הרמב"ם
משה בן מימון (נפטר ב-12 בדצמבר 1204), המוכר בדרך כלל כמיימונידס וכן בשзиוי העברי רמב"ם (ראשי תיבות: רבי משה בן מימון), היה רב יהודי-ספרדי המוכר באופן נרחב כאחד מחכמי התורה הפורים והמשפיעים ביותר בימי הביניים.
הוא יליד קורדובה, שם נולד בערב פסח בשנת 1135 או 1138. משפחתו גורשה מספרד השלטת בידי המוסלמים כאשר סירבו להתאסלם זמן קצר לאחר שהשושלת האדהודית כבשה את שושלת המוראביטון ב-1148. במהלך שני העשורים הבאים, הרמב"ם התגורר בפאס, עכו, ירושלים, אלכסנדריה וקהיר, בטרם התיישב לבסוף בפוסטאט בין 1168 ל-1171. בתקופה זו פיתח את עיסוקיו ונודע בהישגיו כאסטרונום, פילוסוף ורופא – ואף מונה לשמש כרופאו האישי של צלאח א-דין מהסולטנות האיובית.
רוב היהודים בני תקופתו, הרחוקים עד עיראק ותימן, שיבחו את כתביו של הרמב"ם בהלכה وبأתיקה יהודית. עם זאת, בעודו מתעלה להנהגת הקהילה היהודית במצרים, היו לו גם מבקרים קולניים רבים, במיוחד בספרד. הוא המשיך להתגורר בפוסטאט עד מותו ב-1204 ומסופר שנקבר בטבריה. בהתאם לכך, קבר הרמב"ם בטבריה מחזיק בחשיבות כיעד לעלייה לרגל ליהודים.
עד עצם היום הזה, הרמב"ם מוכר כאחד מגדולי פוסקי ההלכה וכתביו העצומים מהווים אבן פינה בלמידה היהודית. ספר משנה תורה בן ארבעה עשר הכרכים שלו נושא עדיין סמכות קנונית משמעותית ביהדות כקודיפיקציה של ההלכה, וכך גם שלושה עשר עיקרי האמונה שלו. תקופתו של הרמב"ם נחשבת בעיני רבים לציון סיום תור הזהב של יהדות ספרד, עקב הרדיפות האובייקטיביות של משפחתו ושל הקהילה היהודית הספרדית בכלל, אם כי אחרים גורסים כי הוא נמשך עד לסיום הרקונקיסטה הנוצרית במאה ה-15.
מלבד היותו נערץ בידי היסטוריונים יהודיים, הרמב"ם בולט מאוד בהיסטוריה של המדע האסלאמי. בהשפעת אריסטו, אל-פאראבי, אבן סיنا ובן דורו אבן רושד, עבודתו כאיש אשכולות תרמה לתור הזהב של האסלאם וזכתה להערכה רבה בחלקים נרחבים מהעולם המוסלמי.
שם
שמו הערבי של הרמב"ם היה أبو عمران موسى بن ميمون بن عبيد الله القرطبي (אבו עמראן מוסא בן מימון בן עובייד א-לאה אל-קורטובי, משה "בן עמרם" בן מימון, בן עובדיה הקורדובאי), או בפשטות לעיתים קרובות יותר, משה בן מימון (موسى بن ميمون). שמו העברי היה מֹשֶׁה בֵּרַבִּי מַיְמוֹן הַסְּפָרדִּי (באנגלית: Mōše bēRabbî Maymōn has-Səfārdî). בעברית ימי-ביניימית, הוא נקרא בדרך כלל ר״ם, שהינו קיצור של "רבינו משה"; לעיתים קרובות הוא מכונה רמב"ם, שהינו קיצור של "רבינו משה בן מימון".
ביוונית, המילה העברית בן ('son of') הופכת לסיומת הפטרונימית -ίδης (-ides), וכך נוצרת הצורה Μωυσής Μαϊμωνίδης "Mōusēs Maimōnidēs".
הוא ידוע לעיתים כ"הנשר הגדול" (בלועזית: haNesher haGadol).
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים
הרמב"ם נולד בשנת 1138 (או 1135) בקורדובה תחת שושלת המוראביטון המוסלמית, בתום תור הזהב של התרבות היהודית בספרד לאחר המאות הראשונות של השלטון המוסלמי. אביו, מיימון בן יוסף, היה דיין או שופט רבני.
הרמב"ם למד תורה תחת השגחת אביו, אשר למד בתורו אצל יוסף אבן מיגאש, תלמידו של יצחק אלפסי. בגיל צעיר פיתח הרמב"ם עניין במדע ובפילוסופיה של תקופתו. הוא קרא פילוסופיה יוונית עתיקה שהייתה נגישה באמצעות תרגומים ערביים והיה שקוע עמוקות במדעים ובלמידה של התרבות האסלאמית.
