פייר אבלר
פייר אבלר (12 בפברואר 1079 – 21 באפריל 1142) היה פילוסוף, לוגיקן, תאולוג, מלחין ומשורר צרפתי.
בפילוסופיה, הוא מוערך בשל פתרונו הלוגי לבעיית האוניברסליים באמצעות הנומינליזם והקונספטואליזם, ועל היותו חלוץ בתחום הכוונה באתיקה. לעתים קרובות מכונה "דקארט של המאה ה-12", והוא נחשב למבשרם של רוסו, קאנט ושפינוזה. לעתים הוא נחשב למבשר המרכזי של האמפיריציזם המודרני.
בתאולוגיה הקתולית, הוא ידוע בעיקר בשל פיתוח מושג הלימבו והצגת תורת ההשפעה המוסרית של הכפרה. הוא נחשב (לצד אוגוסטינוס) למבשר המשמעותי ביותר של האוטוביוגרף המודרני בעל המודעות העצמית. הוא סלל את הדרך והתווה את הטון לרומנים אפיסטולריים עתידיים ולספרי וידויים מפורסמים באמצעות מכתבו שהופץ בציבור, "תולדות תלאותיי" (Historia Calamitatum), ותכתובות פומביות.
בהיסטוריה ובתרבות הפופולרית הוא ידוע בעיקר בשל פרשת האהבה והחילופין הפילוסופיים עם תלמידתו ואשתו לעתיד, אלואיז מארז'נטיי (Héloïse d'Argenteuil).
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים והשכלה
אבלר, ששמו המקורי היה "פייר לה פאלה" (Pierre le Pallet), נולד בסביבות שנת 1079 בלה פאלה (Le Pallet), כ-16 ק"מ מזרחית לנאנט (Nantes), בברטאן (Brittany), כבן בכור למשפחת אצולה צרפתית זוטרה. כילד, הוא למד במהירות. אביו, אביר בשם ברנגר, עודד את בנו ללמוד את האמנויות החופשיות, שבהן הצטיין באמנות הדיאלקטיקה (ענף של הפילוסופיה). במקום להתחיל בקריירה צבאית, כפי שעשה אביו, אבלר הפך לאקדמאי.
במהלך עיסוקיו האקדמיים המוקדמים, נדד אבלר ברחבי צרפת, התווכח ולמד, כדי (במילותיו שלו) "להפוך לאחד כמותם של הפריפטטיקונים". הוא למד לראשונה באזור הלואר, שם היה הנומינליסט רוסלינוס מקומפיין (Roscellinus of Compiègne), שהואשם בכפירה על ידי אנסלם מקנטרברי, מורו בתקופה זו.
### קריירה מוקדמת
סביב שנת 1100, מסעותיו של אבלר הביאו אותו לפריז. בסביבות זמן זה הוא שינה את שם משפחתו ל"אבלר", לעתים נכתב "אבאילאר" או "אבאלארדוס". השורש האטימולוגי של אבלר עשוי להיות המילה בצרפתית של ימי הביניים abilite (יכולת), השם העברי הבל (הבל/ריק/דמות בבראשית), המילה האנגלית "apple" (תפוח) או הלטינית ballare (לרקוד). השם מוזכר בהלצה כקשור ל"לארד" (lard - שומן), כרמז ללמידה מופרזת ("שמנה"), באנקדוטה משנית המתייחסת לאדלרד מבאת' (Adelard of Bath) ופייר אבלר (ובה הם מבולבלים ונחשבים לאדם אחד).
בבית הספר הקתדרלי הגדול של נוטרדאם דה פריז (לפני בניית הקתדרלה הנוכחית במקום), הוא למד תחת הארכידיאקון של פריז ומורה בנוטרדאם, גיום משאמפו (William of Champeaux), לימים בישוף של שאלון-אן-שמפאן, תלמידו של אנסלם מלאון (לא להתבלבל עם אנסלם מקנטרברי), תומך מוביל של הריאליזם הפילוסופי. רטרוספקטיבית, אבלר מתאר את גיום כמי שעבר מאישור לעוינות כאשר אבלר הוכיח עד מהרה שהוא מסוגל להביס את מורו בוויכוח. הדבר הביא לדו-קרב ארוך שבסופו של דבר הסתיים בנפילת תורת הריאליזם, שהוחלפה בתורת הקונספטואליזם/נומינליזם של אבלר. בעוד שהגותו של אבלר הייתה קרובה יותר להגותו של גיום ממה שחשבון זה עשוי לרמוז, גיום חשב שאבלר יהיר מדי. בתקופה זו עורר אבלר ריבים עם גיום ועם רוסלינוס כאחד.
נגד התנגדותו של המורה המטרופוליטני, הקים אבלר בית ספר משלו, תחילה במלן (Melun), מעון מלכותי מועדף, ולאחר מכן, סביב 1102–1104, כדי להתחרות בצורה ישירה יותר, הוא עבר לקורביי (Corbeil), קרוב יותר לפריז. הוראתו הייתה מוצלחת במיוחד, אך הלחץ העיב על בריאותו, מה שהוביל להתמוטטות עצבים ולנסיעה הביתה לברטאן לכמה שנים של התאוששות.
