קרל הארבעה עשר יוחנן
בית ברנדוט אב אנרי ברנדוט קרל השלושה עשר (מאמץ) אם ז'אן דה סן-ז'אן חתימה- קריירה צבאית נאמנות ממלכת צרפת - ממלכת הצרפתים - הרפובליקה הצרפתית הראשונה - הקיסרות הצרפתית הראשונה - ממלכת שוודיה - הממלכות המאוחדות של שוודיה ונורווגיה שנות שירות 1780–1844 דרגה מרשל האימפריה וגנרליסימו של הכוחות המזוינים השוודיים פיקודים- מושל הנובר - מושל אנסבך - מושל ערי ההנזה - ארמיית הריין (1798) - ארמיית המערב - הקורפוס ה-I - הקורפוס ה-IX - ארמיית אנטוורפן - הארמייה הברית הצפונית - מפקד עליון של הכוחות המזוינים השוודיים והנורווגיים סכסוכים ראו רשימה: מלחמות המהפכה הצרפתית מלחמת הקואליציה הראשונה קרב פלרוס (1794)
- המלחמות הנפוליאוניות מלחמת הקואליציה השלישית קרב אוסטרליץ
- מלחמת הקואליציה הרביעית קרב האלה
- מלחמת הקואליציה החמישית קרב לינץ-אורפאר
- מלחמת הקואליציה השישית קרב גרוסברן
עיטורים ראו רשימה: - רב-אמן מסדר השרפים - רב-אמן מסדר החרב - רב-אמן מסדר כוכב הקוטב - רב-אמן מסדר ואזה - צלב גדול לגיון הכבוד - צלב גדול צלב הברזל - מסדר גאורגיוס הקדוש מדרגה 1 - מסדר כתר הברזל - מסדר הפיל - המסדר הצבאי של מריה תרזה - שמות חרוטים על שער הניצחון
עבודה נוספת- חבר במועצת המדינה - שגריר בחצר וינה ולקיסר האימפריה הרומית הקדושה, מלך הונגריה
קרל הארבעה עשר יוחנן (בשוודית: Karl XIV Johan; 26 בינואר 1763 – 8 במרץ 1844) היה מלך שוודיה ונורווגיה משנת 1818 ועד מותו ב-1844 והמונרך הראשון של שושלת ברנדוט. בנורווגיה הוא מוכר כקרל השלישי יוחנן (בנורווגית: Karl III Johan); לפני שהפך לבן מלוכה בשוודיה, שמו היה ז'אן-בטיסט ז'ול ברנדוט. במהלך המלחמות הנפוליאוניות, הוא השתתף בקרבות כמרשל של צרפת.
ברנדוט, שנולד בפו שבאזור דרום צרפת המכונה ביארן, הצטרף לצבא המלכותי הצרפתי בשנת 1780. בעקבות פרוץ המהפכה הצרפתית, הוא הפגין כישרון צבאי רב, עלה במהירות בדרגות והפך לבריגדיר גנרל עד 1794. הוא שירת בהצטיינות באיטליה ובגרמניה, והיה לזמן קצר שר המלחמה. יחסיו עם נפוליאון היו סוערים; אף על פי כן, נפוליאון מינה אותו למרשל האימפריה עם הכרזת הקיסרות הצרפתית. ברנדוט מילא תפקיד משמעותי בניצחון הצרפתי באוסטרליץ, וזכה בתואר נסיך פונטקורבו כגמול. נישואיו לדזירה קלארי, שאחותה הייתה נשואה לז'וזף בונפרטה, הפכו את ברנדוט לחבר במשפחה הקיסרית המורחבת.
בשנת 1810 נבחר ברנדוט באופן בלתי צפוי ליורש העצר של המלך חסר הילדים קרל השלושה עשר משוודיה, הודות לתמיכתו של הברון קרל אוטו מורנר, איש חצר שוודי וחבר לא מוכר בריקסדאג. הוא אימץ את השם קרל (Carl) על שם אביו המאמץ ויוחנן (Johan), שהיא גרסה שוודית לז'אן. לאחר מכן מונה לעוצר ולגנרליסימו של הכוחות המזוינים השוודיים, וזמן קצר לאחר הגעתו הפך לראש המדינה בפועל במשך רוב זמנו כיורש עצר. בשנת 1812, בעקבות הפלישה הצרפתית הפתאומית וחסרת ההתגרות לפומרניה השוודית, היה יורש העצר קרל יוחנן גורם מרכזי ביצירת הקואליציה השישית על ידי כריתת ברית עם אלכסנדר הראשון מרוסיה ושימוש בדיפלומטיה שוודית כדי להביא את רוסיה ובריטניה הלוחמות לידי ברית. לאחר מכן מילא תפקיד מרכזי בכתיבת תוכנית טראכנברג, תוכנית המערכה של בעלות הברית שהובילה לניצחון במלחמה, ופיקד על הארמייה הצפונית של בעלות הברית שהביסה שני ניסיונות צרפתיים מתואמים לכיבוש ברלין וביצעה את ההתקפה המכרעת ביום האחרון של התבוסה הצרפתית הקטסטרופלית בלייפציג.