### גלות מספרד
שושלת ברברית, האל-מוואחידון, כבשה את קורדובה ב-1148 וביטלה את מעמד הדִ'מִּי (כלומר, הגנת המדינה על לא-מווסלמים המובטחת תמורת תשלום מס הג'יזיה) בטריטוריות מסוימות. אובדן מעמד זה הכריח קהילות יהודיות ונוצריות לבחור בין התאסלמות, קידוש השם או גלות. יהודים רבים אולצו להתאסלם, אך עקב חשד הרשויות בהמרות מזויפות, המומרים החדשים נדרשו ללבוש בגדי זיהוי שהבדילו אותם והפכו אותם נתונים לפיקוח ציבורי.
משפחתו של הרמב"ם, לצד יהודים רבים אחרים, בחרה בגלות. במשך עשר השנים הבאות, הרמב"ם נע בדרום ספרד ובצפון אפריקה, והתיישב לבסוף בפאס. יש אומרים שמורו בפאס היה יהודה הכהן אבן סוסאן, עד להירצחו של האחרון ב-1165.
במהלך תקופה זו, הוא חיבר את פירושו המוערך על המשנה בשנים 1166–1168.
מסע לארץ הקודש
בעקבות שהות זו במרוקו, הוא התגורר בעכו עם אביו ואחיו, והגיע לשם ב-16 במאי 1165. הם חיו שם במשך חמישה חודשים. בחודש אוקטובר, הוא ביקר בירושלים, שם התפלל בהר הבית. הוא כתב כי יום זה של ביקור בהר הבית היה יום קדושה עבורו ועבור צאצאיו. לאחר מכן ביקיר במערת המכפלה בחברון.
התיישבות במצרים
הוא ומשפחתו התיישבו בפוסטאט שבמצרים השלטת בידי הח'ליפות הפאטימית עד 1168. יש אזכור שהרמב"ם התיישב תחילה באלכסנדריה, ועבר לפפוסטאט רק ב-1171. בעודו בקהיר, למד בישיבה הצמודה לבית כנסת קטן, הנושא כיום את שמו.
הרמב"ם היה עד מהרה גורם מרכזי בסיוע להצלת יהודים שנלקחו בשבי במהלך מצור שניהל אמואלריך הראשון ממלכת ירושלים על העיירה בילביס שבדלתא הדרומית-מזרחית של הנילוס. הוא שלח חמישה מכתבים לקהילות היהודיות במצרים התחתונה בבקשה לאסוף כספים יחד כדי לשלם את דמי הכופר. הכסף נאסף וניתן לאחר מכן לשני דיינים שנשלחו לממלכת ירושלים כדי לשאת ולתת עם הצלבנים. השבויים שוחררו לבסוף.
מות אחיו דוד
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בעקבות הצלחה זו, משפחת הרמב"ם, בתקווה להגדיל את עושרם, מסרה את חסכונותיה לאחיו, הבן הצעיר דוד בן מימון, שהיה סוחר. הרמב"ם הורה לאחיו לרכוש סחורות רק בנמל עֵידָהַב לאורך ים סוף. אולם לאחר מסע ארוך ומפרך במדבר, דוד לא התרשם מהסחורות שהוצעו שם. בניגוד לרצון אחיו, דוד עלה על ספינה להודו, שכן עושר רב נמצא במזרח. בטרם הספיק להגיע ליעדו, דוד טבע בים מתישהו בין 1169 ל-1177. מותו של אחיו גרם לרמב"ם לחלות מצער.
במכתב שנתגלה בגניזת קהיר, הוא כתב:
> הצרה הגדולה ביותר שפקדה אותי בכל חיי – גרועה מכל דבר אחר – הייתה פטירתו של החסיד, יהי זכרו ברוך, שטבע בים ההודי, כשהוא נושא עימו כסף רב השייך לי, לו ולאחרים, והותיר אצלי בת קטנה ואלמנה. ביום שבו קיבלתי את הידיעה הנוראה ההיא חליתי ונשארתי במיטה במשך כשנה, סובל מפצע קשה, קדחת ודיכאון, וכמעט נואשו ממני. כשמונה שנים חלפו, אך אני עדיין מתאבל ואיני מסוגל לקבל תנחומים. ואיך אנחם? הוא גדל על ברכי, הוא היה אחי, והוא היה תלמידי.
