ג'ון וסלי

ג'ון וסלי

נצרות • פרוטסטנטיות

פורטל הנצרות- ו - ת - ע

ג'ון וסלי (John Wesley) (28 ביוני [לפי הלוח היוליאני 17 ביוני] 1703 – 2 במרץ 1791) היה איש דת, תאולוג ומטיף אנגלי שהיה מנהיג מרכזי בתנועת התעוררות בתוך כנסיית אנגליה, הידועה בשם מתודיזם. האגודות שייסד הפכו לצורה הדומיננטית של התנועה המתודיסטית העצמאית המתמשכת.

וסלי, שהתחנך בצ'רטרהאוס (Charterhouse) ובכרייסט צ'רץ' (Christ Church), אוקספורד, נבחר לחבר בקולג' לינקולן (Lincoln College), אוקספורד, בשנת 1726 והוסמך ככומר אנגליקני שנתיים לאחר מכן. באוקספורד, הוא עמד בראש ה"מועדון הקדוש" (Holy Club), אגודה שהוקמה למטרת לימוד וחתירה לחיים נוצריים אדוקים. לאחר שליחות לא מוצלחת של שנתיים בסוואנה, ג'ורג'יה, הוא חזר ללונדון והצטרף לאגודה דתית בהנהגת נוצרים מוראבים. ב-24 במאי 1738 הוא חווה את מה שזכה לכינוי "ההתנצרות האוונגליסטית" שלו. הוא עזב את המוראבים והחל בדרכו הדתית העצמאית.

צעד מרכזי בהתפתחות פועלו של וסלי היה מסעות נרחבים והטפה בחוץ, תוך אימוץ דוקטרינות ארמיניאניות. הוא נע ברחבי בריטניה הגדולה ואירלנד ועזר להקים ולארגן קבוצות נוצריות קטנות שפיתחו אחריות אישית אינטנסיבית, תלמידות והוראה דתית. הוא מינה מטיפים נודדים שלא הוסמכו—גברים ונשים כאחד—כדי לטפל בקבוצות אנשים אלו. תחת הנהגתו של וסלי, המתודיסטים הפכו למובילים בנושאים חברתיים רבים באותה תקופה, כולל ביטול העבדות ותמיכה במטיפות נשים.

אף שלא היה תאולוג שיטתי, וסלי התנגד לקלוויניזם ודגל במושג השלמות הנוצרית, שאותה ציין כסיבה לכך שחש כי אלוהים "הקים" את המתודיסטים. האוונגליזם שלו, המעוגן היטב בתאולוגיה סקרמנטלית, גרס כי לאמצעי החסד היה תפקיד בקידוש המאמין; עם זאת, הוא לימד כי באמצעות האמונה המאמין הופך לדמותו של ישו. הוא החזיק בדעה שבחיים אלו, נוצרים יכולים להגיע למצב שבו אהבת אלוהים "מולכת בלבם", מה שמעניק להם קדושה לא רק חיצונית אלא גם פנימית. תורתו של וסלי, הידועה כיום כתאולוגיה וסליאנית, ממשיכה להנחות את דוקטרינת הכנסיות המתודיסטיות. בשנותיו הראשונות, נאסר על וסלי להטיף בכנסיות קהילתיות רבות והמתודיסטים נרדפו; מאוחר יותר הוא זכה לכבוד רב, ולקראת סוף חייו תואר כ"אדם האהוב ביותר באנגליה".

חיים מוקדמים

ג'ון וסלי נולד ב-28 ביוני [לפי הלוח היוליאני 17 ביוני] 1703 באפוורת' (Epworth), 23 מיילים (37 ק"מ) צפון-מערבית ללינקולן. הוא היה הילד ה-15 של סמואל וסלי ואשתו סוזנה וסלי (לבית אנסלי). סמואל וסלי היה בוגר אוניברסיטת אוקספורד ומשורר, שמ-1696 כיהן ככומר של אפוורת'. הוא נישא לסוזנה, הילדה ה-25 של סמואל אנסלי, כומר מתנגד, בשנת 1689. בסופו של דבר, היא ילדה 19 ילדים, שמהם תשעה שרדו את גיל הינקות. היא וסמואל וסלי הפכו לחברים בכנסיית אנגליה בבגרותם.

אילן היוחסין של ג'ון וסלי ניתן לאיתור עד המאה ה-14 באנגליה. משפחת וסלי נחשבה למכובדת מאוד בדרום אנגליה. כמעט בכל דור היו אנשי דת בולטים וחוקרים מלומדים. סבם של ג'ון וצ'ארלס וסלי מצד אביהם היה ג'ון וסטלי (John Westley) (1636–1678), כומר אנגלי מתנגד, שהוסמך ב-1658 (שנת מותו של אוליבר קרומוול) בווייטצ'רץ' (Whitchurch), עיירת שוק קטנה בשרופשייר. באותה עת כבר הובס חבר העמים הבריטי, ועם השבת כס המלוכה וצורת הממשל הכנסייתית האפיסקופלית, נחשב וסטלי לאחד מהפוריטנים של קרומוול. בעקבות זאת הוא נעצר על ידי פקידי כנסיית המדינה ונלקח לכלא בבלנדפורד (Blandford). בשל אופיו החביב וטבעו העדין, עונשו הומתק והוא הורשה לחזור לקהילתו.