בעקבות סיום המערכה בלייפציג ולאחר שחרור ברמן וליבק מהצרפתים בסוף נובמבר 1813, פלש קרל יוחנן לדנמרק, במטרה להוציא את בעלת הברית הגדולה האחרונה של נפוליאון מהמלחמה כדי לאבטח את האגף הצפוני של הקואליציה לקראת הפלישה לצרפת ב-1814 ולאבטח את נורווגיה עבור שוודיה, כפי שנקבע בהסכמים השונים שיצרו את הקואליציה השישית. לאחר מערכה קצרה שראתה את תבוסת הצבא הדני, נאלץ המלך פרדריק השישי מדנמרק לחתום על חוזה קיל ב-15 בינואר 1814, שהעביר את נורווגיה לשוודיה, מה שהוביל בתורו למלחמת שוודיה-נורווגיה (1814), שבה הובסה נורווגיה תוך תשעה-עשר ימים. הדבר הכניס את נורווגיה לאיחוד עם שוודיה, שנמשך כמעט מאה שנה לפני פירוקו בדרכי שלום בשנת 1905. המלחמה השוודית-נורווגית נתפסת כסכסוך והמלחמה הישירה האחרונה של שוודיה.
עם מותו של קרל השלושה עשר בשנת 1818, עלה קרל יוחנן לכס המלוכה. הוא עמד בראש תקופה של שלום ושגשוג, ומלך עד מותו בשנת 1844.
חיים מוקדמים ומשפחה
ז'אן ברנדוט נולד ב-26 בינואר 1763 בפו, בירת מחוז ביארן שבדרום-מערב ממלכת צרפת. הוא היה בנם של ז'אן אנרי ברנדוט (1711–1780), תובע בפו, ואשתו (נישאו בבואיי, 20 בפברואר 1754) ז'אן דה סן-ז'אן (1728–1809), אחיינית של האב החילוני של סיריקס. שם המשפחה היה במקור דו פואה (או דה פואה), אך שונה לברנדוט – שם משפחה של אם קדמונית בתחילת המאה ה-17. הוא היה הצעיר מחמישה אחים, שניים מהם מתו בילדותם. זמן קצר לאחר לידתו, נוסף השם בטיסט לשמו כדי להבדילו מאחיו הבכור ז'אן אוונגליסט. ברנדוט עצמו הוסיף את השם ז'ול לשמותיו הפרטיים כמחווה לקיסרות הצרפתית תחת נפוליאון הראשון.
בגיל 14 הוא הוחל כשוליה אצל עורך דין מקומי. בגיל 17, מותו של אביו הניא אותו מלהמשיך בקריירה זו.
קריירה צבאית מוקדמת
ברנדוט הצטרף לצבא כטוראי ברגימנט רויאל-לה מרין ב-3 בספטמבר 1780, ושירת לראשונה בטריטוריה שנכבשה לאחרונה של קורסיקה. לאחר מכן, הרגימנט הוצב בבזאנסון, גרנובל, וינה, מרסיי ואיל דה רה. הוא הגיע לדרגת סמל באוגוסט 1785 וזכה לכינוי 'סמל רגל-יפה' (Sergeant Belle-Jambe), בשל הופעתו המטופחת. בתחילת 1790 הועלה לדרגת אדג'וטנט-מייג'ור, הדרגה הגבוהה ביותר עבור נגדים במשטר הישן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מלחמות המהפכה
בעקבות פרוץ המהפכה הצרפתית, איכויותיו הצבאיות הבולטות הביאו לקידומו המהיר. קידומו של ברנדוט הגיע הן מהערכת מפקדיו והן מחייליו; הוא נבחר לדרגות לוטננט קולונל וקולונל על ידי חייליו, אם כי סירב לשני המינויים לטובת קידום מסורתי.
בתקופה זו של קידום מהיר באו לידי ביטוי האיכויות הצבאיות שבהן התפרסם: הסתערויות נועזות ורברבנות. לגבי האחרון, ברנדוט ניחן ביכולת להעניק השראה לחייליו למעשי גבורה יוצאי דופן. היסטוריונים השוו אותו לבן ארצו הגסקוני, ד'ארטניאן. אחד מביוגרפיו טוען כי אלכסנדר דיומא השתמש בברנדוט כמודל לדמותו של ד'ארטניאן. כקולונל ומפקד חטיבה 71, ברנדוט אסף את חייליו, שנסוגו באי-סדר לפני התקפה אוסטרית, על ידי תלישת דרגות הכתף שלו, זריקתם על הקרקע לפני חייליו וצעקה: "אם תבזו את עצמכם בבריחה, אני מסרב להישאר הקולונל שלכם!" חיילים עזבו את השורות, אספו את דרגותיו, לחצו אותן לידיו, הסתדרו בשורות מחדש ויצאו למתקפת נגד.
בשנת 1794 הוא הועלה לדרגת בריגדיר, ושובץ לארמיית סמבר-א-מז. לאחר ניצחונו של ז'ורדן בפלרוס (26 ביוני 1794), שם הצטיין בהתקפה מכרעת ותפיסת שטחים מרכזיים שהובילו לנסיגה האוסטרית, הוא הפך לגנרל דיוויזיה.
ברנדוט מילא תפקידי מפתח במהלך 18 החודשים הבאים במהלך שלוש הפלישות הצרפתיות לגרמניה; לעיתים קרובות שימש בתפקידי כבוד במהלך מתקפות, הוביל את החלוץ, ובנסיגה שימש כמומחה הגנתי בפיקוד על המאסף.
