הילדגרד מבינגן

הילדגרד מבינגן

הילדגרד מבינגן (בגרמנית: Hildegard von Bingen, בהגייה: [ˈhɪldəɡaʁt fɔn ˈbɪŋən]; בלטינית: Hildegardis Bingensis; כ-1098 – 17 בספטמבר 1179), הידועה גם כ"סיביל מהריין", הייתה אם מנזר בנדיקטינית גרמנייה ופולימאתית, שפעלה במהלך ימי הביניים כסופרת, מלחינה, פילוסופית, מיסטיקנית, בעלת חזיונות, וכן ככותבת ועוסקת ברפואה בכנסייה הקתולית. היא אחת המלחינות הידועות ביותר של מונופוניה קדושה, וכן המוקלטת ביותר בהיסטוריה המודרנית. מספר חוקרים רואים בה את מייסדת תולדות הטבע המדעיות בגרמניה.

המנזר של הילדגרד בדיזיבודנברג (Disibodenberg) בחר בה כ-magistra (אם מנזר) בשנת 1136. היא ייסדה את מנזרי רופרטסברג (Rupertsberg) בשנת 1150 ואייבינגן (Eibingen) בשנת 1165. הילדגרד כתבה יצירות תיאולוגיות, בוטניות ורפואיות, וכן מכתבים, המנונים ואנטיפונים לליטורגיה. היא כתבה שירים ופיקחה על איורי מיניאטורות בכתב היד של יצירתה הראשונה, Scivias. שרדו יותר מזמורים של הילדגרד מאשר של כל מלחין אחר מכל ימי הביניים, והיא אחת המלחינים הידועים הבודדים שכתבו גם את המוזיקה וגם את המילים. אחת מיצירותיה, Ordo Virtutum, היא דוגמה מוקדמת לדרמה ליטורגית ואולי מחזה המוסר העתיק ביותר ששרד. היא ידועה בהמצאת שפה מתוכננת המכונה Lingua Ignota.

אף שההיסטוריה של הקנוניזציה הרשמית שלה מורכבת, לוחות שנה אזוריים של הכנסייה הקתולית רשמו אותה כקדושה במשך מאות שנים. ב-10 במאי 2012, האפיפיור בנדיקטוס ה-16 הרחיב את הפולחן הליטורגי של הילדגרד לכל הכנסייה הקתולית בתהליך המכונה "קנוניזציה שוות-ערך". ב-7 באוקטובר 2012, הוא הכריז עליה כדוקטור של הכנסייה, בהכרה ב"קדושת חייה ומקוריות הוראתה".

ביוגרפיה

הילדגרד נולדה סביב שנת 1098. הוריה היו מכטילד ממרקסהיים-נהט והילדברט מברמסהיים, משפחה של אצולה זוטרה חופשית בשירות הרוזן מגינהרד משפונהיים. הילדגרד, שהייתה חולנית מלידה, נחשבת באופן מסורתי לילדתם הצעירה והעשירית, אם כי קיימים תיעודים על שבעה אחים בוגרים בלבד. ב-Vita שלה, הילדגרד מציינת כי מגיל צעיר מאוד היא חוותה חזיונות.

### חיים במנזר

אולי בשל חזיונותיה של הילדגרד או כשיטה למיצוב פוליטי, או שניהם, הציעו הוריה של הילדגרד אותה כנזירה מוקדשת למנזר הבנדיקטיני בדיזיבודנברג, שעבר רפורמה לאחרונה ביער פפאלץ. תאריך כניסתה של הילדגרד למנזר נתון לוויכוח. ב-Vita שלה נכתב שהייתה בת שמונה כשנדרה נדרים עם יוטה, שהייתה בתם של הרוזן סטפן השני משפונהיים והייתה מבוגרת מהילדגרד בכשש שנים. תאריך כניסתה של יוטה למנזר ידוע כ-1112, אז הילדגרד הייתה בת 14. נדריהן התקבלו על ידי הבישוף אוטו מבמברג ביום כל הקדושים 1112. חוקרים מסוימים משערים שהילדגרד הושמה תחת השגחתה של יוטה בגיל שמונה וששתיהן הוכנסו למנזר יחד שש שנים מאוחר יותר.

בכל מקרה, הילדגרד ויוטה חיו יחד במנזר סגור בדיזיבודנברג. הן היוו את הליבה של קהילה גדלה של נשים שצורפו למנזר הנזירים, המכונה Frauenklause, סוג של התבודדות נשית. יוטה הייתה גם היא בעלת חזיונות ולכן משכה מעריצים רבים שבאו לבקרה במנזר. הילדגרד מציינת שיוטה לימדה אותה לקרוא ולכתוב, אך שהיא עצמה הייתה חסרת השכלה, ולכן לא הייתה מסוגלת ללמד את הילדגרד פרשנות מקראית נכונה. התיעוד הכתוב של חייה של יוטה מצביע על כך שהילדגרד ככל הנראה סייעה לה בדקלום מזמורים, בעבודה בגינה, במלאכות יד אחרות ובטיפול בחולים. ייתכן שזה היה הזמן שבו למדה הילדגרד לנגן על נבל בעל עשרה מיתרים. וולמר, מבקר תכוף, אולי לימד את הילדגרד רישום מזמורים פשוט. הזמן שבו למדה מוזיקה יכול היה להיות תחילתן של היצירות שהיא תיצור מאוחר יותר.

עם מותה של יוטה בשנת 1136, הילדגרד נבחרה פה אחד ל-magistra של הקהילה על ידי הנזירות חברותיה. האב קונו מדיזיבודנברג ביקש מהילדגרד להיות אם מנזר (prioress), מה שהעמיד אותה תחת סמכותו. הילדגרד, שרצתה עצמאות רבה יותר לעצמה ולנזירות שלה, ביקשה מהאב קונו לאפשר להן לעבור לרופרטסברג. זה היה אמור להיות צעד לעבר חיי עוני, מקומפלקס אבן מבוסס היטב למקום מגורים זמני. כאשר האב דחה את הצעתה של הילדגרד, היא פנתה מעליו וקיבלה את אישורו של הארכיבישוף הנרי הראשון ממיינץ. האב קונו לא ויתר, עם זאת, עד שהילדגרד לקתה במחלה שהותירה אותה משותקת ובלתי מסוגלת לזוז ממיטתה, אירוע שהיא ייחסה לחוסר שביעות רצונו של אלוהים מכך שלא מילאה אחר הוראותיו להעביר את נזירותיה לרופרטסברג. רק כאשר האב עצמו לא הצליח להניע את הילדגרד הוא החליט להעניק לנזירות מנזר משלהן. הילדגרד וכ-20 נזירות עברו אפוא למנזר סנט רופרטסברג בשנת 1150, שם שימש וולמר כראש המנזר, וכן כוודה וכסופר של הילדגרד. בשנת 1165, הילדגרד ייסדה מנזר שני לנזירותיה באייבינגן.

