מועצת המאתיים"; הם האצילו את כוחם לקבוצה ביצועית בת 25 חברים מתוכם שנקראה "המועצה הקטנה".
התקיים ויכוח פוליטי רב בתוך ז'נבה, שהתפשט עד לסוחרים. דיונים רבים נערכו סביב הרעיון של ריבונות העם, שהאוליגרכיה השלטת לעגה לו. בשנת 1707, הרפורמטור הדמוקרטי פייר פאציו (Pierre Fatio) מחה על מצב זה, באומרו: "ריבון שלעולם אינו מבצע פעולת ריבונות הוא יצור דמיוני". הוא נורה בהוראת המועצה הקטנה. אביו של ז'אן-ז'אק רוסו, אייזק, לא היה בעיר אז, אך סבו של ז'אן-ז'אק תמך בפאציו ונענש על כך.
אביו של רוסו, אייזק רוסו, הלך בעקבות סבו, אביו ואחיו לעסקי השענות. הוא גם לימד ריקוד לתקופה קצרה. אייזק, למרות מעמדו כאומן, היה משכיל וחובב מוזיקה. רוסו כתב כי "שען מז'נבה הוא אדם שניתן להציג בכל מקום; שען פריזאי מתאים רק לדיבור על שעונים".
בשנת 1699, אייזק נקלע לקושי פוליטי לאחר שנכנס למריבה עם קצינים אנגלים שביקרו בעיר, שבתגובה שלפו את חרבותיהם ואיימו עליו. לאחר שהפקידים המקומיים התערבו, אייזק הוא שנענש, שכן ז'נבה הייתה מודאגת משמירה על קשריה עם מעצמות זרות.
אמו של רוסו, סוזן ברנאר רוסו, הגיעה ממשפחה מהמעמד הגבוה. היא גודלה על ידי דודה סמואל ברנאר, מטיף קלוויניסטי. הוא דאג לסוזן לאחר שאביה, ז'אק, שנקלע לצרות עם הרשויות המשפטיות והדתיות בשל ניאוף והחזקת פילגש, מת בשנות ה-30 לחייו. בשנת 1695, סוזן נאלצה לענות על אישומים כי השתתפה בתיאטרון רחוב כשהיא מחופשת לאישה כפרית כדי שתוכל להביט במונסיור וינסנט סאראסן, בו חשקה למרות נישואיו המתמשכים. לאחר שימוע, היא נצטוותה על ידי הקונסיסטוריה של ז'נבה לעולם לא לתקשר איתו שוב.
היא נישאה לאביו של רוסו בגיל 31. אחותו של אייזק נישאה לאחיה של סוזן שמונה שנים קודם לכן, לאחר שהיא נכנסה להריון והם ננזפו על ידי הקונסיסטוריה. הילד מת בלידתו. רוסו הצעיר שמע סיפור מומצא על המצב שבו אהבה צעירה נדחתה על ידי פטריארך לא מאשר אך גברה מאוחר יותר, מה שהוביל לשני נישואים שאיחדו את המשפחות באותו יום. רוסו מעולם לא למד את האמת.
רוסו נולד ב-28 ביוני 1712, ומאוחר יותר סיפר: "נולדתי כמעט מת, לא הייתה להם תקווה רבה להציל אותי". הוא הוטבל ב-4 ביולי 1712, בקתדרלה הגדולה. אמו מתה מקדחת הלידה תשעה ימים לאחר לידתו, מה שתיאר מאוחר יותר כ"ראשון באסונותיי".
הוא ואחיו הבכור פרנסואה גודלו על ידי אביהם ודודה מצד האב, שנקראה גם היא סוזן. כשהיה רוסו בן חמש, אביו מכר את הבית שקיבלה המשפחה מקרובי אמו. בעוד שהרעיון היה שבניו יירשו את הקרן כשיגדלו והוא יחיה מהריבית בינתיים, בסופו של דבר, האב לקח את רוב התמורה המשמעותית. עם מכירת הבית, משפחת רוסו עברה מהשכונה מהמעמד הגבוה לבית דירות בשכונת אומנים – צורפים, חרטים ושענים אחרים. כשגדל סביב אומנים, רוסו השווה אותם מאוחר יותר לטובה לאלה שיצרו עבודות אסתטיות יותר, וכתב: "אותם אנשים חשובים שנקראים אמנים ולא אומנים, עובדים אך ורק עבור הבטלנים והעשירים, וקובעים מחיר שרירותי על הצעצועים שלהם". רוסו נחשף גם לפוליטיקה מעמדית בסביבה זו, שכן האומנים התסיסו לעיתים קרובות בקמפיין התנגדות נגד המעמד המיוחס שניהל את ז'נבה.
לרוסו לא היה זיכרון של לימוד קריאה, אך הוא זכר כיצד כשהיה בן חמש או שש עודד אותו אביו לאהבת הקריאה:
> בכל לילה, אחרי ארוחת הערב, קראנו חלק מאוסף קטן של רומנים [סיפורי הרפתקאות], שהיו של אמי. תוכניתו של אבי הייתה רק לשפר את הקריאה שלי, והוא חשב שהיצירות המשעשעות הללו מחושבות כדי לתת לי חיבה אליה; אך עד מהרה מצאנו את עצמנו כל כך מעוניינים בהרפתקאות שהכילו, שקראנו לסירוגין לילות שלמים יחד ולא יכולנו לשאת להפסיק עד אחרי כרך. לפעמים, בבוקר, כששמענו את הסנוניות בחלוננו, אבי, שהתבייש מאוד בחולשה זו, היה קורא, "בוא, בוא, בוא נלך לישון; אני ילד יותר ממך." (הווידויים, ספר 1)
קריאתו של רוסו בסיפורי בריחה (כמו "אסטרה" מאת אונורה ד'אורפה) השפיעה עליו; מאוחר יותר כתב שהם "נתנו לי מושגים מוזרים ורומנטיים על חיי אנוש, שניסיון והרהור מעולם לא הצליחו לרפא אותי מהם". לאחר שסיימו לקרוא את הרומנים, הם החלו לקרוא אוסף של קלאסיקות עתיקות ומודרניות שהשאיר דוד אמו. מביניהם, המועדף עליו היה "חיי אישים" של פלוטרכוס, אותו היה מקריא לאביו בזמן שהיה מכין שעונים. רוסו ראה בעבודתו של פלוטרכוס סוג אחר של רומן – מעשים אציליים של גיבורים – והוא היה מציג את מעשי הדמויות עליהן קרא. ב"ווידויים" שלו, הצהיר רוסו כי קריאת יצירותיו של פלוטרכוס ו"השיחות בין אבי לביני להן זה נתן מקום, יצרו בי את הרוח החופשית והרפובליקנית".
