אדגר אלן פו

אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe)

אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe; 19 בינואר 1809 – 7 באוקטובר 1849) היה סופר, משורר, עורך ומבקר ספרות אמריקאי, הידוע בעיקר בזכות שיריו וסיפוריו הקצרים, ובעיקר סיפורי המסתורין והאימה שכתב. הוא נחשב באופן נרחב לאחד מן הդמויות המרכזיות ברומנטיקה ובספרות הגותית בארצות הברית, וכן בראשית הספרות האמריקאית.

פו היה אחד מן היוצרים הראשונים שהצליחו בארצות הברית בכתיבת סיפורים קצרים, ונחשב בדרך כלל לאחד מחלוצי זאנר סיפורי הבלשים. בנוסף, הוא זכאי לקרדיט על תרומתו המשמעותית להופעתו של זאנר המדע הבדיוני. הוא הסופר האמריקאי הידוע הראשון שהתפרנס אך ורק מכתיבה, דבר שהביא לחיי קריירה וחיים קשים מבחינה כלכלית.

פו נולד בבוסטון. הוא היה ילדם השני של השחקנים דייוויד ואלייזה פו. אביו נטש את המשפחה בשנת 1810, וכאשר אלייזה הלכה לעולמה בשנה שלאחר מכן, פו אומץ למעשה לביתם של ג'ון ופרנסס אלן מריצ'מונד שבווירג'יניה. הם מעולם לא אימצו אותו באופן רשמי, אך הוא חי עמם עד לבגרותו הצעירה.

פו למד באוניברסיטת וירג'יניה, אך עזב אותה כעבור שנה אחת בלבד בשל מחסור בכסף. הוא הרבה לריב עם ג'ון אלן סביב הכספים שנדרשו להמשך לימודיו וכן בשל חובות הימורים שצבר. בשנת 1827, לאחר שהתגייס לצבא ארצות הברית תחת שם בדוי של אדגר א. פרי (Edgar A. Perry), הוא פרסם את קובץ שיריו הראשון, "תאמרלן ושירים אחרים" (Tamerlane and Other Poems), שפורסם תחת השם "בן בוסטון" בלבד. פו ואלן הגיעו להפוגה זמנית ביחסיהם לאחר מותה של אשת אלן, פרנסס, בשנת 1829. אולם מאחר שפו נכשל לאחר מכן כצוער קצונה בווסט פוינט (West Point), הביע את כוונתו להפוך לסופר, בעיקר של שירים, והם נפרדו.

פו מיקד את עיקר מרצו בפרוזה ובילה את השנים הבאות בעבודה בעבור כתבי עת וכתבי עת תקופתיים, כשהוא זוכה לפרסום בזכות סגנונות הביקורת הספרותית הייחודיים לו. עבודתו חייבה אותו לעבור בין מספר ערים, ובהן בולטימור, פילדלפיה וניו יורק. בשנת 1836, בהיותו בן 27, הוא נישא לבן דודתו בת ה-13, וירג'יניה קלם (Virginia Clemm). היא נפטרה ממחלת השחפת בשנת 1847.

בינואר 1845 פרסם את שירו "העורב" (The Raven), אשר זכה להצלחה מיידית. הוא תכנן במשך שנים להוציא לאור כתב עת משלו, "הפן" (The Penn), ששמו שונה מאחר כך ל"הסטיילוס" (The Stylus) – אך בטרם החל בהוצאתו לאור, פו נפטר בבולטימור בשנת 1849 בגיל 40, בנסיבות מסתוריות. סיבת מותו נותרה לא ידועה ויוחסה לסיבות רבות, ובהן מחלה, אלכוהוליזם, שימוש בחומרים ממכרים והתאבדות.

יצירותיו של פו השפיעו על התפתחות הספרות בכל רחבי העולם ואף השפיעו על תחומים מיוחדים כמו קוסמולוגיה וקריפטוגרפיה. מאז מותו, הוא ויצירותיו הופיעו בתרבות הפופולרית בתחומים כמו אמנות, צילום, אזכורים ספרותיים, מוזיקה, קולנוע וטלוויזיה. מספר בתים שבהם התגורר מוקדשים כמוזיאונים. בנוסף, ארגון סופרי המסתורין של אמריקה מעניק מדי שנה את "פרס אדגר" (Edgar Award) בעבור עבודה מצטיינת בזאנר המסתורין.

ראשית חייו, משפחתו והשכלתו

אדגר פו נולד בבוסטון במסצ'וסטס ב-19 בינואר 1809, ילדם השני של השחקן האמריקאי דייוויד פו הבן (David Poe Jr.) ושל השחקנית ילידת אנגליה אלייזה פו. היה לו אח גדול בשם הנري (Henry), ואחות צעירה בשם רוזלי (Rosalie). סבם, דייוויד פו, היגר ממחוז קאוואן שבאירלנד סביב שנת 1750.

אביו נטש את המשפחה בשנת 1810, ואמו נפטרה שנה לאחר מכן ממחלת שחפת ריאתית. פו, שהיה בן כמעט שלוש, הוכנס לביתו של ג'ון אלן, סוחר מצליח בריצ'מונד שבווירג'יניה, אשר סחר بمגוון מוצרים, בהם בד, חיטה, מצבות, טבק ועבדים. בני משפחת אלן שימשו לו כמשפחה אומנת והעניקו לו את השם "אדגר אלן פו", אף על פי שמעולם לא אימצו אותו באופן רשמי.

משפחת אלן הטבילה את פו בכנסייה האפיסקופלית בשנת 1812. ג'ון אלן נהג בבנו המאומץ לסירוגין בפינוק רב ובמשמעת תוקפנית. המשפחה הפליגה לבריטניה בשנת 1815. פו למד בבית הספר היסודי באירווין, באיירשير שבסקוטלנד (שם נולד אלן), בטרם שב והצטרף למשפחה בלונדון בשנת 1816. שם למד בבנין פנימייה בצ'לסי עד לקיץ 1817. לאחר מכן הוכנס לבית הספר מנור האוס (Manor House School) של הכומר ג'ון ברנסבי (John Bransby) בסטוק ניואינגטון, שהיה אז פרוור במרחק 4 מיילים (6 ק"מ) מצפון ללונדון.