בקרב תיינינגן (1796), שבו האוסטרים עלו במספרם על הצרפתים פי שלושה, הצליח המאסף של ברנדוט להדוף התקפות רבות תוך גרימת אבדות כבדות לאויב, ובכך מנע מהארכידוכס קרל לנתק את נסיגת הצבא הצרפתי מעבר לריין לאחר תבוסתו על ידי האוסטרים בקרב וירצבורג.
בתחילת 1797, קיבל הוראה מהדירקטוריון לצעוד עם 20,000 איש כתגבורת לצבאו של נפוליאון בונפרטה באיטליה. חצייתו המוצלחת של האלפים בעיצומה של סערה באמצע החורף זכתה לשבחים רבים, אך התקבלה בקרירות על ידי צבא איטליה. לאחר שקיבל עלבון מדומיניק מרטן דופי, מפקד מילאנו, ברנדוט עמד לעצור אותו באשמת אי-ציות. דופי היה חבר קרוב של לואי-אלכסנדר ברתייה, וזה התחיל סכסוך ארוך ימים בין ברנדוט לברתייה, שיהפוך לימים לראש המטה של נפוליאון.
הוא קיים את פגישתו הראשונה עם נפוליאון במנטובה ומונה למפקד הדיוויזיה הרביעית. במהלך הפלישה לפריולי ואיסטריה, הצטיין ברנדוט מאוד במעבר הטליאמנטו, שם הוביל את החלוץ, ובכיבוש מבצר גרדיסקה (19 במרץ 1797). לאחר ה-18 בפרוקטידור, הורה נפוליאון לגנרלים שלו לאסוף מהדיוויזיות שלהם פניות התומכות בהפיכה של אותו יום; אך ברנדוט שלח לדירקטוריון פנייה שונה מזו שנפוליאון חפץ בה ומבלי להעבירה דרך ידיו של נפוליאון.
לאחר הסכם קמפו פורמיו, נפוליאון ערך לברנדוט ביקור ידידותי במפקדתו באודינה, אך מיד לאחר מכן שלל ממנו מחצית מהדיוויזיה שלו בארמיית הריין, ופקד עליו להצעיד את המחצית השנייה בחזרה לצרפת. פול באראס, אחד מחמשת הדירקטורים, חשש שנפוליאון יפיל את הרפובליקה, לכן מינה את ברנדוט למפקד העליון של ארמיית איטליה כדי לאזן את כוחו של נפוליאון. ברנדוט היה מרוצה מהמינוי הזה אך נפוליאון הפעיל לחץ על טלייראן-פריגור, שר החוץ, כדי שימנה אותו במקום זאת לשגרירות בווינה. ברנדוט היה לא מרוצה מאוד; הוא קיבל בסופו של דבר את התפקיד בווינה, אך נאלץ לעזוב בשל המהומות שנגרמו מהנפת הטריקולור מעל השגרירות.
לאחר שחזר מווינה, הוא התגורר בפריז. הוא נישא לדזירה קלארי באוגוסט 1798, בתו של סוחר ממרסיי, שהייתה מאורסת בעבר לנפוליאון וגיסתו של ז'וזף בונפרטה. בנובמבר של אותה שנה, הוא מונה למפקד ארמיית התצפית על הריין העליון. אף שנתבקש לעשות זאת על ידי באראס וז'וזף בונפרטה, הוא לא לקח חלק בהפיכת ה-30 בפראיריאל. מ-2 ביולי עד 14 בספטמבר הוא היה שר המלחמה, ובתפקיד זה הפגין יכולת רבה. הפופולריות שלו והקשרים עם היעקובינים הרדיקלים עוררו כלפיו אנטיפתיה בממשלה. בבוקר ה-13 בספטמבר, הוא גילה את התפטרותו מפורסמת בלה מוניטור אוניברסל לפני שהיה מודע לכך שהגיש אותה. זה היה תעלול שבוצע בו על ידי סיייס ורוז'ה דוקו, הדירקטורים שהיו בעלי ברית של נפוליאון.
אף שברנדוט סירב לעזור לנפוליאון בונפרטה לבצע את הפיכת נובמבר 1799, נפוליאון היה נחוש לנצח את 'איש המכשול' והרעיף עליו כיבודים. נפוליאון הכיר ביכולתו המנהלית ובהשפעתו של ברנדוט על ידי מינויו לחבר במועצת המדינה בפברואר 1800. באפריל 1800, למרות אהדתו הרפובליקנית, הוצע לברנדוט, והוא קיבל בחופשיות, מאפריל 1800 עד 18 באוגוסט 1801, את תפקיד המפקד העליון של ארמיית המערב בחבל ונדה המורד, שם הצליח להשיב את השקט. זה נתפס כמינוי של אמון, שכן בעוד נפוליאון יצא למערכה האיטלקית בקיץ, שבה ניצח לבסוף בקרב מרנגו, הוא השאיר את ברנדוט לא הרחק מפריז עם צבא. בפתק הפרידה שלו לברנדוט בדרכו לאיטליה, כתב נפוליאון: "אני הולך להשליך את עצמי פעם נוספת אל סכנות המלחמה. אנחנו לא יודעים איך זה יסתיים. אם אפול, תמצא את עצמך עם 40,000 איש בשערי פריז. בידיך יהיה גורל הרפובליקה." מכיוון שברנדוט היה גיסו של ז'וזף וחבר קרוב של אחיו ואחיותיו האחרים, נפוליאון נחשב כמי ששקל את רווחת משפחתו במקרה האפשרי של מותו בשדה הקרב, כמו גם את עתיד המדינה, על ידי השארת יריבו לשעבר בעמדה שבה יוכל לתפוס את מושכות השלטון, שכן מבין יריביו לשעבר, רק לברנדוט היו המיומנות הפוליטית והצבאית והפופולריות לשמר את הרפובליקה.
