לֶאוֹ טוֹלְסְטוֹי (Leo Tolstoy)
הרוזן לֶב נִיקוֹלָאֶוְוִיץ' טוֹלְסְטוֹי (ברוסית: Лев Николаевич Толстой; 9 בספטמבר [ללוח היוליאני: 28 באוגוסט] 1828 – 20 בנובמבר [ללוח היוליאני: 7 בנובמבר] 1910), המוכר בדרך כלל באנגלית כּלֶאוֹ טוֹלְסְטוֹי, היה סופר רוסי. הוא נחשב לאחד הסופרים הגדולים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים.
טוֹלְסְטוֹי, שנולד למשפחה אריסטוקרטית, זכה להכרה בשנות העשרים לחייו בזכות טרילוגיית האוטוביוגרפיה למחצה שלו, "ילדות", "נעורים" ו"התבגרות" (1852–1856), וכן בזכות "רישوميم מסבסטופול" (1855), שהתבססו על חוויותיו במלחמת קרים. "מלחמה ושלום" (1869), "אנה קארנינה" (1878) ו"תחייה" (1899), המבוסס על "חטאי נעוריו", מוזכרים לעתים קרובות כפסגת הספרות הריאליסטית וכשלושה מן הרומנים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם. יצירתו כוללת סיפורים קצרים כגון "אליושה הכדאי" (1911) ו"אחרי הנשף" (1911) ונובלות כגון "אושר משפחתי" (1859), "מותו של איוואן איליץ'" (1886), "סונאטת קרויצר" (1889), "השטן" (1911) ו"חג'י מוראט" (1912). הוא כתב גם מחזות ומאמרים העוסקים בנושאים פילוסופיים, מוסריים ודתיים.
בשנות ה-70 של המאה ה-19 חווה טוֹלְסְטוֹי משבר מוסרי עמוק, שלאחריו חווה את מה שתפס כהתעוררות רוחנית עמוקה לא פחות, כפי שמתואר בספרו העיוני "וידוי" (1882). פרשנותו המילולית לתורתו המוסרית של ישו, שהתמקדה בדרשה על ההר, הביאה אותו להפוך לנוצרי אנרכיסט ופציפיסט נלהב. רעיונותיו על התנגדות בלתי אלימה, שהובעו ביצירות כמו "מלכות האלוהים בקרבכם" (1894), השפיעו עמוקות על דמויות מפתח במאה ה-20 כמו מהטמה גנדי, לודוויג ויטגנשטיין, מרטין לותר קינג הבן וג'יימס בيفيل. הוא גם הפך לתומך נלהב של הג'ורגיזם, הפילוסופיה הכלכלית של הנרי ג'ורג', שאותה שזר בכתיבתו, בעיקר ברומן "תחייה".
טוֹלְסְטוֹי זכה לשבחים מאינספור סופרים ומבקרים, הן במהלך חייו והן לאחר מכן. וירג'יניה וולף כינתה את טוֹלְסְטוֹי "הגדול שבכל הסופרים", וגארי סול מורסון התייחס אל "מלחמה ושלום" כאל הרומן הגדול ביותר בכל הזמנים. הוא היה מועמד לפרס נובל לספרות מדי שנה בין 1902 ל-1906 ולפרס נובל לשלום בשנים 1901, 1902 ו-1909. העובדה שטוֹלְסְטוֹי מעולם לא זכה בפרס נובל נותרה שנויה במחלוקת גדולה.
מקורות
משפחת טוֹלְסְטוֹי הייתה משפחה מוכרת של האצולה הרוסית הוותיקה, אשר ייחסה את שושלתה לאציל מיתולוגי בשם אינדריס, המתואר על ידי פיוטר טוֹלְסְטוֹי כמי שהגיע "מנמץ, מארצות קיסר" לצ'רניגוב בשנת 1353 יחד עם שני בניו ליטווינוס (או ליטווניס) וזימונטן (או זיגמונט) ופמליית דרוז'ינה בת 3,000 איש. אינדריס הומר לאחר מכן לנצרות אורתודอกסית תחת השם לאונטי, ובניו קונסטנטין ופיודור. נכדו של קונסטנטין, אנדריי חריטונוביץ', זכה לכינוי "טוֹלְסְטִי" (שפירושו 'שמן') מאת ואסילי השני ממוסקווה לאחר שעבר מצ'רניגוב למוסקווה.
בשל השמות הפגאניים והעובדה שצ'רניגוב נשלטה באותה תקופה על ידי דמיטרי הראשון שטרשי, הסיקו חוקרים מסוימים כי הם היו ליטאים שהגיעו מהדוכסות הגדולה של ליטא. במקביל, לא נמצא כל אזכור לאינדריס במסמכים מהמאה ה-14 עד ה-16, ואילו כרוניקות צ'רניגוב ששימשו את פיוטר טוֹלְסְטוֹי כמקור אבדו. בני משפחת טוֹלְסְטוֹי המתועדים הראשונים חיו אף הם במאה ה-17, ולכן פיוטר טוֹלְסְטוֹי עצמו נחשב בדרך כלל למייסד שושלת האצולה, לאחר שהוענק לו תואר רוזן על ידי פיוטר הגדול.
