פייר בומרשה

פייר בומרשה

פייר-אוגוסטן קארון דה בומרשה (בצרפתית: Pierre-Augustin Caron de Beaumarchais; נולד כקארון; 24 בינואר 1732 – 18 במאי 1799) היה מחזאי ודיפלומט צרפתי מתקופת הנאורות. הוא ידוע בעיקר בזכות שלושת מחזות פיגארו שלו, ובמהלך חייו עסק גם בשענות, המצאה, מוזיקה, ריגול, הוצאה לאור, סחר בנשק ומהפכנות (בצרפת ובארצות הברית).

בומרשה, שנולד כבנו של שען פריזאי, עלה בדרגות החברה הצרפתית והפך למשפיע בחצרו של לואי ה-15 כממציא וכמורה למוזיקה. הוא יצר קשרים עסקיים וחברתיים חשובים, מילא תפקידים שונים כדיפלומט וכמרגל, וצבר הון ניכר לפני שסדרת מאבקים משפטיים יקרים סיכנה את המוניטין שלו.

כאחד התומכים הצרפתים המוקדמים בעצמאות ארצות הברית, בומרשה שתדלן מול הממשלה הצרפתית בשם המורדים האמריקאים במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית. בומרשה פיקח על סיוע חשאי מממשלות צרפת וספרד לאספקת נשק וסיוע כספי למורדים בשנים שקדמו לכניסתה הרשמית של צרפת למלחמה ב-1778. מאוחר יותר הוא נאבק כדי להחזיר כספים שהשקיע באופן אישי בתוכנית. בומרשה היה גם משתתף בשלבים המוקדמים של המהפכה הצרפתית ב-1789.

חיים מוקדמים

בומרשה נולד בשם פייר-אוגוסטן קארון ברחוב סן-דני בפריז ב-24 בינואר 1732, לאנדרה-שארל קארון, שען ממו (Meaux). המשפחה הייתה בעבר הוגנוטית, אך התנצרה לנצרות קתולית בעקבות ביטול האדיקט של נאנט והרדיפות המוגברות של פרוטסטנטים שבאו בעקבותיו. המשפחה הייתה ממעמד הביניים המבוסס ובומרשה זכה לילדות שלווה ומאושרת. כבן יחיד, הוא פונק על ידי הוריו וחמש אחיותיו. הוא גילה עניין במוזיקה וניגן בכמה כלים. למרות אמונתו, בומרשה שמר על אהדה כלפי הפרוטסטנטים ופעל לאורך חייו למען זכויותיהם האזרחיות.

אחת מאחיותיו, מארי-ז'וזף קארון, הפכה לאמנית; בת דודתם הייתה האמנית סוזן קארון.

מגיל עשר, בומרשה קיבל חינוך ב"בית ספר כפרי", שם למד מעט לטינית. בגיל 12 עזב את בית הספר כדי להתמחות אצל אביו במלאכת השענות. ייתכן שהשתמש בחוויותיו מאותן שנים כהשראה לדמותו של כרובינו כשכתב את "נישואי פיגארו". הוא נהג להזניח את עבודתו, ובשלב מסוים גורש על ידי אביו, אך הורשה לחזור לאחר שהתנצל על התנהגותו הגרועה.

באותה תקופה, שעוני כיס היו בדרך כלל לא אמינים ושמשו יותר כאביזרי אופנה. בומרשה בילה כמעט שנה במחקר שיפורים. ביולי 1753, בגיל עשרים ואחת, הוא המציא מנגנון איזון לשעון שהפך אותם למדויקים וקומפקטיים באופן משמעותי.

