פייר-אוגוסט רנואר: הנאה שנלקחת ברצינות
במהלך שני קיצים ב-1880 וב-1881, על המרפסת של ה-Maison Fournaise בשאטו (Chatou), רנואר אסף ארבעה-עשר אנשים סביב שולחן של צדפות מופשטות ויין חצי שתוי. אשתו לעתיד אלין שריגו (Aline Charigot) משחקת עם טרייר. הצייר גוסטב קייבוט (Gustave Caillebotte) רוכב על כיסא לאחור. יש שחקנית, בנקאי, משורר, קצין פרשים ובנו של המסעדן. ארוחת הצהריים של השייטים (Luncheon of the Boating Party) הוא דיוקן קבוצתי, טבע דומם ונוף שהותכו לקנבס אחד, והוא נותר הטיעון המשכנע ביותר שנעשה אי פעם לכך שאושר רגיל הוא נושא ראוי לאמנות גדולה.
מלימוז' לספסל החרסינה
הוא נולד ב-25 בפברואר 1841 בלימוז', בנם של לאונרד, חייט, ומרגריט, תופרת. המשפחה עברה לפריז בחיפוש אחר סיכויים טובים יותר. בגיל שלוש-עשרה הוא התמחה בסדנת קרמיקה, צובע מוטיבים דקורטיביים על חרסינה עדינה — חינוך לצבע שטוח, בהיר ודקורטיבי שמעולם לא עזב את עבודת הכן שלו. אז הגיעה טכנולוגיית המכונות והרסה את המקצוע. הוא לקח שיעורי אמנות בחינם בערבים, למד ציור שמן לאחר שעות העבודה, ומ-1860 תמך בעצמו בהעתקת תמונות בלובר.
כדאי לעצור על זה. רנואר לא היה בוהמיין שבחר בעוני כפוזה. הוא היה אמן ממעמד הפועלים שנעקר על ידי התיעוש שמצא את דרכו לציור דרך דלת בעל המלאכה.
הסטודיו של גלייר והנהר
בסטודיו של הצייר השוויצרי שארל גלייר (Charles Gleyre) הוא פגש את אלפרד סיסלי (Alfred Sisley), פרדריק בזיל (Frédéric Bazille) וקלוד מונה (Claude Monet); דרך מונה הגיעו פיסארו (Pissarro), דגה (Degas) וסזאן (Cézanne). בזיל חלק איתו סטודיו ב-1865 וכיסה את רוב ההוצאות. הסלון קיבל את לה אזמרלדה (La Esmeralda) ב-1864 — רנואר הרס אותו מאוחר יותר — אז נוף ודיוקן ב-1865, אז דיוקן של אהובתו ליז טרהו (Lise Tréhot) ב-1867.
הקיץ המכריע היה 1869, כאשר רנואר צייר במשך חודשיים לצד מונה בלה גרנוייר (La Grenouillère), מקום רחצה על הסן. שני גברים הקימו עמדות זה לצד זה ועבדו על אותם מים, אותן סירות, אותו אור מנומר. מה שיצא מהכנים האלה — נגיעות שבורות של צבע טהור המייצגות השתקפויות במקום לתאר אובייקטים — הוא קרוב ככל האפשר לתעודת לידה שיש לאימפרסיוניזם. מלחמת צרפת-פרוסיה קטעה הכל; רנואר שירת, חלה בדיזנטריה, והוצב ביחידת פרשים בבורדו.
השנים האימפרסיוניסטיות, והיציאה
באפריל 1874 הוא הציג שש עבודות בתערוכה האימפרסיוניסטית הראשונה ומכר שתיים. מכירה פומבית של עבודה אימפרסיוניסטית ב-1875 נכשלה. ריקוד בלה מולן דה לה גאלט (Dance at Le Moulin de la Galette) (1876) תפס חצר במונמארטר ביום ראשון אחר הצהריים בכתמי שמש וצל משתנים שהמבקרים מצאו כבלתי קריאים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ואז הוא התרחק. רנואר פרש אחרי 1877 וסירב להשתתף בתערוכת 1878, כשהוא מפקפק בעמידות הקבוצה ופנה במקום זאת להזמנות לדיוקנאות, ששילמו. זה היה הסימן הראשון למזג שלעיתים קרובות נטעה בו כרוגע: הוא היה, למעשה, חסר מנוחה, ונטש שוב ושוב סגנון ברגע שהתחיל להרגיש אוטומטי.
איטליה והסגנון החמוץ
ב-1881 הוא נסע לאלג'יריה והיה המום מהאור של צפון אפריקה. מאוחר יותר באותה שנה הוא סייר באיטליה, צייר את ריכרד וגנר (Richard Wagner) בסיציליה, וחזר הביתה מאוהב ברפאל ובפומפיי. "הבעיה עם איטליה היא שהיא יפה מדי," הוא התלונן. "למה לטרוח לצייר, כשיש כל כך הרבה הנאה."