חיים וקריירה
טוֹלְסְטוֹי נולד ביאסנאיה פוליאנה, אחוזת משפחה הממוקמת 12 קילומטרים דרום-מערבית לטולה, ו-200 קילומטרים דרומית למוסקווה. הוא היה הילד הרביעי מתוך חמישה של הרוזן ניקולאי איליץ' טוֹלְסְטוֹי (1794–1837), וטרן של מלחמת המולדת של 1812, והנסיכה מריה טוֹלְסְטַיָה (לבית וולקונסקיה; 1790–1830). אמו מתה כשהיה בן שנתיים ואביו כשהיה בן תשע. טוֹלְסְטוֹי ואחיו גודלו על ידי קרובי משפחה. בשנת 1844 החל ללמוד משפטים ושפות מזרחיות באוניברסיטת קאזאן, שם תארו אותו המורים כ"מי שאינו מסוגל ואינו רוצה ללמוד". טוֹלְסְטוֹי עזב את האוניברסיטה בעיצומו של לימודיו, שב ליאסנאיה פוליאנה ולאחר מכן בילה זמן רב במוסקווה, טולה וסנקט פטרבורג, כשהוא מנהל אורח חיים רשלני ונינוח. הוא החל לכתוב במהלך תקופה זו, כולל את רומן הביכורים שלו "ילדות", תיאור בדיוני של נעוריו שלו, אשר פורסם בשנת 1852. בשנת 1851, לאחר שצבר חובות הימורים כבדים, יצא עם אחיו הגדול לקווקז והצטרף לצבא. טוֹלְסְטוֹי שירת כקצין תותחנים צעיר במהלך מלחמת קרים והיה בסבסטופול במהלך המצור בן 11 החודשים על סבסטופול בשנים 1854–1855, כולל קרב צ'רנאיה. במהלך המלחמה זכה להכרה על אומץ ליבו והועלה לדרגת לוטננט. הוא המזועזע מכמות המוות הכרוכה במלחמה, ועזב את הצבא עם תום מלחמת קרים.
ניסיונו בצבא ושنתי טיולים ברחבי אירופה בשנים 1857 ו-1860–1861 הפכו את טוֹלְסְטוֹי מסופר חברתי מנוון ומיוחס לאנרכיסט רוחני ובלתי אלים. אחרים שהלכו באותו נתיב היו אלכסנדר הרצן, מיכאיל באקונין ופיוטר קרופוטקין. במהלך ביקורו ב-1857, היה טוֹלְסְטוֹי עד להוצאה להורג פומבית בפריז, חוויה טראומטית שותרה את שארית חייו. במכתב לידידו ואסילי בוטקין, כתב טוֹלְסְטוֹי: "האמת היא שהמדינה היא קונספירציה שנועדה לא רק לנצל, אלא לפני הכל להשחית את אזרחיה... מעתה ואילך, לעולם לא אשרת שום ממשלה בשום מקום." תפיסתו של טוֹלְסְטוֹי לגבי אי-אלימות או אהימסה התחזקה כאשר קרא גרסה גרמנית של ה"תירוקוראל". מאוחר יותר הנחיל את הרעיון למהטמה גנדי באמצעות חיבורו "מכתב להינדי" כאשר גנדי הצעיר התכתב עמו וביקש את עצתו.
מסעו האירופי בשנים 1860–1861 עיצב הן את התפתחותו הפוליטית והן את זו הספרותית כאשר פגש את ויקטור הוגו. טוֹלְסְטוֹי קרא את ספרו של הוגו שהושלם זה עתה, "עלובי החיים". האזכור הדומה של סצנות הקרב ברומן של הוגו וב"מלחמה ושלום" של טוֹלְסְטוֹי מעיד על השפעה זו. הפילוסופיה הפוליטית של טוֹלְסְטוֹי הושפעה גם מביקור במרץ 1861 אצל האנרכיסט הצרפתי פייר-ז'וזף פרודון, שחי אז בגלות תחת שם בדוי בריסל. טוֹלְסְטוֹי סקר את פרסומו העתידי של פרודון, "הלחמה והשלום" (La Guerre et la Paix בצרפתית), ומאוחר יותר השתמש בשם זה ליצירת המופת שלו. השניים דנו גם בחינוך, כפי שכתב טוֹלְסְטוֹי במחברות חינוכיות שלו: "אם אני מספר את השיחה הזו עם פרודון, הרי זה כדי להראות שבחוויה האישית שלי הוא היה האדם היחיד שהבין את חשיבות החינוך ומכונת הדפוס בזמננו."
חדור התלהבות, שב טוֹלְסְטוֹי ליאסנאיה פוליאנה והקים 13 בתי ספר לילדיהם של איכרי רוסיה, אשר זה עתה שוחררו משעבוד הצמיתות ב-1861. טוֹלְסְטוֹי תאר את עקרונות בתי הספר במאמרו משנת 1862 "בית הספר ביאסנאיה פוליאנה". ניסוייו החינוכיים היו קצרי ימים, בין היתר עקב הטרדות מצד המשטרה החשאית הצארית. עם זאת, כמבשר ישיר של בית הספר סאמרהיל של א.ס. ניל, ניתן לטעון בצדק כי בית הספר ביאסנאיה פוליאנה הוא הדוגמה הראשונה לתיאוריה מגובשת של חינוך דמוקרטי.
חיים אישיים
מותו של אחיו ניקולאי בשנת 1860 השפיע על טוֹלְסְטוֹי והביא אותו לרצון להתחתן. ב-23 בספטמבר 1862 נשא טוֹלְסְטוֹי לאישה את סופיה אנדרייבנה בהרס, שהייתה צעירה ממנו בשש עשרה שנים ובתו של רופא חצר. היא נקראה סוניה, צורת החיבה הרוסית לסופיה, על ידי בני משפחתה וחבריה. היו להם 13 ילדים, שמונה מהם ששרדו את הילדות:
הרוזן סרגיי לבוביץ' טוֹלְסְטוֹי (1863–1947), מלחין ואתנומוזיקולוג
- הרוזנת טטיאנה לבוובנה טוֹלְסְטַיָה (1864–1950), רעייתו של מיכאיל סרגייביץ' סוחוטין
- הרוזן איליה לבוביץ' טוֹלְסְטוֹי (1866–1933), סופר
- הרוזן לב לבוביץ' טוֹלְסְטוֹי (1869–1945), סופר ופסל
- הרוזנת מריה לבוובנה טוֹלְסְטַיָה (1871–1906), רעייתו של ניקולאי לאונידוביץ' אובולנסקי
- הרוזן פיוטר לבוביץ' טוֹלְסְטוֹי (1872–1873), מת בילדותו
- הרוזן ניקולאי לבוביץ' טוֹלְסְטוֹי (1874–1875), מת בילדותו
- הרוזנת ורוורה לבוובנה טוֹלְסְטַיָה (1875–1875), מתה בילדותה
- הרוזן אנדריי לבוביץ' טוֹלְסְטוֹי (1877–1916), שירת במלחמה הרוסית-יפנית
- הרוזן מיכאיל לבוביץ' טוֹלְסְטוֹי (1879–1944)
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →- הרוזן אלכסיי לבוביץ' טוֹלְסְטוֹי (1881–1886)
- הרוזנת אלכסנדרה לבוובנה טוֹלְסְטַיָה (1884–1979)
- הרוזן איוואן לבוביץ' טוֹלְסְטוֹי (1888–1895)
ערב נישואיהם, מסר לה טוֹלְסְטוֹי את יומניו המפרטים את עברו המיני הענף ואת העובדה שאחת הצמיתות באחוזתו ילדה לו בן. אף על פי כן, חיי הנישואים המוקדמים שלהם היו מאושרים ואפשרו לטוֹלְסְטוֹי חופש רב ומערכת תמיכה לחיבור "מלחמה ושלום" ו"אנה קארנינה", כאשר סוניה שימשה כמזכירתו, עורכת ומנהלת הכספים שלו. סוניה העתיקה וכתבה בכתב יד את יצירותיו האפיות פעם אחר פעם. טוֹלְסְטוֹי המשיך לערוך את "מלחמה ושלום" והיה זקוק לטיוטות סופיות נקיות שיועברו למוציא לאור.