פו שב עם בני משפחת אלן לריצ'מונד שבווירג'יניה בשנת 1820. בשנת 1824 שימש כסגן במשמר הכבוד של נערי ריצ'מונד בעת שהעיר חגגה את ביקורו של המרקיז דה לה פאזет (Marquis de Lafayette). במרץ 1825 נפטר דודו ומיטיבו הכלכלי של אלן, ויליאם גאלט (William Galt), אשר נודע כאחד האנשים העשירים ביותר בריצ'מונד, והוריש לאלן קרקעות נרחבות. הירושה הוערכה ב-750,000 דולר (שווה ערך ל-21,000,000 דולר ב-2025). עד קיץ 1825 חגג אלן את עושרו הנרחב באמצעות רכישת בית לבנים דו-קומתי בשם מולדביה (Moldavia).

ייתכן שפו התארס לשרה אלמירה רויסטר (Sarah Elmira Royster) בטרם נרשם לאוניברסיטת וירג'יניה בפברואר 1826 כדי ללמוד שפות עתיקות ומודרניות. האוניברסיטה הייתה בחיתוליה, והוקמה על פי האידיאלים של מייסדה, תומאס ג'פרсон (Thomas Jefferson). היו בה חוקים נגד הימורים, סוסים, כלי נשק, טבק ואלכוהול, אך חוקים אלו זכו לרוב להתעלמות.

ג'פרסון הנהיג מערכת של שלטון עצמי סטודנטיאלי, אשר אפשרה לסטודנטים לבחור את לימודיהם, לקבוע את סידורי המגורים שלהם ולדווח לסגל על כל מעשה פסול. ידוע שהוא הרבה להזמין סטודנטים לסעוד עמו במונטיצ'לו (Monticello), אם כי לא ידוע אם פו נמנה עמם. לאחר פטירתו של ג'פרסון ביולי 1826, דיווח סטודנט עמית כי פו נוכח בהלוויה.

המערכת הייחודית הייתה די כאוטית, והיה בה שיעור נשירה גבוה. בתקופתו שם, פו איבד קשר עם רויסטר וכן הסתכסך עם אביו המאומץ סביב חובות הימורים. הוא טען ואמר כי אלן לא סיפק לו כסף מספיק כדי להירשם לשיעורים, לרכוש ספרים או לשכור ולרהט חדר מעונות. אלן אמנם שלח כסף ובגדים נוספים, אך חובותיו של פו הלכו וגדלו. פו ויתר על האוניברסיטה כעבור שנה, אך לא חש רצוי לשוב לריצ'מונד, ובמיוחד כאשר נודע לו שאהובתו רויסטר נישאה לגבר אחר, אלכסנדר שלטון (Alexander Shelton). במקום זאת, הוא נסע לבוסטון באפריל 1827, ופרנס את עצמו בעבודות מזדמנות כפקיד וככותב בעיתונים. פו החל להשתמש בשם הבדוי הנרי לה רנה (Henri Le Rennet) בתקופה זו.

קריירה צבאית

מכיוון שפו לא היה מסוגל לפרנס את עצמו, הוא החליט להתגייס לצבא ארצות הברית כטוראי ב-27 במאי 1827, תוך שימוש בשם "אדגר א. פרי". אף על פי שטען כי הוא בן 22, גילו האמיתי היה 18. תחילה שרת בפורט אינדפנדנס (Fort Independence) שבנמל בוסטון תמורת חמישה דולרים לחודש. באותה שנה פורסם ספרו הראשון, קובץ שירים בן 40 עמודים שכותרתו "תאמרלן ושירים אחרים" (Tamerlane and Other Poems), ושיוחס אך ורק ל"בן בוסטון". הודפסו 50 עותקים, והספר לא זכה כמעט לתשומת לב כלשהי.

רגימנט הארטילריה הראשון של פו הוצב בפורט מולטרי (Fort Moultrie) בצ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית, בטרם הפליג על גבי הבריג ולת'האם (Waltham) ב-8 בנובמבר 1827. פו הועלה לדרגת "אומן" (artificer), חייל מקצועי שתפקידו להכין פגזים עבור הארטילריה. שכרו החודש כופל. פו שרת במשך שנתיים, והגיע לדרגת סמל ראשון של אררטילריה, הדרגה הגבוהה ביותר שיכול חייל שאינו קצין להשיג. לאחר מכן ביקש לסיים מוקדם את תקופת שירותו בת חמש השנים.

פו חשף את שמו האמיתי ואת נסיבותיו האמיתיות בפני מפקדו, לוטננט הווארד (Lieutenant Howard), שהבטיח לאפשר לפו לקבל שחרור בכבוד אם יתפייס עם אלן. לאחר מכן כתב פו מכתב לאלן, שהפגין חוסר אמפתיה והתעלם במשך מספר חודשים מתחנוניו של פו. ייתכן ואלן כלל לא טרח לכתוב לפو כדי לעדכן אותו בדבר מחלתה של אמו המאומנת. פרנסס אלן הלכה לעולמה ב-28 בפברואר 1829. פו ביקר ביום שלפני קבורתה. אולי בשל התרככות בעקבות מות אשתו, הסכים אלן לתמוך ברצונו של פו לקבל מינוי לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט שבניו יורק.

פו שחרר לבסוף ב-15 באפריל 1829, לאחר שהבטיח מחליף שיסיים את תקופת שירותו. בטרם נכנס לווסט פוינט, הוא עבר לבולטימור, שם התגורר עם דודתו האלמנה, מריה קלם (Maria Clemm), בתה וירג'יניה אלייזה קלם (בת דודתו הראשונה של פו), אחיו הנרי, וסבתו הנכה אליזבת קיירנס פו (Elizabeth Cairnes Poe). באותו ספטמבר קיבל פו "את מילות העידוד הראשונות ביותר שאי פעם אני זוכר ששמעתי" בסקירה על שיריו מאת המבקר המשפיע ג'ון ניל (John Neal), דבר שעודד את פו להקדיש אחד משירים לניל בספרו השני, "אל אראף, תאמרלן ושירים משניים" (Al Aaraaf, Tamerlane and Minor Poems), אשר פורסם בבולטימור בשנת 1829.

פו נסע לווסט פוינט והתחיל את לימודיו כצוער ב-1 ביולי 1830. באוקטובר 1830 נישא אלן לאשתו השנייה לואיזה פטרסון (Louisa Patterson). נישואים אלו, והמרירות והמריבות הקשות עם פו סביב ילדים שנולדו לאלן מחוץ נישואים, הביאו לכך שאביו המאומץ התנכר לו סופית. פו החליט אז לעזוב את ווסט פוינט באמצעות עמידה מכוונת למשפט צבאי. ב-8 בפברואר 1831 הוא הועמד למשפט בגין הזנחת פشע חמורה ואי-ציות לפקודות בשל סירובו להשתתף במסדרים, בשיעורים ובכנסייה. ביודעו כי יורשע, טען פו כי הוא חף משפחה כדי לגרום לפיטוריו.