צפייה בתושבי העיר המקומיים משתתפים במיליציות עשתה רושם גדול על רוסו. לאורך חייו, הוא נזכר בסצנה שבה, לאחר שהמיליציה בהתנדבות סיימה את התמרונים שלה, הם החלו לרקוד סביב מזרקה ורוב האנשים מהבניינים הסמוכים יצאו להצטרף אליהם, כולל הוא ואביו. רוסו תמיד ראה במיליציות את התגלמות הרוח העממית בניגוד לצבאות השליטים, אותם ראה כשכירי חרב מבישים.
כשהיה רוסו בן עשר, אביו, צייד נלהב, נקלע למריבה משפטית עם בעל קרקע עשיר שעל אדמותיו נתפס מסיג גבול. כדי להימנע מתבוסה בטוחה בבתי המשפט, הוא עבר לניון שבשטח ברן, כשהוא לוקח איתו את דודתו של רוסו, סוזן. הוא נישא בשנית, ומאותה נקודה, ז'אן-ז'אק ראה אותו מעט מאוד. ז'אן-ז'אק הושאר עם דודו מצד אמו, שארז אותו ואת בנו, אברהם ברנאר, לשלוח אותם לפנימייה לשנתיים אצל כומר קלוויניסטי בכפר מחוץ לז'נבה. כאן, הבנים קלטו את יסודות המתמטיקה והציור. רוסו, שתמיד התרגש עמוקות מטקסים דתיים, אפילו חלם לזמן מה להפוך לכומר פרוטסטנטי.
כמעט כל המידע על נעוריו של רוסו הגיע מ"הווידויים" שפורסמו לאחר מותו, שבהם הכרונולוגיה מעט מבולבלת, אם כי חוקרים אחרונים סרקו את הארכיונים למציאת ראיות מאשרות כדי למלא את החסר. בגיל 13, רוסו התמחה תחילה אצל נוטריון ולאחר מכן אצל חרט שהכה אותו. בגיל 15, הוא ברח מז'נבה (ב-14 במרץ 1728) לאחר שחזר לעיר ומצא את שערי העיר נעולים בשל העוצר.
בסבויה הסמוכה הוא מצא מקלט אצל כומר קתולי, שהכיר לו את פרנסואז-לואיז דה וארנס (Françoise-Louise de Warens), בת 29. היא הייתה אצילה מרקע פרוטסטנטי שהייתה פרודה מבעלה. כמטיפה חילונית מקצועית, היא קיבלה תשלום ממלך פיימונטה כדי לעזור להביא פרוטסטנטים לקתוליות. הם שלחו את הנער לטורינו, בירת סבויה (שכללה את פיימונטה, במה שהיא כיום איטליה), כדי להשלים את המרתו. זה הביא לכך שנאלץ לוותר על אזרחותו מז'נבה, אם כי מאוחר יותר יחזור לקלוויניזם כדי להשיב אותה.
בהמרת דתו לקתוליות, גם דה וארנס וגם רוסו הגיבו ככל הנראה להתעקשותו של הקלוויניזם על שחיתותו המוחלטת של האדם. ליאו דמרוש כותב: "ליטורגיה מז'נבה מהמאה ה-18 עדיין דרשה מהמאמינים להצהיר 'שאנחנו חוטאים אומללים, נולדים בשחיתות, נוטים לרע, לא מסוגלים בעצמנו לעשות טוב'". דה וארנס, דאיסטית בנטייתה, נמשכה לדוקטרינה הקתולית של מחילת חטאים.
כשמצא את עצמו לבדו, שכן אביו ודודו פחות או יותר התכחשו אליו, רוסו הנער תמך בעצמו לזמן מה כמשרת, מזכיר ומורה, כשהוא נודד באיטליה (פיימונטה וסבויה) ובצרפת. בין תלמידיו הייתה סטפני לואיז דה בורבון-קונטי. במהלך תקופה זו, הוא חי לסירוגין עם דה וארנס, אותה העריץ. מוריס קרנסטון מציין, "מאדאם דה וארנס [...] לקחה אותו למשק ביתה ושימשה לו כאם; הוא קרא לה 'מאמאן' והיא קראה לו 'פטי'." מוחמאת ממסירותו, דה וארנס ניסתה לעזור לו להתחיל במקצוע, וארגנה לו שיעורי מוזיקה רשמיים. בנקודה מסוימת, הוא למד בקצרה בסמינר עם הרעיון להפוך לכומר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### בגרות מוקדמת
כשהגיע רוסו לגיל 20, דה וארנס לקחה אותו כמאהב שלה, בעוד שהייתה אינטימית גם עם מנהל משק הבית שלה. ההיבט המיני של מערכת היחסים שלהם (ménage à trois) בילבל את רוסו וגרם לו לאי-נוחות, אך הוא תמיד החשיב את דה וארנס לאהבה הגדולה של חייו. כבזבזנית למדי, הייתה לה ספרייה גדולה והיא אהבה לארח ולהאזין למוזיקה. היא והמעגל שלה, שכלל חברים משכילים מהכמורה הקתולית, הציגו לרוסו את עולם הספרות והרעיונות. רוסו היה תלמיד אדיש, אך במהלך שנות ה-20 לחייו, שהתאפיינו בהתקפי היפוכונדריה ארוכים, הוא הקדיש את עצמו ברצינות ללימודי פילוסופיה, מתמטיקה ומוזיקה. בגיל 25, הוא קיבל ירושה קטנה מאמו והשתמש בחלק ממנה כדי להחזיר לדה וארנס על תמיכתה הכספית בו. בגיל 27, הוא קיבל עבודה כמורה בליון.