כמו במשפחות רבות בתקופה ההיא, הוריו של וסלי העניקו לילדיהם את חינוכם המוקדם. כל ילד, כולל הבנות, למד לקרוא ברגע שמלאו לו חמש שנים. הם נדרשו להיות בקיאים בלטינית וביוונית ולשנן חלקים גדולים מהברית החדשה בעל פה. סוזנה וסלי בחנה כל ילד לפני ארוחת הצהריים ולפני תפילות הערב. לילדים לא הורשה לאכול בין הארוחות והם רואיינו בנפרד על ידי אמם ערב אחד בכל שבוע למטרת הדרכה רוחנית אינטנסיבית. בשנת 1714, בגיל 11, נשלח וסלי לבית הספר צ'רטרהאוס (Charterhouse School) בלונדון (תחת הנהלתו של ג'ון קינג מ-1715), שם חי את החיים המלומדים, המתודיים ולפרקים דתיים שבהם חונך בביתו.

מלבד חינוכו הממושמע, שריפה בבית הכומר שהתרחשה ב-9 בפברואר 1709, כשוסלי היה בן חמש, הותירה בו רושם בל יימחה. זמן מה לאחר השעה 23:00, גג בית הכומר עלה באש. ניצוצות שנפלו על מיטות הילדים וקריאות "אש" מהרחוב העירו את בני משפחת וסלי שהצליחו להוציא את כל ילדיהם מהבית, מלבד ג'ון שנשאר לכוד בקומה העליונה. כשהמדרגות עלו באש והגג עמד לקרוס, וסלי הורם מחלון על ידי בן קהילה שעמד על כתפיו של אדם אחר. הצלה זו בילדותו הפכה מאוחר יותר לחלק מאגדת וסלי, המעידה על ייעודו המיוחד ופועלו יוצא הדופן. וסלי הושפע גם מדיווחים על רדיפת רוחות בבית הכומר באפוורת' בין 1716 ל-1717. משפחת וסלי דיווחה לעיתים קרובות על שמיעת רעשים ומדי פעם על ראיית התגלויות שהם האמינו כי נגרמו על ידי רוח רפאים בשם 'ג'פרי הזקן' (Old Jeffery).

השכלה

ביוני 1720, נכנס וסלי לכרייסט צ'רץ' (Christ Church), אוקספורד. לאחר שסיים את לימודיו ב-1724, נשאר וסלי בכרייסט צ'רץ' כדי ללמוד לתואר שני.

הוא הוסמך כדיאקון ב-19 בספטמבר 1725 – הסמכה לכמורה הייתה צעד הכרחי כדי להפוך לחבר ומרצה באוניברסיטה. ב-17 במרץ 1726 נבחר וסלי פה אחד לחבר בקולג' לינקולן (Lincoln College), אוקספורד; הדבר העניק לו זכות לחדר בקולג' ושכר קבוע. תוך כדי המשך לימודיו, הוא לימד יוונית ופילוסופיה, הרצה על הברית החדשה והנחה ויכוחים יומיים באוניברסיטה. עם זאת, קריאה לשירות דתי התערבה בקריירה האקדמית שלו. באוגוסט 1727, לאחר השלמת התואר השני, חזר וסלי לאפוורת'. אביו ביקש את עזרתו בשרות הקהילה השכנה ורוט (Wroot). לאחר שהוסמך לכומר ב-22 בספטמבר 1728, שירת וסלי כעוזר כומר קהילתי במשך שנתיים.

בשנת הסמכתו קרא את תומאס א-קמפיס (Thomas à Kempis) וג'רמי טיילור (Jeremy Taylor), הראה עניין במיסטיקה והחל לחפש את האמיתות הדתיות שעמדו בבסיס ההתעוררות הגדולה של המאה ה-18. קריאת הספר "שלמות נוצרית" (Christian Perfection) ו"קריאה רצינית לחיים דתיים וקדושים" (A Serious Call to a Devout and Holy Life) של ויליאם לו (William Law) העניקה לו, לדבריו, תפיסה נשגבת יותר של חוק האלוהים; הוא החליט לשמור עליו, פנימית וחיצונית, בצורה מקודשת ככל האפשר, מתוך אמונה שבציות ימצא ישועה. הוא ניהל חיים מתודיים וסגפניים בקפדנות, למד את כתבי הקודש וביצע את חובותיו הדתיות בחריצות, תוך שהוא מונע מעצמו מותרות כדי שיהיה לו כסף לתת כצדקה. הוא החל לשאוף לקדושת הלב והחיים.

וסלי חזר לאוקספורד בנובמבר 1729 לבקשת הרקטור של קולג' לינקולן וכדי לשמור על מעמדו כחבר זוטר.

המועדון הקדוש

במהלך היעדרותו של וסלי מאוקספורד, אחיו הצעיר צ'ארלס (1707–1788) נרשם ללימודים בכרייסט צ'רץ'; יחד עם שני סטודנטים נוספים, הוא הקים מועדון קטן למטרת לימוד וחתירה לחיים נוצריים אדוקים. עם שובו של וסלי, הוא הפך למנהיג הקבוצה, שמספר חבריה גדל במידת מה ומחויבותה גברה מאוד. הקבוצה נפגשה מדי יום משש עד תשע לתפילה, שירת תהילים וקריאת הברית החדשה ביוונית. הם התפללו בכל שעה שהיו ערים בה במשך מספר דקות, ובכל יום הקדישו זמן למידה מיוחדת. בעוד שהנוהג הכנסייתי המקובל היה הגעה לכנסייה רק שלוש פעמים בשנה, הם נטלו את סעודת האדון בכל יום ראשון. הם צמו בימי רביעי ושישי עד שעות אחר הצהריים (15:00), כמקובל בכנסייה העתיקה. בשנת 1730 החלה הקבוצה במנהג של ביקור אסירים בבתי כלא. הגברים הטיפו, חינכו, שחררו חייבים מהכלא במידת האפשר וטיפלו בחולים.