פו יצא לניו יורק בפברואר 1831 ושחרר לאחר מכן כרך שלישי של שירים, שכותרתו הייתה בפשטות "שירים" (Poems). הספר מומן בעזרה מצד עמיתיו הצוערים בווסט פוינט, שחלקם תרמו עד 75 סנט למטרה זו. הסכום הכולל שגויס עמד על כ-170 דולר. ייתכן והם ציפו לחרוזים דומים לאלו הסאטיריים שפו כתב על מפקדים בעבר. הספר הודפס על ידי אלאם בליס (Elam Bliss) מניו יורק, וצוין עליו "מהדורה שנייה", וכלל עמוד ובו נכתב: "כרך זה מוקדש בהוקרה לחיל הצوערים של ארצות הברית". הוא הדפיס מחדש פעם נוספת את השירים הארוכים יחסית, "תאמרלן" ו"אל אראף", וכלל גם שישה שירים שלא פורסמו קודם לכן, שביניהם בלטו במיוחד "אל הלן" (To Helen) ו"העיר בים" (The City in the Sea). פו שב לבולטימור אל דודתו, אחיו ובן דודו במרץ 1831. אחיו הבכור הנри חלה קשות במשך תקופה מסוימת, בין השאר בשל סיבוכים שנבעו מאלכוהוליזם, והוא נפטר ב-1 באוגוסט 1831.

קריירת הוצאה לאור

לאחר מות אחיו, ניסיונותיו הרציניים של פו להתפרנס כסופר נחלו ברובם כישלון. אולם לבסוף הוא הצליח להתפרנס אך ורק מעטו, והפך לאחד הסופרים האמריקאים הראשונים שעשו זאת. מאמציו סבלו בתחילה מהיעדר חוק זכויות יוצרים בינלאומי. מוציאים לאור אמריקאים בחרו לעתים קרובות למכור עותקים לא מורשים של יצירות מאת סופרים בריטיים במקום לשלם בעבור יצירות חדשות שנכתבו בידי אמריקאים, ללא קשר לטיבן. קבלת הפנים הפושרת שקיבלו יצירותיו של אדגר אלן פו בראשית דרכן עשויה להיות מושפעת גם מהפאניקה של 1837.

באותה תקופה חלה צמיחה משגשגת בכתבי עת אמריקאיים, שהוזנה בחלקה על ידי טכנולוגיה חדשה, אך רבים מהם לא שרדו מעבר לגיליונות אחדים. מוציאים לאור סירבו לעתים קרובות לשלם לכותביהם או שילמו להם הרבה לאחר שהבטיחו, ופו נאלץ שוב ושוב לפנות לתחנונים משפילים לקבלת כסף ועזרה אחרת.

לאחר ניסיונותיו המוקדמים בשירה, הפנה פו את תשומת לבו לפרוזה, אולי על בסיס הביקורות של ג'ון ניל במגזין "היאנקי" (The Yankee). הוא פרסם מספר סיפורים בפרסום בפילדלפיה והחל לעבוד על המחזה היחיד שלו, "פוליטיאן" (Politian). "הוויזיטר של שבת בבולטימור" (Baltimore Saturday Visiter) העניק לו פרס באוקטובר 1833 בעבור סיפורו הקצר שזכה להתעלמות לעתים קרובות, "כתב יד שנמצא בבקבוק" (MS. Found in a Bottle). הסיפור הביא לידיעתו של ג'ון פ. קנדי (John P. Kennedy), תושב בולטימור בעל אמצעים ניכרים שעזר לפו לפרסם חלק מסיפוריו האחרים והכיר לו את תומאס וו. ווייט (Thomas W. White), עורך "השליח הספרותי הדרומי" (Southern Literary Messenger) בריצ'מונד.

בשנת 1835 הפך פו לעורך משנה של "השליח הספרותי הדרומי", אך ווייט פיטר אותו בתוך שבועות ספורים, ככל הנראה בשל היותו שיכור בעבודה. פו שב אז לבולטימור, שם השיג רישיון להינשא לבן דודתו וירג'יניה ב-22 בספטמבר 1835, אף על פי שלא ידוע אם נישאו באותו זמן בפועל. הוא היה בן 26 והיא בת 13.

פו הוחזר לתפקידו על ידי ווייט לאחר שהבטיח לשפר את התנהגותו, ושב לריצ'מונד יחד עם וירג'יניה ואמה. הוא נשאר ב"שליח" עד ינואר 1837. בתקופה זו טען פו כי תפוצתו גדלה מ-700 ל-3,500. הוא פרסם שירים רבים, סקירות ספרים רבות, ביקורות, מאמרים ומסות, וכן מספר סיפורים בעיתון. ב-16 במאי 1836 נישאו הוא וירג'יניה באופן רשמי בטקס נישואים פרסביטריאני שערך אמסה קונברס (Amasa Converse) בבית הארחה שלהם בריצ'מונד, כאשר עד הצהיר באופן שקרי כי גילה של קלם הוא 21.

### פילדלפיה

בשנת 1838 עבר פו לפילדלפיה, שם התגורר בחמישה מקומות מגורים שונים בין השנים 1838 ו-1844. אחד מהם, ברחוב 7 צפון 532, שימור כאתר היסטורי לאומי.

באותה שנה פורסם הרומן היחיד של פו, "קורות ארתור גורדון פִּים מננטקט" (The Narrative of Arthur Gordon Pym of Nantucket) וזכה לביקורות רבות. בקיץ 1839 הפך לעורך משנה של "המגזין של בורטון" (Burton's Gentleman's Magazine). הוא פרסם מאמרים, סיפורים וסקירות רבים, ובכך חיזק את המוניטין שביסס ב"שליח" כאחד המבקרים הספרותיים המובילים באמריקה. כמו כן, ב-1839 פורסם קובץ הסיפורים "סיפורים גרוטסקיים וארבסקיים" (Tales of the Grotesque and Arabesque) בשני כרכים, אף על פי שפו קיבל ממנו שכר מועט והכרכים זכו לביקורות מעורבות בדרך כלל.