האדם הראשון שהתעניין בהמצאה חדשה זו היה ז'אן-אנדרה לפוט, השען המלכותי בצרפת, שעבודותיו נמצאו בארמון לוקסמבורג, ארמון טווילרי, הפאלה-רויאל והגנים הבוטניים. לפוט הפך למנטור של בומרשה לאחר שגילה את כישרונו של הנער במפגש מקרי בחנות של משפחת קארון. הוא עודד אותו בעודו עובד על ההמצאה החדשה, רכש את אמונו, ומיהר לגנוב את הרעיון לעצמו, כשהוא כותב מכתב לאקדמיה הצרפתית למדעים המתאר את "מערכת לפוט". בומרשה זעם כשקרא בגיליון ספטמבר של "לה מרקור דה פראנס" (Le Mercure de France) שמר לפוט המציא זה עתה מנגנון נפלא לייצור שעון נייד יותר, וכתב מכתב חריף לאותו עיתון המגן על ההמצאה כשלו ודוחק באקדמיה הצרפתית למדעים לראות את ההוכחות בעצמם. "למען האמת והמוניטין שלי," הוא אמר, "אני לא יכול לתת לבגידה כזו לעבור בשתיקה וחייב לתבוע כשליי את המצאת המכשיר הזה." לפוט הגן על עצמו באמצעות הצהרה של שלושה ישועים שטענו כי הראה להם מנגנון כזה במאי 1753.

בפברואר שלאחר מכן, האקדמיה אכן פסקה לטובת בומרשה, מה שהזניק אותו לכוכבות והוריד את לפוט לתהום הנשייה, כאשר "פרשת לפוט" הפכה לנושא השיחה של פריז. זמן קצר לאחר מכן, המלך לואי ה-15 ביקש מבומרשה ליצור שעון המורכב על טבעת עבור פילגשו, מאדאם דה פומפדור. לואי התרשם כל כך מהתוצאה עד שמינה את בומרשה ל"ספק למלך", ועסק המשפחה של קארון שגשג.

עלייה להשפעה

### נישואים ושם חדש

בשנת 1755 פגש בומרשה את מדלן-קתרין אוברטן, אלמנה, והתחתן איתה בשנה שלאחר מכן. היא עזרה לו להבטיח משרה מלכותית, והוא ויתר על השענות. זמן קצר לאחר נישואיו, הוא אימץ את השם "פייר-אוגוסטן קארון דה בומרשה", שגזר מ"לה בואה מרשה" (le Bois Marchais), שם של פיסת אדמה השייכת לאשתו. הוא האמין שהשם נשמע מפואר ואריסטוקרטי יותר, ואימץ באותו זמן שלט אצולה משוכלל. קתרין מתה פחות משנה לאחר מכן, מה שהפיל אותו לבעיות כלכליות, והוא צבר חובות גדולים.

### חסות מלכותית

בעיותיו של בומרשה הוקלו כאשר מונה ללמד את ארבע בנותיו של לואי ה-15 לנגן בנבל. תפקידו גדל עד מהרה והוא הפך ליועץ מוזיקלי למשפחת המלוכה. ב-1759 פגש קארון את ז'וזף פארי דובֶרני, יזם מבוגר ועשיר. בומרשה סייע לו להשיג את אישור המלך לאקדמיה הצבאית החדשה שבנה, האקול רויאל מיליטר (École Royale Militaire), ובתורו הבטיח דובֶרני לעזור להפוך אותו לעשיר. השניים הפכו לחברים קרובים מאוד ושיתפו פעולה במיזמים עסקיים רבים. בסיוע דובֶרני, רכש בומרשה את התואר מזכיר-יועץ למלך בשנים 1760–1761, ובכך השיג גישה לאצולה הצרפתית. לאחר מכן נרכש ב-1763 תואר שני, משרת סגן גנרל של הציד, תפקיד שפיקח על הפארקים המלכותיים. בסביבות זמן זה, הוא התארס לפולין לה ברטון, שהגיעה ממשפחת בעלי מטעים מסן-דומינג, אך ביטל את האירוסין כשגילה שהיא אינה עשירה כפי שהובילו אותו להאמין.