בשנת 1802, הציע נפוליאון בונפרטה שברנדוט יפנה לצרפת החדשה כדי לשמש כמושל לואיזיאנה, שעמדה לעבור חזרה לשליטה צרפתית בעקבות חוזה סן אילדפונסו השלישי. בקבלת התפקיד, ביקש ברנדוט חיילים נוספים, מתיישבים ומימון כדי לתמוך במושבה, אך נפוליאון סירב. בתגובה, דחה ברנדוט את המינוי ובמקום זאת מונה לשגריר בעל סמכויות מלאות לארצות הברית. מינויו בוטל לאחר מכירת לואיזיאנה.
מרשל האימפריה הצרפתית
עם הקמת הקיסרות הצרפתית הראשונה, הפך ברנדוט לאחד משמונה-עשר מרשלי האימפריה, ומיוני 1804 עד ספטמבר 1805 שירת כמושל הנובר הכבושה לאחרונה. בתפקיד זה, כמו גם במהלך פיקודו המאוחר יותר על ארמיית צפון גרמניה, הוא בנה מוניטין של עצמאות, יושרה, מתינות ויכולת מנהלית. שלטונו של ברנדוט היה פופולרי, ולמרות ההפקעות שבוצעו מהאוכלוסייה כחלק ממדיניותו של נפוליאון לגרום לכיבושים לשלם על עצמם, כלכלת הנובר שגשגה. ברנדוט הרחיב את הגנתו ותרם תרומות פרטיות לאוניברסיטת גטינגן, התיידד עם רבים מהפרופסורים ואנשי הלמידה שאותם נהג לעיתים קרובות לארח לארוחת ערב ולהעסיק כמורים לעצמו ולאשתו.
במהלך המערכה של 1805, ברנדוט, עם קורפוס הארמייה שלו מהנובר, אורגן לתוך הקורפוס ה-I, פיקד על האגף השמאלי של הגראנד ארמה, פיקח על הקורפוס ה-II של אוגוסט דה מרמון והיה בעל רוב הצבא הבווארי תחת פיקודו; כ-65,000 איש או רבע מהצבא. ברנדוט הוטל גם להבטיח לבעלת הברית החדשה ביותר של צרפת, הנסיך הבוחר מבוואריה, מקסימיליאן הרביעי יוזף, שהאוסטרים יגורשו ממדינתו.
ברנדוט, עם הקורפוס ה-III של דאבו צמוד לפיקודו, והבווארים, זכו בניצחון על האוסטרים, גירשו אותם ממינכן ב-12 באוקטובר, לקחו כ-3000 שבויים ו-19 תותחים והחזירו את מקסימיליאן יוזף לכס המלוכה שלו. הקורפוס ה-I שיתף פעולה לאחר מכן בתנועה הגדולה שהביאה לחסימתו של מאק בקרב אולם. חייליו של ברנדוט כבשו לאחר מכן את זלצבורג ב-30 באוקטובר. בקרב אוסטרליץ (2 בדצמבר 1805) הוא הוצב עם הקורפוס שלו במרכז בין סולט ללאן, ותרם להבסת הניסיון של האגף הימני של בעלות הברית לאגף את הצבא הצרפתי. כגמול על שירותיו באוסטרליץ, הוא הפך לנסיך הריבוני הראשון של פונטקורבו (5 ביוני 1806), מחוז בדרום איטליה שהיה כפוף בעבר לאפיפיור.
במהלך המערכה של 1806 נגד פרוסיה, ברנדוט ננזף על ידי נפוליאון על כך שלא השתתף עם קורפוס הארמייה שלו בקרבות ינה ואוארשטדט (14 באוקטובר 1806). נפוליאון, בליל ה-13 באוקטובר, בחשבו שהוא ניצב מול כל הצבא הפרוסי בינה, שלח פקודות לדאבו, דרך המרשל ברתייה; דאבו העביר את הפקודה לברנדוט בשעה 04:00 ב-14 באוקטובר כשהפקודה קובעת: "אם הנסיך מפונטקורבו [ברנדוט] נמצא איתך, תוכלו שניכם לצעוד יחד, אך הקיסר מקווה שהוא יהיה בעמדה שצוינה בדורנבורג." זה היה בהתאם למערכת הפקודות הכתובות האחרונה של ברנדוט מה-12 באוקטובר, שהורתה לו ולדאבו לחצות את קו הנסיגה הפרוסי. בהמשך לפקודות אלו, ברנדוט, בנפרד מדאבו, עזב את נאומבורג עם שחר בבוקר ה-14 לדורנבורג וצעד לעבר אפולדה, אליה הגיע עד השעה 16:00. מעוכב על ידי המצב הגרוע מאוד של הדרכים, ומעבר צר שבתוכו ממוקמת דורנבורג והגשר הצר שעובר מעל הזאלה, שיכול היה להעביר רק קנה תותח אחד בכל פעם על פי הגנרל דופון, הוא לא יכול היה להשתתף בקרב ינה, אם כי הוא אילץ ביעילות את הפרוסים לסגת משני שדות הקרב על ידי הצבת חייליו על גבעות אפולדה.