### הנהגת הקהילה היהודית במצרים
בסביבות 1171, הרמב"ם מונה לנגיד הקהילה היהודית במצרים. שלמה דב גויטיין מאמין שהנהגתו שהפגין במהלך פדיון השבויים הצלבנים הביאה למינוי זה. עם זאת, הוא הוחלף בידי שר שלום בן משה ב-1173. במהלך תקופת כהונתו השנויה במחלוקת של שר שלום, שבה הואשם שר שלום בחכירת מס, הרמב"ם נידה ונלחם בו במשך מספר שנים עד שהרמב"ם מונה לנגיד ב-1195. אברהם בר הלל כתב תיאור נוקב של שר שלום במגילת זוטא שלו תוך כדי שהוא משבח את הרמב"ם כ"מאור מזרח ומערב ויחיד בדורו ופלאו".
### רופא לשושלת האיובית
עם אובדן כספי המשפחה שהושקעו בעסקיו של דוד, הרמב"ם קיבל על עצמו את מקצוע הרפואה, שבעטיו התפרסם. הוא התמחה ברפואה הן בספרד והן בפאס. לאחר שזכה להכרה רחבה, הוא מונה לרופא חצר של אל-קאדי אל-פאדל, המזכיר הראשי של הסולטאן צלאח א-דין, ולאחר מכן של צלאח א-דין עצמו; לאחר מותו המשיך לשמש כרופא לשושלת האיובית.
בכתביו הרפואיים, הרמב"ם תיאר מצבים רבים, כולל אסטמה, סוכרת, דלקת כבד ודלקת ריאות, והוא הדגיש מתינות ואורח חיים בריא. חיבוריו הפכו למשפיעים עבור דורות של רופאים. הוא היה בקיא ברפואה יוונית וערבית, ופעל לפי עקרונות ההומוריזם במסורת גלנוס. הוא לא קיבל סמכות בעיוורון אלא השתמש בתצפיות ובניסיון משלו. ג'וליה בס פרנק מציינת כי הרמב"ם בכתביו הרפואיים שאף לפרש את עבודות הסמכויות כך שייעשו מקובלות. הרמב"ם הפגין באינטראקציות שלו עם חולים תכונות שייקראו כיום מודעות בין-תרבותית וכבוד לאוטונומיה של המטופל. על אף שכתב לעיתים תכופות על כיסופיו לבדידות על מנת להתקרב לאלוהים ולהרחיב את הרהוריו – אלמנטים הנחשבים לחיוניים בפילוסופיה שלו לחוויה הנבואית – הוא הקדיש את רוב זמנו לטיפול באחרים. במכתב מפורסם, הרמב"ם מתאר את שגרת יומו. לאחר ביקור בארמון הסולטאן, היה מגיע הביתה מותש ורעב, שם "הייתי מוצא את האולמות מלאים בגויים ויהודים [...] הייתי הולך לרפאותם, וכותב מרשמים למחלותיהם [...] עד הערב [...] והייתי חלש ביותר".
כפי שהוא ממשיך לומר במכתב זה, אפילו בשבת היה מקבל חברי הקהילה. בכל זאת, הוא הצליח לכתוב חיבורים מורחבים, הכוללים לא רק מחקרים רפואיים ומדעיים אחרים אלא כמה מהחיבורים המושכלים והמשפיעים ביותר שיטתיים בהלכה (המשפט הרבני) ובפילוסופיה היהודית של ימי הביניים.
בשנים 1172–1174, הרמב"ם כתב את איגרת תימן המפורסמת שלו. יש שטענו כי "עבודתו הבלתי פוסקת" פגעה בבריאותו שלו והביאה لموته בגיל 69 (אף על פי שמדובר בתוחלת חיים רגילה).
### מוות ומקום קבורה
הרמב"ם נפטר ב-12 בדצמבר 1204 (כ' בטבת ה'תקס"ה) בפוסטאט. מגוון מקורות ימי-ביניימיים החל באל-קיפטי טוענים כי גופתו נטמנה בסמוך לים כנeret, אולם אין ראיות בני-זמן להוצאתו ממצרים. גדליה בן יוסף אבן יחיה מתעד כי "הוא נקבר בגליל העליון עם קינות על גבי מצבתו. בימי קמחי, כאשר בני בליעל קמו כדי להכפיש את [הרמב"ם] . . . הם עשו רעה. הם שינו את מצבתו, שקודם לכן היה כתוב עליה 'מבחר המין האנושי', כך שכתב במקום זאת 'המוחרם ומין'. אך מאוחר יותר, לאחר שהמסיתים חזרו בתשובה על מעשיהם, ושבחו את האיש הגדול הזה, תלמיד תיקן את המצבה כך שייכתב בה 'מבחר המין הישראלי'". כיום, טבריה מארחת את קבר הרמב"ם, שעליו כתוב "ממשה עד משה לא קם כמשה".