מה שבא אחר כך הוא העשור השנוי ביותר במחלוקת בקריירה שלו. רנואר הקשיח את קווי המתאר שלו, הדק את הרישום שלו והפיק דמויות בעלות קווי מתאר חדים במה שהצרפתים מכנים manière aigre שלו — הסגנון החמוץ או היבש שלו. עירום שוכב (Reclining Nude) מאמצע שנות ה-1880 והרוחצים הגדולים שייכים לחשבון נפש זה עם המסורת הקלאסית. הוא עבד עם סזאן ב-L'Estaque; הוא סבל מדלקת ריאות ב-1882. עד שנות ה-1890 הוא סינתז את שני הדחפים — צבע אימפרסיוניסטי עם צורה פיסולית — בקנבסים כמו שתי נערות צעירות ליד הפסנתר (1892).
משק בית מאוחר
אלין שריגו הפכה לדוגמנית ולפילגש שלו ב-1881; הם נישאו באפריל 1890. פייר הגיע במרץ 1885, ז'אן — מאוחר יותר אחד מגדולי במאי הקולנוע בכל הזמנים — בספטמבר 1894, וקלוד, שנקרא קוקו, ב-1901. ב-1895 המשפחה לקחה בית גדול באסואה (Essoyes), וקנתה אותו מאוחר יותר, תוך שמירה על הדירה בפריז.
ההכרה הגיעה סוף סוף. המדינה הצרפתית קנתה את נערות צעירות ליד הפסנתר עבור מוזיאון לוקסמבורג ב-1888. הוצע לו לגיון הכבוד ב-1890 והוא סירב לו, קיבל אותו ב-1900, ועד אז התמונות שלו השיגו בערך כפול מאלה של אימפרסיוניסטים אחרים. תערוכות בלונדון, ברלין ובוסטון החלו ב-1883. בנו של החייט מלימוז' מת עשיר.
ציור נגד הגוף
התסמינים הראשונים של דלקת מפרקים שגרונית הופיעו בדצמבר 1888, כשהיה בן ארבעים ושבע. המחלה שלטה בשלושת העשורים האחרונים לחייו. הוא עבר דרומה, קנה את Les Collettes בקאן-סור-מר (Cagnes-sur-Mer) ב-1907, סבל משבץ ב-1912, התאושש מספיק כדי לצייר שוב, ועבד יותר ויותר מכיסא גלגלים. לא מסוגל לדגמן חימר בעצמו, הוא פנה לפיסול על ידי הכוונת ידיו של עוזר צעיר, רישאר גינו (Richard Guino).
המלחמה לקחה את השאר. גם פייר וגם ז'אן גויסו ב-1914 ונפצעו קשה; אלין מתה מהתקף לב לאחר שביקרה אותם בבית החולים. רנואר המשיך לצייר עירום, דיוקנאות כמו טילה דורייה (Tilla Durieux) (1914), ונופים בגוונים חמים עד שדלקת ריאות הרגה אותו בקאן ב-3 בדצמבר 1919.
מדוע פייר-אוגוסט נקרא גאון
הפקולטה הספציפית הייתה כרומטית — רגישות פיזיולוגית כמעט לאופן שבו אור צבעוני מתנהג על עור, בד ומים, והאמצעים הטכניים להניח אותו מבלי להרוג אותו. רנואר יכול היה לגרום לבשר להיקרא חם ומאוכלס ולא כפיגמנט. "אני אף פעם לא חושב שסיימתי עירום עד שאני חושב שאני יכול לצבוט אותו," הוא אמר. ב-ארוחת הצהריים של השייטים הוא עשה משהו שכמעט אף אחד לא מצליח: ארבעה-עשר דמויות מאופיינות בנפרד, טבע דומם ונוף נהר מוחזקים בעיצוב אחד קוהרנטי מבלי שאף אחד משלושתם יביס את האחרים. דאנקן פיליפס (Duncan Phillips), שקנה אותו ב-1923, אמר שהוא יעשה "יותר טוב בהעלאת עניין ותמיכה" עבור הגלריה שלו "מאשר כל שאר האוסף שלנו יחד."
למקרה הנגד יש כוח. רנואר היה אינטואיטיבי, לא תיאורטיקן, והוא אמר זאת בבוטות שהביכה את מעריציו: "אני חושב שתמונה צריכה להיות דבר מענג, שמח ויפה — כן, יפה!" האמונה הזו, והפופולריות הדקורטיבית העצומה שהיא הפיקה, הובילו מבקרים רציניים לתייק אותו מתחת למונה, דגה וסזאן — יצרן של משטחים נעימים שנסוג מקושי. העירום המאוחר שלו במיוחד סומן כחוזר על עצמו וחסר עצמות, והיחס שלו לנשים כאובייקטים של תיאבון נקרא אחרת לגמרי עכשיו מאשר ב-1900. הספק באמצע הקריירה שלו, כאשר נטש את האימפרסיוניזם לקלאסיציזם יבש, נקרא על ידי חלק כאומץ ועל ידי אחרים כעשור של הטעיה.
מורשת
הוא בין הציירים המשוכפלים ביותר שחיו אי פעם, וזה גם ההישג שלו וגם הסיבה שהוא מתנשאים עליו. תקלפו את קופסאות הביסקוויטים ומה שנשאר הוא אמן שלימד את הציור האירופי איך אור השמש נע על פני אדם, ושהתעקש — נגד כל הזרם המודרני לעבר ייסורים — שתענוג אינו אמת פחותה על להיות בחיים.