לפני שהילדגרד מתה בשנת 1179, התעוררה בעיה עם אנשי הדת של מיינץ: גבר שנקבר ברופרטסברג מת לאחר שנודה על ידי הכנסייה הקתולית. לכן, אנשי הדת רצו להוציא את גופתו מהאדמה המקודשת. הילדגרד דחתה רעיון זה, באמרה שזה חטא ושהאיש התפייס עם הכנסייה בזמן מותו.

### ידידות עם ריכרדיס פון שטדה

תוך כדי השלמת Scivias, מצאה הילדגרד ידידה קרובה ועוזרת אישית בריכרדיס פון שטדה, נזירה עמיתה. בשנת 1151, נבחרה ריכרדיס לאם מנזר במנזר מרוחק, למורת רוחה הרבה של הילדגרד. בסדרת מכתבים למספר פקידי כנסייה (כולל האפיפיור), למשפחתה של ריכרדיס, ואף לריכרדיס עצמה, הפצירה הילדגרד שיאפשרו לבת לווייתה להישאר איתה. הילדגרד נותרה איתנה בדעתה כי "אין זה רצון האל" שריכרדיס והיא יופרדו.

למרות מאמציה של הילדגרד, ריכרדיס הועברה בסופו של דבר. שנה לאחר מכן, אחיה של ריכרדיס שלח להילדגרד מכתב המודיע לה שריכרדיס מתה, וזכתה ל"סוף נוצרי טוב". בתגובה לכך, התאבלה הילדגרד על מות ידידתה, והבטיחה לאחיה שהיא בטוחה בישועתה של ריכרדיס, ושהיא מוקירה את ריכרדיס ב"אהבה אלוהית".

### חזיונות

הילדגרד אמרה שהיא ראתה לראשונה את "צל האור החי" (umbra viventis lucis) בגיל שלוש, ובגיל חמש החלה להבין שהיא חווה חזיונות. היא השתמשה במונח visio (לטינית ל'חזון') כדי לתאר תכונה זו של ניסיונה, והיא הכירה בכך שמדובר במתנה שלא יכלה להסביר לאחרים. הילדגרד הסבירה שהיא ראתה את כל הדברים באור האל דרך חמשת החושים: ראייה, שמיעה, טעם, ריח ומגע. מכתבה לגיברט מגמבלו, אותו כתבה בגיל 77, מתאר את חוויית האור הזו:

> מילדותי המוקדמת, לפני שעצמותיי, עצביי וורידיי התחזקו במלואם, תמיד ראיתי חזון זה בנשמתי, אפילו עד הזמן הנוכחי כשאני בת יותר משבעים שנה. בחזון זה, נשמתי, כרצון האל, עולה גבוה אל קמרון השמים ואל השמים המשתנים ומתפרסת בין עמים שונים, אף שהם רחוקים ממני בארצות ומקומות מרוחקים. ומכיוון שאני רואה אותם כך בנשמתי, אני מתבוננת בהם בהתאם לשינוי העננים ושאר דברים שנבראו. אינני שומעת אותם באוזניי החיצוניות, ואינני תופסת אותם במחשבות ליבי או בכל שילוב של חמשת חושי, אלא בנשמתי בלבד, בעוד עיניי החיצוניות פקוחות. לכן מעולם לא נפלתי קורבן לאקסטזה בחזיונות, אלא אני רואה אותם בערנות מלאה, ביום ובלילה. ואני כבולה ללא הרף על ידי מחלה, ולעתים קרובות אחוזת כאב כה עז שהוא מאיים להרוג אותי, אך האל תמך בי עד עכשיו. האור שאני רואה כך אינו מרחבי, אלא הוא בהיר הרבה, הרבה יותר מענן הנושא את השמש. איני יכולה למדוד בו גובה, אורך או רוחב; ואני קוראת לו "השתקפות האור החי". וכשם שהשמש, הירח והכוכבים מופיעים במים, כך כתבים, דרשות, סגולות, ופעולות אנושיות מסוימות מקבלים צורה עבורי ומנצנצים.

הילדגרד היססה לחלוק את חזיונותיה, וסיפרה רק ליוטה, שסיפרה בתורה לוולמר, המורה של הילדגרד ולימים המזכיר שלה. לאורך חייה היא המשיכה לחוות חזיונות רבים, ובשנת 1141, בגיל 42, קיבלה הילדגרד חזון שהאמינה שהוא הוראה מאלוהים "לכתוב את מה שאת רואה ושומעת". היא עדיין היססה לתעד את חזיונותיה והילדגרד חלתה פיזית. האיורים שתועדו בספר Scivias היו חזיונות שהילדגרד חוותה, מה שגרם לה סבל ומכאובים גדולים. בטקסט התיאולוגי הראשון שלה, Scivias ("דעי את הדרכים"), הילדגרד מתארת את מאבקה בפנים:

> אך אני, למרות שראיתי ושמעתי דברים אלו, סירבתי לכתוב זמן רב מתוך ספק ודעה רעה ומגוון דברי האדם, לא מתוך עקשנות אלא בתרגול של ענווה, עד אשר, כפופה על ידי מלקות האל, נפלתי למיטת חולי; אז, מאולצת לבסוף על ידי מחלות רבות, ועל ידי עדותה של בתולה אצילה מסוימת בעלת התנהגות טובה [הנזירה ריכרדיס פון שטדה] ושל אותו אדם שחיפשתי בסתר ומצאתי, כפי שהוזכר לעיל, שלחתי ידי לכתיבה. בזמן שעשיתי זאת, חשתי, כפי שציינתי קודם, את המעמקים העמוקים של הפרשנות המקראית; ומשהרמתי את עצמי מהמחלה בכוח שקיבלתי, הבאתי עבודה זו לידי סיום – אם כי בקושי – בעשר שנים. [...] ודיברתי וכתבתי דברים אלו לא על ידי המצאת ליבי או ליבו של אדם אחר, אלא כפי ששמעתי וקיבלתי אותם במסתורי האל במקומות השמימיים. ושוב שמעתי קול מהשמים אומר לי, 'זעקי, אם כן, וכתבי כך!'