בהינתן השפל הרוחני באוקספורד באותה תקופה, קבוצתו של וסלי עוררה תגובה שלילית. הם נחשבו ל"מתלהבים" דתיים, שבקשר של אותה תקופה משמעותם הייתה קנאים דתיים. חריפי הלשון של האוניברסיטה כינו אותם "המועדון הקדוש" (Holy Club), תואר ללעג. זרמי ההתנגדות הפכו למהומה בעקבות התמוטטות נפשית ומותו של חבר הקבוצה, ויליאם מורגן. בתגובה להאשמה ש"צום קפדני" האיץ את מותו, ציין וסלי שמורגן הפסיק לצום שנה וחצי לפני כן. באותו מכתב, שהופץ ברבים, התייחס וסלי לשם "מתודיסט", שבו "כמה משכנינו שמחים להחמיא לנו". שם זה שימש מחבר אנונימי בחוברת שפורסמה (1732) המתארת את וסלי וקבוצתו, "המתודיסטים של אוקספורד". שירות זה, עם זאת, לא היה חף ממחלוקת. המועדון הקדוש דאג ותמך בתומאס בלייר (Thomas Blair), שנמצא אשם בסדום ב-1732. בלייר היה ידוע לשמצה בקרב אנשי העיירה וחבריו האסירים, ווסלי המשיך לתמוך בו.

למרות כל אדיקותו החיצונית, וסלי ביקש לטפח את קדושתו הפנימית או לפחות את כנותו כעדות להיותו נוצרי אמיתי. רשימת "שאלות כלליות" שפיתח ב-1730 התפתחה לרשת מורכבת עד 1734, שבה תיעד את פעילויותיו היומיות שעה אחר שעה, החלטות שהפר או קיים, ודירג את "מצב הרוח של המסירות" השעתי שלו בסולם של 1 עד 9. וסלי ראה גם בבוז שבו החזיקו הוא וקבוצתו סימן לנוצרי אמיתי. כפי שניסח זאת במכתב לאביו: "עד שהוא יבוזה כך, אין אדם במצב של ישועה".

המסע לסוואנה, ג'ורג'יה

ב-14 באוקטובר 1735 הפליגו וסלי ואחיו צ'ארלס על הספינה "סימונדס" (The Simmonds) מגרייבסנד (Gravesend) שבקנט לסוואנה (Savannah) שבפרובינציית ג'ורג'יה במושבות האמריקאיות, לבקשתו של ג'יימס אוגלתורפ (James Oglethorpe), שייסד את המושבה ב-1733 מטעם הנאמנים להקמת מושבת ג'ורג'יה באמריקה. אוגלתורפ רצה שוסלי יהיה הכומר של קהילת סוואנה שהוקמה זה עתה, עיירה חדשה שתוכננה בהתאם ל"תוכנית אוגלתורפ" המפורסמת.

במהלך המסע למושבות באו האחים וסלי לראשונה במגע עם מתיישבים מוראבים. וסלי הושפע עמוקות מאמונתם ומהרוחניות שלהם המושרשת בפיאטיזם. בשלב מסוים במסע, פרצה סערה ששברה את התורן של הספינה. בזמן שהאנגלים נתקפו פאניקה, המוראבים שרו המנונים והתפללו בשלווה. חוויה זו הובילה את וסלי להאמין שלמוראבים יש כוח פנימי שחסר לו. הדת האישית העמוקה שתרגלו המוראבים הפיאטיסטים השפיעה רבות על וסלי ובאה לידי ביטוי בתאולוגיה המתודיסטית שלו.

וסלי הגיע למושבה בפברואר 1736 וחי שנה בבית הכומר שעמד באתר שבו נמצא כיום בית אוליבר סטרג'ס. הוא ניגש למשימת ג'ורג'יה כאיש כנסייה גבוהה (High Churchman), וראה בכך הזדמנות להחיות את "הנצרות הקדומה" בסביבה פרימיטיבית. אף שמטרתו העיקרית הייתה לבשר לאינדיאנים, המחסור בכמרים במושבה הגביל במידה רבה את שירותו למתיישבים אירופאים בסוואנה והוא הוחלף על ידי ויליאם נוריס. בעוד ששירותו נשפט לעיתים קרובות ככישלון בהשוואה להצלחתו המאוחרת כמנהיג בהתעוררות האוונגליסטית, וסלי אסף סביבו קבוצה של נוצרים מסורים, שנפגשו במספר אגודות דתיות קטנות. במקביל, הנוכחות בסעודת האדון גדלה במהלך קרוב לשנתיים שבהן שירת ככומר של כנסיית כרייסט צ'רץ'.

עם זאת, שירות הכנסייה הגבוהה של וסלי היה שנוי במחלוקת בקרב המתיישבים והסתיים באכזבה לאחר שוסלי התאהב בצעירה בשם סופיה (או סופי) הופקי (Sophia Hopkey). הוא היסס להינשא לה מכיוון שחש שהעדיפות הראשונה שלו בג'ורג'יה היא להיות מיסיונר לאינדיאנים, והוא התעניין בנוהג של פרישות כוהנית בנצרות הקדומה. בעקבות נישואיה לוויליאם ויליאמסון, האמין וסלי שהלהט של סופיה לתרגול האמונה הנוצרית דעך. ביישום קפדני של הכללים בספר התפילה המשותף (Book of Common Prayer), מנע ממנה וסלי את סעודת האדון לאחר שלא הודיעה לו מראש על כוונתה ליטול אותה. כתוצאה מכך נפתחו נגדו הליכים משפטיים שבהם לא נראה פתרון ברור. ב-22 בדצמבר 1737 נמלט וסלי מהמושבה וחזר לאנגליה.

