מבוא
אלתור הוא עניין מקרי להחריד. לאו אורנשטיין (Leo Ornstein) היה מלחין ופסנתרן ניסיוני אמריקאי מוביל בראשית המאה ה-20. הופעותיו של יצירות מאת מלחינים אוונגרדיים והיצירות החדשניות ואף המזעזעות שלו הפכו אותו למוקד תשומת לב משני עברי האוקיינוס האטלנטי. אורנשטיין היה המלחין החשוב הראשון שעשה שימוש נרחב בטון צפוף (tone cluster). כפסנתרן, הוא נחשב לכישרון ברמה עולמית. באמצע שנות ה-20 של המאה ה-20, הוא זנח את פרסומו ונעלם עד מהרה מהזיכרון הציבורי. אף שנתן את הקונצרט הציבורי האחרון שלו לפני גיל ארבעים, הוא המשיך לכתוב מוזיקה במשך חצי מאה נוספת ויותר. הוא נשכח ברובו במשך עשורים, עד שנתגלה מחדש באמצע שנות ה-70.
חיים מוקדמים וחינוך
אורנשטיין השלים את הסונאטה לפסנתר השמינית והאחרונה שלו בספטמבר 1990 בגיל 94, מה שהפך אותו למלחין המבוגר ביותר בהיסטוריה שפרסם יצירות, הישג שמאז עבר אליוט קרטר (Elliott Carter). תוכן עניינים 1 חיים מוקדמים 2 תהילה ו"פוטוריזם" 3 מעבר בשנות ה-20 4 חיים מאוחרים 5 ראו גם 6 הערות 7 מקורות 8 קישורים חיצוניים 8.1 האזנה חיים מוקדמים אורנשטיין נולד בקרמנצ'וג, עיר גדולה במחוז פולטבה האוקראיני, שהיה תחת שלטון האימפריה הרוסית. הוא גדל בסביבה מוזיקלית — אביו היה חזן יהודי, בעוד דודו הכנר עודד את לימודיו של הילד הצעיר. אורנשטיין זוהה מגיל צעיר כילד פלא בפסנתר; בשנת 1902, כאשר הפסנתרן הפולני המפורסם יוזף הופמן (Josef Hofmann) ביקר בקרמנצ'וג, הוא שמע את אורנשטיין בן השש מנגן. הופמן נתן לו מכתב המלצה לקונסרבטוריון היוקרתי של סנקט פטרבורג.
זמן קצר לאחר מכן, התקבל אורנשטיין כתלמיד בבית הספר הקיסרי למוזיקה בקייב, שבראשו עמד אז ולדימיר פוחלסקי. מוות במשפחה אילץ את אורנשטיין לשוב לביתו. ב-1903, אוסיפ גברילוביץ' (Ossip Gabrilovich) שמע אותו מנגן והמליץ עליו לקונסרבטוריון של מוסקבה. בשנת 1904, אורנשטיין בן התשע נבחן והתקבל לבית הספר בסנקט פטרבורג. שם למד הלחנה אצל אלכסנדר גלאזונוב ופסנתר אצל אנה יסיפובה. עד גיל אחת-עשרה, אורנשטיין השתכר למחייתו על ידי הדרכת זמרי אופרה. כדי להימלט מהפוגרומים שסיתתו על ידי הארגון הלאומני והאנטישמי "איחוד העם הרוסי", המשפחה היגרה לארצות הברית ב-24 בפברואר 1906, בדיוק 96 שנים לפני מותו.
קריירה מוקדמת ועלייה לתהילה
הם השתקעו בלואר איסט סייד של ניו יורק, ואורנשטיין נרשם למכון לאמנות המוזיקה — קודמו של בית הספר ג'וליארד — שם למד פסנתר אצל ברטה פיירינג טאפר. בשנת 1911, הוא ערך הופעת בכורה ניו-יורקית שהתקבלה היטב עם יצירות מאת באך, בטהובן, שופן ושומאן. הקלטות שנערכו שנתיים לאחר מכן של יצירות מאת שופן, גריג ופולדיני מדגימות, לדברי היסטוריון המוזיקה מייקל ברוילס, "פסנתרן בעל רגישות, יכולת טכנית יוצאת דופן ובגרות אמנותית". תהילה ו"פוטוריזם" אורנשטיין פנה עד מהרה לכיוון שונה מאוד. הוא החל להלחין יצירות המכילות צלילים דיסוננטיים ומפתיעים. אורנשטיין עצמו נרתע מהראשונות שביצירות אלו: "בהתחלה באמת פקפקתי בשפיותי. פשוט אמרתי, מה זה?"