הוא קבור בקבר הרמב"ם בטבריה. רבנים בולטים נוספים הקבורים במתחם זה הם ישעיה הלוי הורוביץ, אליעזר בן הורקנוס, יוחנן בן זכאי ויהושע בן חנניה.
שושלת וצאצאים
אילן יוחסין וצאצאים
אהרון בן יעקב הכהן כתב מאוחר יותר כי עקב אחר שושלתו של הרמב"ם חזרה עד שמעון בן יהודה הנשיא מהשושלת הדודאית. אילן היוחסין שלו, המשתרע לאחור ארבעה דורות, ניתן באיגרת תימן כמשה בן מימון בן יוסף בן יצחק בן עובדיה. בסוף פירושו על המשנה, עם זאת, ניתנת גנאלוגיה ארוכה ושונה במקצת: משה בן מימון בן יוסף בן יצחק בן יוסף בן עובדיה בן שלמה בן עובדיה.
הרמב"ם ואשתו, בתו של מישעיהו בן ישעיהו הלוי, הותירו ילד אחד ששרד לבגרות, אברהם בן משה בן מימון, אשר זכה להכרה כחכם גדול, אך למדנותו והקריירה שלו הושלו בצל חשיבות אביו. הוא ירש את מקומו של הרמב"ם כנגיד וכרופא חצר בגיל שמונה עשרה. לאורך הקריירה שלו, הגן על כתבי אביו מפני כל המבקרים. משרת הנגיד הוחזקה בידי משפחת הרמב"ם במשך ארבעה דורות רצופים, עד סוף המאה ה-14.
פירוש פילוסופי ותיאולוגי
v - t - e
באמצעות מורה הנבוכים, משנה תורה, וההקדמות הפילוסופיות לסעיפי פירושיו על המשנה, הרמב"ם הפעיל השפעה חשובה על הפילוסופי הסכולסטיים, במיוחד על אלברטוס מגנוס, תומאס אקווינס ודונס סקוטוס. הוא היה סכולסטי יהודי. מחונך יותר על ידי קריאת עבודותיהם של פילוסופים ערבים מוסלמים מאשר על ידי מגע אישי עם מורים ערבים, הוא רכש היכרות אינטימית לא רק עם הפילוסופיה הערבית-המוסלמית, אלא עם דוקטרינות של אריסטו. הרמב"ם שאף ליישב בין האריסטוטליזם והמדע לבין תורת התורה.
במורה הנבוכים שלו, הוא מסביר לעיתים קרובות את התפקיד והמטרה של ההוראות הסטטוטוריות הכלולות בתורה על רקע התנאים ההיסטוריים. הספר היה שנוי במחלוקת רבה בזמנו, והוחרם בידי רבנים צרפתים, ששרפו עותקים של היצירה במונפלייה.
### שלושה עשר עיקרי האמונה ביהדות
בפירושו על המשנה (מסכת סנהדרין, פרק 10), הרמב"ם מגבש את "י"ג עיקרי אמונה"; ועיקרים אלו סיכמו את מה שראה כאמונות הנדרשות של היהדות:
מציאות השُם.
- ייחוד השם ובלתי-חלוקתו ליסודות.
- רוחניות השם והיותו נטול גוף.
- השם לבדו צריך להיות מושא לעבודה דתית.
- עליונות משה רבינו על פני הנביאים.
- כי כל התורה (הן שבכתב והן שבעל פה) היא מן השماء וניתנה למשה מהשם בהר סיני.
- התורה שניתנה על ידי משה היא נצחית ולא תוחלף או תשתנה.
- מודעות השם לכל מעשי האדם ומחשבותיו.
- מתן שכר לצדיקים ועונש לרשעים.
מסופר כי הרמב"ם ליקט את העיקרים ממקורות תלמודיים שונים. עיקרים אלו היו שנויים במחלוקת כאשר הוצעו לראשונה, ועוררו ביקורת מצד הרבנים חסדאי קרשקש ויוסף אלבו, והתעלמו מהם למעשה חלק ניכר מהקהילה היהודית במשך המאות הבאות. עם זאת, עיקרים אלו הפכו לנפוצים מאוד ונחשבים לעיקרי האמונה המרכזיים עבור יהודים אורתודوكسים. שני נוסחים שיריים של עיקרים אלו (אני מאמין ויגדל) הפכו לבסוף מקודשים במהדורות רבות של הסידור (ספר התפילה היהודי).