אחד ההישגים המשמעותיים ביותר של משימת וסלי בג'ורג'יה היה פרסום ה"אוסף של תהילים והמנונים" (Collection of Psalms and Hymns). האוסף היה ספר המזמורים האנגליקני הראשון שפורסם באמריקה, והראשון מבין ספרי מזמורים רבים שפרסם וסלי. הוא כלל חמישה המנונים שתרגם מגרמנית.

"חוויית אלדרסגייט" של וסלי

כתוצאה מחוויותיו בג'ורג'יה, וסלי נכנס לדיכאון. בזמן שהיה בהפלגה הביתה לאנגליה, הייתה לו הזדמנות לחשוב על אמונתו הדתית. הוא מצא שאף שהתחייב ללכת בדרכי ישו, הוא לא היה מרוצה מהיציבות הרוחנית שלו והרגיש לא מספיק כשיר להטיף, במיוחד לאחר שחזה בדרך הביטחון שבה המוראבים הטיפו את אמונתם. גם הוא וגם צ'ארלס קיבלו ייעוץ מהכומר המוראבי פיטר בוהלר (Peter Boehler), שהיה באנגליה זמנית בזמן שהמתין לאישור לעזוב לג'ורג'יה בעצמו. בוהלר עודד את וסלי "להטיף אמונה עד שתהיה לך".

"חוויית אלדרסגייט" המפורסמת של וסלי ב-24 במאי 1738, באספה מוראבית ברחוב אלדרסגייט (Aldersgate Street) בלונדון, שבה שמע קריאה של הקדמת מרטין לותר לאיגרת אל הרומים, חוללה מהפכה באופי ובשיטת שירותו. בשבוע הקודם הוא התרשם מאוד מהדרשה של ג'ון היילין (John Heylyn), שאותו סייע בשירות בכנסיית סנט מרי לה סטרנד. מוקדם יותר באותו יום, הוא שמע את המקהלה בקתדרלת סנט פול שרה את תהילים ק"ל, שבה המשורר קורא לאלוהים "ממעמקים".

אך וסלי היה עדיין מדוכא כשהשתתף בטקס בערב ה-24 במאי. וסלי תיאר את חוויית אלדרסגייט שלו ביומנו:

> "בערב הלכתי בחוסר רצון מוחלט לאגודה ברחוב אלדרסגייט, שם מישהו קרא את ההקדמה של לותר לאיגרת אל הרומים. כשלושת רבעי השעה לפני תשע, בזמן שתיאר את השינוי שאלוהים מחולל בלב באמצעות האמונה בישו, הרגשתי שלבי מתחמם בצורה מוזרה. הרגשתי שאני אכן בוטח בישו, בישו לבדו לישועה, וניתנה לי הבטחה שהוא נשא את חטאי, אפילו את שלי, והציל אותי מחוק החטא והמוות."

כמה שבועות לאחר מכן, וסלי הטיף דרשה על דוקטרינת הישועה האישית באמצעות האמונה, ולאחריה דרשה נוספת, על חסדו של אלוהים "חופשי בכול, וחופשי לכול". דניאל ל. ברנט, המתייחס לרגע זה כצומת דרכים, כותב: "המשמעות של חוויית אלדרסגייט של וסלי היא מונומנטלית... בלעדיה, השמות וסלי ומתודיזם כנראה לא היו יותר מאשר הערות שוליים עלומות בדפי ההיסטוריה של הכנסייה". ברנט מתאר אירוע זה כ"התנצרות האוונגליסטית" של וסלי. ה-24 במאי מונצח בכנסיות המתודיסטיות כיום אלדרסגייט.

אחרי אלדרסגייט: עבודה עם המוראבים

וסלי חבר לאגודה המוראבית ב-Fetter Lane. באוגוסט 1738 נסע וסלי לגרמניה, במיוחד כדי לראות את הרנהוט (Herrnhut) בסקסוניה, שכן רצה ללמוד במטה המוראבי שם. בשובו לאנגליה, ניסח וסלי חוקים ל"להקות" שאליהן חולקה אגודת Fetter Lane ופרסם אוסף המנונים עבורם. הוא נפגש לעיתים קרובות עם אגודה זו ואחרות בלונדון אך לא הטיף לעיתים קרובות ב-1738, מכיוון שרוב כנסיות הקהילה היו סגורות בפניו.

חברו של וסלי מאוקספורד, המטיף ג'ורג' וייטפילד (George Whitefield), גם הוא גורש מהכנסיות של בריסטול עם שובו מאמריקה. כשוסלי הגיע לבריסטול, העיר שגשגה עם פיתוח תעשייתי ומסחרי חדש. בגלל זה היו מהומות חברתיות ובעיות דתיות. כחמישית מהאוכלוסייה היו מתנגדים (Dissenters), בעוד שרבים מהאנגליקנים החזיקו בהתלהבות דתית שהפכה אותם קשובים למסר ולגישה של וסלי. בביקורו בכפר השכן קינגסווד (Kingswood), בפברואר 1739, הטיף וייטפילד באוויר הפתוח לחברה של כורים. וסלי היסס לקבל את קריאתו של וייטפילד להעתיק את הצעד הנועז הזה. לאחר שהתגבר על עכבותיו, הטיף בפעם הראשונה בהזמנת וייטפילד דרשה באוויר הפתוח, במפעל לבנים, ליד סנט פיליפס מארש, ב-2 באפריל 1739. וסלי כתב:

> כמעט לא יכולתי להשלים עם הדרך המוזרה הזו של הטפה בשדות, שבה הוא [וייטפילד] הציב לי דוגמה ביום ראשון; לאחר שהייתי כל חיי עד לאחרונה דבק בכל נקודה הקשורה להגינות וסדר, שהייתי חושב שהצלת נשמות היא כמעט חטא אם לא הייתה נעשית בכנסייה.