### ביקור במדריד

באפריל 1764 החל בומרשה שהות של עשרה חודשים במדריד, לכאורה כדי לעזור לאחותו, ליזט, שננטשה על ידי ארוסה, חוסה קלאביחו אי פחארדו, פקיד במשרד המלחמה. בזמן שהותו בספרד, הוא עסק בעיקר בביצוע עסקאות עסקיות עבור דובֶרני. הם חיפשו חוזים בלעדיים למושבה שנרכשה זה עתה על ידי ספרד, לואיזיאנה הספרדית, וניסו להשיג את הזכות לייבא עבדים למושבות הספרדיות באמריקה. בומרשה נסע למדריד עם מכתב המלצה מאטיין פרנסואה, הדוכס משואזול, שהיה כעת פטרונו הפוליטי. בתקווה להבטיח את תמיכתו של קלאביחו בעסקאותיו על ידי קשירתו בנישואין, בומרשה בתחילה בייש את קלאביחו להסכים להתחתן עם ליזט, אך כאשר צצו פרטים נוספים על התנהגותו של קלאביחו, הנישואים בוטלו.

עסקאותיו של בומרשה נמשכו זמן רב, והוא בילה את רוב זמנו בספיגת האווירה של ספרד, שתהפוך להשפעה מרכזית על כתביו המאוחרים. למרות שהתיידד עם דמויות חשובות כמו שר החוץ חרונימו גרימלדי, הדוכס הראשון מגרימלדי, ניסיונותיו להבטיח את החוזים עבור דובֶרני עלו לבסוף בתוהו והוא חזר הביתה במרץ 1765. למרות שבומרשה חזר לצרפת עם רווח מועט, הוא הצליח לרכוש ניסיון חדש, רעיונות מוזיקליים ורעיונות לדמויות תיאטרליות. בומרשה שקל להפוך את הפרשה למחזה, אך החליט להשאיר זאת לאחרים – כולל גתה, שכתב את "קלאביגו" (Clavigo) ב-1774.

מחזאי

בומרשה קיווה להתמנות לקונסול בספרד, אך בקשתו נדחתה. במקום זאת, הוא התרכז בפיתוח עסקיו והחל להראות עניין בכתיבת מחזות. הוא כבר התנסה בכתיבת פארסות קצרות לקהל פרטי, אך כעת היו לו שאיפות לכתוב לתיאטרון.

שמו כסופר התבסס עם מחזהו הדרמטי הראשון, "אז'ני" (Eugénie), שהוצג בבכורה בקומדי-פרנסז ב-1767. בעקבותיו הגיע ב-1770 דרמה נוספת, "שני החברים" (Les Deux amis).

### מחזות פיגארו

מחזות פיגארו של בומרשה הם "הספר מסביליה", "נישואי פיגארו" ו"האם האשמה". פיגארו והרוזן אלמאוויווה, שתי הדמויות שבומרשה ככל הנראה הגה במסעותיו בספרד, הם (יחד עם רוזין, לימים הרוזנת אלמאוויווה) היחידים שמופיעים בכל שלושת המחזות. הם מעידים על השינוי בעמדות החברתיות לפני, במהלך ואחרי המהפכה הצרפתית. אבות הטיפוס של אלמאוויווה ורוזין הופיעו לראשונה בשמות לינדור ופולין במחזה הקצר והלא גמור "השמש" (Le Sacristain), שבו לינדור מתחפש לנזיר ומורה למוזיקה כדי לפגוש את פולין תחת עיניו הפקוחות של בעלה המבוגר. בומרשה כתב אותו סביב 1765 וכינה אותו "אתנחתא, בחיקוי הסגנון הספרדי". מטבע הדברים, הסאטירה על האצולה לא עברה ללא התנגדות. בקריאה ראשונה של כתב היד של מחזהו של בומרשה, המלך לואי ה-16 הצהיר כי "האיש הזה לועג לכל מה שיש לכבד בממשלה" וסירב לאפשר לו להציג.