השמטת רשימה של עיקרים אלו ככאלה בתוך כתביו המאוחרים, משנה תורה ומורה הנבוכים, הובילה אחדים להציע כי או שהוא חזר בו מעמדתו המוקדמת, או שעיקרים אלו תיאוריים ולא צווים.
### טבעו של אלוהי אברהם
הרמב"ם זיהה את אלוהי אברהם עם מה שהפילוסופים מכנים הישות ההכרחית. האלוהים הוא יחיד במינו ביקום, והתורה מצווה לאהוב את האלוהים ויירא אותו (דברים י:יב) בשל ייחודיות זו. מבחינת הרמב"ם, פירוש הדבר היה שיש להרהר במעשי האלוהים ולהתפעל מהסדר והחכמה שנכנסו ליצירתם. כאשר אדם עושה זאת, הוא מגיע בהכרח לאהוב את אלוהים ולהרגיש עד כמה הוא זניח בהשוואה אליו. זוהי יסוד התורה.
העיקרון שהניע את פעילותו הפילוסופית היה זהה לעיקרון יסודי של הסכולסטיקה: לא יכולה להיות סתירה בין האמיתות שגילה האלוהים לבין ממצאי השכל האנושי במדע ובפילוסופיה. הרמב"ם הסתמך בעיקר על המדע של אריסטו ועל תורת התלמוד, כשהוא טוען שכיח למצוא בסיס לאחרונה בראשון.
הערצתו של הרמב"ם לפרשנים הניאופלטוניים הובילה אותו לדוקטרינות שהסכולסטיים המאוחרים לא קיבלו. לדוגמה, הרמב"ם היה חסיד של תיאולוגיה אפופטית. בתיאולוגיה זו, אדם מנסה לתאר את האלוהים באמצעות תכונות שליליות. לדוגמה, אין לומר שהאלוהים קיים במובן הרגיל של המילה; אפשר לומר שהאלוהים אינו בלתי-קיים. אין לומר ש"האלוהים חכם"; אך אפשר לומר ש"האלוהים אינו בור", כלומר, בדרך כלשהי, לאלוהים יש תכונות ידיעה מסוימות. אין לומר ש"האלוהים אחד", אך ניתן לקבוע כי "אין מורכבות בהווייתו של האלוהים". בקיצור, הניסיון הוא לרכש ולהביע ידע על האלוהים על ידי תיאור מה שהאלוהים אינו, במקום לתאר מה שהאלוהים "הוא".
הרמב"ם טען בנחרצות שהאלוהים אינו גשמי. דבר זה היה מרכזי בחשיבתו על חטא העבודה הזרה. הרמב"ם התעקש שכל הביטויים האנתרופומורפיים הנוגעים לאלוהים בטקסטים הקדושים יש לפרש באופן מטאפורי. עיקרון קשור בתיאולוגיה המיימונית הוא הרעיון שהמצוות, במיוחד אלו הנוגעות לקורבנות, נועדו לסייע בגמילת בני ישראל מעבודה זרה.
הרמב"ם גם טען שהאלוהים גילם תבונה, שכל, מדע וטבע, והיה כל-יכול ובלתי ניתן לתיאור. הוא אמר שהמדע, התפתחות התחומים המדעיים וגילוי הלא-נודע באמצעות הבנת הטבע היו דרך להעריך את האלוהים.
### מוסר בהתפתחות האופי
הרמב"ם לימד על פיתוח אופיו המוסרי של האדם. אף על פי שחייו קדמו למושג המודרני של אישיות, הרמב"ם האמין שלכל אדם יש נטייה מולדת לאורך קשת אטילית ורגשית. למרות שנטייתו של אדם נקבעת לרוב על ידי גורמים שאינם בשליטתו, לבני אדם יש רצון חופשי לבחור להתנהג בדרכים המבנות אופי. הוא כתב, "אדם חייב לנהל את ענייניו עם אחרים בדרכי נועם וריצוי". הרמב"ם יעץ שבעלי תכונות אופי אנטי-חברתיות צריכים לזהות תכונות אלו ולאחר מכן לעשות מאמץ מודע להתנהג בדרך ההפוכה. לדוגמה, אדם שחצן צריך לתרגל ענווה. אם נסיבות סביבתו של אדם הן כאלה שבלתי אפשרי להתנהג במוסריות, עליו לעבור למקום חדש.