עם זאת, חייהם המשותפים המאוחרים תוארו על ידי א.נ. ווילסון כאחד האומללים בהיסטוריה הספרותית. מערכת היחסים של טוֹלְסְטוֹי עם אשתו התדרדרה ככל שאמונותיו נעשו קיצוניות יותר ויותר. הדבר הביא אותו לנסות לדחות את עושרו המוריש והנרכש, כולל ויתור על זכויות היוצרים על יצירותיו המוקדמות.
כאשר סיים את התשלומים האחרונים של "אנה קארנינה", היה טוֹלְסְטוֹי במצב נפשי מיוסר והחל להרחיק אקדחים וחבלים מחשש שיתאבד.
חברים מבני משפחת טוֹלְסְטוֹי עזבו את רוסיה בעקבות מהפכת 1905 ברוסיה, או לאחר הקמת ברית המועצות בעקבות מהפכת אוקטובר 1917, ורבים מקרובי משפחתו וצאצאיו של לֶאוֹ טוֹלְסְטוֹי חיים כיום בשוודיה, גרמניה, בריטניה, צרפת וארצות הברית. בנו של טוֹלְסְטוֹי, הרוזן לב לבוביץ' טוֹלְסְטוֹי, התיישב בשוודיה ונשא לאישה אישה שוודית, וצאצאיהם הנושאים שמות משפחה הכוללים את טוֹלְסְטוֹי, פאוס וצדר עדיין חיים בשוודיה. ענף פאוס של המשפחה קשור קשר הדוק גם להנريك איבסן. נכדתו האחרונה שנותרה בחיים של לֶאוֹ טוֹלְסְטוֹי, הרוזנת טטיאנה טוֹלְסְטוֹי-פאוס, הלכה לעולמה ב-2007 באחוזת הרסטה בשוודיה, המצוי בבעלות צאצאי טוֹלְסְטוֹי. הסופרת השוודית דריה פאוס וזמרת הג'אז ויקטוריה טוֹלְסְטוֹי הן בין צאצאיו השוודים של לֶאוֹ טוֹלְסְטוֹי.
אחד מניניו-ניניו, ולדימיר טוֹלְסְטוֹי (נולד ב-1962), משמש כמנהל מוזיאון יאסנאיה פוליאנה מאז 1994 וכיועץ לנשיא רוסיה לענייני תרבות מאז 2012. נינו של איליה טוֹלְסְטוֹי, פיוטר טוֹלְסְטוֹי, הוא עיתונאי ומנחה טלוויזיה רוסי ידוע וכן חבר דומה המדינה מאז 2016. בת דודתו פקלה טוֹלְסְטַיָה (נולדה כאנה טוֹלְסְטַיָה ב-1971), בתו של הסלאביסט הסובייטי המוולל ניקיטה טוֹלְסְטוֹי (ru) (1923–1996), היא גם עיתונאית רוסיה, מנחת טלוויזיה ורדיו. השחקנית האמריקאית פאטי בהרס (1922–2004) הייתה אחייניתו-רבתא של אשתו ובתה, התסריטאית שון קתרין דריק (נולדה ב-1953), היא אחיינית-רבתא-רבתא שלה.
רומנים ויצירות בדיוניות
טוֹלְסְטוֹי נחשב לאחד מענקי הספרות הרוסית; יצירותיו כוללות את הרומנים "מלחמה ושלום" ו"אנה קארנינה" ונובלות כגון "חג'י מוראט" ו"מותו של איוואן איליץ'". יצירותיו המוקדמות ביותר של טוֹלְסְטוֹי, הרומנים האוטוביוגרפיים "ילדות", "נעורים" ו"התבגרות" (1852–1856), מספרים על בנו של בעל אדמות עשיר ועל הכרתו האיטית בתהום שבינו לבין איכריו. אף על פי שמאחר יותר דחה אותם כסנטימנטליים, חלק ניכר מחייו של טוֹלְסְטוֹי עצמו מתגלה בהם. הם שומרים על רלוונטיות כעדויות על הסיפור האוניברסלי של התבגרות. טוֹלְסְטוֹי שירת כסגן משנה ברגימנט ארטילריה במהלך מלחמת קרים, כפי שמתואר ב"רשوميم מסבסטופול" שלו. חוויותיו בקרב סייעו לעורר את הפציפיזם הבא שלו ונתנו לו חומר לתיאור ריאליסטי של זוועות המלחמה ביצירתו המאוחרת.