המעבר היה מכשול כזה שדיוויזיית הרגלים ה-3 של ברנדוט, בפיקודו של ז'אן-בטיסט דרואה, רוזן ד'ארלון, הייתה עדיין באמצע חציית הגשר זמן רב אחרי רדת החשיכה, מה שהפך לבלתי סביר שברנדוט יכול היה להתערב באוארשטדט בכל מקרה. הוא הואשם מאוחר יותר בסירוב מכוון לתמוך בדאבו, שנתקל במפתיע בצבא הפרוסי הראשי באוארשטדט, מתוך קנאה, ונפוליאון, אם ניתן להאמין לזיכרונות מסנט הלנה, התכוון פעם להעמיד את ברנדוט בפני בית דין צבאי. למעשה, הוא עשה את מה שנצטווה לעשות, ואחריות מהותית יותר להיעדרותו נחה על הפקודות העמומות והעקיפות שהוציא ברתייה ועל חוסר המודעות של נפוליאון לעמדה הפרוסית. ראיות תיעודיות תומכות בטענתו של ברנדוט שהוא נצטווה לדורנבורג, שכן לא נמצאו מעולם פקודות מנפוליאון לברנדוט לצעוד עם דאבו בארכיונים הקיסריים הצרפתיים, בעוד שהפקודה של ברתייה מה-14 באוקטובר אושרה.
לאחר קרב ינה, ריסק ברנדוט את צבא המילואים הפרוסי, את כל הכוחות הטריים שהתבצרו מאחורי ביצה ונהר הזאלה, תחת הדוכס אויגן מווירטמברג בהאלה (17 באוקטובר 1806), אם כי המפקדה הקיסרית לא העריכה את הניצחון הזה יתר על המידה. כשביקר בהאלה לאחר הקרב, ובהתייחסו למידת הקושי בכיבוש עמדה מבוצרת הנגישה רק על ידי גשר יחיד, העיר נפוליאון בחידתיות: "ברנדוט לא עוצר לפני כלום. יום אחד הגסקוני ייתפס." לאחר מכן, ברנדוט רדף, יחד עם סולט ומירא (ידועים כ'מרדף שלושת המרשלים'), אחר הקורפוס של הגנרל הפרוסי בליכר לליבק, שם חייליו הסתערו על ההגנות הפרוסיות, כבשו את העיר ואילצו את כניעתו של בליכר בראטקאו (7 בנובמבר 1806). כאשר הצרפתים פרצו לליבק, העיר הפכה למטרה של ביזה והשתוללות רחבת היקף על ידי החיילים הצרפתים. ברנדוט, שנאבק נואשות למנוע מחייליו לבזוז את העיר, קיבל שישה סוסים ממועצת ליבק כאות הערכה. הוא גם התייחס באדיבות ל-1,600 שבויים שוודים, תחת פיקודו של הקולונל הרוזן גוסטב מורנר, ואפשר להם לחזור למולדתם. השוודים המתרשמים חזרו הביתה עם סיפור על הגינותו של ברנדוט בשמירה על הסדר בעיר. הרוזן מורנר ימלא מאוחר יותר תפקיד בולט בבחירתו של ברנדוט ליורש העצר של שוודיה.
לאחר מכן, הוא צעד לפולין בפיקוד על האגף השמאלי הצרפתי, המורכב מהקורפוס ה-I שלו ומהקורפוס ה-VI של ניי. כשהוא נותר ללא תמיכה בשל תנועתו הבלתי צפויה של ניי לעבר קניגסברג, הרוסים תחת לוין אוגוסט פון בניגסן עברו למתקפה וניסו להשמיד את הקורפוסים המבודדים של ברנדוט וניי. נפוליאון, שקיבל ידיעה על המתקפה הרוסית, נתן הוראה לברנדוט לסגת מערבה כדי למשוך את הרוסים אליו כך שנפוליאון יוכל לאחר מכן לנתק ולהקיף את הרוסים. ברנדוט נע מערבה כפי שנצטווה, רדוף על ידי בניגסן, שם הביס את החלוץ הרוסי העדיף מבחינה מספרית במורונגן (25 בינואר 1807).
במהלך הקרב, הכרכרה האישית של ברנדוט נתפסה על ידי הרוסים, והוא הואשם על ידי הקוזאקים שבזזו את כבודתו בכך שסחט כמות גדולה של כלי כסף ממדינות גרמניות קטנות. טענה זו אינה מוכחת ומנוגדת למוניטין שלו. הוא היה ידוע בכל הצבא ביושרו ובהגינותו בניהול ענייניו במערכה, והוא נמנע מהביזה והשוד שמרשלים רבים מעמיתיו עסקו בהם. כתוצאה מכך, המזון על שולחנו נחשב לדל על ידי עמיתיו המרשלים, ובעוד אחרים סעדו על כלים משובחים והעסיקו שפים, הוא השתמש כדבר שבשגרה בכספו שלו כדי לשלם עבור אוכל לחייליו, ולהעניק פרסים כספיים לאלה שראויים להכרה. הוא החזיק את חייליו באותם סטנדרטים גבוהים; הוא העניש ביזה ואונס בחומרה, והיה ידוע כמי שמתערב עם חרבו שלופה נגד העוסקים בביזה, כפי שהיה המקרה לאחר כיבוש ליבק.
