הילדגרד פפלאו: האחות שהפכה את השיחה לטיפול
לפני הילדגרד פפלאו (Hildegard Peplau), הסיעוד הפסיכיאטרי באמריקה הסתכם בעיקר בטיפול השגחתי: האכלה, כבילה והשגחה על מטופלים במחלקות בבתי חולים פסיכיאטריים, שבהן שיחה הייתה בגדר מקריות בלבד לתפקיד. פפלאו, תוך שהיא נשענת על שנים של צפייה כיצד מערכות יחסים כשלעצמן יכולות לרפא או להזיק, ניסחה מחדש את העיקרון, בטענה בשנת 1952 שהאינטראקציה בין אחות למטופל אינה אדיבות הנלווית לטיפול אלא הטיפול עצמו. זו הייתה התיאוריה הסיעודית הראשונה שפורסמה מאז פלורנס נייטינגייל (Florence Nightingale), והיא שינתה את מה שהאחיות הוכשרו להאמין שהוא תפקידן בפועל.
ילדות שעוצבה על ידי מגפה
פפלאו נולדה ב-1 בספטמבר 1909 ברדינג, פנסילבניה, בתם השנייה מתוך שישה ילדים להורים ממוצא גרמני, גוסטב ואוטיל פפלאו. היא התבגרה במהלך מגפת השפעת של 1918, אירוע שהכה במשפחתה ובקהילתה מספיק חזק כדי להשאיר רושם מתמשך על האופן שבו הבינה מחלה — לא כאירוע ביולוגי מבודד אלא כמשהו שעיצב מחדש משקי בית שלמים ומערכות יחסים סביב החולה. היא הוכשרה כאחות בבית הספר לסיעוד של פוטסטאון, פנסילבניה, סיימה את לימודיה ב-1931, ועבדה כאחות פרטית וכאחות בצוות בפנסילבניה ובניו יורק לאורך תחילת שנות ה-30, לפני שהפכה לאחות ראשית של שירותי הבריאות במכללת בנינגטון שבוורמונט בשנת 1936.
למידה מאריך פרום והארי סטאק סאליבן
בבנינגטון, פפלאו קיבלה תואר ראשון בפסיכולוגיה בינאישית בשנת 1943, כשהיא לומדת לצד הפסיכולוג אריך פרום (Erich Fromm), הפסיכיאטר הארי סטאק סאליבן (Harry Stack Sullivan) והאנליטיקאית פרידה פרום-רייכמן (Frieda Fromm-Reichmann) — דמויות מפתח בזרם הפסיכיאטריה הבינאישית שהתייחס למערכות יחסים, ולא רק לדחפים פנימיים, כמנוע של מחלות נפש והחלמה. השפעתם עליה הייתה ישירה ומתמשכת: התיאוריה שתבנה בסופו של דבר תרגמה את המסגרת הפסיכיאטרית הבינאישית שלהם למודל מעשי למה שאחות, באופן ספציפי, צריכה לעשות ליד מיטת המטופל.
שירות בזמן מלחמה ובית חולים שדה באנגליה
משנת 1943 עד 1945 שירתה פפלאו בחיל האחיות של הצבא, הוצבה ביחידות נוירו-פסיכיאטריות בארצות הברית ובבית החולים של תחנת השדה ה-312 באנגליה, שם טיפלה בחיילים עם פציעות פסיכיאטריות הקשורות ללחימה. הייתה זו חשיפה קלינית תובענית ורבת היקף למצוקה נפשית חריפה, והיא העניקה לה מעבדה מעשית לרעיונות שספגה בבנינגטון — הזדמנות לראות, תחת לחץ של מלחמה, כיצד הגישה והנוכחות של אחות יכולות לשנות באופן מדיד את מהלך החלמתו של מטופל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית התיאוריה
פפלאו קיבלה את התארים השני והדוקטורט שלה ב-Teachers College באוניברסיטת קולומביה, השלימה את כתב היד לעבודתה המכוננת עד 1948 ופרסמה אותו ב-1952 תחת הכותרת Interpersonal Relations in Nursing: A Conceptual Frame of Reference for Psychodynamic Nursing (יחסי גומלין בסיעוד: מסגרת מושגית להתייחסות לסיעוד פסיכודינמי). הספר הציע שהסיעוד הוא, בליבתו, "תהליך בינאישי של אינטראקציות טיפוליות", שמתפתח דרך ארבעה שלבים — אוריינטציה, זיהוי, ניצול והחלמה — ככל שהמטופל נע ממפגש עם זר לעבודה על בעיותיו ועד למצב שבו אינו זקוק עוד למערכת היחסים כלל. היא הגדירה שבעה תפקידים שאחות יכולה למלא בתוך התהליך הזה, מזר ומורה ועד ליועץ ודמות חלופית, ומיפתה ארבע רמות של חרדה, מתונה ועד פאניקה, שעיצבו את הדרך שבה מטופל יכול להשתתף בטיפול. הספר תורגם לתשע שפות ונותר מסגרת סטנדרטית הנלמדת בתוכניות סיעוד ברחבי העולם.