סיפוריו מנסים בעקביות להעביר באופן ריאליסטי את החברה הרוסית שבה חי. "הקוזאקים" (1863) מתאר את חיי הקוזאקים ואנשיהם דרך סיפורו של אריסטוקרט רוסי המאוהב בנערה קוזאקית. "אנה קארנינה" (1877) מספר סיפורים מקבילים על אישה נואפת הלכודה במוסכמות ובשקרים של החברה ועל בעל אדמות פילוסוף (דומה מאוד לטוֹלְסְטוֹי), העובד לצד האיכרים בשדות ومבקש לתקן את חייהם. טוֹלְסְטוֹי לא רק שאב מחוויות חייו שלו, אלא גם יצר דמויות בדמותו שלו, כגון פייר בזוחוב והנסיך אנדריי ב"מלחמה ושלום", לוין ב"אנה קארנינה" ובמידה מסוימת, הנסיך נחليודוב ב"תחייה". ריצ'רד פיוור, שתרגם רבים מיצירותיו של טוֹלְסְטוֹי, אמר על סגנונו הייחודי: "יצירותיו מלאות בפרובוקציה ובאירוניה, ונכתבות באמצעים רטוריים רחבים ומפותחים היטב."
הרומן "מלחמה ושלום" נחשב בדרך כלל לאחד הרומנים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם, בולט בהיקפו הדרמטי ובאחדותו. הבד העצום שלו כולל 580 דמויות, רבות מהן היסטוריות ואחרות בדיוניות. העלילה עוברת מחיי המשפחה אל מפקדתו של נפוליאון, מחצר אלכסנדר הראשון מרוסיה אל שדות הקרב של אוסטרליץ ובורודינו. הרעיון המקורי של טוֹלְסְטוֹי לרומן היה לחקור את סיבות מרד הדקבריסטים, שאליו הוא מתייחס רק בפרקים האחרונים, שמהם ניתן להסיק שבנו של אנדריי בולקונסקי יהפוך לאחד הדקבריסטים. הרומן חוקר את תיאוריית ההיסטוריה של טוֹלְסְטוֹי, ובעיקר את חוסר החשיבות של אישים כמו נפוליאון ואלכסנדר. באופן מפתיע למדי, טוֹלְסְטוֹי לא מחשיב את "מלחמה ושלום" כרומן (וגם לא חשב שרבים מהסיפורים הרוסיים הגדולים שנכתבו באותה תקופה הם רומנים). השקפה זו הופכת לפחות מפתיעה אם לוקחים בחשבון שטוֹלְסְטוֹי היה סופר מהזרם הריאליסטי שראה ברומן מסגרת לבחינת סוגיות חברתיות ופוליטיות בחיי המאה ה-19. לכן "מלחמה ושלום" (שעבור טוֹלְסְטוֹי הוא בעצם אפוס בפרוזה) לא עמד בקריטריונים. טוֹלְסְטוֹי כינה את "אנה קארנינה" הרומן הראשון שלו.
לאחר "אנה קארנינה", התרכז טוֹלְסְטוֹי בנושאים נוצריים, ורומנים מאוחרים שלו כגון "מותו של איוואן איליץ'" (1886) ו"מה לעשות?" מפתחים פילוסופיה נוצרית אנרכו-פציפיסטי קיצונית שהובילה לנידויו מהכנסייה האורתודอกסית הרוסית ב-1901. לאחר המרתו הדתית, החל טוֹלְסְטוֹי לדחות את רוב התרבות המערבית המודרנית, כולל הרומנים שלו "מלחמה ושלום" ו"אנה קארנינה", כ"אמנות מזויפת" אליטיסטית בעלת מטרות שונות מהאמנות הנוצרית של אהבת אחים אוניברסלית אותה ביקש לבטא.
בספרו "תחייה", טוֹלְסְטוֹי מנסה לחשוף את אי-הצדק של חוקים מעשי ידי אדם ואת הצביעות של כנסייה ממוסדת. טוֹלְסְטוֹי חוקר ומסביר גם את הפילוסופיה הכלכלית של הג'ורגיזם, שאליה הפך לתומך חזק מאוד לקראת סוף חייו.
טוֹלְסְטוֹי ניסו גם לכתוב שירה, עם מספר שירי חיילים שנכתבו במהלך שירותו הצבאי, ואגדות בחרוזים כגון "וולגה-בוהאטיר" ו"אוֹאֵף" המסוגננים כשירי עם לאומיים. הם נכתבו בין השנים 1871 ל-1874 עבור "ספר הקריאה הרוסי" שלו, קובץ סיפורים קצרים בארבעה כרכים (סך הכל 629 סיפורים בז'אנרים שונים) שפורסם יחד עם ספר הלימוד "אזבוקה החדשה" ויועד לתלמידי בית ספר. אף על פי כן, הוא היה סקפטי לגבי השירה כז'אנר. כפי שאמר באמירתו המפורסמת: "כתיבת שירה היא כמו חריש וריקוד בו-זמנית." לדברי ולנטין בולגאקוב, הוא ביקר משוררים, כולל אלכסנדר פושקין, על כינוייהם "המזויפים" ששימשו "פשוט כדי ליצור חרוז".
הערכה ביקורתית מצד סופרים אחרים
בן דורו של טוֹלְסְטוֹי חלקו לו כבוד רב. פיודור דוסטויבסקי, שנפטר שלושים שנה לפני טוֹלְסְטוֹי, העריץ והוקסם מרומנים של טוֹלְסְטוֹי (ובעקיפין, גם טוֹלְסְטוֹי העריך את עבודתו של דוסטויבסקי). גוסטב פלובר, עם קריאת תרגום של "מלחמה ושלום", קרא בקול: "איזה אמן ואיזה פסיכולוג!" אנטון צ'כוב, שביקר לעתים קרובות אצל טוֹלְסְטוֹי באחוזתו הכפרית, כתב: "כאשר לספרות יש טוֹלְסְטוֹי, קל ונעים להיות סופר; אפילו כשאתה יודע שלא השגת דבר בעצמך ואינך משיג דבר עדיין, אין זה נורא כפי שהיה יכול להיות אחרת, משום שטוֹלְסְטוֹי משיג עבור כולם. מה שהוא עושה משמש להצדקת כל התקוות והשאיפות המושקעות בספרות." המשורר והמבקר הבריטי מהמאה ה-19 מתיו ארנולד כתב ש"רומן מאת טוֹלְסְטוֹי אינו יצירת אמנות אלא חתיכת חיים." יצחק באבל אמר שאם "העולם יכול היה לכתוב בעצמו, הוא היה כותב כמו טוֹלְסְטוֹי."