בשל תפיסת שליח שנשא את פקודותיו האחרונות של הקיסר, ברנדוט לא עודכן על שינוי באסטרטגיה לנוע מזרחה לעבר שאר הצבא הצרפתי. כתוצאה מכך, הקורפוס ה-I של ברנדוט היה רחוק מדי מכדי לקחת חלק בקרב אילאו (7 עד 8 בפברואר 1807). נפוליאון נזף בו על היעדרותו, אך הוכר כי הדבר לא נבע מברנדוט אלא מרשלנותו של ברתייה בשליחת השליח. הרוסים חידשו את המתקפה באותו קיץ וברנדוט הותקף על ידי קורפוס פרוסי חזק ב-ספאנדן, והביס אותו, תוך שמירה על ראש הגשר הצרפתי מעל הפסלקה, שם כמעט נהרג כאשר כדור תועה פגע בצווארו. בשל פציעה קרובה לקטלנית זו, ברנדוט פונה לעורף והחמיץ את שארית המערכה הפולנית.
לאחר שלום טילזיט, ב-14 ביולי 1807, הוא הפך למושל ערי ההנזה, שם הוכיח שוב את יכולותיו המנהליות והדיפלומטיות וזכה לאהדה. הוא היה אמור לנהל את המשלחת נגד שוודיה, דרך האיים הדניים, אך התוכנית לא יצאה לפועל בגלל המחסור בתובלה ועריקת החיל הספרדי, שחזר לספרד כדי להילחם נגד נפוליאון בתחילת מלחמת חצי האי. בהמשך לפלישה המתוכננת לשוודיה, ומכוח היותה של דנמרק בעלת ברית של צרפת ב-1808, מצא ברנדוט את עצמו כראש בפועל של כיבוש צרפתי של דנמרק. הוא שמר על משמעת קפדנית של חייליו, ויחסו הטוב לדנים הפך אותו לפופולרי בקרב האוכלוסייה ובמשפחת המלוכה הדנית. עם עזיבתו את דנמרק, הוא היה אחד הצרפתים הבודדים בתקופה שזכה במסדר הפיל.
בתקופתו של ברנדוט כמושל ערי ההנזה, התרחשו התפטרויות באיון, אירוע שהצית את מלחמת חצי האי, אשר תמלא תפקיד גדול בתבוסתו של נפוליאון. במשך זמן מה, נפוליאון שקל את הרעיון להציב את ברנדוט על כס המלוכה הספרדי, עד כדי רמיזה על כך במכתב אליו. ברנדוט הודיע לנפוליאון שהוא אינו רוצה את הכתר הספרדי. ז'וזף בונפרטה, חברו וגיסו של ברנדוט, נבחר במקומו. זו לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שנפוליאון שקל להציב את ברנדוט על כס מלכות זר. ואכן, נפוליאון, במספר הזדמנויות, הן בימיו כקונסול ראשון והן כקיסר, שקל למנות את ברנדוט (נפוליאון שקל גם את מירא) כיורשו באמצעות אימוץ. למרות היריבות ביניהם, נפוליאון חשב שרק לברנדוט יש את הפופולריות, המיומנות המנהלית והצבאית להגן על האימפריה שבנה. לידתו של מלך רומא שמה קץ לצורך של נפוליאון ביורש. באופן אירוני, ברנדוט לבש בסופו של דבר כתר, לא בחסות נפוליאון, אלא כאויב של צרפת.