— הילדגרד מבינגן, Scivias, תורגם על ידי קולומבה הארט וג'יין בישופ, 1990

בין נובמבר 1147 לפברואר 1148 בסינוד בטריר שמע האפיפיור אאוגניוס השלישי על כתביה של הילדגרד. מכך היא קיבלה אישור אפיפיורי לתעד את חזיונותיה כהתגלויות מרוח הקודש, מה שהעניק לה אמינות מיידית.

ב-17 בספטמבר 1179, כשמתה הילדגרד, אמרו אחיותיה שהן ראו שני זרמי אור מופיעים בשמים וחוצים את החדר שבו היא גוועה.

### Vita Sanctae Hildegardis

ההגיוגרפיה של הילדגרד, Vita Sanctae Hildegardis, נערכה על ידי הנזיר תיאודוריך מאכטרנך לאחר מות הילדגרד. הוא כלל את היצירה ההגיוגרפית Libellus, או "ספר קטן", שהחל גודפרי מדיזיבודנברג. גודפרי מת לפני שהספיק להשלים את עבודתו. גיברט מגמבלו הוזמן להשלים את העבודה; עם זאת, הוא נאלץ לחזור למנזר שלו כשהפרויקט לא הושלם. תיאודוריך השתמש במקורות שגיברט השאיר מאחור כדי להשלים את ה-Vita.

יצירות

יצירותיה של הילדגרד כוללות שלושה כרכים גדולים של תיאולוגיה חזיונית; מגוון הרכבים מוזיקליים לשימוש בליטורגיה, וכן את מחזה המוסר המוזיקלי Ordo Virtutum; אחד מגופי המכתבים הגדולים ביותר (קרוב ל-400) ששרדו מימי הביניים, הממוענים לנמענים החל מאפיפיורים ועד קיסרים, אבות ואמהות מנזרים, וכוללים תיעודים של רבות מהדרשות שנשאה בשנות ה-1160 וה-1170; שני כרכים של חומר על רפואה טבעית ותרופות; שפה מומצאת בשם lingua ignota ('שפה לא ידועה'); ויצירות משניות שונות, כולל פרשנות על הבשורה ושתי יצירות הגיוגרפיות.

מספר כתבי יד של יצירותיה הופקו במהלך חייה, כולל כתב היד המאויר של רופרטסברג של יצירתה המרכזית הראשונה, Scivias; קודקס דנדרמונדה, המכיל גרסה אחת של יצירותיה המוזיקליות; וכתב היד של גנט, שהיה ההעתק הנקי הראשון שנעשה לעריכת יצירתה התיאולוגית האחרונה, Liber Divinorum Operum. בסוף חייה, וככל הנראה תחת הדרכתה הראשונית, כל עבודותיה נערכו ואוגדו לכתב היד היחיד Riesenkodex. כתב היד של ה-Riesenkodex הוא אוסף של 481 דפי קלף הכרוכים בעור חזיר על לוחות עץ המודדים 45 על 30 סנטימטרים.

### תיאולוגיה חזיונית

הרהורים על העידן החדש (2003)

v - t - e

יצירותיה המשמעותיות ביותר של הילדגרד היו שלושת כרכי התיאולוגיה החזיונית שלה: Scivias ("דעי את הדרכים", חובר 1142–1151), Liber Vitae Meritorum ("ספר זכויות החיים" או "ספר גמולי החיים", חובר 1158–1163); ו-Liber Divinorum Operum ("ספר הפעולות האלוהיות", הידוע גם בשם De operatione Dei, "על פעילותו של אלוהים", החל סביב 1163 או 1164 והושלם סביב 1172 או 1174). בכרכים אלו, שהאחרון שבהם הושלם כשהייתה בשנות השבעים לחייה, הילדגרד מתארת תחילה כל חזון, שפרטיו לרוב מוזרים וחידתיים. לאחר מכן היא מפרשת את תכניהם התיאולוגיים במילותיו של "קול האור החי".

Scivias

באישור מהאב קונו מדיזיבודנברג, היא החלה לתעד ביומן את חזיונותיה (הבסיס ל-Scivias). Scivias הוא כיווץ של Sci vias Domini ('דעי את דרכי האל'), וזו הייתה יצירתה החזיונית המרכזית הראשונה, ואחת מאבני הדרך הגדולות בחייה. בתופסה פקודה אלוהית "לכתוב את מה שאת רואה ושומעת", החלה הילדגרד לתעד ולפרש את חוויותיה החזיוניות. בסך הכל, 26 חוויות חזיוניות נלכדו באוסף זה.

Scivias בנוי משלושה חלקים באורך לא שווה. החלק הראשון (שישה חזיונות) מתעד את סדר בריאת האל: בריאת אדם וחווה ונפילתם, מבנה היקום (מתואר כצורת "ביצה"), היחס בין גוף לנשמה, יחס האל לעמו דרך בית הכנסת, ומקהלות המלאכים. החלק השני (שבעה חזיונות) מתאר את סדר הגאולה: בואו של המשיח הגואל, השילוש הקדוש, הכנסייה ככלת המשיח ואם המאמינים בטבילה ובאישור, סדרי הכנסייה, הקרבת המשיח על הצלב והאוקריסטיה, והמאבק נגד השטן. לבסוף, החלק השלישי (13 חזיונות) מסכם את תולדות הגאולה שסופרו בשני החלקים הראשונים, המסומלים כמבנה המעוטר בדמויות אלגוריות וסגולות שונות. הוא מסתיים בסימפוניית השמים, גרסה מוקדמת של יצירותיה המוזיקליות של הילדגרד.