סופרים מאוחרים יותר המשיכו להעריך את אמנותו של טוֹלְסְטוֹי, אך לעתים הביעו גם ביקורת. ארתור קונאן דויל כתב: "אני נמשך לכנותו ולכוח הפירוט שלו, אך אני נרתע מרפיון המבנה שלו ומהמיסטיקה הבלתי סבירה והבלתי מעשית שלו." וירג'יניה וולף הכריזה עליו כ"גדול שבכל הסופרים". ג'יימס ג'ויס ציין כי "הוא לעולם אינו משעמם, לעולם אינו טיפש, לעולם אינו עייף, לעולם אינו פדנט, לעולם אינו תיאטרלי!" תומאס מאן כתב על אמנותו הנראית כתמימה לכאורה של טוֹלְסְטוֹי: "לע ندر פעם פעלה האמנות כל כך כמו הטבע." ולדימיר נבוקוב הערים סופרלטיבים על "מותו של איוואן איליץ'" ו"אנה קארנינה"; עם זאת, הוא הטיל ספק במוניטין של "מלחמה ושלום" וביקר בחריפות את "תחייה" ואת "סונאטת קרויצר". עם זאת, נבוקוב כינה את טוֹלְסְטוֹי "הסופר הרוסי הגדול ביותר של פרוזת סיפור". המבקר הרולד בלום כינה את "חג'י מוראט" "אבן הבוחן האישית שלי לנשגב בפרוזה בדיונית, בעיניי הסיפור הטוב ביותר בעולם". כשנתבקש ויליאם פוקנר למנות את מה שלדעתו הם שלושת הרומנים הגדולים ביותר, הוא השיב: "אנה קארנינה, אנה קארנינה ואנה קארנינה". המבקר גארי סול מורסון התייחס אל "מלחמה ושלום" כאל הרומן הגדול ביותר בכל הזמנים.
אמונות אֲתִיִּיּוֹת, פוליטיות ודתיות
### שופנהאואר
לאחר קריאת "העולם כרצון וכדימוי" של ארתור שופנהאואר, הפך טוֹלְסְטוֹי בהדרגה למאמין במוסר הסגפני שהוחזק ביצירה זו כנתיב הרוחני הראוי עבור המעמדות הגבוהים. בשנת 1869 הוא כותב: "האם אתה יודע מה משמעות הקיץ הזה עבורי? התלהבויות מתמדות משופנהאואר וסדרה שלמה של תענוגות רוחניים שלא חוויתי מעולם.... אף סטודנט מעולם לא למד כל כך הרבה בקורס שלו, ולמד כל כך הרבה, כמו שאני למדתי הקיץ הזה."
בפרק VI של "וידוי", ציטט טוֹלְסְטוֹי את הפסקה האחרונה מיצירתו של שופנהאואר. היא מסבירה כיצד שלילה מוחלטת של העצמי גורמת רק לאין-אונים יחסי שאין ממה לפחד ממנו. טוֹלְסְטוֹי הוכה תדהמה מתיאור הסיגוף הנוצרי, הבודהיסטי וההינדי כנתיב המוביל לקדושה. לאחר קריאת קטעים כמו הבאים, המרובים בפרקים האתיים של שופנהאואר, בחר האציל הרוסי בעוני ובשילה רשמית של הרצון:
> אך אותו צורך בדיוק בסבל לא רצוני (של אנשים עניים) למען ישועה נצחית בא לידי ביטוי גם באמירה זו של המושיע (מתי י"ט 24): "נקל יותר לגמל לעבור בחוט המחט מבוא עשיר למלכות אלוהים." לכן, מי שהיו רציניים מאוד לגבי ישועתם הנצחית, בחרו בעוני מרצון כאשר הגורל מנע זאת מהם והם נולדו בעושר. כך נולד הבודהא שאקיאמוני כנסיך, אך נטל מרצון את מקל הקבצן; ופרנציסקו מאסיזי, מייסד מסדרי הקבצנים, שכנער בנשא, שבו ישבו בנותיהם של כל הנכבדים יחד, נשאל: " ובכן פרנציסקו, האם לא תבחר בקרוב את בחירתך מבין היופי הללו?" וענה: "בחרתי בחירה יפה בהרבה!" "מי?" "La povertà (עוני)": ובעקבות זאת נטש הכל זמן קצר לאחר מכן ונדד בארץ כקבצן.
### נצרות
בשנת 1884 כתב טוֹלְסְטוֹי ספר בשם "מה אני מאמין", שבו הודה בגלוי באמונותיו הנוצריות. הוא אישר את אמונתו בתורתו של ישו המשיח והושפע במיוחד מהדרשה על ההר ומהצו להפנות את הלחי השנייה, שאותה הבן כ"מצווה של אי-התנגדות לרעה בכוח" וכדוקטרינה של פציפיזם ואי-אלימות. ביצירתו "מלכות האלוהים בקרבכם", הוא מסביר כי ראה בדוקטרינה של הכנסייה טעות מכיוון שעשו "עיוות" לתורתו של ישו. טוֹלְסְטוֹי קיבל גם מכתבים מקוויקרים אמריקאים שהציגו בפניו את כתבי האי-אלימות של קוויקרים נוצרים כגון ג'ורג' פוקס, וויליאם פן וג'ונתן דיימונד. מאוחר יותר פורסמו גרסאות שונות של "התנ"ך של טוֹלְסְטוֹי", המציינות את הקטעים שעליהם סמך טוֹלְסְטוֹי ביותר, ובמיוחד את דבריו המדווחים של ישו עצמו.
טוֹלְסְטוֹי האמין שנוצרי אמיתי יכול למצוא אושר בר-קיימא באמצעות שאיפה לשלמות פנימית על ידי שמירת המצווה הגדולה של אהבת לרעך ולאלוהים, ולא באמצעות הדרכה מהכנסייה או מהמדינה. תכונה בולטת נוספת של הפילוסופיה שלו המבוססת על תורתו של ישו היא אי-התנגדות במהלך קונפליקט. רעיון זה, שהועבר בספרו של טוֹלְסְטוֹי "מלכות האלוהים בקרבכם", השפיע ישירות על מהטמה גנדי ומכאן על תנועות ההתנגדות הבלתי אלימה בכללן.