וסלי לא היה מרוצה מהרעיון של הטפה בשדות מכיוון שהוא האמין שליטורגיה האנגליקנית יש הרבה מה להציע. מוקדם יותר בחייו הוא היה חושב ששיטה כזו של הצלת נשמות היא "כמעט חטא". הוא הכיר בכך שהשירותים באוויר הפתוח הצליחו להגיע לגברים ונשים שלא היו נכנסים לרוב הכנסיות. מאז הוא ניצל את ההזדמנויות להטיף בכל מקום שבו ניתן היה לאסוף קהל, יותר מפעם אחת השתמש במצבת קברו של אביו באפוורת' כדוכן הטפה. וסלי הטיף כדי ליצור חרטה, התפלל להמרה, התמודד עם התנהגות היסטרית והטיף בפני אלפי אנשים דרך הטפה בשדות. וסלי המשיך בכך במשך חמישים שנה – נכנס לכנסיות כשהוזמן, ועמד בשדות, באולמות, בבקתות ובקפלות כשהכנסיות לא קיבלו אותו.

בסוף 1739 נפרד וסלי מהמוראבים בלונדון. וסלי עזר להם לארגן את אגודת Fetter Lane, ואלו שהומרו על ידי הטפתו וזו של אחיו ושל וייטפילד הפכו לחברים בלהקות שלהם. אך הוא האמין שהם נפלו לכפירה על ידי תמיכה בשקטנות (Quietism), ולכן החליט לארגן את חסידיו לאגודה נפרדת. "כך," כתב, "ללא תוכנית מוקדמת, החלה האגודה המתודיסטית באנגליה." עד מהרה הוא הקים אגודות דומות בבריסטול ובקינגסווד, ווסלי וחבריו עשו ממירים בכל מקום שאליו הלכו.

רדיפות והטפת הדיוטות

מ-1739 ואילך, וסלי והמתודיסטים נרדפו על ידי אנשי דת ושופטים דתיים מסיבות שונות. אף שוסלי הוסמך ככומר אנגליקני, מנהיגים מתודיסטים רבים אחרים לא קיבלו הסמכה. ומצידו, וסלי הפר תקנות רבות של כנסיית אנגליה בנוגע לגבולות קהילתיים ומי מוסמך להטיף. זה נתפס כאיום חברתי שהתעלם ממוסדות. אנשי דת תקפו אותם בדרשות ובכתב, ולעיתים המונים תקפו אותם. וסלי וחסידיו המשיכו לעבוד בקרב המוזנחים והנזקקים. הם הוקעו כמפיצי דוקטרינות מוזרות, מעוררי מהומות דתיות; כקנאים עיוורים, המוליכים אנשים שולל, מתיימרים להעניק מתנות מופלאות, תוקפים את אנשי הדת של כנסיית אנגליה ומנסים להקים מחדש את הקתוליות.

וסלי חש שהכנסייה נכשלה בקריאת חוטאים לחרטה, שרבים מאנשי הדת היו מושחתים, ושאנשים אובדים בחטאיהם. הוא האמין שהוא הוסמך על ידי אלוהים להביא להתעוררות בכנסייה, ושום התנגדות, רדיפה או מכשולים לא יכלו לגבור על הדחיפות והסמכות האלוהית של שליחות זו. הדעות הקדומות של הכשרתו כאיש כנסייה גבוהה, מושגיו הנוקשים לגבי השיטות והכללים של פולחן ציבורי, תפיסותיו לגבי רצף שליחים והסמכויות של הכומר, אפילו האמונות היקרות לו ביותר, לא הורשו לעמוד בדרכו.

כשראה שהוא ומעט אנשי הדת המשתפים פעולה איתו לא יכלו לעשות את העבודה שהיה צריך לעשות, הובל וסלי, כבר ב-1739, לאשר מטיפים מקומיים (הדיוטות). הוא העריך ואישר גברים שלא הוסמכו על ידי הכנסייה האנגליקנית להטיף ולעשות עבודה פסטורלית. הרחבה זו של מטיפי הדיוטות הייתה אחד המפתחות לצמיחת המתודיזם.

קפלות וארגונים

ככל שהאגודות שלו נזקקו למקומות פולחן, החל וסלי לספק קפלות, תחילה בבריסטול בחדר החדש (New Room), אחר כך בלונדון (תחילה ה-Foundery ואחר כך הקפלה של וסלי) ובמקומות אחרים. ה-Foundery הייתה קפלה מוקדמת ששימשה את וסלי. המיקום של ה-Foundery מוצג במפה מהמאה ה-18, שבה היא שוכנת בין רחוב טברנאקל לרחוב וורשיפ באזור מורפילדס בלונדון. כשבני וסלי איתרו את המבנה בראש גבעת וינדמיל, מצפון לשדות פינסבורי, המבנה שבעבר יצק תותחי פליז ומרגמות עבור ה-Royal Ordnance עמד ריק במשך 23 שנים; הוא ננטש בגלל פיצוץ ב-10 במאי 1716.