ביוני 1840 פרסם פו תשקיף המכריז על כוונותיו להקים כתב עת משלו בשם "הסטיילוס" (The Stylus), למרות שבתחילה התכוון לקרוא לו "הפן" (The Penn), מכיוון שהיה אמור להיות מבוסס בפילדלפיה. הוא קנה שטח פרסום לתשקיף בגיליון 6 ביוני 1840 של העיתון "סאטרדיי איבנינג פוסט" מפידלפיה: "תשקיף של מגזין הפן, כתב עת ספרותי חודשי שייערך ויפורסם בעיר פילדלפיה על ידי אדגר א. פו". אולם פו נפטר טרם ניתן היה לייצר את כתב העת.

פו עזב את כתב העת של בורטון כעבור שנה ומצא משרה ככותב ועורך שותף ב"מגזין של גרהם" (Graham's Magazine), שהיה פרסום חודשי מצליח. בגיליון האחרון של גרהם לשנת 1841 נמנה פו בין החותמים על הודעת מערכת חגיגית שעסקה בהצלחה העצומה שהשיג המגזין בשנה החולפת: "ייתכן שעורכי אף מגזין, באמריקה או באירופה, מעולם לא ישבו עם תום שנה כדי לשקול את התקדמות עבודתם בסיפוק רב יותר ממה שאנו עושים כעת. הצלחתנו הייתה חסרת תקדים, כמעט בלתי נתפסת. אנו יכולים לטעון ללא חשש מסתירה ששום כתב עת מעולם לא חווה עלייה דומה במשך תקופה כל כך קצרת טווח."

סביב תקופה זו ניסה פו להבטיח משרה בממשלו של ג'ון טיילר (John Tyler), תוך שהוא טוען כי הוא חבר המפלגה הוויגית. הוא קיווה להתמנות לבית המכס של ארצות הברית בפילדלפיה בעזרתו של בנו של הנשיא טיילר, רוברט (Robert), מכר של חברו של פו פדריק תומאס (Frederick Thomas). אולם פו לא הופיע לפגישה עם תומאס כדי לדון במינוי באמצע ספטמבר 1842, וטען כי היה חולה, למרות שתומאס האמין כי היה שיכור. לפו הובטח מינוי, אך כל המשרות אוישו לבסוף בידי אחרים.

בערב אחד בינואר 1842 הציגה וירג'יניה את הסימנים הראשונים של מחלת השחפת, בעת שששרה ונגנה בפפסנתר, דבר שפו תיאר כפריצת כלי דם בגרונה. היא התאוששה רק באופן חלקי, ויש הטוענים כי פו החל לשתות לשכרה עקב הלחץ שחווה כתוצאה ממחלתה.

הוא עזב אז את כתב העת של גרהם וניסה למצוא משרה חדשה, כשהוא מכוון לתפקיד ממשלתי. לבסוף החליט לשוב לניו יורק, שם עבד בקצרה בעיתון "איבנינג מורור" (Evening Mirror) בטרם הפך לעורך של "ברודו웨י זורנל" (Broadway Journal), ובהמשך לבעליו. שם פו הרחיק ממנו כותבים אחרים בין היתר בשל האשמתו הפומבית של הנרי וודסוורת' לונגפלו (Henry Wadsworth Longfellow) בפלגיאט, אף על פי שלונגפלו מעולם לא הגיב. ב-29 בינואר 1845 הופיע שירו של פו "העורב" ב"איבנינג מורור" והפך במהירות לסנסציה פופולרית. הדבר הפך את שמו של פו לשם מוכר בכל בית כמעט באופן מיידי, למרות שבאותו זמן שולם לו סך של 9 דולר בלבד (שווה ערך ל-311 דולר ב-2025) בעבור פרסומו. הוא פורסם במקביל ב"אמריקן רִיווִਿּוּ: כתב עת ויגי" (The American Review: A Whig Journal) תחת השם הבדוי "קווארלס" (Quarles).

### הברונקס

כתב העת "ברודו웨י זורנל" כשל בשנת 1846, ופו עבר לבית קטן בפורדהאם (Fordham) שבעיר ניו יורק, בברונקס. בית זה, המוכר כיום כ"בית הקיץ של אדגר אלן פו" (Edgar Allan Poe Cottage), הועבר בשנים מאחרות יותר לפארק הסמוך לפינה הדרומית-מזרחית של גראנד קונקורס ורביעי קינגסברידג'. בסמוך לשם התחבר פו עם הישועים במכללת סנט ג'ון, הידועה כיום כאוניברסיטת פורדהאם. וירג'יניה הלכה לעולמה בבית ב-30 בינואר 1847. ביוגרפים ומבקרים מציעים לעתים קרובות שהמוטיב החוזר של "מותה של אישה יפה" אצל פו נובע מהאובדן החוזר ונשנות של נשים בחייו, ובהן אשתו.

פו היה בלתי יציב יותר ויותר לאחר מות אשתו. הוא ניסה לחזר אחר המשוררת שרה הלן ויטמן (Sarah Helen Whitman), שהתגוררה בפרובידנס שברוד איילנד. האירוסין ביניהם כשלו, לכאורה בגלל שתייתו של פו והתנהגותו ההפכפכה. ישנן גם ראיות חזקות לכך שאמה של ויטמן התערבה והכשילה את הקשר. לאחר מכן שב פו לריצ'מונד וחידש את הקשר עם אהובתו מילדות, שרה אלמירה רויסטר.

מוות

ב-3- באוקטובר 1849 נמצא פו במצב של הכרה מעורפלת בבולטימור, "במצוקה קשה, ו... זקוק לעזרה מיידית", על פי ג'וזף וו. ווקר (Joseph W. Walker), שמצא אותו. הוא פונה למכללה הרפואית של וושינגטון, שם נפטר ביום ראשון, 7 באוקטובר 1849, בשעה 5:00 בבקר.

פו לא היה צלול מספיק זמן כדי להסביר כיצד הגיע למצבו הנואש ולמה לבש בגדים שאינם שלו. אומרים שהוא קרא שוב ושוב את השם "ריי놀דս" (Reynolds) בלילה שלפני מותו, אמנם לא ברור למי התכוון. הרופא המטפל בו ציין כי מילותיו האחרונות של פו היו: "אלוהים עזור לנשמתי המסכנה". כל התיקים הרפואיים הרלוונטיים אבדו, כולל תעודת הפטירה של פו.