במידה פחותה, מחזות פיגארו הם חצי-אוטוביוגרפיים. דון גוזמן ברידואזון ("הנישואים") ובז'ארס ("האם") היו קריקטורות של שניים מיריביו של בומרשה בחיים האמיתיים, גוזמן וברגאס. הנער כרובינו ("הנישואים") דמה לבומרשה הצעיר, ששקל התאבדות כשאהובתו הייתה אמורה להינשא לאחר. סוזן, גיבורת "הנישואים" ו"האם", עוצבה על פי אשתו השלישית של בומרשה, מארי-תרז דה וילר-מאלאז. בינתיים, חלק מהמונולוגים של הרוזן משקפים את חרטתו של המחזאי על עלילותיו המיניות הרבות.

"הספר מסביליה" עלה בבכורה בפריז ב-1775. תרגום לאנגלית הופיע בלונדון שנה לאחר מכן, ולאחריו הופעות במדינות אירופיות אחרות. ג'ואקינו רוסיני הלחין אופרה המבוססת על המחזה, "הספר מסביליה" (Il barbiere di Siviglia), שעלתה בבכורה ב-1816.

המשכו, "הנישואים", עבר בתחילה את הצנזורה ב-1781, אך נאסר להצגה על ידי לואי ה-16 לאחר קריאה פרטית. המלכה מארי אנטואנט הצטערה על האיסור, וכך גם חברים משפיעים בפמלייתה. אף על פי כן, המלך לא היה מרוצה מהסאטירה של המחזה על האצולה ודחה את תחנוניה של המלכה לאשר את הצגתו. במהלך שלוש השנים הבאות, בומרשה נתן קריאות פרטיות רבות של המחזה, וכן ערך תיקונים כדי לנסות לעבור את הצנזורה. המלך נכנע לבסוף והסיר את האיסור ב-1784. המחזה עלה בבכורה באותה שנה והיה פופולרי מאוד, אפילו בקרב קהל אריסטוקרטי. האופרה של מוצרט המבוססת על המחזה, "נישואי פיגארו" (Le Nozze di Figaro), עלתה בבכורה שנתיים לאחר מכן בווינה.

המחזה האחרון של בומרשה, "האם האשמה", עלה בבכורה ב-1792 בפריז. כמחווה למחזאי הצרפתי הגדול מולייר, בומרשה כינה את "האם האשמה" גם "הטרטיף האחר".

כל שלושת מחזות פיגארו נהנו מהצלחה רבה, ועדיין מועלים לעיתים קרובות כיום, כמו גם האופרות של מוצרט ורוסיני. אף גרסה מוזיקלית של המחזה השלישי לא זכתה להצלחה משמעותית.

מאבקים משפטיים

מותו של דובֶרני ב-17 ביולי 1770 עורר עשור של תהפוכות עבור בומרשה. כמה חודשים קודם לכן, השניים חתמו על הצהרה המבטלת את כל החובות שבומרשה חב לדובֶרני (כ-75,000 לירות), ומעניקה לבומרשה סכום צנוע של 15,000 לירות. יורשו היחיד של דובֶרני, הרוזן דה לה בלאש, תבע את בומרשה לבית המשפט, בטענה שההצהרה החתומה היא זיוף. למרות שפסק הדין מ-1772 תמך בבומרשה, הוא בוטל בערעור בשנה שלאחר מכן על ידי שופט, מגזיסטראט בשם גוזמן, שבומרשה ניסה לשווא לשחד דרך מאדאם גוזמן.

באותו זמן, בומרשה היה מעורב גם בסכסוך עם הדוכס דה שולן על פילגשו של הדוכס, וכתוצאה מכך בומרשה הושלך לכלא מפברואר עד מאי 1773. לה בלאש ניצל את היעדרותו של בומרשה מבית המשפט ושכנע את גוזמן להורות לבומרשה להחזיר את כל חובותיו לדובֶרני, בתוספת ריבית וכל ההוצאות המשפטיות.