עם שובו, לאחר 1108, מצא את גיום מרצה בהרמיטאז' של סן-ויקטור, ממש מחוץ לאיל דה לה סיטה (Île de la Cité), ושם הם הפכו שוב ליריבים, כאשר אבלר קרא תיגר על גיום לגבי תורת האוניברסליים שלו. אבלר היה מנצח שוב, וכמעט עלה בידו להשיג את משרת המורה בנוטרדאם. עם זאת, לזמן קצר, הצליח גיום למנוע מאבלר להרצות בפריז. אבלר נאלץ בהתאם לחדש את בית ספרו במלן, אותו הצליח לאחר מכן להעביר, בין השנים 1110-1112 בערך, לפריז עצמה, על גבעות מונטאן סנט-ז'נבייב (Montagne Sainte-Geneviève), המשקיפות על נוטרדאם.
מהצלחתו בדיאלקטיקה, פנה לאחר מכן לתאולוגיה ובשנת 1113 עבר ללאון (Laon) כדי להשתתף בהרצאות של אנסלם מלאון על פרשנות מקראית ודוקטרינה נוצרית. אבלר, שלא התרשם מהוראתו של אנסלם, החל להציע הרצאות משלו על ספר יחזקאל. אנסלם אסר עליו להמשיך בהוראה זו. אבלר חזר לפריז, שם, בסביבות 1115, הפך למורה בבית הספר הקתדרלי של נוטרדאם ולקאנון של סנס (Sens) (הקתדרלה של הארכידיוקסיה אליה השתייכה פריז).
### חיים מאוחרים
כעת, בתחילת שנות הארבעים לחייו, ביקש אבלר לקבור את עצמו כנזיר במנזר סן-דני (Saint-Denis) כשצרותיו מחוץ לעין. משלא מצא מנוח במנזר, ולאחר שחזר בהדרגה ללמוד, נכנע להפצרות דחופות ופתח מחדש את בית ספרו במנזר לא ידוע בבעלות המנזר. הרצאותיו, הממוסגרות כעת ברוח דתית, ועם הרצאות בתאולוגיה כמו גם הרצאותיו הקודמות בלוגיקה, נשמעו שוב על ידי המוני סטודנטים, ונראה כי השפעתו הישנה חזרה. תוך שימוש בלימודי המקרא שלו – ולפי השקפתו – בכתבים לא עקביים של מנהיגי הכנסייה כבסיס שלו, הוא כתב את "סיק את נון" (Sic et Non - "כן ולא").
לא עברו ימים ספורים מאז פרסם את הרצאותיו התאולוגיות (ה-Theologia Summi Boni) ועד שיריביו עלו על הפרשנות הרציונליסטית שלו לדוגמת השילוש הקדוש. שני תלמידים של אנסלם מלאון, אלבריך מריימס (Alberich of Reims) ולטולף מלומברדיה (Lotulf of Lombardy), עוררו הליכים נגד אבלר, והאשימו אותו בכפירה של סבליוס בסינוד מחוזי שנערך בסואסון (Soissons) בשנת 1121. הם השיגו באמצעות הליכים לא סדירים גינוי רשמי להוראתו, ואבלר אולץ לשרוף את ה-Theologia בעצמו. לאחר מכן נגזר עליו מאסר עולם במנזר שאינו שלו, אך נראה כי הוסכם מראש שגזר דין זה יבוטל כמעט מיד, שכן לאחר מספר ימים במנזר סן-מדר (St. Medard) בסואסון, חזר אבלר לסן-דני.
החיים במנזר שלו התגלו כלא נעימים יותר מבעבר. עבור זה אבלר עצמו היה אחראי בחלקו. הוא מצא סוג של הנאה זדונית בלהרגיז את הנזירים. כאילו מתוך בדיחה, הוא ציטט את בדה (Bede) כדי להוכיח שהמייסד המאמין של מנזר סן-דני, דיוניסיוס האראופגיטי (Dionysius the Areopagite), היה בישוף של קורינתוס, בעוד שהנזירים האחרים הסתמכו על הצהרתו של האב הילדואין (Abbot Hilduin) כי היה בישוף של אתונה. כאשר כפירה היסטורית זו הובילה לרדיפה הבלתי נמנעת, כתב אבלר מכתב לאב אדם (Abbot Adam) בו העדיף על סמכותו של בדה את זו של "תולדות הכנסייה" (Historia Ecclesiastica) של אוסביוס מקיסריה (Eusebius of Caesarea) ושל הירונימוס הקדוש, לפיהם דיוניסיוס מקורינתוס היה נפרד מדיוניסיוס האראופגיטי, בישוף אתונה ומייסד המנזר; אם כי, מתוך כבוד לבדה, הוא הציע שהאראופגיטי עשוי היה להיות גם בישוף של קורינתוס. אדם האשים אותו בעלבון הן כלפי המנזר והן כלפי ממלכת צרפת (שלה היה דני הקדוש כפטרון); החיים במנזר הפכו לבלתי נסבלים עבור אבלר, ובסופו של דבר הורשה לו לעזוב.