הקפלה בבריסטול (שנבנתה ב-1739) הייתה בהתחלה בידי נאמנים. נחתם חוב גדול, וחבריו של וסלי דחקו בו להחזיק אותה בשליטתו שלו, לכן שטר הקניין בוטל והוא הפך לנאמן היחיד. בעקבות תקדים זה, כל הקפלות המתודיסטיות הופקדו בנאמנות אצלו עד שבאמצעות "שטר הצהרה", כל האינטרסים שלו בהן הועברו לגוף של מטיפים שנקרא "מאה החוקיים" (Legal Hundred).

כאשר התעורר חוסר סדר בקרב כמה מחברי האגודות, אימץ וסלי מתן כרטיסים לחברים, עם שמותיהם כתובים בכתב ידו. אלו חודשו כל שלושה חודשים. אלו שנחשבו לא ראויים לא קיבלו כרטיסים חדשים ונשרו מהאגודה ללא הפרעה. הכרטיסים נחשבו כמכתבי המלצה.

כשהחוב על קפלה הפך לנטל, הוצע שאחד מכל 12 חברים יגבה תרומות בקביעות מ-11 שהוקצו לו. מתוך זה צמחה מערכת המפגשים הכיתתיים המתודיסטיים ב-1742. כדי להרחיק את המופרעים מהאגודות, הקים וסלי מערכת ניסיונית. הוא נטל על עצמו לבקר כל אגודה בקביעות במה שהפך לביקור הרבעוני, או ועידה. ככל שמספר האגודות גדל, וסלי לא יכול היה לשמור על קשר אישי, לכן ב-1743 הוא ניסח סדרה של "כללים כלליים" עבור ה"אגודות המאוחדות". אלו היו הגרעין של המשמעת המתודיסטית, שעדיין מהווה את הבסיס למתודיזם המודרני.

וסלי הניח את היסודות למה שמהווה כיום את ארגון הכנסייה המתודיסטית. עם הזמן, דפוס משתנה של אגודות, מעגלים, מפגשים רבעוניים, ועידות שנתיות, כיתות, להקות ואגודות נבחרות לבש צורה. ברמה המקומית, היו אגודות רבות בגדלים שונים שקובצו למעגלים שאליהם מונו מטיפים נודדים לתקופות של שנתיים. פקידי מעגל נפגשו מדי רבעון תחת מטיף נודד בכיר או "עוזר". ועידות עם וסלי, מטיפים נודדים ואחרים כונסו מדי שנה למטרת תיאום דוקטרינה ומשמעת לכל הקשר. כיתות של כתריסר חברי אגודה תחת מנהיג נפגשו מדי שבוע לאחווה והדרכה רוחנית. בשנים הראשונות היו "להקות" של בעלי כישרון רוחני שחתרו במודע לשלמות. אלו שנחשבו כמי שהשיגו אותה קובצו באגודות או להקות נבחרות. ב-1744 היו 77 חברים כאלה. הייתה גם קטגוריה של חוזרים בתשובה שהורכבה מנפילים.

ככל שמספר המטיפים ובתי ההטפה גדל, היה צורך לדון בעניינים דוקטרינריים ומנהליים; לכן ג'ון וצ'ארלס וסלי, יחד עם ארבעה אנשי דת נוספים וארבעה מטיפי הדיוטות, נפגשו להתייעצות בלונדון ב-1744. זו הייתה הועידה המתודיסטית הראשונה; לאחר מכן, הועידה (עם וסלי כנשיא שלה) הפכה לגוף השליט של התנועה המתודיסטית. שנתיים לאחר מכן, כדי לעזור למטיפים לעבוד בצורה שיטתית יותר ולאגודות לקבל שירותים באופן קבוע יותר, מינה וסלי "עוזרים" למעגלים מוגדרים. כל מעגל כלל לפחות 30 מינויים בחודש. מתוך אמונה שהיעילות של המטיף מקודמת על ידי העברתו ממעגל אחד למשנהו בכל שנה או שנתיים, הקים וסלי את ה"נודדות" (itinerancy) והתעקש שהמטיפים שלו יצייתו לכלליה.

לג'ון וסלי היו קשרים חזקים עם צפון-מערב אנגליה, בביקור במנצ'סטר לפחות 15 פעמים בין 1733 ל-1790. ב-1733 וב-1738 הטיף בכנסיית סנט אן ובקפלת סלפורד, שם פגש את חברו ג'ון קלייטון. ב-1781 פתח וסלי את הקפלה ברחוב אולדהאם – חלק מהמיסיון המתודיסטי של מנצ'סטר וסלפורד, כיום אתר האולם המרכזי המתודיסטי של מנצ'סטר.

וסלי נסע לאירלנד בפעם הראשונה ב-1747 והמשיך עד 1789. הוא דחה את הכנסייה הקתולית, ולכן פעל להמרת אנשי אירלנד למתודיזם. בסך הכל, המספרים גדלו ליותר מ-15,000 עד 1795.

בעקבות מחלה ב-1748, טופל וסלי על ידי מנהיגת כיתה ועקרת בית, גרייס מארי (Grace Murray), בבית יתומים בניוקאסל. מוקסם מגרייס, הוא הזמין אותה לנסוע איתו לאירלנד ב-1749, שם האמין שהם מאורסים אף על פי שמעולם לא נישאו. הוצע כי אחיו צ'ארלס וסלי התנגד לאירוסין, אם כי הדבר שנוי במחלוקת. לאחר מכן, גרייס נישאה לג'ון בנט, מטיף.