כדי לגייס תמיכה ציבורית, פרסם בומרשה פמפלט בן ארבעה חלקים שכותרתו "זכרונות נגד גוזמן" (Mémoires contre Goezman). הפעולה הפכה את בומרשה לסלבריטאי מיידי, שכן הציבור באותה תקופה ראה בו אלוף הצדק החברתי והחירות. גוזמן התנגד להאשמותיו של בומרשה על ידי פתיחת תביעה משלו.

ב-26 בפברואר 1774, פסק דינו של גוזמן בתיק לה בלאש בוטל, והוא הודח מתפקידו. עם זאת, גם בומרשה וגם מאדאם גוזמן נידונו ל"נזיפה" (blâme), כלומר הם נשללו רשמית מזכויותיהם האזרחיות.

התיק היה כל כך סנסציוני שהשופטים עזבו את אולם בית המשפט דרך דלת אחורית כדי להימנע מההמון הגדול והכועס שחיכה מול בית המשפט.

מטבע הדברים, בומרשה פעל לפי מעט מההגבלות שהוטלו עליו.

המהפכה האמריקאית

כדי להשיב את זכויותיו האזרחיות בעקבות פרשת גוזמן, התחייב בומרשה לשירותיו של לואי ה-15. הוא נסע ללונדון, אמסטרדם ווינה במשימות סודיות שונות. משימתו הראשונה הייתה להשמיד פמפלט בבריטניה, "הזכרונות הסודיים של אישה ציבורית", שלואי ה-15 ראה בו דיבה על אחת מפילגשיו, מאדאם דובארי. בומרשה נשלח לשכנע את המרגל הצרפתי שבלייה ד'און לחזור הביתה, אך בזמן שהותו בלונדון החל לאסוף מידע על הפוליטיקה והחברה הבריטית. המצב הקולוניאלי של בריטניה הידרדר וב-1775 פרצו קרבות בין חיילים בריטים למורדים אמריקאים. בומרשה הפך למקור מידע מרכזי על המרד עבור הממשלה הצרפתית ושלח זרם קבוע של דיווחים עם שמועות מוגזמות על גודל הצלחתם של כוחות המורדים שחסמו את בוסטון.

ברגע שחזר לצרפת, החל בומרשה לעבוד על מבצע חדש. לואי ה-16, שלא רצה להיפרד בגלוי מבריטניה, אפשר לבומרשה להקים מיזם מסחרי, "רודריג הורטאלז ושות'", בתמיכת הכתרים הצרפתי והספרדי, שסיפק למורדים האמריקאים כלי נשק, תחמושת, בגדים ואספקה, שאת כולם קיבלו המורדים, אך סירבו לשלם עבורם. במכתב מ-18 באוגוסט 1776 לוועדת ההתכתבות הסודית של הקונגרס הקונטיננטלי השני, הוא כתב תחת חתימתו של רודריק הורטאלס ושות',

> הנציגים שלכם, רבותיי, ימצאו בי ידיד בטוח, מקלט בביתי, כסף בקופותיי, וכל אמצעי להקלת פעולותיהם, בין אם בעלות אופי ציבורי או חשאי. אני אסיר, אם ניתן, את כל המכשולים שעשויים להתנגד למשאלותיכם מהפוליטיקה של אירופה. בזמן זה ממש, ומבלי להמתין לתשובה מכם, השגתי עבורכם כ-200 תותחי פליז, ארבעה ליטראות, שיישלחו אליכם בדרך הקרובה ביותר; 20,000 ליברות של אבקת תותחים, 20,000 רובים מצוינים, כמה מרגמות פליז, פצצות, כדורי תותח, כידונים, פלטינות, בגדים, פשתן וכו' להלבשת כוחותיכם; ועופרת לכדורי רובה.

מדיניות זו הגיעה למימוש ב-1777 כאשר צבאו של ג'ון בורגוין נכנע בסראטוגה לכוח מורדים שלבוש וחמוש ברובו באספקה ששלח בומרשה; זה סימן ניצחון אישי עבורו. בומרשה נפצע בתאונת כרכרה בזמן דהרה לפריז עם חדשות על סראטוגה. באפריל 1777 רכש בומרשה את ספינת הקו הישנה בת 50 התותחים "היפופוטם", והשתמש בה, בשמה החדש "פייר רודריג", כדי להעביר נשק למורדים.