אבלר התגורר בתחילה בסן-איול מפרובן (St Ayoul of Provins), שם היה האחראי חבר. לאחר מכן, לאחר מותו של האב אדם במרץ 1122, הצליח אבלר לקבל אישור מהאב החדש, סוגר (Suger), לחיות "בכל מקום מבודד שירצה". במקום נטוש ליד נוז'אן-סור-סן (Nogent-sur-Seine) בשמפאן, הוא בנה בקתה מקש וקנים, ואורטוריה (בית תפילה) פשוטה המוקדשת לשילוש הקדוש והפך לנזיר מתבודד. כשנודע על מקום מחבואו, נהרו סטודנטים מפריז וכיסו את השממה סביבו באוהלים וצריפים שלהם. הוא החל ללמד שם שוב. האורטוריה נבנתה מחדש מעץ ומאבן והוקדשה מחדש כאורטוריה של הפאראקלט (Paraclete).
אבלר נשאר בפאראקלט כחמש שנים. השילוב שלו בין הוראת אמנויות חילוניות למקצועו כנזיר ספג ביקורת קשה מצד אנשי דת אחרים, ואבלר שקל לברוח מחוץ לנצרות כליל. לפיכך החליט אבלר לעזוב ולמצוא מקלט אחר, וקיבל בנקודת זמן כלשהי בין 1126 ל-1128 הזמנה לעמוד בראש מנזר סן-ז'ילד-דה-רואי (Saint-Gildas-de-Rhuys) בחוף המרוחק של ברטאן התחתונה. האזור לא היה מסביר פנים, האחוזה הייתה טרף לבני עוולה, והבית עצמו היה פראי וחסר סדר. גם שם, יחסיו עם הקהילה התדרדרו.
חוסר ההצלחה בסן-ז'ילד גרם לאבלר להחליט לחזור להוראה ציבורית (אם כי נשאר עוד כמה שנים, באופן רשמי, כאב מנזר סן-ז'ילד). לא בטוח לחלוטין מה עשה לאחר מכן, אך בהינתן שיוהנס מסולסברי (John of Salisbury) שמע את אבלר מרצה על דיאלקטיקה בשנת 1136, משערים כי חזר לפריז וחידש את ההוראה במונטאן סנט-ז'נבייב. הרצאותיו נשלטו על ידי לוגיקה, לפחות עד 1136, אז הפיק טיוטות נוספות של ה-Theologia שלו, שבהן ניתח את מקורות האמונה בשילוש ושיבח את הפילוסופים הפגאניים של העת העתיקה הקלאסית על סגולותיהם ועל גילויים באמצעות השימוש בתבונה של היבטים מהותיים רבים של ההתגלות הנוצרית.
בעוד שרוסלינוס האשים את אבלר בכך ששמר על קשרים עם אלואיז במשך זמן מה, בנקודה זו חזר אבלר לקשר משמעותי עם אלואיז. באפריל 1129, הצליח האב סוגר מסן-דני בתוכניותיו להביא לגירושן של הנזירות, כולל אלואיז, מהמנזר בארז'נטיי, כדי להשתלט על הרכוש עבור סן-דני. אלואיז הפכה בינתיים לראש קהילה חדשה של נזירות שנקראה הפאראקלט. אבלר הפך לאב הקהילה החדשה וסיפק לה תקנון והצדקה לאורח החיים של הנזירות; בכך הדגיש את ערך הלימוד הספרותי. הוא סיפק גם ספרי מזמורים שהלחין, ובתחילת שנות ה-30 של המאה ה-12 חיברו הוא ואלואיז אוסף של מכתבי אהבה ותכתובות דתיות משלהם המכילים, בין שאר יצירות בולטות, את מכתבו המפורסם ביותר של אבלר המכיל את האוטוביוגרפיה שלו, "תולדות תלאותיי" (Historia Calamitatum). זה הניע את אלואיז לכתוב את מכתבה הראשון; הראשון בא אחריו בשני מכתבים אחרים, בהם קיבלה סוף סוף את חלק ההתפטרות, שאותה, כעת כאח לאחות, שיבח לה אבלר. זמן מה לפני 1140, פרסם אבלר את יצירת המופת שלו, "אתיקה" או "דע את עצמך" (Scito te ipsum), שבה הוא מנתח את רעיון החטא ושפעולות אינן מה שאדם יישפט עליו אלא כוונות. בתקופה זו, כתב גם את "דיאלוג בין פילוסוף, יהודי ונוצרי" (Dialogus inter Philosophum, Judaeum et Christianum), וגם את "פירוש לאיגרת אל הרומאים" (Expositio in Epistolam ad Romanos), פרשנות על איגרתו של פאולוס הקדוש אל הרומאים, שבה הוא מרחיב על משמעות חייו של ישו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קונפליקטים עם ברנאר מקלרבו
לאחר 1136, לא ברור אם אבלר הפסיק ללמד, או שאולי המשיך עם הכל מלבד הרצאותיו על לוגיקה עד מאוחר ככל 1141. תהיה העת המדויקת אשר תהיה, תהליך הופעל על ידי גיום מסן-תיירי (William of St Thierry), שגילה את מה שנחשב בעיניו לכפירות בחלק מהוראתו של אבלר. באביב 1140 כתב לבישוף של שארטר (Chartres) ולברנאר מקלרבו (Bernard of Clairvaux) והוקיע אותן. תאולוג אחר, פחות בולט, תומאס ממוריני (Thomas of Morigny), הפיק גם הוא באותו זמן רשימה של כפירותיו המשוערות של אבלר, אולי ביוזמתו של ברנאר. תלונתו העיקרית של ברנאר היא שאבלר יישם לוגיקה היכן שאינה ישימה, וזה אינו לוגי.