עיתונים באותה תקופה דיווחו על מותו של פו כתוצאה מ"גודש במוח" או "דלקת מוחית", כינויים מקובלים למוות מסיבות מפוקפקות כמו אלכוהוליזם. סיבת המוות המדדית נותרת בגדר תעלומה.

ההשערות כללו דליריום טרמנס, מחלת לב, אפילפסיה, עגבת, דלקת קרום המוח, הרעלת פחמן חד-חמצני וכלבת. תיאוריה אחת משנת 1872 מציעה שמותו של פו נגרם עקב "קופינג" (cooping), צורה של הונאת בחירות שבה אזרחים הוכרחו להצביע עבור מועמד מסוים, מה שהוביל לעתים לאלימות ואף לרצח.

### ספר הזכרונות של גריזוולד

מיד לאחר מותו של פו, יריבו הספרותי רופוס וילמוט גריזוולד (Rufus Wilmot Griswold), כתב הספד מגמתי ובעל פרופיל גבוה תחת שם בדוי, מלא בשקרים שהציגו את פו כמשוגע, ותיארו אותו כאדם ש"הלך ברחובות, בטירוף או במלנכוליה, עם שפתותיו נעות בקללות מעורפלות, או עם עיניו נשואות כלפי מעלה בתפילות נלהבות (לעולם לא בעבור עצמו, שכן הרגיש, או התיימר להרגיש, כי הוא כבר נידון לגיהנום)".

ההספד הארוך הופיע בעיתון "ניו יורק טריביון" (New York Tribune), וחתום תחת השם "לודוויג" (Ludwig) ביום שבו נקבר פו בבולטימור. הוא פורסם גם ברחבי הארץ. ההספד החל במילים: "אדגר אלן פו מת. הוא מת בבולטימור שלשום. הודעה זו תזעזע רבים, אך מעטים יעצבו עליה." "לודוויג" זוהה במהרה כגריזוולד, עורך, מבקר ואנתולוג שנשא טינה לפו מאז 1842. גריזוולד הפך איכשהו למנהל עזבונו הספרותי של פו וניסח להרוס את המוניטין של אויבו לאחר מותו.

גריזוולד כתב מאמר ביוגרפי על פו בשם "זכרונות המחבר" (Memoir of the Author), שאותו כלל בכרך משנת 1850 של כתביו המאוגדים. שם הוא תיאר את פו כמשוגע מושחת, שיכור ומכור לסמים, תוך שהוא משלב כמה מ"מכתביו" של פו כראיה. רבים מטענותיו היו שקרים גמורים או עיוותים ברורים; לדוגמה, יש מעט מאוד ראיות או אין כלל ראיות לכך שאדגר אלן פו היה מכור לסמים. ספרו של גריזוולד גונה על ידי אלו שהכירו את פו היטב, ובהם ג'ון ניל, שפרסם מאמר המגן על פו ותוקף את גריזוולד כ"רדמנתוס (Rhadamanthus), שאינו מתכוון לוותר על שכרו, קורטוב של פרסום עיתונאי". עם זאת, ספרו של גריזוולד הפך למקור ביוגרפי מקובל פופולרי. זאת משום שהיה הביוגרפיה המלאה היחידה שהייתה זמינה והוא הודפס מחדש באופן נרחב, ומשום שהקוראים התרגשו מהמחשבה לקרוא יצירות מאת אדם "רשע". מכתבים שגריזוולד הציג כהוכחה התגלו מאחר יותר כמזויפים.

סגנון ספרותי ונושאים

### זאנרים

יצירות הבדיוניות הידועות ביותר של פו תויגו כאימה גותית, והן דבקות בנטייה הכללית של זאנר זה לפנות לטעמו של הקהל בדבר המפחיד או המאיים פסיכולוגית. נראה כי הנושאים החוזרים ונשנים ביותר שלו עוסקים במוות. הסימנים הפיזיים המעידים על מוות, טבע ריקבון הגופה, החששות הפופולריות בימיו של פו מפני קבורה בטרם עת, והחייאת המתים – כולם נחקרים באריכות ביצירותיו הבולטות ביותר. כותביו רבים נחשבים בדרך כלל לחלק מזאנר הרומנטיקה האפלה, אשר נאמר עליו כי היוותה תגובה ספרותית לטרנסצנדנטליזם, תנועה שפו ביקר בחריפות. הוא כינה את חסידי התנועה הטרנסצנדנטליסטית, ובהם אמרסון (Emerson), בשם "פרוג-פונדיאנים" (Frog-Pondians), על שם הבריכה בבוסטון קומון, ולעג לכתביהם כ"מטאפורה שאיבדה את שפיותה", וגלישה ל"עמימות לשם העמימות" או "מיסטיקה לשם המיסטיקה". עם זאת, פו כתב פעם במכתב לתומאס האולי צ'ייוורס (Thomas Holley Chivers) כי אינו שונא טרנסצנדנטליסטים, "אלא רק את המתחזים והסופיסטים שביניהם".

מעבר לסיפורי האימה שבגינם הוא מפורסם ביותר, פו כתב גם מספר סאטירות, סיפורי הומור ותעלולים. הוא היה אמן של סרקסטיות. לשם אפקט קומי, הוא הרבה להשתמש באירוניה ובהגזמה מגוחכת מתוך כוונה מכוונה לשחרר את הקורא מהקונפורמיזם התרבותי והספרותי. "מצנגרשטיין" (Metzengerstein) הוא הסיפור הראשון הידוע שפו פרסם, והגיחה הראשונה שלו לזאנר האימה, אך הוא נועד במקורו כבורלסקה שסאטרה את הזאנרים הפופולריים של תקופתו. פו היה גם אחד מחלוצי המדע הבדיוני האמריקאי, כשהוא הגיב בכתיבתו הענפה לטרנדים ספרותיים מתפתחים כמו חקירות האפשרויות של כדורים פורחים כפי שהופיעו ביצירות כמו "תעלול הכדור הפורח" (The Balloon-Hoax).

חלק ניכר מיצירתו של פו חפף לנושאים שקוראי תקופתו מצאו מושכים, אף על פי שהוא הרבה להצהיר כי הוא מתעב את טעמם של רוב האנשים שקראו לשם הנאה בזמנו. בכתביו הביקורתיים, פו חקר וכתב על רבות מן הפסבדו-מדעים שהיו פופולריים אז בקרב רוב בני ארצו האמריקאים. אלו כללו, בין היתר, את תחומי האסטרולוגיה, הקוסמולוגיה, הפרנולוגיה והפיזיונומוניה.

