אדגר אבייה: הכתב שזכה בחבל
ב-16 ביולי 1900, בקרחת יער בבואלונה (Bois de Boulogne) שנקראה הצלב הקטלאני, נאלץ עיתונאי דני שסיקר את משחקי פריז להשתתף בתחרות עצמה שאותה הגיע לתאר. אחד מחברי נבחרת משיכת החבל הסקנדינבית נפצע; אדגר לינדנאו אבייה (Edgar Lindenau Aabye), בן 34, תפס את מקומו על החבל. כעבור שתי משיכות הוא הפך לאלוף אולימפי. זה נותר אחד ההישגים המוזרים ביותר בתולדות המשחקים: מדליית זהב שזכה בה אדם שנשלח לסקר את האירוע.
סטודנט התאולוגיה שלא ידע לשבת בשקט
אבייה נולד בהלסינגר (Helsingør) בספטמבר 1865 — אולימפידיה (Olympedia) מציינת את 1 בספטמבר, בעוד ספרות העיון בשפה האנגלית מציינת את 14 בספטמבר, והסתירה מעולם לא יושבה. הוא הוכשר לכמורה, למד תאולוגיה, ואז עשה את מה שעשו סטודנטים רבים לתאולוגיה במאה ה-19 כאשר הייעוד לא הגיע: הוא לימד בבית ספר, במקרה שלו היסטוריה וגאוגרפיה בבית ספר תיכון. דבר בקורות חיים אלו לא חזה את פריז. מה שכן מוסבר הוא הציוד שהביא לעיתונאות — הרגל של חוקר לאיסוף מקורות ויצירת רצף, מיושם על נושא שהעיתונות הרצינית של ימיו עדיין התייחסה אליו כאל דבר ילדותי.
פוליטיקן, והמצאת תחום סיקור
בשנת 1892 הצטרף לפוליטיקן (Politiken), העיתון הקופנהגני, ונשאר בו עד 1935: ארבעים ושלוש שנים תחת כותרת אחת. הוא מתואר בדרך כלל כעיתונאי הספורט הראשון של דנמרק, והביטוי ראוי להילקח כפשוטו ולא כמחמאה. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 היה הספורט המאורגן בסקנדינביה טלאים של אגודות התעמלות, מועדוני חתירה ואיגודי אופניים ללא אוצר מילים משותף, ללא נתונים סטטיסטיים מוסכמים וללא לוח שנה אמין. מישהו היה צריך להחליט מהו למעשה דיווח ספורט: אילו תוצאות חשובות, איך יש לספר סיפור על מרוץ, ומה צריך לדעת קורא שלא נכח במקום. אבייה עשה את העבודה הזו עבור עיתון לאומי במשך יותר מארבעה עשורים, תקופת כהונה ארוכה יותר ממה שרוב תחומי הסיקור שורדים בה בכלל.
הספורטאי שמאחורי הקרדיט
הוא לא היה צופה מהצד עם מחברת. אבייה זכה באליפות דנמרק בשחייה ב-1896, היה חותר מוכר, והתחרה באופניים — שלושה ענפי ספורט שהמכנה המשותף שלהם הוא כוח משיכה מתמשך דרך פלג הגוף העליון והכתפיים. זו בדיוק הפיזיולוגיה שנבחרת משיכת חבל צריכה, וזו הסיבה שהגיוס שלו בפריז היה פחות אבסורדי ממה שהאנקדוטה מרמזת. המארגנים לא תפסו עיתונאי מזדמן. הם תפסו אלוף שחייה לאומי שהחזיק במקרה בתעודת עיתונאי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הצלב הקטלאני
האירוע היה סקרנות גם לפי הסטנדרטים של משחקי 1900, שהשתרעו על פני חודשים והתמזגו עם התערוכה העולמית (Exposition Universelle). שישה גברים הרכיבו את הצד המנצח: השוודים אוגוסט נילסון, גוסטף סדרסטרום וקארל סטאף, והדנים צ'ארלס וינקלר, יוגן שמידט ואבייה — נבחרת סקנדינבית מעורבת מסוג שהיה בלתי נתפס לפי חוקים מודרניים. הם התמודדו מול צד משולב של צרפתים וקולומביאנים שכלל את ז'אן קולאס, שארל גונדואן, אמיל סארד, ריימון באסט, ג'וזף רופו ופרנסיסקו אנריקס דה סוביריה, וניצחו אותם בשתי משיכות רצופות בסדרת הטוב משלוש. המשלחת האמריקאית פרשה: שלושה מאנשיה התחרו בהדיפת פטיש באותו אחר הצהריים, שם זכו בזהב, כסף וארד.