נקרא חזרה לגרמניה כדי לסייע במלחמה החדשה בין צרפת לאוסטריה, הוא קיבל את הפיקוד על הקורפוס ה-9, שהיה מורכב בעיקר מסקסונים. קשיים נוספים עם ברתייה, והטלת סקסונים לא מוכנים, בשילוב עם מחלה, אילצו את ברנדוט להתחנן לשחרור משירות. ברנדוט כתב לנפוליאון כי "אני רואה את מאמציי משותקים ללא הרף על ידי כוח נסתר שאיני יכול לגבור עליו." נפוליאון התעלם מפניות אלו, וברנדוט המשיך במערכה, כשהוא מפקד בעיקר על כוחות זרים עם מעט כוחות צרפתיים תחת פיקודו. בקרב וגראם (5 ביולי 1809), הוא נכנס לקרב עם הקורפוס הסקסוני שלו, אליו צורפה הדיוויזיה של דופא ואשר היווה את המילואים שלו. כשהוא נשען על האגף השמאלי הצרפתי, הקורפוס של ברנדוט הוכה במהלך הלילה אך עמד בפני מלוא עוצמת ההתקפה האוסטרית, מול מספרים עדיפים. ברגע קריטי, הקצין הורה לדופא לנוע קדימה לעזרתו; האחרון השיב כי יש לו פקודות מהקיסר להישאר היכן שהוא. לאחר שהוכה קשות ונחשף לחלוטין לפני הקו הצרפתי העיקרי, הקורפוס ה-IX נסוג מהכפר אדרקלא בניגוד לפקודותיו של נפוליאון. ביום השני לקרב, 6 ביולי 1809, הקורפוס ה-IX, לאחר שהוכה בלילה הקודם, שבו נאבק ברנדוט לאסוף את הסקסונים המדוכדכים שלו, הותקף על ידי שני קורפוסים אוסטריים, כחלק ממאמצו של הארכידוכס קרל לפרוץ את הקו הצרפתי. הפעם כוחותיו המדולדלים של ברנדוט – נותרו לו רק 6,000 חיילי רגלים – נשברו וברחו (הקורפוס של ברנדוט לא היה היחיד שנשבר באותו יום; גם חייליו של מסנה נהדפו על ידי ההתקפה). הסקסונים המובסים נסוגו באי-סדר לעבר ראסדורף כשברנדוט ניסה לאסוף את אנשיו, שם נתקל בנפוליאון. הקורפוס ה-IX התאושש והמשיך למלא תפקיד בקרב. שמועות שנפוליאון הדיח את ברנדוט מהפיקוד במקום בראסדורף הן מזמן חלק מהאגדה, אך אינן מאומתות. לאחר הקרב, ברנדוט התלונן בפני נפוליאון על כך שבהפרה של כל הכללים הצבאיים, הורה לדופא לפעול באופן עצמאי מהפיקוד שלו, ובכך גרם לאובדן חיים רב לסקסונים, והגיש את התפטרותו. נפוליאון קיבל לאחר שנודע לו על פקודת יום שהוציא ברנדוט, שנתנה לסקסונים קרדיט על אומץ לבם במונחים שאינם עקביים עם העלון הרשמי של הקיסר. תיאורי תפקידו של ברנדוט בוגראם סותרים. בעוד שנכון שהקורפוס ה-IX נשבר ב-6 ביולי, כפי שקרה ליחידות צרפתיות אחרות, הם התאוששו מאוחר יותר ומילאו חלק בניצחון. יתרה מכך, ברנדוט נלחם באומץ אישי יוצא דופן, בראש חייליו, וכמעט נמנע ממוות כאשר הותקף על ידי פרשים אוסטריים. סביר להניח שהביצועים הגרועים של הקורפוס ה-IX היו נשכחים, וברנדוט היה שומר על פיקודו אילו מעולם לא פרסם את פקודת היום השנויה במחלוקת. שבחיו לסקסונים, כמו גם יחסו העדין והאדיב כלפיהם בזמן שהיו תחת פיקודו, מעולם לא נשכחו על ידי הקצינים הסקסונים וזה יביא מאוחר יותר לתוצאות הרסניות לצרפתים כאשר דיוויזיה סקסונית שלמה ערקה לצבא הצפוני של ברנדוט במהלך רגע מפתח של קרב לייפציג.
כאשר ברנדוט חזר לפריז, מערכת וולכרן (יולי 1809) גרמה למשרד הצרפתי, בהיעדרו של הקיסר, להפקיד בידיו את הגנת אנטוורפן עם חיילים צרפתים והולנדים סדירים, יחד עם המשמר הלאומי. ברנדוט קיבל פיקוד על מצב כאוטי שבו חיילים מכל רחבי האימפריה ומדינות החסות שלה, כמו גם מגויסים טריים, נשלחו להולנד תחת פיקוד מפוצל. הוא ארגן מחדש ואימן את כוחותיו, שכונו על ידי הקיסר 'ארמיית אנטוורפן', על ידי הקניית משמעת לחיילים ותיקים שהיו זמן רב מדי במחסנים ועל ידי לימוד המגויסים הטריים את מלאכתם. בכל מקום הוא הקנה רוח לחימה, והפך המון לצבא, ובכך הביא במהירות את הגנות אנטוורפן לרמה גבוהה של מוכנות. כאשר אנטוורפן עמוסה בתותחים ומגינים רבים, ועם ארמיית אנטוורפן מוכנה לקרב, הבריטים, מתוסכלים ממנהיגות גרועה ומחצי מהצבא משותק מקדחת הודות לאיים הלא-בריאים שבהם שוכנו, הבינו שלא ניתן עוד לסגור את הסכלדה, או לכבוש את אנטוורפן, והם נסוגו מכוחותיהם. בהצהרה שפרסם לחייליו באנטוורפן, הוא העלה האשמה מרומזת נגד נפוליאון על כך שהזניח להכין את האמצעים המתאימים להגנה על החוף הבלגי. נפוליאון, שלא היה מרוצה, הדיח את ברנדוט מפיקוד על צבא האד-הוק שלו ופקד עליו לחזור לפריז, ואז לקטלוניה כדי לקבל פיקוד על הצבא שם. לאחר שסירב לציית לפקודה, הוא נקרא לוינה, ולאחר פגישה עם נפוליאון בשונברון, קיבל את השלטון הכללי של המחוזות הרומיים.