בתחילת 1148 שלח האפיפיור ועדה לדיזיבודנברג כדי ללמוד יותר על הילדגרד וכתביה. הוועדה מצאה את החזיונות אותנטיים והחזירה אותם לאפיפיור, יחד עם חלק מ-Scivias. חלקים מהיצירה שלא הושלמה הוקראו בקול רם לפני האפיפיור אאוגניוס השלישי בסינוד של טריר ב-1148, ולאחריה הוא שלח להילדגרד מכתב עם ברכתו. ברכה זו פורשה מאוחר יותר כאישור אפיפיורי לכל פעילותה התיאולוגית רחבת ההיקף של הילדגרד. לקראת סוף חייה, הזמינה הילדגרד כתב יד מעוטר בעושר של Scivias (קודקס רופרטסברג); אף שהמקור אבד מאז פינויו לדרזדן לשמירה ב-1945, תמונותיו נשתמרו בפקסימיליה מצוירת ביד משנות ה-1920.

Liber Vitae Meritorum

בכרך השני של התיאולוגיה החזיונית שלה, Liber Vitae Meritorum, שחובר בין 1158 ל-1163, לאחר שהעבירה את קהילת הנזירות שלה לעצמאות ברופרטסברג בבינגן, התמודדה הילדגרד עם החיים המוסריים בצורה של עימותים דרמטיים בין המעלות לסגולות למידות הרעות. היא כבר חקרה תחום זה במחזה המוסר המוזיקלי שלה, Ordo Virtutum, ו"ספר גמולי החיים" נוטל את הנושאים האופייניים למחזה. כל מידה רעה, אף שמתוארת בסופו של דבר כמכוערת ומגושמת, מציעה בכל זאת נאומים מפתים ומושכים המנסים לפתות את הנשמה התמימה לתוך ציפורניה. העומדים להגנת האנושות, לעומת זאת, הם קולותיהם המפוכחים של המעלות, המתעמתים בעוצמה עם כל הונאה מרושעת.

בין החידושים של היצירה נמצא אחד התיאורים המוקדמים ביותר של כור המצרף כמקום שבו כל נשמה תצטרך לפרוע את חובותיה לאחר המוות לפני שתיכנס לגן עדן. התיאורים של הילדגרד על העונשים האפשריים שם הם לעתים קרובות איומים ומגושמים, מה שמדגיש את המטרה המוסרית והפסטורלית של היצירה כמדריך מעשי לחיים של תשובה אמיתית ומידות טובות.

Liber Divinorum Operum

היצירה החזיונית האחרונה והגדולה ביותר של הילדגרד, Liber divinorum operum, נוצרה באחת הפעמים הבודדות שבהן חוותה משהו הדומה לאובדן הכרה אקסטטי. כפי שתיארה זאת בקטע אוטוביוגרפי הכלול ב-Vita שלה, מתישהו בסביבות 1163, היא קיבלה "חזון מיסטי יוצא דופן" שבו נחשפו "טיפות התזה של גשם מתוק" שציינה שיוחנן האוונגליסט חווה כשכתב, "בראשית היה הדבר" (יוחנן 1:1). הילדגרד תפסה שהדבר הזה הוא המפתח ל"פועל האל", שהאנושות היא פסגתו. ספר הפעולות האלוהיות, לכן, הפך במובנים רבים לפירוש מורחב של הפרולוג לבשורה על פי יוחנן.

עשרת החזיונות בשלושת חלקי יצירה זו הם בקנה מידה קוסמי, וממחישים דרכים שונות להבנת הקשר בין אלוהים לבריאתו. לרוב, קשר זה מבוסס על ידי דמויות נשיות אלגוריות גדולות המייצגות אהבה אלוהית (Caritas) או חוכמה (Sapientia). החזון הראשון פותח את היצירה במטח של תמונות פואטיות וחזיוניות המסתחררות כדי לאפיין את פעילותו הדינמית של האל בתולדות הגאולה. שלושת החזיונות הנותרים בחלק הראשון מתארים את דמותו של אדם העומד בפיסוק מעל הספירות המרכיבות את היקום ומפרטים את היחסים המורכבים בין האדם כמיקרוקוסמוס ליקום כמקרוקוסמוס. זה מגיע לשיאו בפרק האחרון של חלק ראשון, חזון ארבע, עם הפרשנות של הילדגרד לפרולוג לבשורה על פי יוחנן (1:1-14), הרהור ישיר על המשמעות של "בראשית היה הדבר". החזון היחיד המהווה את כל חלק שני מותח את ההרהור הזה חזרה לפתיחת ספר בראשית, ומהווה פרשנות מורחבת על שבעת ימי בריאת העולם המסופרים בבראשית 1-2:3. פרשנות זו מפרשת כל יום בריאה בשלוש דרכים: מילולית או קוסמולוגית; אלגורית או אקלזיולוגית (כלומר, קשורה להיסטוריה של הכנסייה); ומוסרית או טרופולוגית (כלומר, קשורה לצמיחת הנשמה בסגולה). לבסוף, חמשת החזיונות של החלק השלישי מסתמכים על דימויי הבנייה של Scivias כדי לתאר את מהלך תולדות הגאולה. החזון האחרון (3.5) מכיל את התוכנית הנבואית הארוכה והמפורטת ביותר של הילדגרד על חיי הכנסייה מימיה שלה של "חולשה נשית" ועד לבואו והפלתו הסופית של האנטיכריסט.

### מוזיקה

התשומת לב בעשורים האחרונים לנשים בכנסייה הקתולית של ימי הביניים הובילה לעניין פופולרי רב במוזיקה של הילדגרד. בנוסף ל-Ordo Virtutum, שרדו 69 יצירות מוזיקליות, כל אחת עם טקסט פואטי מקורי משלה, ולפחות ארבעה טקסטים נוספים ידועים, אם כי הרישום המוזיקלי שלהם אבד. זהו אחד הרפרטוארים הגדולים ביותר בקרב מלחיני ימי הביניים.