טוֹלְסְטוֹי האמין שהאריסטוקרטיה היא נטל על העניים. הוא התנגד לבעלות פרטית על קרקעות ולמוסד הנישואים, והעריך צניעות והתנזרות מינית (שנדונו ב"האב סרג'יוס" ובהקדמה שלו ל"סונאטת קרויצר"), אידיאלים שהוחזקו גם על ידי גנדי הצעיר. התשוקה של טוֹלְסְטוֹי מעומק השקפותיו המוסריות המחמירות משתקפת ביצירתו המאוחרת. דוגמה לכך היא רצף הפיתוי של סרג'יוס ב"האב סרג'יוס". מקסים גורקי מספר כיצד טוֹלְסְטוֹי קרא פעם קטע זה לפניו ולפני צ'כוב, וטוֹלְסְטוֹי התרגש עד דמעות עד סוף הקריאה. קטעים מאוחרים יותר בעלי עוצמה נדירה כוללים את המשברים האישיים שעומדים בפני הגיבורים של "מותו של איוואן איליץ'" ושל "אדון ופועל", שבהם הגיבור בראשון והקורא באחרון מודעים לטיפשות חייהם של הגיבורים.
בשנת 1886 כתב טוֹלְסְטוֹי לחוקר הארצות והאנתרופולוג הרוסי ניקולאי מיקלוכו-מקלאי, שהיה בין האנתרופולוגים הראשונים שהפריכו את הפוליגניזם, ההשקפה שגזעי האדם השונים שייכים למינים שונים: "היית הראשון להוכיח מעל לכל ספק בניסיונך כי האדם הוא אדם בכל מקום, כלומר, יצור אדיב וחברותי שניתן וצריך ליצור עמו קשר באמצעות טוב לב ואמת, ולא באמצעות תותחים ואלכוהול."
### אנרכיזם נוצרי
פורטל נצרות
לַטּוֹלְסְטוֹי הייתה השפעה עמוקה על התפתחות המחשבה האנרכיסטית הנוצרית. טוֹלְסְטוֹי האמין היותו נוצרי דורש ממנו להיות פציפיסט; ניהול המלחמה הבלתי נמנע לכאורה על ידי ממשלות הוא הסיבה לכך שהוא נחשב לאנרכיסט פילוסופי. הטוֹלְסְטוֹיִּים היו קבוצה אנרכיסטית נוצרית קטנה שהוקמה על ידי בן לוויתו של טוֹלְסְטוֹי, ולדימיר צ'רטקוב (1854–1936), כדי להפיץ את תורתו הדתית של טוֹלְסְטוֹי. החל מ-1892, הוא נפגש בקביעות עם הסטודנט-הפעיל ואסילי מקלאקוב שהגן על מספר טולסטויים; הם דנו בגורלם של הדוחובורים. הפילוסוף פיוטר קרופוטקין כתב על טוֹלְסְטוֹי במאמר על אנרכיזם במהדורת 1911 של אנציקלופדיה בריטניקה:
> מבלי לכנות את עצמו אנרכיסט, לֶאוֹ טוֹלְסְטוֹי, כמו קודמיו בתנועות הדתיות העממיות של המאות ה-15 וה-16, חוג'צקי, דנק ורבים אחרים, נקט עמדה אנרכיסטית ביחס למדינה ולזכויות הקניין, והסיק את מסקנותיו מרוחו הכללית של תורתו של ישו ומהתכתיבים ההכרחיים של התבונה. בכל עוצמת כשרונו, טוֹלְסְטוֹי ביצע (במיוחד ב"מלכות האלוהים בקרבכם") ביקורת חזקה על הכנסייה, המדינה והחוק בכלל, ובמיוחד על חוקי הרכוש הנוכחיים. הוא מתאר את המדינה כשליטתם של הרשעים, הנתמכת בכוח ברוטלי. שודדים, לדבריו, מסוכנים הרבה פחות מממשלה מאורגנת היטב. הוא עורך ביקורת מעמיקה על הדעות הקדומות הנפוצות כיום לגבי ההטבות הניתנות לבני אדם על ידי הכנסייה, המדינה והחלוקה הקיימת של הרכוש, ומתוך תורתו של ישו הוא מסיק את כלל אי-ההתנגדות ואת הגינוי המוחלט של כל המלחמות.
עם זאת, הטיעונים הדתיים שלו שלובים היטב בטיעונים השאלים מתצפית מנוטרת על הרעות הנוכחיות, כך שהחלקים האנרכיסטיים ביצירותיו פונים לקורא הדתי והלא-דתי כאחד.
במאות מאמרים במהלך 20 השנים האחרונות לחייו, חזר טוֹלְסְטוֹי על הביקורת האנרכיסטית על המדינה והמליץ על ספרים מאת קרופוטקין ופרודון לקוראיו, תוך דחיית אימוצם של אמצעים מהפכניים אלימים על ידי האנרכיזם. במאמר משנת 1900 "על אנרכיזם" כתב: "האנרכיסטים צודקים בכל דבר; בשלילת הסדר הקיים, ובטענה שללא סמכות לא יכולה להיות אלימות גרועה מזו של הסמכות בתנאים קיימים. הם טועים רק בחושבם שניתן לכונן אנרכיזם באמצעות מהפכה. אולם הוא יכונן רק על ידי כך שיהיו עוד ועוד אנשים שאינם זקוקים להגנת הכוח השלטוני... יכולה להיות רק מהפכה קבועה אחת – מוסרית: התחדשותו של האדם הפנימי." למרות חששותיו לגבי אלימות אנרכיסטית, טוֹלְסְטוֹי נטל סיכונים כדי להפיץ את הפרסומים האסורים של הגות אנרכיסטית ברוסיה, ותיקן את הגהות "דבריו של מורד" של קרופוטקין, שפורסמו באופן בלתי חוקי בסנקט פטרבורג ב-1906.