### תיאוריה ספרותית

כתביו של פו משקפים לעתים קרובות את התיאוריות הספרותיות שהציג בכתביו הביקורתיים הפורים והרחיב עליהן במסות כמו "העיקרון השירי" (The Poetic Principle). הוא סלד מדידקטיות ומחיקוי המתחזה להשפעה, מתוך אמונה כי מקוריות היא סימן ההיכר הגבוה ביותר של גאונות. בתפיסתו של פו על חיי האמן, השגת ההגשמה של היופי צריכה להיות המטרה העליונה. כל מה שהוא ייחודי הוא לבדו בעל ערך. יצירות בעלות משמעויות ברורות, כתב, חדלות להיות אמנות. הוא האמין כי כל יצירה הראויה לשבח צריכה להציב במרכזה אפקט יחיד ומסוים. כל דבר שאינו מוביל לאפקט זה הוא מיותר. לשיטתו, על כל סופר רציני לחשב בקפידה כל רגש ורעיון בעבודתו כדי להבטיח שהם מחזקים את נושא היצירה.

פו מתאר את השיטה שבה השתמש בעת כתיבת שירו המפורסם ביותר, "העורב", במסה שכותרתה "הפילוסופיה של הקומפוזיציה" (The Philosophy of Composition). אולם רבים מבבקריו של פו פקפקו בשאלה האם השיטה שהוצגה במסה נוסחה בטרם נכתב השיר, או לאחריו, או, כפי שמצוטט T. S. Eliot באומרו: "קשה לנו לקרוא מסה זו מבלי להרהר שאם פו תכנן את שירו בחישוב כה מדוקדק, ייתכן שהיה עליו להשקיע מאמץ רב יותר בהכנתו: התוצאה כמעט שאינה עושה חסד עם השיטה." הביוגרף ג'וזף ווד קראטש (Joseph Wood Krutch) תיאר את המסה כ"תרגיל מבריק למדי באמנות הרציונליזציה".

מורשת

### השפעה

במהלך חייו, פו זכה להכרה בעיקר כמבקר ספרות. הרוב המכריע של כתביו של אדגר אלן פו אינם בדיוניים. המבקר בן התקופה ג'יימס ראסל לואו (James Russell Lowell) כינה אותו "המבקר המבחן, הפילוסופי והנועז ביותר על יצירות דמיוניות שנכתבו באמריקה", כשהוא מרמז – ברטוריקה – שהוא השתמש מדי פעם בחומצת חנקן במקום بديו. הביקורות העוקצניות של פו זיכו אותו במווניטין של "איש הטומאהוק" (tomahawk man). אחת המטרות לביקורות של פו הייתה המשורר המהולל של בוסטון הנרי וודסוורת' לונגפלו, אשר הוגן על ידי ידידיו, הספרותיים ואחרים, במה שכונה מאחר יותר "מלחמת לונגפלו" (The Longfellow War). פו האשים את לונגפלו ב"כפירת הדידקטיות", בכך שהוא כותב שירה שדוגלת במוסר השכל, נגזרת מאחרים ומלאה בפלגיאט תמטי. פו חזה בצורה מדויקת כי המוניטין של לונגפלו וסגנון השירה שלו ידעו דעיכה, כשהוא סיכם: "אנו מעניקים לו תכונות גבוהות, אך שוללים ממנו את העתיד".

פו נודע כיוצר של סוג ספרות שקשה היה לקטלג וכמעט בלתי אפשרי לחקות. הוא היה אחד הסופרים האמריקאים הראשונים של המאה ה-19 שהפכו לפופולריים באירופה יותר מאשר בארצות הברית. פו זכה להערכה מיוחדת בצרפת, בין היתר בשל תרגומיו המוקדמים של יצירותיו בידי שארל בודלר (Charles Baudelaire). תרגומו של בודלר הפכו לגירסאות הסופיות של יצירתו של פו באירופה היבשתית.

סיפורי המסתורין המוקדמים של פו שכללו את הבלש C. Auguste Dupin, אף על פי שלא היו רבים במספרם, הפכו לבסיס עבור דמויות דומה שיהפכו בסופו של דבר למפורסמות בכל רחבי העולם. סר ארתור קונאן דויל (Sir Arthur Conan Doyle) אמר: "כל אחד [מסיפורי הבלשים של פו] הוא שורש שממנו התפתחה ספרות שלמה.... היכן היה סיפור הבלשים עד שפו נפח בו את רוח החיים?" ארגון סופרי המסתורין של אמריקה קרא לפרסים שלהם בעבור מצוינות בזאנר המסתורין על שמו, "האדגרס" (The Edgars). יצירתו של פו השפיעה גם על כתיבה שתיקרא בסופו של דבר "מדע בדיוני", ובמיוחד יצירותיו של ז'ול ורן (Jules Verne), שכתב סרט המשך לרומן של פו "קורות ארתור גורדון פִּים מננטקט" בשם "תעלומת אנטארקטיקה" (An Antarctic Mystery), הידוע גם כ"הספינקס של שדות הקרח" (The Sphinx of the Ice Fields). וכפי שציין הסופר H. G. Wells: "פים מספר מה מוח נבון מאוד יכול לדמיין על אזור הקוטב הדרומי לפני מאה שנה". בשנת 2013 ציין העיתון "הגרדיאן" (The Guardian) את פים כאחד הרומנים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם בשפה האנגלית, והדגיש את השפעתו על סופרים מאוחרים יותר כמו דויל, הנרי ג'יימס, בי. טראבן (B. Traven) ודייוויד מורל (David Morrell).

סופר האימה וההיסטוריון H. P. Lovecraft הושפע מאוד מסיפורי האימה של פו, והקדיש חלק שלם במסה הארוכה שלו, "אימה על-טבעית בספרות" (Supernatural Horror in Literature), להשפעתו על הזאנר. במכתביו, לאבקרפט תיאר את פו כ"אלוהי הבדיוניות". סיפוריו המוקדמים של לאבקרפט מושפעים בבירור מפו. "בהרי הטירוף" (At the Mountains of Madness) מצטט אותו ישירות. לאבקרפט עשה שימוש נרחב במושג של פו "אחדות האפקט" בסיפוריו. אלפרד היצ'קוק (Alfred Hitchcock) אמר פעם: "בגלל שאהבתי כל כך את סיפוריו של אדגר אלן פו התחלתי לעשות סרטי מתח". אזכורים רבים ליצירותיו של פו נוכחים ברומנים של ולדימיר נבוקוב (Vladimir Nabokov). הסופר היפני טארו היראי (Tarō Hirai) גזר את שם העט שלו, אדוגאווה ראנפו (Edogawa Ranpo), מתוך עיבוד פונטי משונה לשמו של פו.