על רקע הלחץ מצד ברנאר, קרא אבלר לברנאר לחזור בו מהאשמותיו, או להעלותן בפומבי במועצת הכנסייה החשובה בסנס (Sens) שתוכננה ל-2 ביוני 1141. בכך הציב אבלר את עצמו בעמדת הצד הנפגע ואילץ את ברנאר להגן על עצמו מפני ההאשמה בהוצאת דיבה. ברנאר נמנע ממלכודת זו, עם זאת: ערב המועצה, הוא כינס פגישה פרטית של הבישופים שנאספו ושכנע אותם לגנות, אחד אחד, כל אחת מהטענות הכפרניות שייחס לאבלר. כאשר הופיע אבלר במועצה למחרת, הוצגה בפניו רשימה של טענות מגונות שיוחסו לו.
משלא יכול היה בשל מצב בריאותו לקוי להגיב לטענות אלו, עזב אבלר את האספה, ערער לאפיפיור ויצא לרומא, בתקווה שהאפיפיור יהיה תומך יותר. עם זאת, תקווה זו לא הייתה מבוססת. ב-16 ביולי 1141, הוציא האפיפיור אינוקנטיוס השני בולה שבה נידה את אבלר וחסידיו והטיל עליו שתיקה נצחית, ובמסמך שני הורה על כליאתו של אבלר במנזר ושריפת ספריו. אבלר ניצל מגזר דין זה, עם זאת, על ידי פטר המכובד (Peter the Venerable), אב מנזר קלוני (Cluny). אבלר עצר שם, בדרכו לרומא, לפני שהגינוי האפיפיורי הגיע לצרפת. פטר שכנע את אבלר, שהיה כבר זקן, לוותר על נסיעתו ולהישאר במנזר. פטר הצליח להסדיר פיוס עם ברנאר, להביא להסרת גזר הנידוי, ולשכנע את אינוקנטיוס שמספיק שאבלר יישאר תחת חסות קלוני.
### מוות
אבלר בילה את חודשיו האחרונים במנזר סן-מרסל (St Marcel), ליד שאלון-סור-סון, לפני שנפטר ב-21 באפריל 1142. נאמר כי הגה את המילים האחרונות "אני לא יודע", לפני שמת. הוא מת מחום תוך שהוא סובל ממחלת עור, כנראה גרדת או צפדינה. אלואיז ופטר מקלוני הסדירו לאחר מותו עם האפיפיור את טיהור שמו מהאשמות כפירה.
מקום מנוחה שנוי במחלוקת ועלייתם לרגל של אוהבים
אבלר נקבר תחילה בסן-מרסל, אך שרידיו הועברו עד מהרה בחשאי לפאראקלט, והופקדו בידיה האוהבות של אלואיז, שבבוא העת נחה בעצמה לצדם בשנת 1163.
עצמות הזוג הועברו יותר מפעם אחת לאחר מכן, אך הן נשתמרו אפילו דרך תהפוכות המהפכה הצרפתית, וכיום משערים שהן שוכנות בקבר הידוע בבית הקברות פר לשז (Père Lachaise) במזרח פריז. העברת שרידיהם לשם בשנת 1817 נחשבת כמי שתרמה רבות לפופולריות של בית קברות זה, שבאותו זמן היה עדיין רחוק מחוץ לאזור הבנוי של פריז. לפי המסורת, אוהבים או יחידים שבורי לב משאירים מכתבים בקריפטה, כמחווה לזוג או בתקווה למצוא אהבת אמת.
זה נותר, עם זאת, שנוי במחלוקת. האורטוריה של הפאראקלט טוענת שאבלר ואלואיז קבורים שם וכי מה שקיים בפר-לשז הוא רק אנדרטה, או קנוטאף (מצבה ריקה). על פי פר-לשז, שרידי שני האוהבים הועברו מהאורטוריה בתחילת המאה ה-19 ונקברו מחדש בקריפטה המפורסמת בשטחם. אחרים מאמינים שבעוד שאבלר קבור בקבר בפר-לשז, שרידיה של אלואיז נמצאים במקום אחר.
פילוסופיה
אבלר נחשב לאחד ממייסדי האוניברסיטה החילונית והמחשבה הפילוסופית החילונית של טרום-הרנסאנס.
אבלר טען לקונספטואליזם בתורת האוניברסליים. (אוניברסל הוא איכות או תכונה שכל חבר פרט במחלקה של דברים חייב להחזיק אם אותה מילה אמורה לחול על כל הדברים באותה מחלקה. כחוליות, למשל, היא תכונה אוניברסלית המוחזקת על ידי כל האובייקטים הכחולים.) על פי חוקר אבלר דיוויד לוסקומב (David Luscombe), "אבלר פיתח לוגית פילוסופיה עצמאית של שפה...[שבה] הדגיש שהשפה עצמה אינה מסוגלת להפגין את האמת של דברים (res) השוכנים בתחום הפיזיקה."