המצב ה"נבואי"
הרמב"ם הסכים עם "הפילוסוף" (אריסטו) שהשימוש בלוגיקה הוא הדרך "הנכונה" לחשוב. הוא טען שכדי להבין כיצד לדעת את אלוהים, כל בני אדם חייבים, על ידי לימוד והתבוננות, להגיע לדרגת השלמות הנדרשת כדי להגיע למצב הנבואי. למרות גישה רציונליסטית זו, הוא אינו דוחה במפורש את הרעיונות הקודמים (כפי שמתואר, למשל, על ידי יהודה הלוי בספרו הכוזרי) שכדי להפוך לנביא, אלוהים חייב להתערב. הרמב"ם מלמד כי נבואה היא המטרה העליונה של האנשים המלומדים והמעודנים ביותר.
### בעיית הרע למרות נוכחות האלוהים
הרמב"ם כתב על תיאודיציה (הניסיון הפילוסופי ליישב את קיומו של אלוהים עם קיומו של הרע). הוא נטל את ההנחה שקיים אלוהים כל-יכול וטוב. במורה הנבוכים, הרמב"ם כותב שכל הרע הקיים בתוך בני אדם נובע מתכונותיהם האישיות, בעוד שכל הטוב נובע מאנושות משותפת אוניברסלית (מורה ג:ח). הוא אומר שישנם אנשים המודרכים על ידי מטרה גבוהה יותר, וישנם כאלה המודרכים על ידי גשמיות וחייבים להתאמץ למצוא את המטרה הגבוהה יותר שבאמצעותה יכווננו את מעשיהם.
כדי להצדיק את קיומו של הרע, בהנחה שהאלוהים הוא גם כל-יכול וגם טוב מוחלט, הרמב"ם מניח כי יצירת דבר על ידי גרימת היעדר היפוכו אינה זהה ליצירת דבר הקיים; לכן הרע אינו אלא היעדר הטוב. אלוהים לא ברא את הרע, אלא אלוהים ברא את הטוב, והרע קיים במקום שבו הטוב נעדר (מורה ג:י). לכן, כל טוב הוא המצאה אלוהית, והרע אינו קיים כשלעצמו ובא במשנה מרץ.
הרמב"ם חולק על ההשקפה הרווחת שהרע עולה על הטוב בעולם. הוא אומר שאם אדם יבחן את הקיום רק במונחים של האנושות, אזי אותו אדם עשוי לצפות שהרע ישלוט על הטוב, אך אם מתבוננים בכלל היקום, אזי רואים שהטוב נפוץ באופן ניכר יותר מאשר הרע (מורה ג:יב). האדם, כך הוא טוען, הוא דמות זניחה מדי במפעלי האלוהים הרבים מכדי להיות כוח האפיון העיקרי שלהם, וכך כאשר אנשים רואים בעיקר רע בחייהם, הם אינם לוקחים בחשבון את מידת הבריאה החיובית מחוץ לעצמם.
הרמב"ם מאמין שישנם שלושה סוגי רע בעולם: רע הנגרם על ידי הטבע, רע שבני אדם מביאים על אחרים, ורע שהאדם מביא על עצמו (מורה ג:יב). את סוג הרע הראשון קובע הרמב"ם כצורת הרע הנדירה ביותר, אך אפשר שמהכרחיים שבהם – איזון החיים והמוות בעולמות האדם והחי עצמם, כך הוא מכיר, חיוני לתוכניתו של האלוהים. הרמב"ם כותב שסוג הרע השני הוא נדיר יחסית, וכי האנושות מביאה אותו על עצמה. סוג הרע השלישי בני אדם מביאים על עצמם והוא מקור רוב התחלואים של העולם. אלו הם תוצאה של נפילת אנשים כקורבנות לתשוקותיהם הגופניות. כדי למנוע את רוב הרע הנובע מהנזק שאדם גורם לעצמו, עליו ללמוד כיצד להגיב לדחפים הגופניים שלו.
### סקפטיות כלפי אסטרולוגיה
הרמב"ם השיב על שאילתה בנוגע לאסטרולוגיה, שהופנתה אליו ממרسيליה. הוא הגיב כי אדם צריך להאמין רק במה שניתן לתמוך בו או באמצעות הוכחה רציונלית, או על ידי עדויות החושים, או באמצעות סמכות אמינה. הוא מאשר כי למד אסטרולוגיה, וכי היא אינה ראויה להיות מתוארת כמדע. הוא לועג לתפיסה שגורלו של אדם יכול להיות תלוי בכוכבים; הוא טוען שתאוריה כזו תשלול מהחיים את משמעותם, ותהפוך את האדם לעבד של הגורל.
בניגוד לכמה מבני דורו, הרמב"ם לא האמין כי הידע היווני מקורו במקור אצל היהודים, אך הוא מאמין כי החכמים ושלמה ידעו מדע ופילוסופיה, אף על פי שאינו מאמין שספרים אלו שרדו עד לימיו. הוא מציין כי הידע הרבני במתמטיקה היה בלתי מושלם משום שנלמד מאנשי מדע בני-זמן, ולא מנבואה בהשראה אלוהית.