בשנת 1742, רוסו עבר לפריז כדי להציג בפני האקדמיה למדעים מערכת חדשה של תיווי מוזיקלי ממוספר שהאמין שתעשה את הונו. המערכת שלו, שנועדה להיות תואמת לטיפוגרפיה, מבוססת על שורה אחת, המציגה מספרים המייצגים מרווחים בין תווים ונקודות ופסיקים המציינים ערכים ריתמיים. מתוך אמונה שהמערכת אינה מעשית, האקדמיה דחתה אותה, אם כי הם שיבחו את שליטתו בנושא, ודחקו בו לנסות שוב. הוא התיידד עם דני דידרו באותה שנה, כשהם מתחברים סביב הדיון על מאמצים ספרותיים.
מ-1743 עד 1744, לרוסו הייתה משרה מכובדת אך דלת שכר כמזכיר של הרוזן דה מונטגיו, שגריר צרפת בוונציה. זה עורר בו אהבה לכל החיים למוזיקה איטלקית, במיוחד לאופרה:
> הבאתי איתי מפריז את הדעה הקדומה של אותה עיר נגד מוזיקה איטלקית; אך קיבלתי מהטבע גם רגישות ודקות הבחנה שדעה קדומה אינה יכולה לעמוד בפניהן. עד מהרה נדבקתי באותה תשוקה למוזיקה איטלקית שהיא מעוררת בכל אלה שמסוגלים להרגיש את מצוינותה. בהקשבה לברקרולות, גיליתי שעדיין לא ידעתי מהו שירה...
— הווידויים
מעסיקו של רוסו קיבל באופן שגרתי את משכורתו באיחור של עד שנה ושילם לעובדיו באופן לא סדיר. לאחר 11 חודשים, רוסו התפטר, כשהוא לוקח מהחוויה חוסר אמון עמוק בבירוקרטיה ממשלתית.
### חזרה לפריז
כשחזר לפריז, רוסו חסר הפרוטה התיידד והפך למאהב של תרז לבאסר (Thérèse Levasseur), תופרת שהייתה המפרנסת היחידה של אמה ושל אחים רבים וחסרי תועלת. בתחילה, הם לא חיו יחד, אם כי מאוחר יותר רוסו לקח את תרז ואת אמה לגור איתו כמשרתות שלו, והוא עצמו נטל על עצמו את נטל פרנסת משפחתה הגדולה. על פי "הווידויים" שלו, לפני שעברה לגור איתו, תרז ילדה לו בן ועוד ארבעה ילדים אחרים (אין אימות עצמאי למספר זה).
רוסו כתב שהוא שכנע את תרז למסור כל אחד מהיילודים לבית יתומים, למען "כבודה". "אמה, שחששה מהאי-נוחות של ילד, באה לעזרתי, והיא [תרז] אפשרה לעצמה להשתכנע" (הווידויים). במכתבו למאדאם דה פרנקוויל ב-1751, הוא העמיד פנים תחילה שהוא לא עשיר מספיק כדי לגדל את ילדיו, אך בספר התשיעי של "הווידויים" הוא נתן את הסיבות האמיתיות לבחירתו: "רעדתי מהמחשבה להפקיד אותם בידי משפחה שחונכה רע, כדי שיתחנכו עוד יותר גרוע. הסיכון בחינוך של בית היתומים היה הרבה פחות".
עשר שנים מאוחר יותר, רוסו ערך בירורים לגבי גורלו של בנו, אך למרבה הצער לא ניתן היה למצוא רישום. כאשר רוסו הפך לאחר מכן למפורסם כתיאורטיקן של חינוך וגידול ילדים, נטישת ילדיו שימשה את מבקריו, כולל וולטר ואדמונד ברק, כבסיס לטיעונים אד הומינם.
החל מכמה מאמרים על מוזיקה ב-1749, רוסו תרם מאמרים רבים ל"אנציקלופדיה" הגדולה של דידרו וד'אלמבר, המפורסם שבהם היה מאמר על כלכלה פוליטית שנכתב ב-1755.
רעיונותיו של רוסו היו תוצאה של דיאלוג אובססיבי כמעט עם סופרי העבר, מסוננים במקרים רבים דרך שיחות עם דידרו. בשנת 1749, רוסו ערך ביקורים יומיים אצל דידרו, שנזרק למבצר ונסן תחת צו מלכותי (lettre de cachet) בשל דעות ב"מכתב על העיוורים" שלו, שרמזו על מטריאליזם, אמונה באטומים ובברירה טבעית. על פי היסטוריון המדע קונוויי זירקל, רוסו ראה את מושג הברירה הטבעית "כסוכן לשיפור המין האנושי."
רוסו קרא על תחרות חיבורים בחסות האקדמיה של דיז'ון שתפורסם ב"מרקור דה פראנס" בנושא האם התפתחות האמנויות והמדעים הייתה מועילה מבחינה מוסרית. הוא כתב כי בזמן שהלך לוונסן (כחמישה קילומטרים מפריז), הייתה לו התגלות שהאמנויות והמדעים אחראים לניוון המוסרי של האנושות, שהיו טובים מיסודם בטבעם. "מאמר על המדעים והאמנויות" של רוסו מ-1750 זכה בפרס הראשון והעניק לו תהילה משמעותית.