עבור שירותיו לצרפת, הפרלמנט שלה השיב את זכויותיו האזרחיות של בומרשה ב-1776. ב-1778, תקוותיו התגשמו כאשר ממשלת צרפת הסכימה לחוזה הידידות והמסחר ולחוזה הברית. צרפת נכנסה רשמית למלחמת העצמאות של ארצות הברית זמן קצר לאחר מכן, ואחריה ספרד ב-1779 והרפובליקה ההולנדית ב-1780.

תחיית וולטר

זמן קצר לאחר מותו של וולטר ב-1778, יצא בומרשה להוציא לאור את כתביו המלאים של וולטר, שרבים מהם נאסרו בצרפת. הוא קנה את הזכויות לרוב כתבי היד הרבים של וולטר מהמוציא לאור שארל-ז'וזף פנקוק בפברואר 1779. כדי להתחמק מהצנזורה הצרפתית, הוא הקים את "החברה הספרותית הטיפוגרפית של קל" (Société littéraire typographique de Kehl) בקל, מרקיזות באדן, על הגבול הסמוך לגרמניה.

החברה, בשיאה, הפכה לבית הדפוס הגדול באירופה. הוא קנה את בית היציקה המלא של מעצב הגופנים האנגלי המפורסם ג'ון באסקרביל מאלמנתו, ורכש שלוש טחנות נייר. שבעים כרכים פורסמו בין 1783 ל-1790. בעוד שהמיזם התברר ככישלון כלכלי, בומרשה סייע רבות בשימור רבים מכתביו המאוחרים של וולטר שאחרת היו עלולים ללכת לאיבוד.

עוד מאבקים משפטיים והמהפכה הצרפתית

לא עבר זמן רב עד שבומרשה הצטלב שוב עם המערכת המשפטית הצרפתית. ב-1787 הוא התוודע למאדאם קורנמן, שהייתה מעורבת ונכלאה בתביעת ניאוף שהגיש בעלה כדי להפקיע את נדוניתה. העניין הגיע לבית המשפט, כאשר בומרשה צידד במאדאם קורנמן, ומר קורנמן נעזר בעורך דין מפורסם, ניקולא ברגאס. ב-2 באפריל 1790, מר קורנמן וברגאס נמצאו אשמים בהכפשה (דיבה), אך המוניטין של בומרשה הוכתם גם הוא.

בינתיים, פרצה המהפכה הצרפתית. בומרשה כבר לא היה האליל של ההמונים כפי שהיה לפני כמה שנים, שכן הוא חשב שהעודפים של המהפכה מסכנים את החירות. הוא הצליח כלכלית שוב, בעיקר מאספקת מי שתייה לפריז, ורכש דרגות באצולה הצרפתית. ב-1791 הוא עבר למגורים מפוארים מול המקום שבו עמדה הבסטיליה. הוא בילה פחות משבוע בכלא במהלך אוגוסט 1792 על ביקורת נגד הממשלה, ושוחרר רק שלושה ימים לפני שהתרחש שם טבח.

אף על פי כן, הוא התחייב בשירותיו לרפובליקה החדשה. הוא ניסה לרכוש 60,000 רובים לצבא המהפכני הצרפתי מהולנד, אך לא הצליח להשלים את העסקה.

גלות ומוות

בזמן שהיה מחוץ למדינה, בומרשה הוכרז בטעות כ"מהגר" (émigré) (לויאליסט של המשטר הישן) על ידי אויביו. הוא בילה שנתיים וחצי בגלות, בעיקר בגרמניה, לפני ששמו הוסר מרשימת המהגרים האסורים. הוא חזר לפריז ב-1796, שם חי את שארית חייו בשלווה יחסית. הוא קבור בבית הקברות פר לשז בפריז.