הסמכת כמרים

ככל שהאגודות התרבו, הן אימצו את האלמנטים של מערכת כנסייתית. הפער בין וסלי לכנסיית אנגליה גדל. שאלת הפיצול מכנסיית אנגליה הועלתה על ידי כמה מהמטיפים והאגודות שלו, אך נתקלה בהתנגדות עזה ביותר מצד אחיו צ'ארלס. וסלי סירב לעזוב את כנסיית אנגליה, מתוך אמונה שהאנגליקניזם היא "עם כל מומיה, [...] קרובה יותר לתוכניות המקראיות מכל אחרת באירופה". ב-1745 כתב וסלי שהוא יעשה כל ויתור שמצפונו מאפשר, כדי לחיות בשלום עם אנשי הדת. הוא לא יכול היה לוותר על הדוקטרינה של ישועה פנימית ונוכחת באמצעות האמונה עצמה; הוא לא יפסיק להטיף, לא יפזר את האגודות, ולא יסיים את ההטפה על ידי חברים הדיוטות. באותה שנה, בהתכתבות עם חבר, כתב שהוא מאמין שזה לא נכון לנהל סקרמנטים מבלי להיות מוסמך על ידי בישוף.

כאשר, ב-1746, קרא וסלי את התיאור של לורד קינג על הכנסייה הקדומה, הוא השתכנע שרצף שליחים יכול לעבור לא רק דרך בישופים, אלא גם דרך פרסביטרים (כמרים). הוא כתב שהוא "אפיסקופוס (episkopos) מקראי לא פחות מהרבה גברים באנגליה". אף שהאמין ברצף שליחים, הוא גם כינה פעם את הרעיון של רצף בלתי מופרע "אגדה".

הספר "אירניקון" (Irenicon) של אדוארד סטילינגפליט הוביל אותו להחליט שהסמכה (והסמכה לכמורה) יכולה להיות תקפה כאשר היא מבוצעת על ידי פרסביטר ולא על ידי בישוף. עם זאת, יש הסבורים שוסלי הוסמך בחשאי לבישוף ב-1763 על ידי ארסמוס מארקדיה, ושוסלי לא יכול היה להכריז בפומבי על הסמכתו האפיסקופלית מבלי להסתכן בעונש של חוק ה-Præmunire.

ב-1784, הוא האמין שהוא לא יכול לחכות יותר לבישוף של לונדון שיסמיך מישהו עבור המתודיסטים האמריקאים, שהיו ללא סקרמנטים לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית. כנסיית אנגליה בוטלה בארצות הברית, שם הייתה כנסיית המדינה ברוב המושבות הדרומיות. כנסיית אנגליה טרם מינתה בישוף של ארצות הברית למה שיהפוך לכנסייה האפיסקופלית הפרוטסטנטית באמריקה. וסלי הסמיך את תומאס קוק (Thomas Coke) כמפקח על המתודיסטים בארצות הברית על ידי הטלת ידיים, אף שקוק כבר היה כומר בכנסיית אנגליה. הוא גם הסמיך את ריצ'רד ווטקואט (Richard Whatcoat) ותומאס וייסי (Thomas Vasey) כפרסביטרים; ווטקואט ווייסי הפליגו לאמריקה עם קוק. וסלי התכוון שקוק ופרנסיס אסבורי (Francis Asbury) (שאותו הסמיך קוק כמפקח לפי הנחיית וסלי) יסמיכו אחרים בכנסייה המתודיסטית האפיסקופלית שהוקמה לאחרונה בארצות הברית. ב-1787 שכנעו קוק ואסבורי את המתודיסטים האמריקאים להתייחס אליהם כבישופים ולא כמפקחים, תוך דחיית התנגדויותיו של וסלי.

אחיו, צ'ארלס, נבהל מההסמכות ומגישתו המתפתחת של וסלי לעניין. הוא התחנן בפני וסלי לעצור לפני ש"שבר לגמרי את הגשר" ולא להמריץ את רגעיו האחרונים [של צ'ארלס] על פני האדמה, או "להשאיר כתם בל יימחה על זכרוננו". וסלי השיב שהוא לא נפרד מהכנסייה, וגם לא התכוון לכך, אך הוא חייב ויציל כמה שיותר נשמות בזמן שהוא חי, "מבלי לדאוג לגבי מה שעשוי לקרות כשמות". אף שוסלי שמח שהמתודיסטים באמריקה חופשיים, הוא יעץ לחסידיו האנגלים להישאר בכנסייה הממוסדת.

דוקטרינות, תאולוגיה והסברה

### מתודולוגיה תאולוגית

חוקר וסלי מהמאה ה-20 אלברט אאוטלר (Albert Outler) טען במבוא למאמר מ-1985, "המרובע הוסליאני – בג'ון וסלי" שוסלי פיתח את התאולוגיה שלו באמצעות שיטה שאאוטלר כינה המרובע הוסליאני. בשיטה זו, האמין וסלי שהליבה החיה של הנצרות כלולה בכתבי הקודש (התנ"ך), ושהיא המקור היסודי היחיד לפיתוח תאולוגי. מרכזיותם של כתבי הקודש הייתה כל כך חשובה עבור וסלי שהוא כינה את עצמו "איש של ספר אחד", אף שהיה קורא מושבע לזמנו. עם זאת, הוא האמין שהדוקטרינה חייבת לעלות בקנה אחד עם המסורת הנוצרית האורתודוקסית. לכן, המסורת נחשבה להיבט השני של המרובע. וסלי טען שחלק מהשיטה התאולוגית יכלול אמונה חווייתית. במילים אחרות, האמת תתעורר בחוויה האישית של נוצרים (בסך הכל, לא בנפרד), אם היא הייתה באמת אמת. וכל דוקטרינה חייבת להיות מסוגלת להגנה רציונלית. הוא לא הפריד בין אמונה לתבונה. מסורת, חוויה ותבונה, לעומת זאת, היו כפופות תמיד לכתבי הקודש, טען וסלי, כי רק שם נחשף דבר האלוהים "ככל שזה הכרחי לישועתנו".