רוסו המשיך בעניינו במוזיקה. הוא כתב גם את המילים וגם את המוזיקה לאופרה שלו "נביא הכפר" (Le devin du village), שהוצגה בפני המלך לואי ה-15 ב-1752. המלך היה כל כך מרוצה מהיצירה שהוא הציע לרוסו פנסיה לכל החיים. למורת רוחם של חבריו, רוסו דחה את הכבוד הגדול, מה שהביא לו לשמצה כ"האיש שסירב לפנסיה של מלך". הוא גם דחה כמה הצעות מועילות אחרות, לעיתים בבוטות שגבלה בתוקפנות שפגעה וגרמה לו לבעיות. באותה שנה, ביקור של להקת מוזיקאים איטלקים בפריז, והופעתם של "משרתת אדוניה" מאת ג'ובאני בטיסטה פרגולזי, עוררו את "מלחמת הליצנים" (Querelle des Bouffons), שהעמידה את תומכי המוזיקה הצרפתית נגד תומכי הסגנון האיטלקי. רוסו, כפי שצוין לעיל, היה תומך נלהב של האיטלקים נגד ז'אן-פיליפ ראמו ואחרים, ותרם תרומה חשובה עם "מכתב על המוזיקה הצרפתית".
### חזרה לז'נבה
עם חזרתו לז'נבה ב-1754, רוסו התנצר מחדש לקלוויניזם והשיב לעצמו את אזרחותו הרשמית מז'נבה. בשנת 1755, רוסו השלים את יצירתו הגדולה השנייה, "מאמר על המקור ועל היסודות לאי-שוויון בין בני האדם" (המאמר על אי-שוויון), שפירט את הטיעונים של "מאמר על המדעים והאמנויות".
הוא גם רדף אחרי קשר רומנטי לא ממומש עם סופי ד'אודטו בת ה-25, שנתן השראה חלקית לרומן האפיסטולרי שלו "ג'ולי, או אלואיז החדשה" (המבוסס גם על זיכרונות מהקשר האידילי בנעוריו עם מאדאם דה וארנס). סופי הייתה בת דודתה ואורחת בביתה של הפטרונית ובעלת הבית של רוסו, מאדאם ד'אפינה, שאותה הוא טיפל בצורה מתנשאת למדי. הוא התמרמר על כך שהוא עומד לרשותה של מאדאם ד'אפינה ותיעב את מה שראה כשיחה לא כנה ואתאיזם רדוד של האנציקלופדיסטים שפגש בשולחנה. רגשות פגועים הולידו מריבה מרה בת שלושה צדדים בין רוסו למאדאם ד'אפינה; המאהב שלה, העיתונאי גרים; וחברם המשותף, דידרו, שתפס את צדם נגד רוסו. דידרו תיאר מאוחר יותר את רוסו כ"שקרי, יהיר כמו השטן, כפוי טובה, אכזרי, צבוע ורשע... הוא ינק ממני רעיונות, השתמש בהם בעצמו, ואז העמיד פנים שהוא בז לי".
הפרידה של רוסו מהאנציקלופדיסטים חפפה לכתיבת שלוש יצירותיו הגדולות, שבכולן הדגיש את אמונתו היוקדת במקור רוחני של נשמת האדם והיקום, בניגוד למטריאליזם של דידרו, לה מטרי וד'אולבאק. בתקופה זו, רוסו נהנה מתמיכתם וחסותם של שארל השני פרנסואה פרדריק דה מונמורנסי-לוקסמבורג והנסיך דה קונטי, שניים מהאצילים העשירים והחזקים בצרפת. אנשים אלה אהבו באמת את רוסו ונהנו מיכולתו לשוחח על כל נושא, אך הם גם השתמשו בו כדרך להחזיר ללואי ה-15 ולסיעה הפוליטית שסביב פילגשו, מאדאם דה פומפדור. גם איתם, לעומת זאת, רוסו הרחיק לכת, כשהוא מזמין דחייה כשביקר את נוהג חכירת המיסים, שחלקם עסקו בו.
הרומן הסנטימנטלי בן 800 העמודים של רוסו, "ג'ולי, או אלואיז החדשה", פורסם ב-1761 להצלחה עצומה. התיאורים הנלהבים של הספר על היופי הטבעי של הכפר השווייצרי נגעו ללב הציבור ואולי עזרו להצית את השיגעון של המאה ה-19 לנופי האלפים. בשנת 1762, רוסו פרסם את "האמנה החברתית, עקרונות המשפט הפוליטי" באפריל. אפילו חברו אנטואן-ז'אק רוסטאן הרגיש מחויב לכתוב הפרכה מנומסת לפרק על דת אזרחית ב"אמנה החברתית", שרמז כי המושג של רפובליקה נוצרית הוא פרדוקסלי שכן הנצרות לימדה כניעה ולא השתתפות בענייני ציבור. רוסו עזר לרוסטאן למצוא מוציא לאור להפרכה.
רוסו פרסם את "אמיל, או על החינוך" במאי. חלק מפורסם ב"אמיל", "מקצוע האמונה של כומר מסבויה", נועד להיות הגנה על אמונה דתית. בחירתו של רוסו בכומר קתולי מרקע איכרי צנוע (המבוסס ככל הנראה על כומר אדיב שפגש כנער) כדובר להגנת הדת הייתה כשלעצמה חידוש נועז לתקופה. האמונה של הכומר הייתה זו של הסוציניאניזם (או אוניטריאליזם כפי שהוא נקרא כיום). מכיוון שהיא דחתה את החטא הקדמון ואת ההתגלות האלוהית, גם הרשויות הפרוטסטנטיות וגם הקתוליות נפגעו.