הוא עזר לבסס את הסמכות הפילוסופית של אריסטו, שהתבססה היטב במחצית המאה שלאחר מותו. בזמן זה הפך ה-Organon של אריסטו לזמין לראשונה, ובהדרגה כל שאר כתביו השורדים של אריסטו. לפני כן, כתבי אפלטון היוו את הבסיס לתמיכה בריאליזם הפילוסופי.
### לוגיקה
אבלר זכה לשבחים כגדולי הלוגיקנים בין העתיקים לבין ויליאם איש אוקאם (William of Ockham). בעקבות אריסטו, הוא חילק קטגוריות לשוניות לשמות עצם ופעלים כמרכיבי משפטים, כאשר הדיון שלו התמקד בשמות עצם כלליים – לב לבה של בעיית האוניברסליים. בהשפעת מורו הראשון רוסלינוס, סבר אבלר שרק שמות עצם מחזיקים באוניברסליות, עמדה שעבורה הוא נחשב למייסד הנומינליזם (המונח עצמו נגזר מהלטינית nomen, "שם"). עם זאת, עמדתו שלו הייתה מתונה יותר מהמחשבה הנומינליסטית המאוחרת, והוא מסווג כיום בדרך כלל כנופל בין נומינליזם לריאליזם.
כחלק מפילוסופיית השפה שלו, פיתח אבלר תיאוריה של תוכן טענתי שהבחינה בין הכוח לתוכן של טענות. אותו תוכן טענתי עשוי להופיע תחת כוחות שונים: טענה ("סוקרטס יושב") ושאלה ("האם סוקרטס יושב?") חולקים את אותו תוכן אך נבדלים בכוח. הבחנה זו, שזמן רב חשבו שמקורה בגוטלוב פרגה (Gottlob Frege) במאה ה-19, נוסחה למעשה על ידי אבלר כשבע מאות שנים קודם לכן. הוא הוסיף וקבע שתנאים אינם טוענים לאמיתותם של האנטצדנט (התנאי) או הקונסקוונט (התוצאה), אלא מאשרים את הקשר בין שתי הטענות.
תיאור ההיקש של אבלר, שתורגם כגרירה, מבחין בין צורות שלמות ללא שלמות. גרירה שלמה, כגון סילוגיזם קטגורי אריסטוטלי מסורתי, היא כזו שבה המסקנה כלולה בהנחות וההיקש שורד החלפה אחידה. הוא דרש שמסקנות יהיו רלוונטיות והכרחיות להנחותיהן. גרירה לא שלמה מתקיימת כאשר המסקנה נובעת אך אינה תקפה פורמלית תחת החלפה אחידה – הוא נתן את הכלל "סוג יורש את הפרדיקט של מינו" כדוגמה. מסקנתו הסופית שטיעונים תקפים ותנאים אמיתיים אינם צריכים להתואם זה עם זה התגלתה כשנויה במחלוקת ועוררה ויכוח משמעותי בקרב לוגיקנים מאוחרים יותר.
### אתיקה
שתי יצירותיו האתיות העיקריות של אבלר, שתיהן נכתבו בשלהי חייו ואולי נותרו לא שלמות, הן "אתיקה" (הידועה גם כ-"דע את עצמך", Scito te ipsum) ו-"דיאלוג בין פילוסוף, יהודי ונוצרי" (Dialogus inter Philosophum, Iudaeum et Christianum).
ב-"אתיקה", מפתח אבלר דין וחשבון של כוונתיות טהורה, בטענה שרק הסכמה או כוונה ניתנות להערכה מוסרית, לא רצון או תשוקה. חטא, הוא טוען, מורכב מבוז לאלוהים, ואדם שהחליט לבצע מעשה פסול אך נמנע ממנו בגלל נסיבות חיצוניות אשם באותה מידה כמו מי שמוציא אותו לפועל. הוא מזהה שמונה מרכיבים של התנהגות ודוחה חטאים נפשיים – כגון נטיות טבעיות כלפי תשוקות מסוימות – כקובעים מוסריים, שכן אלו מעבר לשליטתו של הפרט. כדי להמחיש את ההבחנה בין תגובה פיזית בלתי רצונית להסכמה, הוא מציע את הדוגמה של אדם הקשור למיטה בין שתי נשים: למרות שמתעורר מהמגע, האיש לא הסכים למצב. על אותם בסיסים, דוחה אבלר את הדעה, המוחזקת על ידי כמה בני תקופתו, שתענוג הוא בהכרח חוטא, בטענה שאלוהים ברא בני אדם עם היכולת להנאה.
אבלר מבסס את המידות הטובות באהבת אלוהים ורע, כאשר חטא מהווה בוז לאלוהים. אדם שמאמין בכנות שפעולה תואמת את רצון האל אינו ראוי לגינוי, גם אם הפעולה שגויה אובייקטיבית – אם כי ביצוע הפעולה השגויה מונע מאדם להיות מוסרי במלואו. זה מוביל לאחת הטענות השנויות ביותר במחלוקת שלו, שפותחה ב-"דיאלוג": היהודים שצלבו את ישו היו חפים מפשע, כי הם האמינו בכנות שהם מוציאים להורג אדם שטען באופן כוזב שהוא המשיח. מעשיהם מנעו מידה טובה מוסרית מלאה, אך חוסר הידע שלהם פטר אותם מאשמה.