### אמונות אמת לעומת אמונות הכרחיות
במורה הנבוכים חלק שלישי, פרק כח, הרמב"ם מבחין בין "אמונות אמיתיות", שהיו אמונות על אלוהים שהפיקו שלמות אינטלקטואלית, לבין "אמונות הכרחיות", שהיו תורמות לשיפור הסדר החברתי. הרמב"ם ממקם הצהרות האנשה אנתרופומורפיות על אלוהים במחלקה האחרונה. הוא משתמש כדוגמה ברעיון שהאלוהים "כועס" על אנשים שעושים רע. לדעת הרמב"ם (הלקוחה מאבן סיنا), אלוהים אינו כועס על אנשים, שכן לאלוהים אין יצרים אנושיים; אך חשוב להם להאמין שאלוהים עושה זאת, כדי שיחדלו מעשיית רע.
על אפריקאים שחורים (כושִים)
בהמשך בספר שלישי, הרמב"ם הפגין דעות קדומות אדירות כלפי אנשים שחורים (המכונים "כושִים" בכתביו). הוא קבע שאפריקאים שחורים (לצד מספר גזעים נוספים) אינם מסוגלים להשיג את הערך הדתי העליון – עבודת האלוהים האמיתית. לקראת סוף מורה הנבוכים בספר שלישי, פרק נא, הוא כותב: "השחורים [...] ואלו הדומים להם באקלימינו, הם נדונים כפי שנדונים חיות אלמותיות, ואיני מחשיב אותם ברמת בני אדם, ורמתם בין היצורים הקיימים היא מתחת לרמת אדם ומעלה מרמת קוף, מפני שיש להם את הצלם, הדמיון והמודעות של אדם יותר מאשר לקוף".
### היררכיה של צדקה
הרמב"ם הגה היררכיה בת שמונה שלבים של צדקה, שבה הצורה הגבוהה ביותר היא מתן מתנה, הלוואה או שותפות שתביא לכך שהמקבל יהפוך لعצמאי במקום לחיות על חשבון אחרים. לדעתו, הצורה הנמוכה ביותר של צדקה היא מתנה בחוסר רצון. שמונה הרמות הן:
מתנה בחוסר רצון
- מתנה פחות ממה שצריך, אך נתינתה בשמחה
- מתנה כמה שצריך לאחר שנתבקשת
- מתנה את הכמות הנכונה טרם הבקשה
- מתנה כאשר אינך יודע את זהות המקבל, אך המקבל יודע את זהותך
- מתנה כאשר אתה יודע את זהות המקבל, אך המקבל אינו יודע את זהותך
- מתנה כאשר אף צד אינו יודע את זהות האחר
- מתן האפשרות למקבל להפוך לעצמאי
### אסכטולוגיה מקראית ואירועים
העידן המשיחי
אולי אחד מכתביו המוערכים והמפורסמים ביותר של הרמב"ם הוא חיבורו על העידן המשיחי, שנכתב במקור בערבית-יהודית ואותו הוא מפרט בפירוט רב בפירושו על המשנה (הקדמה לפרק י' במסכת סנהדרין, הידוע גם כפרק חלק).
תחיית המתים
יהודים דתיים האמינו באלמוות במובן רוחני, ורובם האמינו שהעתיד יכלול עידן משיחי ותחיית המתים. זהו נושא האסכטולוגיה היהודית. הרמב"ם כתב רבות על נושא זה, אך ברוב המקרים כתב על אלמוות הנשמה עבור אנשים בעלי שכל משוכלל; כתביו לא עסקו לרוב בתחיית גופות מתים. רבנים בני דורו היו ביקורתיים כלפי היבט זה של מחשבתו, והייתה מחלוקת סביב עמדותיו האמיתיות.
בסופו של דבר, הרמב"ם הרגיש לחץ לכתוב חיבור על הנושא, הידוע כ"איגרת תחיית המתים". בו כתב כי אלו שטענו שהוא מאמין שהפסוקים בתנ"ך המתייחסים לתחייה הם מטאפוריים בלבד מפיצים שקרים. הרמב"ם קובע כי האמונה בתחייה היא אמת יסודית ביהדות שאין עליה חילוקי דעות.