המדליה שנעלמה
מה שבא לאחר מכן הוא החלק בסיפור שעיתונאי היה אמור ליהנות ממנו. תחרות שנייה לא רשמית התקיימה בין האמריקאים לסקנדינבים, וכמה דיווחים בני התקופה תיעדו אותה כדבר האמיתי. הטעות התקבעה כעובדה היסטורית. במשך עשורים ארצות הברית רושמה כאלופת משיכת החבל של 1900, והתיקון לא הוסדר בספרות העיון עד לפחות 1974 — יותר משלושים שנה לאחר מותו של אבייה ב-30 באפריל 1941 בקופנהגן. הוא בילה קריירה בתיקון הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, ואז בילה חלק מהנצח כנפגע של הטיוטה של מישהו אחר.
מדוע אדגר נקרא גאון
התשובה הכנה היא שאף מקור בתיעוד הנגיש לא מייחס לו את המילה הזו, ויהיה זה עוול להעמיד פנים אחרת. אבייה לא היה הוגה מקורי; הוא לא הותיר אחריו גוף של רעיונות. אם משהו מצדיק את התווית, הרי שזהו סוג של גאונות מעשית עם שני מרכיבים, ורק אחד מהם אינטלקטואלי.
הראשון הוא פיזי ולא נוצץ: גבר בן שלושים וארבע עם אליפות שחייה, גב של חותר ורגליים של רוכב אופניים, המסוגל להיכנס בקור רוח לגמר בינלאומי בענף של כוח טהור ומיושם, ולאחוז בחבל מספיק טוב כדי לנצח פעמיים ברציפות. מיומנות במשיכת חבל אינה כוח גס. זהו תזמון, זווית, מיקום גוף, והמשמעת לנוע כאורגניזם אחד ולהחזיק מעמד כשכל אינסטינקט אומר למשוך. לאבייה היה את זה ללא הכנה מוקדמת.
השני הוא יצירתי באמת. מישהו היה צריך להיות האדם הראשון בדנמרק שמתייחס לספורט כנושא הראוי לתשומת לב מלאה של מקצוען, ולעשות זאת במשך ארבעים ושלוש שנים מבלי שהז'אנר היה קיים כדי שיוכלו להעתיק ממנו. זו המצאה מסוג צנוע — המצאה של צורה.
טענת הנגד חזקה ויש להצהיר עליה בבירור. מדליית הזהב הייתה תאונה של קרבה; הוא היה בפריז כי פוליטיקן שלח אותו. שישה גברים משכו בחבל ההוא, והוא היה אחד מהם, לא הסיבה לתוצאה. "עיתונאי ספורט ראשון" הוא תואר שמתגמל על היותך מוקדם לא פחות מאשר על היותך טוב, ואף הערכה של האיכות הממשית של כתיבתו לא שרדה במקורות נגישים בקלות. קראו לו גאון של הזדמנות וסיבולת, לא של מחשבה.
מורשת
חייו שאחרי המוות של אבייה הם אנקדוטיים, והוא כנראה היה מסתפק בכך. הוא התשובה המוכנה לשאלת טריוויה טובה והתגובה המוכנה לרעיון שתא העיתונות ושדה המשחקים הם מדינות נפרדות. משיכת החבל הוצאה מהתוכנית האולימפית לאחר 1920, מה שהקפיא את המדליה שלו לקטגוריה שלעולם לא ניתן להוסיף לה. אבל הירושה בת-קיימא יותר היא זו שאף אחד לא מציב על כן: כל מערכת ספורט דנית שמנהלת עמוד תוצאות, שולחת כתב לרגטה, או מניחה שמשחק ראוי לעד מקצועי, עובדת בתוך צורה שאבייה — שהגיע ב-1892 עם תואר בתאולוגיה וכתפיים של שחיין — היה צריך במידה רבה להמציא תוך כדי תנועה.