יצירותיו של פו הולידו מחקים רבים. בשנת 1863, מדיום בשם ליזי דוטן (Lizzie Doten) פרסמה את "שירים של החיים הפנימיים" (Poems of the Inner Life), אשר אסף מספר שירים שטענה כי נכתבו על ידי רוחות מתווכות של סופרים מתים. היא טענה ששישה מהם נכתבו על ידי פו, למרות שחוקר פו כריסטופר פ. סמטנר (Christopher P. Semtner) דוחה אותם כ"פשוט פאצ'ו" (pastils).

פו זכה גם לביקורת. זאת בחלקה בשל התפיסה השלילית של אישיותו והשפעתה על המוניטין שלו. ויליאם בטלר ייטס (William Butler Yeats) היה ביקורתי כלפי פו מדי פעם וכינה אותו פעם "וולגרי". הטרנסצנדנטליסט ראלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson) הגיב ל"העורב" באומרו: "אני לא רואה בו כלום", והתייחס אל פו בלעג כאל "איש הפעמונים" (the jingle man). אלדוס האקסלי (Aldous Huxley) כתב כי כתיבתו של פו "נופלת לוולגריות" בכך שהיא "פואטית מדי" – המקבילה לענידת טבעת יהלום על כל אצבע.

ההערכה היא שרק שנים עשר עותקים שרדו מספרו הראשון של פו "תאמרלן ושירים אחרים". בדצמבר 2009 נמכר עותק אחד בבית המכירות כריסטי'ز (Christie's) בניו יורק עבור 662,500 דולר, מחיר שיא ששולם עבור יצירה של ספרות אמריקאית.

### פיזיקה וקוסמולוגיה

"אאורקה: פואמת פרוזה" (Eureka: A Prose Poem), מסה שנכתבה בשנת 1848, כללה תיאוריה קוסמולוגית שניבאה את תיאוריית המפץ הגדול ב-80 שנה, וכן את הפתרון הקביל הראשון לפרדוקס אולברס. פו התנער מהשיטה המדעית באאורקה ובמקום זאת כתב מתוך אינטואיציה טהורה. מסיבה זו, הוא ראה בה יצירת אמנות, ולא מדע, אך התעקש שהיא עדיין נכונה והחשיב אותה כיצירת המופת של הקריירה שלו. אף על פי כן, אאורקה מלאה בשגיאות מדעיות. במיוחד, הצעותיו של פו התעלמו מעקרונות ניוטוניים הנוגעים לצפיפות ולסיבוב של כוכבי לכת.

### קריפטוגרפיה

לפו היה עניין רב בקריפטוגרפיה. הוא פרסם הודעה על יכולותיו בעיתון בפילדלפיה "אלכסנדר'ס ויקלי (אקספרס) מסנג'ר" (Alexander's Weekly (Express) Messenger), שבה הזמין הגשות של צפנים אותם מיהר לפענח. ביולי 1841 פרסם פו מסה בשם "מילים ספורות על כתיבה סודית" (A Few Words on Secret Writing) במגזין של גרהם. כשהוא מנצל את העניין הציבורי בנושא, כתב את "חיפושית הזהב" (The Gold-Bug) תוך שילוב צפנים כחלק חיוני מן הסיפור. הצלחתו של פו בקריפטוגרפיה לא נשענה כל כך על הידע העמוק שלו בתחום זה (שיטתו הוגבלה לצופן החלפה פשוט) אלא על ידיעותיו בתרבות המגזינים והעיתונים. יכולותיו האנליטיות החדות, שהיו כל כך בולטות בסיפורי הבלשים שלו, אפשרו לו לראות כי הציבור הרחב היה ברובו בור בנוגע לשיטות שבאמצעותן ניתן לפענח צופן החלפה פשוט, והוא השתמש בכך לטובתו. הסנסציה שיצר פו עם תעלולי הקריפטוגרפיה שלו שיחקה תפקיד מרכזי בפופולריזציה של צפנים בעיתונים ובכתבי עת.

שני צפנים שפרסם ב-1841 תחת השם "ד. ב. טיילר" (W. B. Tyler) לא פוענחו אלא ב-1992 וב-2000 בהתאמה. האחד היה ציטוט ממחזהו של ג'וזף אדיסון (Joseph Addison) "קאטו" (Cato); השני מבוסס ככל הנראה על שיר מאת הסרת' טרייל (Hester Thrale).

לפו הייתה השפעה על קריפטוגרפיה מעבר להגברת העניין הציבורי במהלך חייו. ויליאם פרידמן (William Friedman), הקריפטולוג המוביל באמריקה, הושפע מאוד מפו. התעניינותו הראשונית של פרידמן בקריפטוגרפיה נבעה מקריאת "חיפושית הזהב" בילדותו, עניין שאותו מימש לאחר מכן בפענוח קוד PURPLE של יפן במהלך מלחמת העולם השנייה.

### עמדות פוליטיות

פו היה כתב חדשות עבור מגוון עיתונים וכתבי עת ובהם "השליח הספרותי הדרומי", "המגזין של בורטון", "המגזין של גרהם" ו"ברודו웨י זורנל". בכתיבתו החדשותית, פו היה ביקורתי כלפי המערכת הפוליטית האמריקאית ובעקבות זאת תויג כאנטי-אמריקאי ו"עוין במרירות". הוא הרבה לכנות את הממשלה בשם "מופוקרטיה" (mobocracy). ב"שליח הספרותי הדרומי", הוא ביקר מעשי לינץ' בכינויו את התומכים בהם "חבורת נבלים מאומנת" ו"רשעים בלתי חוקיים ונטושים".

ב"מגזין של גרהם" בשנת 1846, הוא הציע להפריד את הדרום האפלאצ'י מארצות הברית ולקרוא לו בשם "ארצות הברית של אלגאניה" (United States of Alleghania).

הנצחה ועל שמו

### דמות

אדגר אלן פו ההיסטוריון הופיע כדמות בדיונית, לעתים קרובות כדי לייצג את "הגאון המשוגע" או "האמן המעונה" וכדי לנצל את מאבקיו האישיים. רבים מתיאורים אלו משתלבים גם עם דמויות מסיפוריו, כשהם רומזים כי פו ודמויותיו חולקים זהויות. לעתים קרובות, תיאורים בדיוניים של פו משתמשים ביכולות פתרון המסתורין שלו ברומנים כמו "הצל של פו" (The Poe Shadow) מאת מתיו פרל (Matthew Pearl).