זה היה כל כך מנותק מכל ניסיון שהיה לי אי פעם." ב-27 במרץ 1914, בלונדון, הוא נתן את הופעתו הציבורית הראשונה של יצירות שכונו אז "פוטוריסטיות", וכיום ידועות כמודרניסטיות. בנוסף לעיבוד של בוזוני לשלושה פרלודים כוראליים של באך וכמה יצירות מאת שנברג, ניגן אורנשטיין מספר יצירות משלו. הקונצרט עורר סערה גדולה. עיתון אחד תיאר את עבודתו של אורנשטיין כ"סכום של שנברג וסקריאבין בריבוע". אחרים היו פחות אנליטיים: "מעולם לא סבלנו מכיעור בלתי נסבל כזה, המובע במונחים של מה שנקרא מוזיקה." ההופעה הבאה של אורנשטיין עוררה כמעט מהומה: "בקונצרט השני שלי, שהוקדש ליצירותיי, יכולתי לנגן כל דבר. אני עצמי לא יכולתי לשמוע את הפסנתר."
הקהל שרק וילל ואפילו זרק חפצים זמינים על הבמה." התגובה, לעומת זאת, לא הייתה שלילית באופן גורף — ה-Musical Standard כינה אותו "אחד המלחינים המדהימים ביותר של התקופה... אותו גרעין של ריאליזם ואנושיות המעיד על גאונות." עד השנה הבאה, הוא היה נושא השיחה בסצנת המוזיקה האמריקאית בזכות הופעותיו של יצירות חדישות מאת שנברג, סקריאבין, בארטוק, דביסי, קודאי, ראוול וסטרווינסקי — רבות מהן בכורות בארה"ב, לצד יצירותיו הרדיקליות אף יותר. הטונים הצפוחים האלימים של "ריקוד אנשי הפרא" (Wild Men's Dance) (בערך 1913–14) (Poon Hill Press/Severo Ornstein) בין 1915 לראשית שנות ה-20, כשהפסיק כמעט לחלוטין להופיע בפומבי, אורנשטיין היה אחת הדמויות הידועות ביותר — ולפי דעות מסוימות, הידועות לשמצה — במוזיקה הקלאסית האמריקאית. בתיאורם של ברוילס ודניס פון גלאן, "המשיכה שלו הייתה עצומה."
הוא הופיע ללא הרף בפני אולמות מלאים, לעיתים קרובות יותר מאלפיים איש, במקומות רבים הקהל 'הגדול ביותר של העונה'." יצירות הסולו לפסנתר שלו כגון "ריקוד אנשי הפרא" המכונה גם "Danse Sauvage" (בערך 1913–14) ו-"Impressions of the Thames" (בערך 1913–14) היו חלוציות בשימוש המשולב בטון צפוף בהלחנה קלאסית, דבר שהנרי קאוול, שהיה צעיר מאורנשטיין בשלוש שנים, יעשה עוד יותר כדי לפופולריזציה שלו. בתיאורו של החוקר גורדון רומסון, "ריקוד אנשי הפרא" הוא "יצירה של קצב תוסס וסוער, המורכבת מאשכולות אקורדים צפופים... והדגשים אכזריים. מקצבים מורכבים ואקורדים מתנגשים ענקיים חוצים את כל טווח הפסנתר. זו נותרה יצירה לווירטואוז גדול המסוגל להקנות לה אנרגיה בוערת ופראית." אהרון קופלנד נזכר בהופעה של היצירה כרגע השנוי ביותר במחלוקת בשנות העשרה המאוחרות שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מוניטין של פוטוריסט ואולטרה-מודרניסט
בשנת 2002, מבקר של ה"ניו יורק טיימס" הכריז כי היא "נשארת מזעזעת." לדברי המבקר קייל גאן, "Impressions of the Thames", "אף שהיא דביסית בטקסטורות שלה, השתמשה באקורדים קוצניים יותר ממה שדביסי העז אי פעם, וגם באשכולות בטווח הגבוה ובדפיקות נמוכות שבישרו את שרלמיין פלסטין, ובכל זאת מודולו... בתחושת אחדות משכנעת." כדוגמה למה שאורנשטיין תיאר כ"מוזיקה מופשטת", הסונאטה לכינור ופסנתר (1915; לא 1913 כפי שלעיתים בטעות מצוין) הלכה רחוק עוד יותר; "עד הקצה", כפי שניסח זאת: "הייתי אומר שזה הביא את המוזיקה ממש עד הקצה. ... פשוט נסוגתי ואמרתי, 'מעבר לזה טמון תוהו ובוהו מוחלט.'" בשנת 1916, המבקר הרברט פ. פייזר