שדרות בומרשה בפריז קרויות על שמו.

אופרות

ב-1786 הלחין וולפגנג אמדאוס מוצרט אופרה, "נישואי פיגארו", המבוססת על "נישואי פיגארו", עם ליברית מאת לורנצו דה פונטה המבוססת על המחזה. מספר מלחינים, בהם פאיזיילו ב-1782, כתבו אופרות המבוססות על "הספר מסביליה". למרות שלא התקבלה היטב בתחילה, הגרסה של רוסיני מ-1816 ל"הספר" היא עבודתו המצליחה ביותר ועדיין מבוצעת לעיתים קרובות. ב-1966 הלחין דריוס מיו אופרה, "האם האשמה", המבוססת על "האם האשמה".

בומרשה היה גם הלבריתן של האופרה של אנטוניו סליירי "טארר" (Tarare), שעלתה בבכורה בפריז ב-1787.

חיים פרטיים

בומרשה התחתן שלוש פעמים. הוא נשא את מדלן-קתרין פראנקה (לבית אוברטן) ב-22 בנובמבר 1756; היא מתה בנסיבות מסתוריות 10 חודשים לאחר מכן. הוא התחתן עם ז'נבייב-מדלן לבק (לבית וואטבלד) ב-1768. היא מתה בנסיבות מסתוריות שנתיים לאחר מכן (אם כי רוב החוקרים האמינו שהיא סבלה למעשה משחפת). היא ילדה בן, אוגוסט, שמת ב-1772. בומרשה חי עם אהובתו, מארי-תרז דה וילר-מאלאז, במשך 12 שנים לפני שהתחתנו ב-1786. היא ילדה בת, אז'ני.

למרות שלא היה מחסור במאהבות לאורך חייו, בומרשה היה ידוע כמי שדואג מאוד למשפחתו וחבריו הקרובים. הוא הואשם על ידי אויביו בהרעלת שתי נשותיו הראשונות כדי לתבוע ירושות שאליהן נישאו קודם לכן, אם כי מעולם לא הוצגה ראיה לכך.

רשימת יצירות

שנות ה-1760 – קומדיות שונות במערכה אחת (parades) להעלאה פרטית. Les Député de la Halle et du Gros-Caillou

- 1765(?) – "השמש" (Le Sacristain), אתנחתא (מבשר של "הספר מסביליה")

- 1767 – "אז'ני" (Eugénie), דרמה, הועלתה בבכורה בקומדי-פרנסז.

- 1767 – "מאמר על הז'אנר הדרמטי הרציני" (L'Essai sur le genre dramatique sérieux).

- 1770 – "שני החברים או סוחר ליון" (Les Deux amis ou le Négociant de Lyon), דרמה, הועלתה בבכורה בקומדי-פרנסז

- 1773 – "הספר מסביליה או הזהירות המיותרת" (Le Barbier de Séville ou la Précaution inutile), קומדיה, הועלתה בבכורה ב-3 בינואר 1775 בקומדי-פרנסז

- 1775 – "המכתב המתון על הנפילה והביקורת של 'הספר מסביליה'" (La Lettre modérée sur la chute et la critique du "Barbier de Sérville")

- 1778 – "היום המטורף או נישואי פיגארו" (La Folle journée ou Le Mariage de Figaro), קומדיה, הועלתה בבכורה ב-27 באפריל 1784 בקומדי-פרנסז

- 1787 – "טארר" (Tarare), אופרה עם מוזיקה מאת אנטוניו סליירי, הועלתה בבכורה באופרה של פריז (טקסט מלא)

- 1792 – "האם האשמה או הטרטיף האחר" (La Mère coupable ou L'Autre Tartuffe), דרמה, הועלתה בבכורה ב-26 ביוני בתיאטרון מארה (Théâtre du Marais)

- 1799 – "וולטר וישו המשיח" (Voltaire et Jésus-Christ), בשני מאמרים.