### בتים משומרים, אתרים היסטוריים ומוזיאונים

אף בית ילדות של פו אינו עומד עוד על תילו, כולל אחוזת מולדביה של משפחת אלן. הבית העתיק ביותר העומד בריצ'מונד, "הבית אבן הישן" (Old Stone House), משמש כמוזיאון אדגר אלן פו, אף על פי שפו מעולם לא גר שם. האוסף כולל פריטים רבים שפו השתמש בהם בתקופתו עם משפחת אלן, וכולל גם מספר הדפסות ראשונות נדירות של יצירות פו. 13 ווסט ריינג' (13 West Range) הוא חדר המעונות שפו כנראה השתמש בו בעת שלמד באוניברסיטת וירג'יניה ב-1826; הוא משומר וזמין לביקורים. תחזוקתו מנוהלת על ידי קבוצת סטודנטים וצוות הידועה בשם "חברת העורב" (The Raven Society).

הבית השורד המוקדם ביותר שבו חי פו נמצא ברחוב נורת' אמיטי 203 בבולטימור, המשומר כמוזיאון ובית אדגר אלן פו. ההערכה היא שפו התגורר בבית בגיל 23 כאשר גר לראשונה עם מריה קלם ווירג'יניה וכנראה סבתו וכנראה אחיו ויליאם הנרי לאונרד פו (William Henry Leonard Poe).

בין השנים 1834 ו-1844, פו התגורר בלפחות ארבעה מקומות מגורים שונים בפילדלפיה, כולל מלון אינדיאן קווין (Indian Queen Hotel) ברחוב 4 דרום 15, בבית מגורים ברחובות 16 ולווקוסט, ברחוב פיירמונט 2502, ולאחר מכן באזור ספרינג גארדן של העיר ברחוב 7 צפון 532, בית מגורים ששומר על ידי שירות הפארקים הלאומיים כאתר ההيסטורי הלאומי אדגר אלן פו. ביתו האחרון של פו בברונקס שבעיר ניו יורק משומר כבית הקיץ של אדגר אלן פו.

בבוסטון, לוח זיכרון ברחוב בويλסטון (Boylston Street) נמצא במרחק של מספר בלוקים מהמיקום המדויק של לידתו של פו. הבית שהיה מקום לידתו ברחוב קארבר 62 אינו קיים עוד; כמו כן, הרחוב ששמו שונה מאחר יותר ל"רחוב צ'ארלס דרום". "כיכר" בצומת הרחובות ברודו웨י, פאייט וקארבר נקראה פעם על שמו, אך היא נעלמה כאשר הרחובות אורגנו מחדש. בשנת 2009 הוגדר צומת הרחובות צ'ארלס ובויλסטון (שני בלוקים מצפון למקום לידתו) כ"כיכר אדגר אלן פו" (Edgar Allan Poe Square).

במרץ 2014 הושלם גיוס הכספים לבניית פסל זיכרון קבוע, הידוע כ"פו שוב לבוסטון" (Poe Returning to Boston), במיקום זה. עיצוב הזוכה מאת סטפני רוקנאק (Stefanie Rocknak) מתאר את פו בגודל טבעי פוסע נגד הרוח, מלווה בעורב מעופף; מכסה המזוודה שלו נפתח, ומותיר "שביל נייר" של יצירות ספרותיות המוטבעות במדרכה מאחוריו. בחשיפה הפומבית ב-5 באוקטובר 2014 השתתף משורר החצר לשעבר של ארצות הברית רוברט פינסקי (Robert Pinsky).

אתרים בולטים נוספים של פו כוללים בניין באפר ווסט סייד, שבו פו התגורר זמנית כשעבר לראשונה לעיר ניו יורק. לוח זיכרון מרמז שפו כתב את "העורב" כאן. באי סאليבן (Sullivan's Island) במחוז צ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית, מקום התרחשות סיפורו של פו "חיפושית הזהב" ושם שרת פו בצבא ב-1827 בפורט מולטרי, יש במסעדה בשם "הטברנה של פו" (Poe's Tavern). באזור פלס פוינט (Fells Point) בבולטימור, עומד עדיין בר שבו האגדה מספרת שפו נראה בפעם האחרונה שותה לפני מותו. הבר, הידוע כ"הסוס שעליו נכנסת" (The Horse You Came in On), מלווה במסורת מקומית שטוענת כי רוח רפאים שאותה הם מכנים "אדגר" רודפת את החדרים שמעל.

### הקלייה של פו (Poe Toaster)

בין השנים 1949 ו-2009, בקק קוניאק ושلاثה ורדים הושארו על מצבתו המקורית של פו מדי 19 בינואר על ידי מבקר אלמוני שכונה בחיבה בשם "הקלייה של פו" (Poe Toaster). סאם פורפורה (Sam Porpora) היה היסטוריון בכנסיית ווסטמינסטר בבולטימור, שבה קבור פו; הוא טען ב-15 באוגוסט 2007 כי הוא התחיל את המסורת בשנת 1949. פורפורה אמר שהמסורת החלה כדי לגייס כסף ולהעלות את הפרופיל של הכנסייה. סיפורו לא אושר, וחלק מהפרטים שמסר לעיתונות אינם מדויקים מבחינה עובדתית. הופעתו האחרונה של הקלייה של פו התרחשה ב-19 בינואר 2009, יום היובל המאתיים של פו.

רשימת יצירות נבחרות

סיפורים קצרים

"ברניס" (Berenice)

- "העובדות במקרה של מר ולדמאר" (The Facts in the Case of M. Valdemar)

- "שיטתם של דוקטור טאר ופרופסור פת'ר" (The System of Doctor Tarr and Professor Fether)

שירה

יצירות אחרות

- "קורות ארתור גורדון פִּים מננטקט" (1838) – הרומן השלם היחיד של פו

- "יומנו של ג'וליוס רודמן" (1840) – הרומן השני והלא גמור של פו

- "תעלול הכדור הפורח" (1844) – תעלול עיתונאי שפורסם כסיפור אמיתי

- "הפילוסופיה של הקומפוזיציה" (1846) – מסה

- "המגדלור" (1849) – היצירה האחרונה והלא גמורה של פו