הכריז כי "העולם אכן נע בין העידן של בטהובן לזה של לאו אורנשטיין." באותו אביב, אורנשטיין נתן סדרה של רסיטלים בביתו של אחד מתומכיו בניו יורק; קונצרטים אלו היו תקדימים מכריעים עבור אגודות המלחינים שסביבן תפרח סצנת המוזיקה המודרנית בשנות ה-20. אורנשטיין גם נסע לניו אורלינס בשנת 1916, שם גילה את הג'אז. בשנה שלאחר מכן, המבקר ג'יימס הונקר כתב: "מעולם לא חשבתי שאזכה לשמוע את ארנולד שנברג נשמע מאולף, ובכל זאת הוא נשמע מאולף — כמעט מהוסס ומגמגם — אחרי אורנשטיין שהוא, באופן מודגש ביותר, מלחין הפוטוריזם האמיתי היחיד שחי."
בנוסף ל"פוטוריסט", אורנשטיין כונה לעיתים — יחד עם קאוול ואחרים במעגל שלהם — כ"אולטרה-מודרניסט". מאמר ב-Baltimore Evening Sun התייחס אליו כ"פסנתרן הבלתי מתפשר, שגרם לעולם המוזיקלי כולו להזדקף ושכנראה הוא הדמות המדוברת ביותר על במת הקונצרטים." ב-The Musical Quarterly הוא תואר כ"תופעה המוזיקלית הבולטת ביותר של זמננו." המלחין השוויצרי ארנסט בלוך הכריז עליו כ"מלחין היחיד באמריקה שמציג סימנים חיוביים של גאונות." עד 1918, אורנשטיין היה ידוע מספיק כדי שתתפרסם ביוגרפיה באורך מלא עליו. הספר, מאת פרדריק ה. מרטנס, מצביע לא רק על רמת תהילתו של אורנשטיין בגיל עשרים וארבע, אלא גם על השפעתו המפלגת על הסצנה התרבותית:
לאו אורנשטיין עבור רבים מייצג גאון מוזיקלי מרושע המשוטט מחוץ לגבולות האורתודוקסיה הטונאלית, בארץ הפקר מוזרה רדופה בצליל מעונה, ביללות של ייאוש פוטוריסטי, בצרחות קוביסטיות ובזעקות והתנגשויות פוסט-אימפרסיוניסטיות. הוא האנרכיסט הגדול, האייקונקלסט." קאוול, שפגש את אורנשטיין בזמן לימודיו בניו יורק, ירדוף אחרי סגנון רדיקלי דומה כחלק ממשימה אינטלקטואלית ותרבותית גדולה, שכללה גם כתיבה שאפתנית על תיאוריה מוזיקלית ופעילויות פרסום וקידום לתמיכה באוונגרד.
אורנשטיין, האייקונקלסט המוביל של המוזיקה הקלאסית האמריקאית, פעל לפי מוזה אידיוסיונקרטית הרבה יותר: "אני מונחה לחלוטין על ידי האינסטינקט המוזיקלי שלי לגבי מה שאני מרגיש שהוא בעל חשיבות או חסר חשיבות." עדות לכך היא העובדה שאפילו בשיא הידוע לשמצה האולטרה-מודרניסטי שלו, הוא גם כתב כמה יצירות ליריות וטונאליות, כמו הסונאטה הראשונה לצ'לו ופסנתר: "זה מעבר להבנתי." בפרשנות על היצירה לאחר מותו של אורנשטיין כ-75 שנים מאוחר יותר, כתב המבקר מרטין אנדרסון שהיא "מתחרה בזו של רחמנינוב במנגינות מרהיבות." לפני סוף העשור — כנראה ב-1918 או 1919 — הפיק אורנשטיין אחת מיצירותיו המובחנות ביותר הכוללת טונים צפופים, "התאבדות במטוס" (Suicide in an Airplane). הפרטיטורה שלה דורשת תבנית אוסטינאטו בבס במהירות גבוהה שנועדה לדמות את צליל המנועים וללכוד את תחושת הטיסה.