רשימת יצירות קשורות

- "קלאביגו" (Clavigo) (1774), טרגדיה מאת יוהאן וולפגנג פון גתה המבוססת על חוויותיו של בומרשה בספרד

- "הספר מסביליה" (Il barbiere di Siviglia, ovvero La precauzione inutile) (1782), אופרה המבוססת על מחזה הכותרת, ליברית מאת ג'וזפה פטרוסליני, ומוזיקה מאת ג'ובאני פאיזיילו, תוקנה ב-1787

- "נישואי פיגארו" (Le nozze di Figaro) (1786), אופרה המבוססת על מחזה הכותרת, ליברית מאת לורנצו דה פונטה, ומוזיקה מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט

- "Ta veseli dan ali Matiček se ženi" (1790) מאת אנטון תומאז' לינהארט, מחזה מעובד מתוך "נישואי פיגארו"

- "הספר מסביליה" (Il barbiere di Siviglia) (1796), אופרה המבוססת על המחזה, מוזיקה מאת ניקולא איזואר

- "היום המטורף או נישואי פיגארו" (La pazza giornata, ovvero Il matrimonio di Figaro) (1799), אופרה המבוססת על מחזה הכותרת, ליברית מאת גאטנו רוסי, ומוזיקה מאת מרקוס פורטוגל

- "הספר מסביליה" (Il barbiere di Siviglia) (1816), אופרה המבוססת על מחזה הכותרת, ליברית מאת צ'זארה סטרביני, ומוזיקה מאת ג'ואקינו רוסיני

- "שני הפיגארו או הנושא של קומדיה" (I due Figaro o sia Il soggetto di una commedia) (1820), אופרה המבוססת על המחזה "שני הפיגארו או נושא הקומדיה" מאת אונורה-אנטואן רישו מרטלי, ליברית מאת פליצ'ה רומאני, ומוזיקה מאת מיקלה קראפה

- "שני הפיגארו או הנושא של קומדיה" (I due Figaro o sia Il soggetto di una commedia) (1835), אופרה המבוססת על המחזה "שני הפיגארו או נושא הקומדיה" מאת אונורה-אנטואן רישו מרטלי, ליברית מאת פליצ'ה רומאני, ומוזיקה מאת סבריו מרקאדנטה

- "כרובינו" (Chérubin) (1905), אופרה המבוססת על תפקיד הכותרת, מוזיקה מאת ז'ול מאסנה, ליברית מאת פרנסיס דה קרואסה ואנרי קאהן

- "Die Füchse im Weinberg" (גורל גאה, נשק לאמריקה, שועלים בכרם) (1947/48), מאת ליון פויכטוונגר – רומן העוסק בעיקר בבומרשה ובבנג'מין פרנקלין המתחיל בפריז של 1776

- "בומרשה" (1950), קומדיה שנכתבה על ידי סשה גיטרי

- "האם האשמה" (La mère coupable) (1966), אופרה המבוססת על מחזה הכותרת, ליברית מאת מדלן מיו, ומוזיקה מאת דריוס מיו

- "רוחות ורסאי" (The Ghosts of Versailles) (1991), אופרה המבוססת באופן רופף על "האם האשמה", מוזיקה מאת ג'ון קוריליאנו, ליברית מאת ויליאם מ. הופמן, שבה בומרשה ומארי אנטואנט הם דמויות מרכזיות

- "Den brottsliga modern" (1991), אופרה המבוססת על "האם האשמה", מוזיקה מאת אינגר ויקסטרום, ליברית מאת אינגר ויקסטרום ומיקאל הילין

- "בומרשה החצוף" (Beaumarchais l'insolent) (1996), סרט המבוסס על המחזה של סשה גיטרי, בבימויו של אדואר מולינארו

- "בומרשה", סדרת רדיו בת שישה פרקים המבוססת על חייו בכיכובו של הנרי גודמן, שודרה ב-BBC Radio 4 בשנת 1996.