יתרה מכך, רוסו דגל בדעה כי, במידה שהם מובילים אנשים למידות טובות, כל הדתות ראויות באותה מידה, וכי אנשים צריכים לכן לדבוק בדת שבה חונכו. אדישות דתית זו גרמה לכך שרוסו וספריו נאסרו בצרפת ובז'נבה. הוא גונה מהדוכן על ידי הארכיבישוף של פריז, ספריו נשרפו והוצאו צווי מעצר נגדו. חברים לשעבר כמו ז'אק ורן מז'נבה לא יכלו לקבל את דעותיו וכתבו הפרכות אלימות.
צופה אוהד, דייוויד יום, "לא הביע הפתעה כשנודע לו שספריו של רוסו נאסרו בז'נבה ובמקומות אחרים". רוסו, הוא כתב, "לא נקט באמצעי זהירות להטיל רעלה על רגשותיו; ומכיוון שהוא בז לזיוף בוז לדעות מבוססות, הוא לא יכול היה לתהות שכל הקנאים היו חמושים נגדו. חופש העיתונות אינו מובטח כל כך באף מדינה... כדי לא להפוך התקפה פתוחה כזו על דעה קדומה פופולרית למסוכנת במקצת."
### וולטר ופרידריך הגדול
לאחר ש"אמיל" של רוסו הרגיז את הפרלמנט הצרפתי, הוצא צו מעצר על ידי הפרלמנט נגדו, מה שגרם לו לברוח לשווייץ. לאחר מכן, כאשר גם הרשויות השווייצריות התגלו כלא אוהדות כלפיו – כשהן מגנות גם את "אמיל" וגם את "האמנה החברתית" – וולטר הוציא הזמנה לרוסו לבוא ולהתגורר איתו, בהעירו כי: "תמיד אוהב את מחבר ה'ויקאר מסבויה' מה שעשה, ומה שעשוי לעשות... שייבוא לכאן [לפרני]! הוא חייב לבוא! אקבל אותו בזרועות פתוחות. הוא יהיה כאן אדון יותר ממני. אתייחס אליו כמו אל בני שלי."
רוסו הביע מאוחר יותר חרטה על כך שלא השיב להזמנתו של וולטר. ביולי 1762, לאחר שרוסו עודכן כי אינו יכול להמשיך להתגורר בברן, ד'אלמבר יעץ לו לעבור לנסיכות נשאטל, שנשלטה על ידי פרידריך הגדול מפרוסיה. לאחר מכן, רוסו קיבל הזמנה להתגורר במוטייה, חמישה עשר קילומטרים מנשאטל. ב-11 ביולי 1762, כתב רוסו לפרידריך, ותיאר כיצד גורש מצרפת, מז'נבה ומברן; וביקש את הגנתו של פרידריך. הוא גם ציין כי ביקר את פרידריך בעבר וימשיך להיות ביקורתי כלפי פרידריך בעתיד, תוך שהוא מציין עם זאת: "הוד מלכותך רשאי לנהוג בי כרצונך." פרידריך, עדיין בעיצומה של מלחמת שבע השנים, כתב אז למושל המקומי של נשאטל, המרשל קית', שהיה חבר משותף שלהם:
> עלינו לעזור למסכן האומלל הזה. עוונו היחיד הוא שיש לו דעות מוזרות שהוא חושב שהן טובות. אשלח מאה כתרים, מהם תהיה אדיב מספיק לתת לו כמה שהוא צריך. אני חושב שהוא יקבל אותם בעין יפה יותר מאשר במזומן. אם לא היינו במלחמה, אם לא היינו הרוסים, הייתי בונה לו הרמיטאז' עם גינה, שבו יוכל לחיות כפי שאני מאמין שאבותינו הראשונים חיו... אני חושב שהרוסו המסכן החמיץ את ייעודו; הוא נולד בבירור להיות נזיר מפורסם, אב מדבר, מפורסם בסיגופיו ובהלקאותיו... אני מסיק שהמוסר של הפרא שלך טהור כמו שמוחו לא הגיוני.
רוסו, נרגש מהעזרה שקיבל מפרידריך, הצהיר כי מאז ואילך הוא גילה עניין רב בפעילותו של פרידריך. כשהמלחמה עמדה להסתיים, רוסו כתב לפרידריך שוב, הודה לו על העזרה שקיבל ודחק בו להפסיק את הפעילות הצבאית ולשאוף לשמח את נשואיו במקום זאת. פרידריך לא נתן תשובה ידועה אך העיר לקית' שרוסו נתן לו "נזיפה".
### נמלט
במשך יותר משנתיים (1762–1765) חי רוסו במוטייה, כשהוא מבלה את זמנו בקריאה וכתיבה ובפגישות עם מבקרים כמו ג'יימס בוזוול (דצמבר 1764). (בוזוול תיעד את דיוניו הפרטיים עם רוסו, הן בציטוט ישיר והן בדיאלוג דרמטי, על פני מספר עמודים ביומנו מ-1764.) כתחביב, הוא אימץ את המסורת המקומית של הכנת תחרה. בינתיים, השרים המקומיים היו מודעים לכפירות בחלק מכתביו והחליטו לא לתת לו להישאר בסביבה. הקונסיסטוריה של נשאטל זימנה את רוסו לענות על אישום בבלספמיה. הוא כתב בחזרה וביקש להשתחרר בשל חוסר יכולתו לשבת זמן רב בשל מחלתו.
הכומר של רוסו עצמו, פרדריק-גיום דה מונמולן, החל לגנות אותו בפומבי כאנטיכריסט. בדרשה מתלהמת אחת, ציטט מונמולן את משלי ט"ו, ח': "זבח רשעים תועבת ה', ותפילת ישרים רצונו"; זה פורש על ידי כולם כמשמעות לכך שהשתתפותו של רוסו בטקס הקודש הייתה מתועבת בעיני האל.
ההתקפות הכנסייתיות הציתו את המתפללים, שהחלו להשליך אבנים על רוסו כשהיה יוצא לטיולים. בסביבות חצות ה-6–7 בספטמבר 1765, נזרקו אבנים על הבית שבו שהה רוסו, וכמה חלונות זכוכית נופצו. כשפקיד מקומי, מרטינה, הגיע למעונו של רוסו הוא ראה כל כך הרבה אבנים על המרפסת שהוא קרא "אלוהים אדירים, זו מחצבה!" בנקודה זו, חבריו של רוסו במוטייה יעצו לו לעזוב את העיר.