על רצוניות, אבלר נפרד ממוסרנים רבים באפיונו התנהגות לא מוסרית כלא רציונלית ולפיכך לא רצונית לחלוטין. אדם שמבצע ביודעין מעשה פסול תוך שהוא מצפה לעונש, הוא טוען, אינו פועל באופן רציונלי: לסוכן יש רצון מסדר ראשון לבצע את המעשה ורצון מסדר שני לא לרצות לבצע אותו. אבלר מכנה זאת הסכמה בלתי רצונית – האדם נותר אשם מוסרית, אך ההסכמה היא בלתי רצונית ככל שהסוכן אינו רוצה בתוצאות. לבסוף, אבלר גורס שהמעשה החיצוני עצמו אינו חיוני להערכה מוסרית: אותו מעשה – כגון שופט גוזר גזר דין מוות על רוצח – עשוי להיות ראוי לשבח אם מונע מצדק או ראוי לגינוי אם מונע משנאה אישית.
תאולוגיה
אבלר נחשב לאחד התאולוגים הקתולים הגדולים של המאה ה-12, בטענה שאלוהים והיקום יכולים וצריכים להיות ידועים באמצעות לוגיקה כמו גם באמצעות הרגשות. הוא טבע את המונח "תאולוגיה" עבור הענף הדתי של המסורת הפילוסופית. אין לקרוא אותו ככופר, שכן האשמותיו בכפירה בוטלו והופרכו על ידי הכנסייה לאחר מותו, אלא כפילוסוף חלוצי שדחף את התאולוגיה והפילוסופיה לגבולותיהן. הוא מתואר כ-"ההוגה החד ביותר והתאולוג הנועז ביותר של המאה ה-12" וכגדול הלוגיקנים של ימי הביניים. "גאונותו ניכרה בכל שעשה"; כראשון שהשתמש ב-"תאולוגיה" במובנה המודרני, הוא דגל ב-"תבונה בענייני אמונה", ו-"נראה גדול מהחיים לבני תקופתו: שנינותו המהירה, לשונו החדה, זיכרונו המושלם ויהירותו חסרת הגבולות הפכו אותו לבלתי מנוצח בוויכוח"---"כוח אישיותו הטביע את עצמו בחיות על כל מי שבא עמו במגע."
הסופר וחוקר אבלר ג'ורג' מור (George Moore) התייחס לאבלר כ-"פרוטסטנטי הראשון" לפני מרטין לותר. בעוד שאבלר התנגש עם הכנסייה עד כדי האשמות בכפירה (שמאוחר יותר נוקו), הוא מעולם לא הכחיש את אמונתו הקתולית.
לגבי הלא-טבולים שמתים בינקותם, אבלר – ב-"פירוש לאיגרת פאולוס אל הרומאים" (Commentaria in Epistolam Pauli ad Romanos) – הדגיש את טובו של אלוהים ופירש את "העונש הקל ביותר" של אוגוסטינוס ככאב האובדן שבדחיית החזון המבורך (carentia visionis Dei), ללא תקווה להשיגו, אך ללא עונשים נוספים. הגותו תרמה לעיצוב תורת לימבו התינוקות במאות ה-12-13.
### הערות מהאפיפיור בנדיקטוס ה-16
במהלך הקהל הכללי שלו ב-4 בנובמבר 2009, דיבר האפיפיור בנדיקטוס ה-16 על ברנאר הקדוש מקלרבו ועל פייר אבלר כדי להמחיש את ההבדלים בגישות הנזיריות והסכולסטיות לתאולוגיה במאה ה-12. האפיפיור הזכיר שתאולוגיה היא החיפוש אחר הבנה רציונלית (אם אפשר) של מסתורי ההתגלות הנוצרית, שבה מאמינים באמצעות אמונה – אמונה המחפשת מובנות (fides quaerens intellectum). אך ברנאר הקדוש, נציג התאולוגיה הנזירית, הדגיש "אמונה" בעוד אבלר, שהוא סכולסטי, הדגיש "הבנה באמצעות תבונה".
עבור ברנאר מקלרבו, האמונה מבוססת על עדות כתבי הקודש ועל תורת אבות הכנסייה. לפיכך, ברנאר התקשה להסכים עם אבלר ובאופן כללי יותר, עם אלה שהיו כפופים לאמיתות האמונה לבחינה ביקורתית של התבונה – בחינה שלדעתו הציבה סכנה חמורה: אינטלקטואליזם, יחסיות של האמת וערעור על אמיתות האמונה עצמן. תאולוגיה עבור ברנאר יכלה להיות מוזנת רק בתפילה מהורהרת, על ידי איחוד אפקטיבי של הלב והתבונה עם אלוהים, עם מטרה אחת בלבד: לקדם את החוויה החיה והאינטימית של אלוהים; עזר לאהוב את אלוהים יותר ויותר טוב.
על פי האפיפיור בנדיקטוס ה-16, שימוש מופרז בפילוסופיה הפך את דוקטרינת השילוש של אבלר לשבירה, ומכאן את תפיסתו לגבי אלוהים. בתחום המוסר, הוראתו הייתה מעורפלת, שכן התעקש לשקול את כוונת הסובייקט כבסיס היחיד לתיאור הטוב או הרע של מעשים מוסריים, ובכך התעלם מהמשמעות האובייקטיבית ומהערך המוסרי של המעשים, מה שהוביל לסובייקטיביזם מסוכן. אך האפיפיור הכיר בהישגיו הגדולים של אבלר, שתרם תרומה מכרעת להתפתחות התאולוגיה הסכולסטית, שבסופו של דבר באה לידי ביטוי בצורה בוגרת ופורייה יותר במהלך המאה שלאחר מכן. וחלק מתובנותיו של אבלר אין לזלזל בהן, למשל, טענתו שמסורות דתיות לא-נוצריות כבר מכילות צורה כלשהי של הכנה לקבלת פניו של ישו.