### פציפיזם
בשנת 1908 כתב טוֹלְסְטוֹי "מכתב להינדי", המפרט את אמונתו באי-אלימות כאמצעי להשגת עצמאות מהשלטון הקולוניאלי עבור הודו. בשנת 1909 קרא גנדי עותק של המכתב כאשר הפך לפעיל בדרום אפריקה. הוא כתב לטוֹלְסְטוֹי בבקשה להוכחה שהוא המחבר, מה שהוביל להתכתבות נוספת. ספרו של טוֹלְסְטוֹי "מלכות האלוהים בקרבכם" סייע גם לשכנע את גנדי בהתנגדות בלתי אלימה, חוב שגנדי הכיר בו באוטוביוגרפיה שלו, וכינה את טוֹלְסְטוֹי "השליח הגדול ביותר של אי-אלימות שהעידן הנוכחי הפיק". התכתבותם נמשכה רק שנה אחת, מאוקטובר 1909 ועד מותו של טוֹלְסְטוֹי בנובמבר 1910, אך הובילה את גנדי להעניק את השם "מושבת טוֹלְסְטוֹי" לאשרם השני שלו בדרום אפריקה. שני הגברים האמינו גם ביתרונות הצמחונות, נושא של מספר מאמרים מאת טוֹלְסְטוֹי.
מרד הבוקסרים עורר את עניינו של טוֹלְסְטוֹי בפילוסופיה סינית. הוא היה סינופיל מפורסם, וקרא את יצירותיהם של קונפוציוס ולאו דזה. טוֹלְסְטוֹי כתב את "חכמה סינית" וטקסטים אחרים על סין. טוֹלְסְטוֹי התכתב עם האינטלקטואל הסיני גו הונגמינג והמליץ שסין תישאר מדינה חקלאית, ולא תבצע רפורמות כפי שעשתה יפן. טוֹלְסְטוֹי וגו התנגדו לרפורמת מאה הימים של קאנג יוואי והאמינו שתנועת הרפורמה מסוכנת. האידיאולוגיה של טוֹלְסְטוֹי בדבר אי-אלימות עיצבה את המחשבה של הקבוצה האנרכיסטית הסינית "החברה ללימוד סוציאליזם".
טוֹלְסְטוֹי גינה את ההתערבות של ברית שמונה האומות (שכללה את רוסיה) במרד הבוקסרים בסין, במלחמת ארצות הברית–הפיליפינים ובמלחמת הבורים השנייה. טוֹלְסְטוֹי שיבח את מרד הבוקסרים וביקר בחריפות את זוועותיהם של החיילים הרוסים, הגרמנים, האמריקאים, היפנים ואחרים של ברית שמונה האומות. הוא שמע על השוד, האונס והרציחות, והאשים את החיילים בטבח וב"אכזריות נוצרית". הוא ציין את המלכים האחראיים ביותר לזוועות כצאר ניקולאי השני והקייזר וילהלם השני, ותיאר את התערבותם כ"נוראה בחוסר הצדק ובאכזריות שבה". המלחמה בוקרה גם על ידי אינטלקטואלים אחרים כגון לאוניד אנדרייב וגורקי. כחלק מהביקורת, כתב טוֹלְסְטוֹי אגרת בשם "אל העם הסיני". ב-1902 כתב מכתב פתוח המתאר ומגנה את פעילותו של ניקולאי השני בסין.
טוֹלְסְטוֹי הפך גם לתומך מרכזי בתנועת האספרנטו. הוא התרשם מאמונותיו הפציפיסטיות של הדוחובורים והביא את רדיפתם לידיעת הקהילה הבינלאומית, לאחר ששרפו את נשקם במחאה שקטה בשנת 1895. הוא סייע לדוחובורים להגר לקנדה. הוא סיפק השראה גם למנוניטים, קבוצה דתית נוספת בעלת רגשות אנטי-ממשלתיים ואנטי-מלחמתיים. בשנת 1904 גינה טוֹלְסְטוֹי את המלחמה הרוסית-יפנית שבאה בעקבותיה וכתב לכומר הבודהיסטי היפני סויאן שאקו בניסיון כושל לנסח הצהרה פציפיסטית משותפת.
### ג'ורגיזם
לקראת סוף חייו, עסק טוֹלְסְטוֹי בתיאוריה הכלכלית ובפילוסופיה החברתית של הג'ורגיזם. הוא שזר זאת באישור ביצירות כגון "תחייה" (1899), הספר שהיווה סיבה מרכזית לנידויו. הוא דיבר בהערצה רבה על הנרי ג'ורג', ואמר פעם ש"אנשים אינם מתווכחים עם תורתו של ג'ורג'; הם פשוט אינם מכירים אותה. ואי אפשר לנהוג אחרת עם תורתו, שכן מי שמכיר אותה אינו יכול שלא להסכים." הוא כתב גם הקדמה לכתב העת של ג'ורג' "בעיות חברתיות". טוֹלְסְטוֹי וג'ורג' דחו שניהם בעלות פרטית על קרקעות (מקור ההכנסה החשוב ביותר של האצולה הרוסית שטוֹלְסְטוֹי ביקר בחריפות). הם דחו גם כלכלה מתוכננת מרכזית.
מכיוון שהג'ורגיזם דורש מינהל לגבות שכר דירה על קרקע ולהוציא אותו על תשתיות, יש הסוברים שחיבוק זה הרחיק את טוֹלְסְטוֹי מדעותיו האנרכיסטיות; עם זאת, מאז הועלו גרסאות אנרכיסטיות של ג'ורגיזם. "תחייה", שבו האציל דמיטרי איוואנוביץ' נחليודוב מבין שאין באמת אפשרות להיות בעלים של האדמה ושכל אחד צריך גישה שווה למשאביה וליתרונותיה, רומז שלטוֹלְסְטוֹי הייתה השקפה כזו. יצירות אחרות, כגון מחזהו הבלתי גמור של טוֹלְסְטוֹי "האור שזורח בחושך" והסיפור הקצר "כמה אדמה צריך אדם?", מרמזות על אישורו של טוֹלְסְטוֹי לקהילות קטנות עם ממשל מקומי לניהול שכר הדירה הקולקטיבי על קרקעות למען טובת הכלל, ומבקרות בחריפות מוסדות מדינה כמו מערכת המשפט.