אחת מיצירותיה המוכרות יותר, Ordo Virtutum (מחזה המעלות), היא מחזה מוסר. לא ברור מתי חוברו חלק מיצירותיה של הילדגרד, אם כי משערים ש-Ordo Virtutum חובר כבר ב-1151. זהו מחזה מוסר לטיני עצמאי עם מוזיקה (82 שירים); הוא אינו משלים או נותן כבוד למיסה או לתפילה של חג מסוים. למעשה, זהו הדרמה המוזיקלית המוקדמת ביותר הידועה ששרדה שאינה צמודה לליטורגיה.

ה-Ordo virtutum בוצע בתוך המנזר של הילדגרד על ידי ועבור קהילתה הנבחרת של נשים אצילות ונזירות. הוא בוצע ככל הנראה כביטוי לתיאולוגיה שהילדגרד תיארה ב-Scivias. המחזה משמש אלגוריה לסיפור הנוצרי של חטא, וידוי, תשובה ומחילה. באופן בולט, המעלות הנשיות הן שמחזירות את הנופלים לקהילת המאמינים, לא האבות או הנביאים הזכרים. זו הייתה הודעה משמעותית לנזירות במנזר של הילדגרד. חוקרים טוענים כי וולמר היה מגלם את תפקיד השטן, בעוד שנזירותיה של הילדגרד היו מגלמות את תפקידי האנימה (נשמות האדם) והמעלות. תפקידו של השטן כולו מדובר או צעוק, ללא מסגרת מוזיקלית. כל שאר הדמויות שרות בשירה מונופונית. זה כולל אבות, נביאים, נשמה מאושרת, נשמה אומללה, ונשמה חוזרת בתשובה, יחד עם 16 מעלות (כולל רחמים, תמימות, צניעות, צייתנות, תקווה ואמונה).

בנוסף ל-Ordo Virtutum, חיברה הילדגרד שירים ליטורגיים רבים שנאספו למחזור הנקרא Symphonia armoniae celestium revelationum. השירים מה-Symphonia מוגדרים לטקסט של הילדגרד עצמה ונעים מאנטיפונים, המנונים ורצפים (כגון Columba Aspexit), ועד לתגובות (responsories). המוזיקה שלה היא מונופונית, מורכבת מקו מלודי אחד בדיוק. סגנונה נאמר כמאופיין במנגינות מרקיעות שחקים שיכולות לדחוף את גבולות השירה הגרגוריאנית המסורתית ולעמוד מחוץ לפרקטיקות הרגילות של שירה מנזרית מונופונית. חוקרים בוחנים גם דרכים שבהן ניתן לראות זאת בהשוואה לבני דורה, כגון הרמנוס קונטרקטוס. תכונה נוספת במוזיקה של הילדגרד שגם משקפת את האבולוציה של השירה במאה ה-12, וגם דוחפת אבולוציה זו הלאה, היא שהיא מליסמטית מאוד, לעתים קרובות עם יחידות מלודיות חוזרות. חוקרים כגון מרגו פאסלר, מריאן רישרט פפאו ובוורלי לוומר מציינים גם את הקשר האינטימי בין מוזיקה לטקסט ביצירותיה של הילדגרד, שתכונותיהן הרטוריות בולטות לעתים קרובות יותר מאשר בשירה של המאה ה-12. כפי שקורה ברוב רישום השירה של ימי הביניים, למוזיקה של הילדגרד חסרה כל אינדיקציה לקצב או מקצב; כתבי היד ששרדו משתמשים ברישום בסגנון גרמני מאוחר, המשתמש בנוימות דקורטיביות מאוד. ההערצה למרים הבתולה המשתקפת במוזיקה מראה עד כמה הילדגרד מבינגן וקהילתה היו מושפעים ושאבו השראה ממרים הבתולה ומהקדושים.

### כתבים מדעיים ורפואיים

כתביה הרפואיים והמדעיים של הילדגרד, אף שהם משלימים מבחינה תמתית את רעיונותיה על הטבע ביצירותיה החזיוניות, נבדלים במיקוד ובהיקף. איש מהם אינו טוען להיות מושרש בחוויה החזיונית שלה ובסמכותה האלוהית. במקום זאת, הם נובעים מניסיונה בעזרה ואז בניהול גינת הצמחים והמרפאה של המנזר, וכן מהמידע התיאורטי שהשיגה כנראה דרך קריאתה רחבת ההיקף בספריית המנזר. ככל שצברה מיומנויות מעשיות באבחון, פרוגנוזה וטיפול, היא שילבה טיפול פיזי במחלות פיזיות עם שיטות הוליסטיות הממוקדות ב"ריפוי רוחני". היא הפכה לידועה בכוחות הריפוי שלה הכוללים יישום מעשי של תמיסות, עשבי תיבול ואבנים יקרות. היא שילבה אלמנטים אלו עם מושג תיאולוגי שנגזר בסופו של דבר מבראשית: כל הדברים שניתנו על כדור הארץ הם לשימושם של בני האדם. בנוסף לניסיונה המעשי, היא גם צברה ידע רפואי, כולל אלמנטים של תורת ההומור שלה, מטקסטים לטיניים מסורתיים.

הילדגרד קטלגה את התיאוריה והפרקטיקה שלה בשתי יצירות. הראשונה, Physica, מכילה תשעה ספרים המתארים את התכונות המדעיות והרפואיות של צמחים, אבנים, דגים, זוחלים ובעלי חיים שונים. מסמך זה נחשב גם כמכיל את האזכור המתועד הראשון של השימוש בכשותית בבירה כחומר משמר. השנייה, Causae et Curae, היא חקירה של גוף האדם, קשריו לשאר עולם הטבע, והגורמים והתרופות למחלות שונות. הילדגרד תיעדה פרקטיקות רפואיות שונות בספרים אלה, כולל שימוש בהקזת דם ותרופות ביתיות למחלות נפוצות רבות. היא גם מסבירה תרופות לפציעות חקלאיות נפוצות כגון כוויות, שברים, נקעים וחתכים. הילדגרד אולי השתמשה בספרים כדי ללמד עוזרים במנזר. ספרים אלה משמעותיים היסטורית מכיוון שהם מראים תחומים ברפואת ימי הביניים שתועדו בצורה גרועה, שכן העוסקים בהם, בעיקר נשים, לעתים רחוקות כתבו בלטינית. כתביה זכו לפרשנות על ידי מלאני ליפינסקה, מדענית פולנית.