מכיוון שרצה להישאר בשווייץ, החליט רוסו לקבל הצעה לעבור לאי זעיר, איל דה סן-פייר, שבו בית בודד. למרות שהיה בתוך קנטון ברן, ממנו גורש שנתיים קודם לכן, הובטח לו באופן לא רשמי שהוא יכול לעבור לבית האי הזה ללא חשש ממעצר, וכך עשה (10 בספטמבר 1765). כאן, למרות ריחוקו של מקום המקלט שלו, מבקרים חיפשו אותו כסלבריטאי.
ב-17 באוקטובר 1765, הסנאט של ברן הורה לרוסו לעזוב את האי ואת כל שטח ברן תוך חמישה עשר ימים. הוא השיב, וביקש רשות להאריך את שהותו, והציע להיכלא בכל מקום בתחום שיפוטם עם כמה ספרים בלבד ברשותו ורשות לטייל מדי פעם בגינה בזמן שהוא חי על חשבונו. תגובת הסנאט הייתה להורות לרוסו לעזוב את האי, ואת כל שטח ברן, תוך עשרים וארבע שעות. ב-29 באוקטובר 1765 הוא עזב את איל דה סן-פייר ועבר לשטרסבורג. בנקודה זו הוא קיבל הזמנות ממספר גורמים באירופה, ועד מהרה החליט לקבל את הזמנתו של יום לנסוע לאנגליה.
ב-9 בדצמבר 1765, לאחר שהשיג דרכון מהממשלה הצרפתית, עזב רוסו את שטרסבורג לפריז, שם הגיע שבוע לאחר מכן ולן בארמון של חברו, הנסיך דה קונטי. כאן פגש את יום, וגם חברים רבים ואנשים מאחלים, והפך לדמות בולטת בעיר. בתקופה זו, יום כתב: "אי אפשר לבטא או לדמיין את ההתלהבות של האומה הזו לטובת רוסו... אף אדם מעולם לא נהנה מתשומת לבם כל כך... וולטר וכל השאר לוקים בחסר."
למרות שדידרו רצה בתקופה זו פיוס עם רוסו, שניהם ציפו ליוזמה מהשני, והשניים לא נפגשו.
מכתב וולפול
ב-1 בינואר 1766, גרים כלל ב"התכתבות הספרותית" שלו מכתב שנאמר כי נכתב על ידי פרידריך הגדול לרוסו. הוא למעשה חובר על ידי הוראס וולפול כתרמית שובבה. וולפול מעולם לא פגש את רוסו, אך הוא הכיר היטב את דידרו וגרים. המכתב מצא עד מהרה פרסום רחב; יום נחשב כמי שהיה נוכח, וכמי שהשתתף ביצירתו. ב-16 בפברואר 1766, יום כתב למרקיזה דה בראבנטן: "הבדיחה היחידה שהרשיתי לעצמי בקשר למכתב המדומה של מלך פרוסיה נעשתה על ידי בשולחן האוכל של לורד אוסורי." מכתב זה היה אחת הסיבות לקרע המאוחר ביחסיו של יום עם רוסו.
### בבריטניה
ב-4 בינואר 1766 עזב רוסו את פריז עם יום, הסוחר דה לוז (חבר ותיק של רוסו), וכלב המחמד של רוסו סולטן. לאחר מסע של ארבעה ימים לקאלה, שם שהו שני לילות, עלו הנוסעים על ספינה לדובר. ב-13 בינואר 1766 הם הגיעו ללונדון. זמן קצר לאחר הגעתם, דייוויד גאריק ארגן תא בתיאטרון דרורי ליין עבור יום ורוסו בלילה שבו נכחו גם המלך והמלכה. גאריק עצמו הופיע בקומדיה מאת עצמו, וגם בטרגדיה מאת וולטר. רוסו התרגש כל כך במהלך ההופעה שהוא נשען רחוק מדי וכמעט נפל מהתא; יום ציין שהמלך והמלכה הסתכלו על רוסו יותר מאשר על ההופעה. לאחר מכן, גאריק הגיש ארוחת ערב לרוסו, ששיבח את משחקו של גאריק: "אדוני, גרמת לי להזיל דמעות בטרגדיה שלך, ולחייך בקומדיה שלך, למרות שבקושי הבנתי מילה מהשפה שלך."
בתקופה זו, ליום הייתה דעה חיובית על רוסו. במכתב למאדאם דה בראבנטן, יום כתב שאחרי שהתבונן ברוסו בקפידה הוא הגיע למסקנה שמעולם לא פגש אדם חביב ומוסרי יותר. לדברי יום, רוסו היה "עדין, צנוע, חיבה, חסר אינטרסים, בעל רגישות קיצונית". בתחילה, יום שיכן את רוסו בביתה של מאדאם אדמס בלונדון, אך רוסו החל לקבל כל כך הרבה מבקרים שהוא רצה עד מהרה לעבור למיקום שקט יותר. הצעה הגיעה לשכן אותו במנזר וולשי, והוא נטה לקבל אותה, אך יום שכנע אותו לעבור לצ'יזוויק. רוסו ביקש כעת מתרז להצטרף אליו.
בינתיים, ג'יימס בוזוול, שהיה אז בפריז, הציע ללוות את תרז לרוסו. בוזוול פגש קודם לכן את רוסו ותרז במוטייה. הוא שלח לתרז שרשרת גרנט וכתב לרוסו בבקשת רשות לתקשר איתה מדי פעם. יום חזה מה עומד לקרות: "אני חושש מאירוע כלשהו שיהיה קטלני לכבודו של חברנו." בוזוול ותרז היו יחד יותר משבוע, ועל פי הערות ביומנו של בוזוול הם מימשו את מערכת היחסים, כשהם מקיימים יחסי מין מספר פעמים. בהזדמנות אחת, תרז אמרה לבוזוול: "אל תדמיין שאתה מאהב טוב יותר מרוסו."