מעבר בשנות ה-20
היצירה שימשה השראה ל"סונאטת המטוס" (1923) של ג'ורג' אנתייל (George Antheil), ששיקף את השפעתו של אורנשטיין ביצירות אחרות כגון "Sonata Sauvage" (1923). בכתיבה בשנת 2000, הפסנתרן וההיסטוריון ג'וזף סמית' ציטט את "התאבדות במטוס" בין היצירות של אורנשטיין ש"ייצגו ואולי עדיין מייצגות את שיא האלימות הפסנתרנית." מעבר בשנות ה-20 אורנשטיין, שחוק, ויתר למעשה על קריירת ההופעות המפורסמת שלו בראשית שנות ה-20. "המוזיקה שלו נשכחה עד מהרה", כותב החוקר אריק לוי, מה שהותיר אותו "דמות שולית למעשה בחיי המוזיקה האמריקאיים." כפי שתואר על ידי ברוילס, "אורנשטיין פרש ברובו בזמן שארגוני המוזיקה החדשים של שנות ה-20 הופיעו. מוקדם מדי ועצמאי מדי, לאורנשטיין היה מעט רצון להשתתף בתנועה המודרניסטית בזמן שהיא תפסה תאוצה בארצות הברית...
נראה כי לא הטרידו אותו הפרסום או חסרונו. הוא הקשיב רק לקולו שלו." הסגנון ההלחנתי העיקרי של אורנשטיין השתנה גם הוא. כפי שתואר על ידי המבקר המאוחר גורדון רומסון, השפה המוזיקלית שלו ארגנה את עצמה למדרג נוצץ ומאיר בין פשטות לקשיחות. למנגינות יש גוון עברי, ואורנשטיין לא נרתע מהצבת מוזיקה דיסוננטית וטונאלית זו לצד זו. שינוי סגנון זה הוא רק אחד מכלי היצירה של אורנשטיין. חשוב מכך, ישנה ישירות של רגש שהופכת את המוזיקה למושכת באמת. יש לציין גם שהמוזיקה שלו כתובה באופן אידיאלי לפסנתר והיא בבירור יצירתו של פסנתרן אמן. טרנספורמציה זו תרמה לדעיכתו של אורנשטיין לאלמוניות. אלו אותם אלו שהעניק להם השראה דחו אותו כעת, באותה נחישות כמעט כמו המבקרים שהוא הזדעזע מהם עשור קודם לכן.
"הוא היה ילד הפוסטר של המודרניזם הרדיקלי לאורך שנות ה-1910, וכשנטש את הסגנון הזה עבור אחד אקספרסיבי יותר, האולטרה-מודרניסטים הגיבו כמו מאהב דחוי", על פי ברוילס. "אפילו קאוול, הידוע במזגו המקבל, לא יכול היה לסלוח לאורנשטיין." לאחר שנטש לא רק את במת הקונצרטים, אלא גם את ההכנסה הנלווית לכך, חתם אורנשטיין על חוזה בלעדי עם חברת Ampico להכנת רדידי פסנתר (piano rolls). הוא הכין מעל שני תריסרים של רדידים עבור Ampico, בעיקר של רפרטואר לא מודרניסטי; המלחינים שניגן בתדירות הגבוהה ביותר היו שופן, שומאן וליסט. שני רדידים הכילו יצירות משלו: "Berceuse" (ערש ערש) (בערך 1920–21) ו-"Prélude tragique" (1924). אורנשטיין מעולם לא הקליט, באף פורמט, אפילו דוגמה אחת ליצירותיו הפוטוריסטיות שהביאו לו תהילה.