בנוסף לעושר הראיות המעשיות שלה, Causae et Curae ראוי לציון גם בשל הסכימה הארגונית שלו. חלקו הראשון מציב את היצירה בהקשר של בריאת הקוסמוס, עם האנושות כפסגתה, והיחסיות המתמדת של האדם כמיקרוקוסמוס, הן פיזית והן רוחנית, עם המקרוקוסמוס של היקום מודיעה על כל גישתה של הילדגרד. סימן ההיכר שלה הוא להדגיש את הקשר החיוני בין הבריאות ה"ירוקה" של עולם הטבע לבין הבריאות ההוליסטית של האדם. Viriditas, או כוח ההירקות, נחשב כמקיים את בני האדם וניתן היה לתמרן אותו על ידי התאמת האיזון של האלמנטים בתוך אדם. לפיכך, כשניגשה לרפואה כסוג של גינון, זה לא היה רק כאנלוגיה. במקום זאת, הילדגרד הבינה את הצמחים ואלמנטים של הגינה כעמיתים ישירים להומורים ולאלמנטים בתוך גוף האדם, שחוסר האיזון שלהם הוביל למחלות.

קרוב לשלוש מאות הפרקים של הספר השני של Causae et Curae "חוקרים את האתיולוגיה, או הגורמים למחלות, כמו גם מיניות, פסיכולוגיה ופיזיולוגיה אנושית". בחלק זה, היא נותנת הוראות ספציפיות להקזת דם בהתבסס על גורמים שונים, כולל מגדר, מופע הירח (הקזת דם נעשית בצורה הטובה ביותר כשהירח נמצא בדעיכה), מקום המחלה (להשתמש בוורידים ליד איבר או חלק גוף חולה) או מניעה (וורידים גדולים בזרועות), וכמה דם לקחת (מתואר במדידות לא מדויקות, כמו "הכמות שאדם צמא יכול לבלוע בלגימה אחת"). היא אפילו כוללת הוראות כיצד להקיז דם לבעלי חיים כדי לשמור עליהם בריאים. בסעיפים השלישי והרביעי, הילדגרד מתארת טיפולים לבעיות ומחלות ממאירות וקלות לפי תורת ההומור, שוב כולל מידע על בריאות בעלי חיים. הסעיף החמישי עוסק באבחון ופרוגנוזה וכולל הוראות לבדיקת הדם, הדופק, השתן והצואה של המטופל. לבסוף, הסעיף השישי מתעד הורוסקופ ירחי כדי לספק אמצעי נוסף לפרוגנוזה הן למחלות והן למצבים רפואיים אחרים, כגון התעברות ותוצאות הריון. לדוגמה, היא מציינת כי ירח במיעוט (waxing) טוב להתעברות אנושית וטוב גם לזריעת זרעים לצמחים (זריעת זרעים היא המקבילה הצמחית להתעברות). במקום אחר, הילדגרד אף נאמרה כמי שהדגישה את הערך של הרתחת מי שתייה בניסיון למנוע זיהום.

כשהילדגרד מפרטת את הקשר הרפואי והמדעי בין המיקרוקוסמוס האנושי למקרוקוסמוס של היקום, היא מתמקדת לעתים קרובות בדפוסים קשורים של ארבע: "ארבעת האלמנטים (אש, אוויר, מים ואדמה), ארבע העונות, ארבעת ההומורים, ארבעת אזורי כדור הארץ וארבע רוחות מרכזיות". למרות שהיא ירשה את המסגרת הבסיסית של תורת ההומור מהרפואה העתיקה, תפיסתה של הילדגרד לגבי האיזון ההיררכי של ארבעת ההומורים (דם, ליחה, מרה שחורה ומרה צהובה) הייתה ייחודית, בהתבסס על התאמתם לאלמנטים "עליונים" ו"נחותים" – דם וליחה המתאימים לאלמנטים "שמימיים" של אש ואוויר, ושתי המרות המתאימות לאלמנטים "ארציים" של מים ואדמה. הילדגרד האמינה שחוסר האיזון הגורם למחלות של הומורים אלו נבע מהדומיננטיות הבלתי ראויה של ההומורים הכפופים. חוסר הרמוניה זה משקף את זה שהוצג על ידי אדם וחווה בנפילה, אשר עבור הילדגרד סימן את הכניסה הבלתי ניתנת למחיקה של מחלות וחוסר איזון הומוראלי לאנושות. כפי שהיא כותבת ב-Causae et Curae פרק 42:

> קורה שאנשים מסוימים סובלים ממחלות מגוונות. זה בא מהליחה (phlegm) שנמצאת בעודף בתוכם. שכן לו נשאר האדם בגן עדן, לא היו לו ה-flegmata בגופו, שממנה נובעים רעות רבות, אלא בשרו היה שלם וללא הומור כהה [livor]. אולם, מכיוון שהסכים לרע וויתר על הטוב, הוא הפך לדמות של האדמה, המייצרת עשבי תיבול טובים ושימושיים, כמו גם רעים וחסרי תועלת, ואשר יש בה הן לחות טובה והן רעה. מטעימת הרע, דם בני אדם הפך לרעל הזרע, שממנו נולדים בני האדם. ולכן בשרם מנוגע וחדיר [למחלות]. פצעים ופתחים אלה יוצרים סערה מסוימת ולחות מעושנת באנשים, שממנה נוצרים ומתגבשים ה-flegmata, אשר לאחר מכן מביאים מחלות מגוונות לגוף האדם. כל זה נבע מהרע הראשון, שהאדם התחיל בהתחלה, כי לו נשאר אדם בגן עדן, הייתה לו הבריאות המתוקה ביותר, ומקום המגורים הטוב ביותר, בדיוק כפי שהבלסם החזק ביותר פולט את הריח הטוב ביותר; אך להפך, לאדם יש כעת בתוכו רעל וליחה ומחלות מגוונות.