מכיוון שרוסו היה להוט לעבור למיקום מרוחק יותר, ריצ'רד דבנפורט – אלמן עשיר ומבוגר שדיבר צרפתית – הציע לארח את תרז ורוסו בווטון הול בסטפורדשייר. ב-22 במרץ 1766 יצאו רוסו ותרז לווטון, בניגוד לעצתו של יום. יום ורוסו לעולם לא ייפגשו שוב. בתחילה רוסו אהב את מקום מגוריו החדש בווטון הול וכתב לחיוב על היופי הטבעי של המקום, ועל כך שהוא מרגיש שנולד מחדש, שוכח צער עבר.
מריבה עם יום
ב-3 באפריל 1766 פרסם עיתון יומי את המכתב המהווה את התרמית של הוראס וולפול על רוסו – מבלי להזכיר את וולפול כמחבר בפועל; העובדה שעורך הפרסום היה חברו האישי של יום החמירה את צערו של רוסו. בהדרגה החלו להופיע מאמרים ביקורתיים על רוסו בעיתונות הבריטית; רוסו הרגיש שיום, כמארחו, היה צריך להגן עליו. יתרה מכך, לפי הערכתו של רוסו, חלק מהביקורת הציבורית הכילה פרטים שרק יום היה מודע להם. יתרה מכך, רוסו נפגע לגלות שיום התגורר בלונדון עם פרנסואה טרונשן, בנו של אויבו של רוסו בז'נבה.
בערך בתקופה זו, וולטר פרסם בעילום שם (כמו תמיד) את "מכתב לד"ר ז'. ז'. פנסוף" שבו נתן קטעים מהצהרותיו הקודמות של רוסו שהיו ביקורתיות כלפי החיים באנגליה; החלקים המזיקים ביותר בכתיבתו של וולטר הודפסו מחדש בכתב עת לונדוני. רוסו החליט כעת שיש קונספירציה שמתבשלת כדי להכפיש אותו. סיבה נוספת למורת רוחו של רוסו הייתה דאגתו שיום עלול לחבל בדואר שלו. אי-ההבנה נבעה מכך שרוסו התעייף מקבלת התכתבות ענפה שעל דמי המשלוח שלה היה צריך לשלם. יום הציע לפתוח את הדואר של רוסו בעצמו ולהעביר את המכתבים החשובים לרוסו; הצעה זו התקבלה. עם זאת, ישנן עדויות לכך שיום יירט אפילו את הדואר היוצא של רוסו.
לאחר התכתבות מסוימת עם רוסו, שכללה מכתב בן שמונה עשר עמודים מרוסו המתאר את הסיבות לטינתו, יום הגיע למסקנה שרוסו מאבד את שיווי המשקל הנפשי שלו. כשנודע לו שרוסו הלשין עליו לחבריו בפריז, יום שלח עותק של מכתבו הארוך של רוסו למאדאם דה בופלר. היא השיבה וציינה כי, לפי הערכתה, השתתפותו לכאורה של יום בחיבור המכתב המזויף של הוראס וולפול הייתה הסיבה לכעסו של רוסו.
כשיום למד שרוסו כותב את "הווידויים", הוא הניח שהסכסוך הנוכחי יופיע בספר. אדם סמית', טורגו, המרשל קית', הוראס וולפול ומאדאם דה בופלר יעצו ליום לא להפוך את מריבתו עם רוסו לפומבית; עם זאת, חברים רבים בחוג של הולבאק – במיוחד ד'אלמבר – דחקו בו לחשוף את גרסתו לאירועים. באוקטובר 1766 תורגמה גרסתו של יום למריבה לצרפתית ופורסמה בצרפת; בנובמבר היא פורסמה באנגליה. גרים כלל אותה ב"התכתבות הספרותית" שלו; בסופו של דבר:
> ...המריבה הדהדה בז'נבה, אמסטרדם, ברלין וסנט פטרסבורג. תריסר חוברות הכפילו את הרעש. וולפול הדפיס את גרסתו לסכסוך; בוזוול תקף את וולפול; ה"תקציר על מר רוסו" של מאדאם דה לה טור כינה את יום בוגד; וולטר שלח לו חומר נוסף על חסרונותיו ופשעיו של רוסו, על ביקוריו ב"מקומות בעלי שם רע", ועל פעילותו המסיתה בשווייץ. ג'ורג' השלישי "עקב אחרי הקרב בסקרנות רבה".
לאחר שהסכסוך הפך לפומבי, בחלקו בשל הערות של מוציאים לאור בולטים כמו אנדרו מילר, וולפול אמר ליום שמריבות כאלה רק הופכות למקור שעשוע עבור אירופה. דידרו נקט עמדה צדקה כלפי הבלגן: "הכרתי היטב את שני הפילוסופים האלה. יכולתי לכתוב עליהם מחזה שיגרום לך לבכות, וזה יתרץ את שניהם." בעיצומה של המחלוקת סביב מריבתו עם יום, רוסו שמר על שתיקה פומבית; אך הוא החליט כעת לחזור לצרפת. כדי לעודד אותו לעשות זאת במהירות, תרז יעצה לו שהמשרתים בווטון הול מבקשים להרעיל אותו. ב-22 במאי 1767 יצאו רוסו ותרז מדובר לקאלה.
### בגרנובל
ב-22 במאי 1767, רוסו נכנס שוב לצרפת למרות שצו מעצר נגדו עדיין היה בתוקף. הוא נקט בשם בדוי, אך זוהה, ונערך לכבודו משתה על ידי העיר אמיין. אצילים צרפתים הציעו לו מגורים בתקופה זו. בתחילה, החליט רוסו להישאר באחוזה ליד פריז השייכת למירבו. לאחר מכן, ב-21 ביוני 1767, הוא עבר לטירה של הנסיך דה קונטי בטרי.