הצעת הכתר השוודי
בשנת 1810, ברנדוט עמד להיכנס לתפקידו החדש כמושל רומא כאשר נבחר במפתיע ליורש העצר של המלך קרל השלושה עשר משוודיה. בעיית יורשו של קרל הייתה חריפה כמעט מאז שעלה לכס המלוכה שנה קודם לכן. הוא היה בן 61 ובבריאות לקויה. הוא היה גם חסר ילדים; המלכה שרלוטה ילדה שני ילדים שמתו בינקותם, ולא היה סיכוי שהיא תלד ילד נוסף. זמן קצר לאחר הכתרתו, אימץ המלך נסיך דני, קרל אוגוסט, שמת חודשים ספורים בלבד לאחר הגעתו. למרות העובדה שנפוליאון העדיף את בעל בריתו, המלך פרדריק השישי מדנמרק, לנסיך הדני פרדריק כריסטיאן מסונדרבורג-אוגוסטנבורג הייתה בתחילה התמיכה הגדולה ביותר להפוך ליורש העצר השוודי.
המצב הפוליטי, הפנימי והחיצוני, בשוודיה הפך את בחירת מלך זר לאופציה אטרקטיבית. שוודיה רצתה לחזק את הקשר שלה עם נפוליאון מסיבות צבאיות וביקשה לבחור מלך שיוכל למשוך את תמיכתו של נפוליאון. החצר השוודית בדקה בתחילה את הקיסר לגבי העדפותיו למועמדים ליורש עצר, whereupon נפוליאון הבהיר שהוא מעדיף את בנו החורג המאומץ אז'ן דה בוארנה, או אחד מאחייניו או אחיו. השליחים השוודים לא קיבלו את אז'ן כמועמד. הברון לגרביילקה, השליח השוודי בפריז, דיווח לסטוקהולם שאז'ן הוא "עדין וטוב [...] אבל הוא לא נראה כאדם בעל אופי חזק; ואף על פי שהיו לו הזדמנויות גדולות, הוא לא נראה כמי שפיתח כישרונות בולטים." כמו כן, אז'ן, ששירת כמשנה למלך באיטליה, לא רצה להתנצר ללותרניות, תנאי מוקדם לקבלת ההצעה השוודית. יתרה מכך, אף אחד מאחיו של נפוליאון לא היה מעוניין לנסוע לשוודיה, ואחייניו היו צעירים מדי, שכן השוודים לא רצו את סכנות שלטון הקטין במקרה שהמלך קרל ימות בטרם עת. העניין הוכרע על ידי איש חצר שוודי לא מוכר, הברון קרל אוטו מורנר (אחיינו של הרוזן גוסטב מורנר, מפקד הכוח השוודי שנלכד על ידי ברנדוט בליבק), אשר ביוזמתו האישית לחלוטין, הציע את הירושה לכתר השוודי לברנדוט. ברנדוט מסר את הצעתו של מורנר לנפוליאון, שבתחילה התייחס למצב כאל אבסורד, אך מאוחר יותר השתכנע מהרעיון, ובעודו מאמץ עמדה פומבית של אדישות, הלווה בשקט תמיכה למועמדותו של ברנדוט הן כלכלית והן דיפלומטית.
אף על פי שהממשלה השוודית, המשתאה מעזותו של מורנר, עצרה אותו מיד עם שובו לשוודיה, מועמדותו של ברנדוט זכתה בהדרגה לטובת הציבור וב-21 באוגוסט 1810 הוא נבחר על ידי הריקסדאג בארברו להיות יורש העצר החדש, ומונה לאחר מכן לגנרליסימו של הכוחות המזוינים השוודיים על ידי המלך. מספר גורמים היטיבו עם בחירתו של ברנדוט. היותו זר היה, אף שהיה בעייתי, גם לטובתו בשל גורמים גיאופוליטיים והמצב הפנימי באותה עת. יתרון אחד היה קשריו הקרובים המשוערים עם הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפרטה, שבאמצעותו תהיה לו גישה לגיבוי צבאי, שכן הכוונה באותה עת הייתה לרכוש מחדש את פינלנד. המלך הנוכחי, קרל השלושה עשר, ראה את נפוליאון בצורה חיובית יותר מאשר גוסטב הרביעי אדולף, שהחזיק בו בדעה רעה מאוד. נקודה נוספת לטובה הייתה שחלק גדול מהצבא השוודי, שציפה לסכסוך עם רוסיה, העדיף בחירת חייל. כמו כן, ברנדוט היה פופולרי באופן אישי, הודות לחסד שהראה לשבויים השוודים בליבק והמוניטין שלו כמושל אהוד של ערי ההנזה מ-1807 עד 1809, שכן סוחרים שוודים רבים פעלו תחת חסותו. לבסוף, לברנדוט לא היו ספקות לגבי התנצרותו שלו ושל בנו אוסקר ללותרניות, ונזכר בהתנצרותו של הנרי הרביעי לטובת צרפת, איתה הרגיש קרבה שכן שניהם הגיעו מפו. (אשתו של ברנדוט, דזירה, סירבה להתנצר).
לפני ששחרר את ברנדוט מנאמנותו לצרפת, ביקש ממנו נפוליאון להסכים לעולם לא להרים נשק נגד צרפת. ברנדוט סירב לעשות הסכם כזה, על בסיס שמחויבויותיו לשוודיה לא יאפשרו זאת; נפוליאון קרא: "לך, ותן לגורלות שלנו להתגשם", וחתם על כתב השחרור ללא תנאי. רבים היו גם אופטימיים ששוודיה תתאושש את פינלנד תחת קרל יוחנן. יורש העצר השוודי אף חיפש ללא הצלחה את תמיכתו של נפוליאון כדי לסייע לשוודיה בכיבוש נורווגיה.