### Lingua ignota ו-Litterae ignotae

הילדגרד גם המציאה אלפבית חלופי. Litterae ignotae ('אלפבית חלופי') הייתה יצירה נוספת והייתה פחות או יותר קוד סודי, או אפילו קוד אינטלקטואלי, בדומה לתשבץ מודרני כיום.

ה-Lingua ignota ('שפה לא ידועה') של הילדגרד כללה סדרה של מילים מומצאות שהתאימו לרשימה אקלקטית של שמות עצם. הרשימה מונה כ-1,000 שמות עצם; אין בה חלקי דיבור אחרים. שני המקורות החשובים ביותר ל-Lingua ignota הם Wiesbaden, Hessische Landesbibliothek 2 (המכונה Riesenkodex) וכתב היד של ברלין. בשני כתבי היד, גלוסות בגרמנית ובלטינית של ימי הביניים כתובות מעל המילים המומצאות של הילדגרד. כתב היד של ברלין מכיל גלוסות לטיניות וגרמניות נוספות שלא נמצאו ב-Riesenkodex. שתי המילים הראשונות של ה-Lingua כפי שהועתקו בכתב היד של ברלין הן aigonz (גרמנית, goth; לטינית, deus; עברית, אלוהים) ו-aleganz (גרמנית, engel; לטינית, angelus; עברית, מלאך).

ברברה ניומן מאמינה שהילדגרד השתמשה ב-Lingua ignota שלה כדי להגביר את הסולידריות בין נזירותיה. שרה היגלי אינה מסכימה ומציינת שאין שום עדות לכך שהילדגרד לימדה את השפה לנזירותיה. היא מציעה שהשפה לא נועדה להישאר סודית; במקום זאת, נוכחותן של מילים לדברים יומיומיים עשויה להצביע על כך שהיא נועדה לכל המנזר ואולי לעולם המנזרי הרחב יותר. היגלי מאמינה ש"ה-Lingua היא זיקוק לשוני של הפילוסופיה המובעת בשלושת ספריה הנבואיים: היא מייצגת את הקוסמוס של הבריאה האלוהית והאנושית ואת החטאים שהבשר יורש."

הטקסט של כתביה ויצירותיה חושף את השימוש של הילדגרד בצורה זו של לטינית ימי-ביניימית שונתה, הכוללת מילים מומצאות, משולבות ומקוצרות רבות. מכיוון שהמציאה מילים לשירים שלה והשתמשה בכתב מתוכנן, יוצרי שפות (conlangers) רבים רואים בה מבשרת של ימי הביניים.

משמעות

### במהלך חייה

מאדוקס טוען כי סביר להניח שהילדגרד למדה לטינית פשוטה ועקרונות האמונה הנוצרית, אך לא הוכשרה בשבע האמנויות החופשיות, שהיוו את הבסיס לכל החינוך של המעמדות המשכילים בימי הביניים: הטריוויום של דקדוק, דיאלקטיקה ורטוריקה פלוס הקוואדריוויום של אריתמטיקה, גיאומטריה, אסטרונומיה ומוזיקה. ההתכתבות שניהלה עם העולם החיצון, הן רוחנית והן חברתית, התעלתה מעל המנזר כמרחב של כליאה רוחנית ושימשה לתעד את הסגנון הגדול והעיצוב הקפדני של כתיבת מכתבים בימי הביניים.

בתרומתה למסורות הרטוריות הנוצריות האירופיות, הילדגרד "הרשתה לעצמה כתיאולוגית" באמצעות אמנויות רטוריות חלופיות. הילדגרד הייתה יצירתית בפרשנותה לתיאולוגיה. היא האמינה שהמנזר שלה צריך להדיר נוביציות שלא היו מהאצולה מכיוון שלא רצתה שהקהילה שלה תתחלק על בסיס מעמד חברתי. היא גם הצהירה כי "אישה עשויה להיעשות מגבר, אך אף גבר לא יכול להיעשות ללא אישה."

בשל מגבלות הכנסייה על רטוריקה דיסקורסיבית ציבורית, אמנויות הרטוריקה של ימי הביניים כללו הטפה, כתיבת מכתבים, שירה ומסורת אנציקלופדית. השתתפותה של הילדגרד באמנויות אלו מעידה על משמעותה כרטוריקנית נשית, המתעלה מעל איסורים על השתתפות חברתית ופרשנות של כתבי הקודש של נשים. קבלת הטפה פומבית על ידי אישה, אפילו אם מנזר מקושרת היטב ובעלת נבואה מוכרת, אינה מתאימה לסטריאוטיפ של תקופה זו. הטפתה לא הוגבלה למנזרים; היא הטיפה בפומבי בגרמניה ב-1160. היא ערכה ארבעה מסעות הטפה ברחבי גרמניה, ודיברה הן אל אנשי דת והן אל הדיוטות בבתי כנסת ובציבור, בעיקר בגינוי שחיתות כנסייתית וקריאה לרפורמה.

אבות ואמהות מנזרים רבים ביקשו ממנה תפילות ודעות בנושאים שונים. היא טיילה רבות במהלך ארבעת מסעות ההטפה שלה. היו לה כמה חסידים מסורים, כולל גיברט מגמבלו, שכתב לה לעתים קרובות והפך למזכיר שלה לאחר שוולמר מת ב-1173. הילדגרד השפיעה גם על כמה נשים מנזריות, והחליפה מכתבים עם אליזבת משונאו, בעלת חזיונות סמוכה.

הילדגרד התכתבה עם אפיפיורים כגון אאוגניוס השלישי ואנסטסיוס הרביעי, פוליטיקאים כגון האב סוגר, קיסרים גרמנים כגון פרידריך הראשון ברברוסה, ודמויות בולטות אחרות כגון ברנאר מקלרבו, שקידם את עבודתה, לבקשת האב שלה, קונו, בסינוד של טריר ב-1147 ו-1148. ההתכתבות של הילדגרד מבינגן היא מרכיב חשוב בתפוקה הספרותית שלה.