### ציד
טוֹלְסְטוֹי הובא לציד על ידי אביו, שהיה צייד נלהב. הוא אומן לצוד מגיל צעיר והפך לצייד נלהב בעצמו. הוא נודע כיורה ברווזים, שליו, חרטומנים, מרומיות ולוטרות. לדוגמה, טוֹלְסְטוֹי כתב ביומנו ב-23 במרץ 1852, "מזג האוויר היה נפלא; יצאתי לצוד, רכבתי הלוך ושוב בארץ הגבעית עד אחת. הרגתי שני ברווזים." הרומן שלו "מלחמה ושלום" כולל סצנות ציד. טוֹלְסְטוֹי בילה עשרות שנים בציד, אך הפסיק מתישהו בשנות ה-80 של המאה ה-19 והפך למתנגד נחרץ לציד בשל חששות אתיים לגבי הרג. ב-1890 כתב טוֹלְסְטוֹי הקדמה לחוברת האנטי-ציד של ולדימיר צ'רטקוב "זלאיה זבבה: מיסלי אוב אוקהוטה" (בילוי רע: מחשבות על ציד). אף על פי שטוֹלְסְטוֹי בחייו המאוחרים התנגד לציד, הוא מעולם לא ויתר על אהבתו לרכיבה על סוסים.
### צמחונות
טוֹלְסְטוֹי התעניין לראשונה בצמחונות בשנת 1882; עם זאת, המרתו לתזונה צמחונית הייתה תהליך ארוך והדרגתי. ויליאם פריי (ולדימיר קונסטנטינוביץ' גיינס), שביקר אצל טוֹלְסְטוֹי בסתיו 1885, השפיע על טוֹלְסְטוֹי להפוך לצמחוני. בשנת 1887, טוֹלְסְטוֹי מעד מדי פעם מתזונה צמחונית על ידי אכילת בשר מדי פעם. רק החל מ-1890 אימץ טוֹלְסְטוֹי תזונה צמחונית קפדנית שלדבריו מעולם לא בגד בה במודע. אשתו של טוֹלְסְטוֹי סופיה טענה שתזונתו הצמחונית לא סיפקה לו הזנה מספקת ותאמה לבעיות העיכול שלו, אך טוֹלְסְטוֹי הצהיר שבריאותו לא נפגעה מהתזונה אלא השתפרה. מבקריו של טוֹלְסְטוֹי כגון א. ס. ליסטובסקי טענו שכישרון הכתיבה של טוֹלְסְטוֹי דעך לאחר שאימץ תזונה ללא בשר.
טוֹלְסְטוֹי הפך לצמחוני מסיבות אתיות ורוחניות, וקישר בין תזונה ללא בשר ל"השקפות מוסריות גבוהות על החיים". הוא ראה גם בציד וגם באכילת בשר כרוע מוסרי מכיוון שהם כרוכים באכזריות מיותרת כלפי בעלי חיים והתחרט עלרגליו הקודמים. בשנת 1891 השיג טוֹלְסְטוֹי עותק של ספרו של הווארד ויליאמס "האתיקה של התזונה" מצ'רטקוב. בנותיו תרגמו את הספר לרוסית וטוֹלְסְטוֹי כתב מאמר מבוא שכותרתו "הצעד הראשון", שפורסם ב-1893. במאמר המבוא שלו, הוא תיאר חוויה אכזרית שהיה עד לה בביקור בבית מטבחיים בטולה. האכזריות שהיה עד לה חיזקה את אמונתו שיש להוציא את הבשר מהתזונה. במאמר כתב שאכילת בשר היא "פשוט בלתי מוסרית, שכן היא כרוכה بביצוע מעשה המנוגד לרגש המוסרי – הרג".
בזמן שהיה בתזונה הצמחונית שלו, טוֹלְסְטוֹי אכל ביצים מדי יום אך נשאל על ידי אחד מחבריו אם אכילת ביצים שקולה ללקיחת חיים. הוא הגיב כי "כן, הייתי צריך להפסיק לקחת ביצים. לפחות מהמעט הזה אפילו אפסיק". עד 1903 הוציא טוֹלְסְטוֹי ביצים מתזונתו. ואסילי רוזאנוב שביקר אצל טוֹלְסְטוֹי ציין שצמחונות הייתה דרך חיים עבור טוֹלְסְטוֹי ובשולחן האוכל המוקף במשפחה ובאורחים שאכלו בשר וביצים מקושקשות, טוֹלְסְטוֹי אכל קאשה. במכתב לא. ד. זוטפן (סטודנט לרפואה הולנדי), כתב טוֹלְסְטוֹי ש"בריאותי לא רק שלא נפגעה; למעשה השתפרה משמעותית מאז שהפסקתי לחלב, חמאה וביצים, וכן מסוכר, תה וקפה." טוֹלְסְטוֹי תיאר את תזונתו הצמחונית המורכבת מדייסת שיבולת שועל, לחם מקמח מלא, מרק כרוב או תפוחי אדמה, כוסמת, תפוח אדמה מבושל או מטוגן וקומפוט תפוחים ושזיפים מיובשים.
מוות
טוֹלְסְטוֹי נפטר ב-20 בנובמבר 1910 בגיל 82 מדלקת ריאות, בתחנת הרכבת אסטאפובו, לאחר נסיעת רכבת בת יום דרומה. על פי מקורות מסוימים, טוֹלְסְטוֹי בילה את שעותיו האחרונות בהטפת אהבה, אי-אלימות וג'ורגיזם לנוסעים עמיתים ברכבת.
מנהל התחנה לקח את טוֹלְסְטוֹי לדירתו, ורופאיו האישיים הגיעו והזריקו לו מורפיום וקמפור.
במהלך טקסי הלוויה נקטו אנשי המשטרה באמצעי זהירות נוספים כדי למזער מחאה. הם היו בלתי מורגשים אך ריחפו במהלך הלוויה עצמה, שאליה הגיעו אלפיים איש ללא תקריות. שלוש מקהלות שרו. לא היו הספדים, לבקשת המשפחה, אף על פי ש-100 סטודנטים ביקשו לדבר.