אף על פי שעמדתו לגבי העולם הבא (חיים נצחיים לא-גשמיים כמתואר לעיל) עשויה להיראות כסותרת את עמדתו על תחיית הגוף, הרמב"ם פתר אותן בפתרון שהיה ייחודי אז: הרמב"ם האמין שתחיית המתים אינה קבועה או כללית. לדעתו, האלוהים לעולם אינו מפר את חוקי הטבע. במקום זאת, האינטראקציה האלוהית נעשית דרך מלאכים, שאותם הרמב"ם מחשיב לעיתים קרובות למטאפורות לחוקי הטבע, העקרונות שעל פיהם פועל היקום הפיזי, או צורות פלטוניות נצחיות. לפיכך, אם אירוע ייחודי אכן מתרחש, אפילו אם הוא נתפס כנס, אין זו הפרה של סדר העולם.
לפי השקפה זו, כל מת שיקום לתחייה יצטרך בסופו של דבר למוד שוב. בדיונו על י"ג עיקרי האמונה, חמשת הראשונים עוסקים בידיעת האלוהים, ארבעת הבאים עוסקים בנבואה ובתורה, בעוד ארבעת האחרונים עוסקים بشכר, עונש וגאולה סופית. בדיון זה הרמב"ם אינו אומר דבר על תחייה אוניברסלית. כל מה שהוא אומר הוא שכל תחייה שתתרחש, תתרחש בזמן בלתי מוגדר טרם העולם הבא, שעליו הוא חוזר ומצהיר שיהיה טהור רוחני.
העולם הבא
הרמב"ם מבחין בין שני סוגי תבונה באדם, האחד חומרי במובן של תלות בגוף והשפעתו עליו, והאחר לא-חומרי, כלומר עצמאי מהאורגניזם הגופני. האחרון הוא הארה ישירה מהשכל הפעול האוניברסלי; זהו פירושו לנוּס פּוֹיֶטִיקוֹס (noûs poietikós) של הפילוסופיה האריסטוטלית. הוא נרכש כתוצאה ממאמצי הנשמה להשיג ידיעה נכונה של המוחלט, התבונה הטהורה של האלוהים.
ידיעת האלוהים היא צורה של ידיעה המפתחת בנו את התבונה הלא-חומריית, ובכך מעניקה לאדם טבע לא-חומרי ורוחני. דבר זה מעניק לנשמה את השלמות שבה האושר האנושי מתקיים, ומצייד את הנשמה באלמוות. אדם שהשיג ידיעה נכונה של האלוהים הגיע למצב קיום ההופך אותו לחסין מכל תאונות המזל, מכל פיתויי החטא, וממוות עצמו. האדם נמצא בעמדה לפעול למען ישועתו ואלמוותו שלו.
תורת האלמוות של ברוך שפינוזה הייתה דומה באופן בולט. עם זאת, שפינוזה מלמד שהדרך להשיג את הידע המעניק אלמוות היא ההתקדמות מידע-חושי דרך ידע מדעי אל אינטואיציה פילוסופית של כל הדברים תחת אספקט של נצח (sub specie æternitatis), בעוד שהרמב"ם סבור כי הדרכים לשלמות ולאלמוות הן נתיב החובה כמתואר בתורה ובהבנה הרבנית של התורה שבעל פה.
הרמב"ם מתאר את העולם הבא כשלב שלאחר חיי אדם בעולם הזה וכן כמצב הקיום הסופי לאחר העידן המשיחי. זמן מה לאחר תחיית המתים, נשמות יחיו לנצח ללא גופות. הן יהנו מזיו השכינה ללא צורך במזון, שתייה או תענוגות מיניים.
### השקפות על הקבלה בת זמנו
הרמב"ם לא נודע כתומך בקבלה, אף על פי שסוג חזק של מיסטיקה אינטלקטואלית זוהה בפילוסופיה שלו. במורה הנבוכים, הרמב"ם מצהיר על כוונתו להסתיר מהקורא הממוצע את הסבריו על הסודות והמשמעויות הנסתרות של התורה. טבעם של "סודות" אלו שנוי במחלוקת. רציונליסטים יהודים דתיים, והעמדה האקדמית המרכזית, קוראים את האריסטוטליזם של הרמב"ם כמטפיזיקה אלטרנטיבית סותרת הדדית לקבלה. חוקרים מסוימים סוברים כי מפעלו של הרמב"ם נאבק נגד הפרוטו-קבלה של תקופתו.
הרמב"ם השתמש ברציונליזם כדי להגן על היהדות במקום להגביל את חקירת הסוד לרציונליזם בלבד. הרציונליזם שלו, אם אינו נתפס כהתנגדות, סייע גם למקובלים, בטהרו את תורתם המסורה מפרשנויות גשמיות שגויות שהיו עולות מספרות היכלות, אף על פי שמקובלים סברו שהתיאוסופיה שלהם לבדה אפשרה גישה אנושית למסתורין אלוהיים.