### הערצה

הילדגרד הייתה בין הראשונים שעבורם הוחל רשמית תהליך הקנוניזציה הרומי. ובכל זאת, התהליך ארך זמן רב עד שארבעה ניסיונות קנוניזציה לא הושלמו, והיא נותרה ברמת ההכרה כקדושה (beatification). שמה נכלל בכל זאת במרטיריולוגיה הרומית בסוף המאה ה-16 עד למהדורה הנוכחית של 2004, המרשמת אותה כ"סנט הילדגרד" עם יום חגה ב-17 בספטמבר, אשר יתווסף בסופו של דבר ללוח השנה הרומי הכללי כזיכרון אופציונלי. אפיפיורים רבים התייחסו להילדגרד כקדושה, כולל האפיפיור יוחנן פאולוס השני והאפיפיור בנדיקטוס ה-16. כנסיית העלייה לרגל של הילדגרד באייבינגן מאכלסת את שרידיה.

ב-10 במאי 2012, האפיפיור בנדיקטוס ה-16 הרחיב את הערצת סנט הילדגרד לכל הכנסייה הקתולית בתהליך המכונה "קנוניזציה שוות-ערך", ובכך הניח את התשתית להכתרתה כדוקטור של הכנסייה. ב-7 באוקטובר 2012, חג המחרוזת הקדושה, הכריז האפיפיור עליה כדוקטור של הכנסייה. הוא כינה את הילדגרד "רלוונטית תמיד" ו"מורה אותנטית לתיאולוגיה וחוקרת עמוקה של מדעי הטבע ומוזיקה".

הילדגרד מבינגן מופיעה גם בלוח השנה של הקדושים של כנסיות אנגליקניות שונות, כגון זו של הכנסייה האנגליקנית, שבה היא מונצחת ב-17 בספטמבר.

### עניין מודרני

בשנים האחרונות, הילדגרד הפכה למוקד עניין מיוחד עבור חוקרות פמיניסטיות. הן מציינות את התייחסותה לעצמה כחברה במין החלש ואת התעסקותה בנשים. הילדגרד התייחסה לעתים קרובות לעצמה כאישה חסרת השכלה, בלתי מסוגלת לחלוטין לפרשנות מקראית. אמירה כזו מצדה, לעומת זאת, פעלה בערמומיות לטובתה מכיוון שהפכה את הצהרותיה שכל כתביה ומוזיקתה באו מחזיונות של האלוהי לאמינים יותר, ובכך העניקה להילדגרד את הסמכות לדבר בזמן ובמקום שבהם לנשים מעטות הותר קול. הילדגרד השתמשה בקולה כדי להגביר את גינוי הכנסייה לשחיתות מוסדית, במיוחד סימוניה.

הילדגרד הפכה גם לדמות הערצה בתוך תנועת העידן החדש העכשווית, בעיקר בשל השקפתה ההוליסטית והטבעית על ריפוי ומעמדה כמיסטיקנית. למרות שכתביה הרפואיים הוזנחו זמן רב ואז נחקרו ללא התייחסות להקשר שלהם, היא הייתה ההשראה ל"רפואת הילדגרד" של ד"ר גוטפריד הרצקה, והיא שמותיה של רשת הילדגרד של ג'ון בויס-טילמן, מרכז ריפוי המתמקד בגישה הוליסטית לרווחה ומפגיש אנשים המעוניינים לחקור את הקשרים בין רוחניות, אמנויות וריפוי. המוניטין שלה ככותבת רפואית ומרפאה שימש גם פמיניסטיות מוקדמות כדי לטעון לזכותן של נשים ללמוד בבתי ספר לרפואה.

גלגול נשמתה של הילדגרד נידון מאז 1924 כאשר המיסטיקן האוסטרי רודולף שטיינר הרצה שנזירה בתיאורה הייתה גלגול קודם של המשורר-פילוסוף הרוסי ולדימיר סולוביוב, שחזיונותיו על החוכמה הקדושה מושווים לעתים קרובות לאלו של הילדגרד. הסופיאולוג רוברט פאוול כותב שאסטרולוגיה הרמטית מוכיחה את ההתאמה, בעוד שקהילות מיסטיות בשושלת הילדגרד כוללות את זו של האמן קארל שרדר כפי שנחקרה על ידי הסוציולוגית מקולומביה קורטני בנדר ונתמכה על ידי חוקרי גלגול נשמות וולטר סמקיו וקווין ריירסון.

הקלטות וביצועים של המוזיקה של הילדגרד זכו לשבחים ביקורתיים וצברו פופולריות מאז 1979. יש דיסקוגרפיה נרחבת של יצירותיה המוזיקליות.

הילדגרד מבינגן עוררה גם עניין בקרב חוקרים מודרניים של לימודי קוויאר של ימי הביניים. בנוסף לקריאות קוויאר פוטנציאליות של עבודתה של הילדגרד כמיסטיקנית, היה עניין גם בקריאת קוויאר של מערכת היחסים של הילדגרד עם ריכרדיס פון שטדה. השפה שבה השתמשה הילדגרד מבינגן כדי לתאר את מערכת היחסים שלה עם ריכרדיס פון שטדה, בנוסף ללהט שבו הביעה הילדגרד את אכזבתה ממינויה של ריכרדיס כאם מנזר במנזר אחר, וניסיונותיה לגרור מספר פקידי כנסייה נוספים לעזרתה בעצירת מינוי זה, הובילו חוקרי לימודי קוויאר של ימי הביניים לחשוד שמערכת היחסים בין ריכרדיס להילדגרד אולי הייתה יותר מסתם אפלטונית.

קריאות קוויאר של הילדגרד מבינגן עוררו מגוון יצירות. בנובמבר 2025, האופרה של לוס אנג'לס העלתה בבכורה אופרה חדשה בשם "הילדגרד", בהשראת חייה של הילדגרד מבינגן. האופרה הוגתה על ידי שרה קירקלנד סניידר, שחקרה את הילדגרד ועבודתה במשך שמונה שנים.

סיפור חייה של הילדגרד תואר גם בסרט משנת 2009 בשם "חזון: מחייה של הילדגרד מבינגן", שבו נחקרת מערכת היחסים בין הילדגרד לריכרדיס.

בנוסף, הילדגרד מבינגן עוררה השראה למחזה של המחזאית הפמיניסטית הלסבית קרולין גייג' בשם "ארטמיסיה והילדגרד."

באמנות