האפיפיור בנדיקטוס ה-16 סיכם כי "תאולוגיית הלב" של ברנאר ו-"תאולוגיית התבונה" של אבלר מייצגות את חשיבותו של דיון תאולוגי בריא וציות ענו לרשות הכנסייה, במיוחד כאשר השאלות הנדונות לא הוגדרו על ידי המגיסטריום. ברנאר הקדוש, ואפילו אבלר עצמו, תמיד הכירו ללא כל היסוס בסמכות המגיסטריום. אבלר הפגין ענווה בהכרה בטעויותיו, וברנאר הפגין נדיבות רבה. האפיפיור הדגיש שבתחום התאולוגיה צריכה להיות איזון בין עקרונות אדריכליים, הניתנים באמצעות התגלות ותמיד שומרים על חשיבותם הראשונית, לבין עקרונות פרשניים המוצעים על ידי הפילוסופיה (כלומר, על ידי התבונה), שיש להם תפקיד חשוב, אך רק ככלי. כאשר האיזון מתפרק, הרהור תאולוגי רץ את הסיכון להיות מוכתם על ידי שגיאה; זה אז תפקידו של המגיסטריום לממש את השירות הדרוש לאמת, שעבורו הוא אחראי.
פסיכולוגיה
אבלר היה מודאג ממושג הכוונה והחיים הפנימיים, ופיתח תיאוריה אלמנטרית של הכרה בחיבורו "Tractatus De Intellectibus", ומאוחר יותר פיתח את המושג שבני אדם "מדברים אל אלוהים עם מחשבותיהם". הוא היה אחד ממפתחי הגנת האי-שפיות, וכתב ב-"Sito te ipsum", "מזה [חטא], ילדים קטנים וכמובן אנשים לא שפויים אינם מושפעים... חסרי תבונה.... דבר אינו נחשב כחטא עבורם". הוא הוביל את הרעיון שמחלות נפש היו מצב טבעי ו-"הפריך את הרעיון שהשטן גרם לאי-שפיות", נקודת מבט שתומאס פ. גרהם (Thomas F. Graham) טוען שאבלר לא היה מסוגל להפריד את עצמו ממנה אובייקטיבית כדי להתווכח בצורה דקה יותר "בגלל בריאותו הנפשית שלו."
חיים אישיים
### מערכת יחסים עם אלואיז
אלואיז מארז'נטיי חיה בתוך מתחמי נוטרדאם, תחת השגחת דודה, הקאנון החילוני פולבר (Fulbert). היא הייתה מפורסמת כאישה המשכילה והאינטליגנטית ביותר בפריז, הידועה בידיעתה את הספרות הקלאסית, כולל לא רק לטינית אלא גם יוונית ועברית.
בתקופה שבה אלואיז פגשה את אבלר, הוא היה מוקף בהמונים – לכאורה אלפי סטודנטים – שנמשכו מכל הארצות על ידי התהילה של הוראתו. מועשר מהצעות תלמידיו, ומשועשע בהערצה אוניברסלית, הוא הגיע לחשוב על עצמו כפילוסוף הבלתי מנוצח היחיד בעולם. אך שינוי במזלו היה קרוב. במסירותו למדע, הוא טען שחי חיים ישרים וצרים מאוד, מונפשים רק על ידי ויכוח פילוסופי: כעת, בשיא תהילתו, הוא נתקל ברומנטיקה.
בהחלטתו לחזר אחרי אלואיז, ביקש אבלר מקום בביתו של פולבר, וב-1115 או 1116 החל ברומן. בעוד שבאוטוביוגרפיה שלו הוא מתאר את מערכת היחסים כפיתוי, מכתביה של אלואיז סותרים זאת ומתארים במקום זאת מערכת יחסים של שווים שהוצתה על ידי משיכה הדדית. אבלר התרברב בכיבושו באמצעות משפטי דוגמה בהוראתו כגון "פייר אוהב את הנערה שלו" וכתיבת שירים ושירי אהבה פופולריים שפקדו את הארץ. ברגע שפולבר גילה, הוא הפריד ביניהם, אך הם המשיכו להיפגש בסתר. אלואיז נכנסה להריון ונשלחה על ידי אבלר לטיפולה של משפחתו בברטאן, שם ילדה בן, לו קראה אסטרולאב (Astrolabe), שם הכלי האסטרונומי רב-הערכים שהשתמשו בו מדענים כדי לדעת את הזמן או את מיקומם של גרמי השמיים.