בניית התחום, לא רק התיאוריה
פפלאו הפכה לפרופסורית הראשונה שלימדה סיעוד פסיכיאטרי ברמת מוסמך בקולומביה, ניהלה את תוכנית הסיעוד הפסיכיאטרי שם מ-1948 עד 1953, והוכשרה כפסיכואנליטיקאית במכון ויליאם אלנסון וייט (William Alanson White Institute) במהלך אותן שנים. מ-1954 עד 1974 היא לימדה באוניברסיטת ראטגרס (Rutgers University), שם יצרה את תוכנית המוסמך הראשונה שהכשירה באופן ספציפי מומחים קליניים לסיעוד פסיכיאטרי, במימון המכון הלאומי לבריאות הנפש — מה שהפך את התיאוריה שלה להסמכה מעשית שהצמיחה דורות של מומחים במקום להישאר טיעון אקדמי. מאוחר יותר היא סייעה בהקמת תוכנית המוסמך הראשונה בסיעוד פסיכיאטרי באירופה, באוניברסיטת לוון (University of Leuven) בבלגיה, בשנים 1975–1976, ושימשה כפרופסור אורח ברחבי אפריקה, אמריקה הלטינית ובלגיה, לצד עבודה ייעוצית עבור ארגון הבריאות העולמי והמועצה הבינלאומית לאחיות.
הובלת המקצוע
פפלאו הייתה האחות היחידה ששימשה גם כמנכ"לית וגם כנשיאת איגוד האחיות האמריקאי, כיהנה כנשיאה מ-1970 עד 1972 ושימשה כסגנית נשיא שנייה מ-1972 עד 1974 — תוך שימוש בהנהגה לאומית כדי לדחוף את הסיעוד הפסיכיאטרי אל הזרם המרכזי של המקצוע. היא נבחרה לעמיתה באקדמיה האמריקאית לסיעוד, קיבלה אחד-עשר תוארי דוקטור לשם כבוד ממוסדות כולל דיוק, אינדיאנה ואוהיו סטייט, נבחרה לאחת מ-"50 האמריקאים הגדולים" על ידי Who's Who ב-1995, הוכרזה כ-"אגדה חיה" על ידי האקדמיה האמריקאית לסיעוד ב-1996, קיבלה את פרס כריסטיאן ריימן מהמועצה הבינלאומית לאחיות ב-1997, ונכנסה להיכל התהילה של איגוד האחיות האמריקאי ב-1998.
מדוע הילדגרד מכונה גאונה
גאוניותה של פפלאו טמנה בלקיחת משהו שהסיעוד תמיד עשה באופן לא רשמי — שיחה עם מטופלים — והעמדתו לאותה רמת קפדנות של הליך קליני: מתן שמות לשלביו, הגדרת תפקידיו, והפיכתו למשהו שניתן ללמד, למדוד ולשחזר באופן מהימן על ידי אחות שמעולם לא פגשה את המטופל לפני כן. היא כונתה "אם הסיעוד הפסיכיאטרי" ו-"אחות המאה" על ידי עמיתיה למקצוע, והתיאור שהיא הייתה התיאורטיקנית הסיעודית הראשונה שפרסמה מאז נייטינגייל אינו מוגזם — הוא משקף פער ממשי של כמאה שנה שבו הסיעוד השאיל ברובו את המסגרת התיאורטית שלו מהרפואה במקום לייצר לעצמו. הסיבוך הכן הוא שתובנת הליבה שלה לא הייתה מקורית לחלוטין לה: היא התאימה את הפסיכיאטריה הבינאישית של סאליבן ופרום, שפותחה עבור פסיכואנליטיקאים ורופאים, למודל ספציפי לסיעוד. גאוניותה הייתה תרגומית ואדריכלית — היכולת לראות שמסגרת שנבנתה עבור מקצוע אחד יכולה לעבור ארגון מחדש, שלב אחר שלב ותפקיד אחר תפקיד, לדיסציפלינה משל עצמה, ואז לבנות את המוסדות שילמדו זאת.
מורשת
פפלאו הלכה לעולמה בשנתה ב-17 במרץ 1999, בשרמן אוקס, קליפורניה, בגיל שמונים ותשע, ומסמכיה מוחזקים כיום בספריית שלזינגר של הרווארד. המודל בעל ארבעת השלבים שפרסמה ב-1952 עדיין מעצב את הדרך שבה סטודנטים לסיעוד פסיכיאטרי לומדים להבין את מערכת היחסים שהם נכנסים אליה עם כל מטופל חדש, דיסציפלינה שהיא סייעה להמציא בעיקרה מאפס.