בערך בתקופה זו, רוסו החל לפתח תחושות של פרנויה, חרדה וקונספירציה נגדו. רוב זה היה רק הדמיון שלו בעבודה, אך ב-29 בינואר 1768, התיאטרון בז'נבה נהרס בשריפה, וולטר האשים בשקר את רוסו בכך שהוא האשם. ביוני 1768, רוסו עזב את טרי, כשהוא משאיר את תרז מאחור, ונסע תחילה לליון, ולאחר מכן לבורגואן. הוא הזמין כעת את תרז למקום הזה ונישא לה, תחת שם הבדוי שלו "רנו" בטקס אזרחי מזויף בבורגואן ב-30 באוגוסט 1768.
בינואר 1769, רוסו ותרז הלכו לגור בבית חווה ליד גרנובל. כאן הוא עסק בבוטניקה והשלים את "הווידויים". בתקופה זו הביע חרטה על כך שהפקיד את ילדיו בבית יתומים. ב-10 באפריל 1770, רוסו ותרז יצאו לליון שם התיידד עם הוראס קואינה, מעצב בדים ומוזיקאי חובב. בהצעתו של רוסו, קואינה הלחין קטעי מוזיקה לפואמה בפרוזה של רוסו "פיגמליון"; זה בוצע בליון יחד עם הרומנסה של רוסו "נביא הכפר" לשבחי הציבור. ב-8 ביוני, רוסו ותרז עזבו את ליון לפריז; הם הגיעו לפריז ב-24 ביוני.
בפריז, רוסו ותרז לנו בשכונה לא אופנתית של העיר, רו דה פלאטייר – שנקראת כיום רו ז'אן-ז'אק רוסו. הוא תמך בעצמו כעת כלכלית על ידי העתקת מוזיקה, והמשיך בלימודי הבוטניקה שלו. בתקופה זו גם כתב את "מכתבים על יסודות הבוטניקה". אלה כללו סדרה של מכתבים שכתב רוסו למאדאם דלסרט בליון כדי לעזור לבנותיה ללמוד את הנושא. מכתבים אלה זכו לשבחים נרחבים כאשר פורסמו בסופו של דבר לאחר מותו. "זהו מודל פדגוגי אמיתי, והוא משלים את אמיל," העיר גתה.
כדי להגן על המוניטין שלו מפני רכילות עוינת, רוסו החל לכתוב את "הווידויים" ב-1765. בנובמבר 1770, אלה הושלמו, ולמרות שלא רצה לפרסם אותם בתקופה זו, הוא החל להציע קריאות קבוצתיות של חלקים מסוימים מהספר. בין דצמבר 1770 למאי 1771, רוסו ערך לפחות ארבע קריאות קבוצתיות של ספרו כשהקריאה האחרונה נמשכה שבע עשרה שעות. עד לאחד המפגשים הללו, קלוד ז'וזף דוראט, כתב:
> ציפיתי למפגש של שבע או שמונה שעות; הוא נמשך ארבע עשרה או חמש עשרה. ... הכתיבה היא באמת תופעה של גאונות, של פשטות, כנות ואומץ. כמה ענקים צומצמו לגמדים! כמה אנשים עלומים אך מוסריים הוחזרו לזכויותיהם ונקמו נגד הרשעים על ידי עדותו היחידה של אדם ישר!
לאחר מאי 1771, לא היו יותר קריאות קבוצתיות מכיוון שמאדאם ד'אפינה כתבה למפקד המשטרה, שהיה חברה, לעצור את הקריאות של רוסו כדי לשמור על פרטיותה. המשטרה קראה לרוסו, שהסכים להפסיק את הקריאות. "הווידויים" שלו פורסמו סוף סוף לאחר מותו ב-1782.
בשנת 1772, רוסו הוזמן להציג המלצות לחוקה חדשה עבור האיחוד הפולני-ליטאי, מה שהוביל ל"שיקולים על ממשלת פולין", שהיה אמור להיות יצירתו הפוליטית הגדולה האחרונה.
גם בשנת 1772, רוסו החל לכתוב את "רוסו, שופט של ז'אן-ז'אק", שהיה ניסיון נוסף להשיב למבקריו. הוא סיים לכתוב אותו ב-1776. הספר הוא בצורה של שלושה דיאלוגים בין שתי דמויות; "צרפתי" ו"רוסו", שמתווכחים על היתרונות והחסרונות של דמות שלישית – סופר בשם ז'אן-ז'אק. הוא תואר כיצירתו הבלתי קריאה ביותר; בהקדמה לספר, רוסו מודה שהוא עשוי להיות חזרתי ומבולגן, אך הוא מתחנן לסלחנותו של הקורא על בסיס העובדה שהוא צריך להגן על המוניטין שלו מפני השמצה לפני מותו.
### שנים אחרונות
בשנת 1766, רוסו הרשים את יום בכושר הגופני שלו על ידי בילוי עשר שעות בלילה על הסיפון במזג אוויר קשה במהלך המסע בספינה מקאלה לדובר בזמן שיום היה מרותק לדרגשו. "כשכל הימאים היו כמעט קפואים למוות... הוא לא ספג נזק... הוא אחד האנשים החסונים ביותר שהכרתי אי פעם," ציין יום. מחלת השתן שלו הוקלה גם היא מאוד לאחר שהפסיק להקשיב לעצת הרופאים. באותה תקופה, מציין דמרוש, לעיתים היה עדיף לתת לטבע לעשות את שלו מאשר להעמיד את עצמך להליכים רפואיים. בריאותו הכללית השתפרה גם היא.
ב-24 באוקטובר 1776, כשהלך ברחוב צר בפריז, הגיעה כרכרה של אציל בדהירה מטורפת