כדי לפייס את פולבר, הציע אבלר נישואים. אלואיז התנגדה בתחילה לנישואים, אך כדי לפייס את דאגותיה לגבי סיכויי הקריירה של אבלר כפילוסוף נשוי, הזוג נישא בסתר. (בתקופה זו, פרישות כמרים הפכה לסטנדרט ברמות הגבוהות יותר במסדרי הכנסייה.) כדי להימנע מחשד למעורבות עם אבלר, המשיכה אלואיז להישאר בבית דודה. כאשר פולבר חשף בפומבי את הנישואים, אלואיז הכחישה זאת בתוקף, מה שעורר את זעמו והתעללותו של פולבר. אבלר הציל אותה על ידי שליחתה למנזר בארז'נטיי, שם היא גדלה, כדי להגן עליה מפני דודה. אלואיז התלבשה כנזירה ושיתפה את חיי הנזירה, למרות שלא הייתה רעולה.
פולבר, זועם על כך שאלואיז נלקחה מביתו ואולי האמין שאבלר נפטר ממנה בארז'נטיי כדי להיפטר ממנה, ארגן קבוצת גברים לפרוץ לחדרו של אבלר לילה אחד ולסרס אותו. כגמול משפטי על התקפת ערנות זו, חברי הלהקה נענשו, ופולבר, מושפל בציבור, לקח חופשה זמנית מתפקידי הקאנון שלו (הוא לא מופיע שוב ברישומי פריז במשך מספר שנים).
בבושה על פציעותיו, פרש אבלר לצמיתות כקאנון של נוטרדאם, כאשר כל קריירה ככומר או שאיפות לתפקיד גבוה יותר בכנסייה התנפצו על ידי אובדן גבריותו. הוא למעשה הסתיר את עצמו כנזיר במנזר סן-דני, ליד פריז, ונמנע משאלות הציבור המזועזע שלו. רוסלינוס ופולק מדואיל (Fulk of Deuil) לעגו והשפילו את אבלר על היותו מסורס.
עם הצטרפותו למנזר בסן-דני, התעקש אבלר שאלואיז תנדור נדרים כנזירה (היו לה מעט אפשרויות אחרות באותה תקופה). אלואיז מחתה על הפרדתה מאבלר, שלחה מכתבים רבים שחידשו את ידידותם ודרשה תשובות לשאלות תאולוגיות הנוגעות לייעודה החדש.
### ילדים
זמן קצר לאחר לידת ילדם, אסטרולאב, נכלאו אלואיז ואבלר. בנם גודל על ידי אחותו של אבלר (soror), דניס, בבית ילדותו של אבלר בלה פאלה. שמו נגזר מהאסטרולאב, מכשיר אסטרונומי שנאמר עליו שהוא מדגמן את היקום באלגנטיות ושהפך לפופולרי בצרפת על ידי אדלרד. הוא מוזכר בשירו של אבלר לבנו, ה-"Carmen Astralabium", ועל ידי מגינו של אבלר, פטר המכובד מקלוני, שכתב לאלואיז: "אעשה בשמחה את המיטב כדי להשיג משרה באחת הכנסיות הגדולות עבור האסטרולאב שלך, שגם הוא שלנו בזכותך".
'Petrus Astralabius' מתועד בקתדרלה של נאנט ב-1150, ואותו שם מופיע שוב מאוחר יותר במנזר הציסטרסיאני באוטוריב (Hauterive) במה שהוא כיום שוויץ. בהתחשב באקסצנטריות הקיצונית של השם, כמעט בטוח שהפניות אלו מתייחסות לאותו אדם. אסטרולאב מתועד כמי שמת בנקרופוליס של הפאראקלט ב-29 או 30 באוקטובר, שנה לא ידועה, ומופיע כ-"Petrus Astralabius magistri nostri Petri filius".
### בריאות הנפש
אבלר סבל לפחות משתי התמוטטויות עצבים, הראשונה סביב 1104–1105, שצוינה כנובעת מהלחצים של לימוד רב מדי. במילותיו: "לא זמן רב לאחר מכן, עם זאת, בריאותי קרסה תחת העומס של לימוד רב מדי ונאלצתי לחזור הביתה לברטאן. הייתי מחוץ לצרפת במשך מספר שנים, והתגעגעו אליי במרירות..." ההתמוטטות השנייה המתועדת שלו התרחשה ב-1141 במועצה בסנס, שם הואשם בכפירה ולא יכול היה לדבר בתגובה. במילותיו של ג'פרי מאוקזר (Geoffrey of Auxerre): "הזיכרון שלו הפך מבולבל מאוד, התבונה שלו כבתה והחוש הפנימי שלו נטש אותו."
הבנת ימי הביניים לבריאות הנפש קודמת להתפתחות האבחון הפסיכיאטרי המודרני. לא יושם על אבלר שום אבחון מלבד "בריאות לקויה" באותה תקופה. נטיותיו כלפי הערכה עצמית, גרנדיוזיות, פרנויה ובושה מעידות על נרקיסיזם סמוי אפשרי (למרות כישרונותיו ותהילתו הגדולים), או – כפי ששוער לאחרונה – בהתאם להתמוטטויותיו, עומס העבודה, פטפטנותו ולוחמנותו – בעיות בריאות נפשית הקשורות למצב רוח כגון מאניה הקשורה להפרעה דו-קוטבית.
באותה תקופה, חלק מהמאפיינים הללו יוחסו בזלזול למורשתו הברטונית, לאישיותו ה-"בלתי ניתנת להכנעה" הקשה ולעומס העבודה.