הוראה ושנים מאוחרות
באמצע שנות ה-20, אורנשטיין עזב את ניו יורק כדי לקבל משרת הוראה באקדמיה למוזיקה של פילדלפיה, שמאוחר יותר הפכה לחלק מאוניברסיטת האמנויות. בתקופה זו, הוא כתב כמה מיצירותיו החשובות ביותר, כולל הקונצ'רטו לפסנתר, שהוזמן על ידי תזמורת פילדלפיה בשנת 1925. שנתיים לאחר מכן, הוא הפיק את החמישייה לפסנתר שלו. יצירה טונאלית אפית המסומנת בשימוש הרפתקני בדיסוננס וסידורים ריתמיים מורכבים, היא מוכרת כיצירת מופת של הז'אנר. חיים מאוחרים בראשית שנות ה-30, אורנשטיין נתן את הופעתו הציבורית האחרונה. כמה שנים לאחר מכן, הוא ואשתו — פאולין קוסיו מאלה-פרבוסט (Pauline Cosio Mallet-Prèvost) לשעבר (1892–1985), גם היא פסנתרנית — הקימו את בית הספר למוזיקה של אורנשטיין בפילדלפיה. בין הסטודנטים שם, ג'ון קולטריין וג'ימי סמית' ימשיכו לקריירות גדולות בג'אז. האורנשטיינים ניהלו ולימדו בבית הספר עד שנסגר עם פרישתם ב-1953.
גילוי מחדש ויצירות אחרונות
הם נעלמו למעשה מעיני הציבור עד אמצע שנות ה-70, אז אותרו על ידי היסטוריונית המוזיקה ויויאן פרליס: הזוג בילה את החורף בחניון קרוואנים בטקסס (היה להם גם בית בניו המפשייר). אורנשטיין המשיך להלחין מוזיקה; מצויד בזיכרון רב עוצמה, הוא לא היה חרוץ בכתיבת הכל ולא ביקש לפרסם זאת במשך עשורים. למרות שסגנונו התמתן מאוד מאז שנות ה-1910, הוא שמר על אופיו הייחודי, ועם גילויו מחדש הגיע פרץ חדש של פרודוקטיביות. בתיאורו של גאן, יצירות לפסנתר שהולחנו על ידי אורנשטיין בשנות השמונים לחייו, כגון "Solitude" ו-"Rendezvous at the Lake", הציגו מנגינות ש"קפצו דרך פיתולים מעוטרים אינסופיים שלא העלו בזיכרון אף מלחין אחר." כריכת הספר "Leo Ornstein: The Man, His Ideas, His Work" (1918), מאת פרדריק ה. מרטנס
יצירות אחרונות ומוות
בשנת 1988, אורנשטיין בן ה-92 כתב את הסונאטה השביעית שלו לפסנתר. עם יצירה זו הפך אורנשטיין, בכמה שנים, למלחין המבוגר ביותר שפרסם יצירות, עד אליוט קרטר, שאי פעם הפיק יצירה חדשה משמעותית. ב-23 בספטמבר 1990, בגיל 94, השלים אורנשטיין את יצירתו האחרונה, הסונאטה השמינית לפסנתר. שמות פרקי הסונאטה משקפים לא רק את חלוף זמן מרשים, אלא גם חוש הומור ורוח חוקרת שלא דעכו: I. "תמורות החיים ומעט סאטירה" / II. "טיול לעליית הגג — דמעה או שתיים על ילדות שחלפה לנצח" א. "החצוצרן" / ב. "קינה על צעצוע אבוד" / ג. "עריסה קטועה למחצה — שיר ערש" / ד. "סיבוב ראשון בקרוסלה וצלילי אורגן רחוב" / III.
"משמעת ואלתורים." בביקורת על בכורת היצירה בניו יורק, כתב המבקר אנתוני טומסיני, "בין הטירוף השואג של הפרק הראשון והשלישי, הפרק האמצעי הוא סוויטה של ארבע הגיגים מוזיקליים קצרים על מזכרות ילדות שהתגלו בעליית גג. למרות שאינו תואם לחלוטין, השינוי בטון הוא נועז והמוזיקה מפרקת הגנות. הקהל הקשיב ברטט, ואז פרץ במחיאות כפיים." ב-24 בפברואר 2002, אורנשטיין מת בגרין ביי, ויסקונסין. בגיל 106, הוא היה בין המלחינים בעלי תוחלת החיים הארוכה ביותר.