הדוקטרינות שוסלי הדגיש בדרשותיו ובכתביו הן חסד מקדים (prevenient grace), ישועה אישית נוכחת באמצעות האמונה, עדות הרוח וקידוש מלא.

### עדות הרוח

וסלי הגדיר את עדות הרוח כ"רושם פנימי על נשמת המאמינים, שבאמצעותו רוח אלוהים מעידה ישירות לרוחם שהם ילדי אלוהים". הוא ירש דוקטרינה זו מהרפורמטורים הפרוטסטנטים מרטין לותר וז'אן קלווין. דוקטרינה זו הייתה קשורה קשר הדוק לאמונתו שישועה חייבת להיות "אישית". לדעתו, אדם חייב בסופו של דבר להאמין בבשורה הטובה בעצמו; אף אחד לא יכול להיות בקשר עם אלוהים עבור אחר.

### קידוש מלא

קידוש מלא, הוא תיאר ב-1790, כ"פיקדון הגדול שאלוהים הפקיד בידי האנשים הנקראים 'מתודיסטים'" ושהפצת דוקטרינה זו הייתה הסיבה שהוא הביא את המתודיסטים לקיום. וסלי לימד שקידוש מלא ניתן להשגה לאחר הצדקה על ידי אמונה, בין הצדקה למוות. וסלי הגדיר זאת כ:

> "אותו מצב של נשמה ש, בכתבי הקודש, מכונה קדושה; אשר מרמז ישירות על הטיהור מחטא, 'מכל טומאת בשר ורוח;' וכתוצאה מכך, ההתעטפות באותן סגולות שהיו בישו המשיח; להיות 'מחודש בצלם מוחנו', כדי להיות 'מושלמים כפי שאבינו שבשמיים מושלם'."

המונח "שלמות ללא חטא" היה מונח שוסלי נמנע מלהשתמש בו "בגלל העמימות שלו", במקום זאת, הוא טען שנוצרי יכול להפוך "מושלם באהבה". (וסלי למד נצרות אורתודוקסית ואימץ במיוחד את דוקטרינת התאוסה). אהבה זו תהיה, קודם כל, שהמניעים של מאמין, במקום להיות מרוכזים בעצמם, יונחו על ידי הרצון העמוק לרצות את אלוהים. אדם יוכל להימנע מלבצע את מה שוסלי כינה "חטא שנקרא כך בצדק". בכך הוא התכוון להפרה מודעת או מכוונת של רצון אלוהים או חוקיו.

שנית, להיות מושלם באהבה פירושו, עבור וסלי, שנוצרי יכול לחיות עם התחשבות מנחה ראשונית לאחרים ולרווחתם. הוא ביסס זאת על הציטוט של ישו שהמצווה הגדולה השנייה היא "לאהוב את רעך כמוך". לדעת וסלי, אוריינטציה זו תגרום לאדם להימנע מכל מספר של חטאים נגד רעהו. אהבה זו, בתוספת האהבה לאלוהים שיכולה להיות המוקד המרכזי של אמונתו של אדם, תהיה מה שוסלי התייחס אליו כ"מילוי חוק המשיח". הוא תיאר שלמות כברכה שנייה וחוויית קידוש מיידית; הוא טען שאנשים יכולים לקבל את ההבטחה לקידוש המלא שלהם דרך עדות רוח הקודש. וסלי אסף ופרסם עדויות כאלה.

### תמיכה בארמיניאניזם

וסלי נכנס למחלוקות כשניסה להרחיב את הפרקטיקה הכנסייתית, כשהבולטת שבהן הייתה הסכסוך שלו עם הקלוויניזם. אביו היה מהאסכולה הארמיניאנית בכנסייה. וסלי הגיע למסקנות משלו בזמן שהיה בקולג' והתבטא בתקיפות נגד דוקטרינות הבחירה הבלתי מותנית והגינוי. שיטת המחשבה שלו הפכה לידועה כארמיניאניזם וסליאני, שיסודותיה הונחו על ידי וסלי ומטיף עמיתו ג'ון ויליאם פלטשר (John William Fletcher). אף שוסלי ידע מעט מאוד על אמונותיו של יעקב ארמיניוס (Jacob Arminius) והגיע לדעותיו הדתיות ללא קשר לארמיניוס, וסלי הודה לקראת סוף חייו, עם פרסום ה-The Arminian Magazine ב-1778, שהוא וארמיניוס היו בהסכמה כללית. הוא נחשב כיום לנציג נאמן של אמונותיו של ארמיניוס. וסלי היה אולי התומך האנגלי הברור ביותר בארמיניאניזם.

חסד מקדים היה הבסיס התאולוגי לאמונתו שכל האנשים מסוגלים להינצל על ידי אמונה בישו. וסלי לא האמין בהבנה הקלוויניסטית של גורל, כלומר, שחלק מהאנשים נבחרו על ידי אלוהים לישועה ואחרים לקללה. הוא הביע את הבנתו את מערכת היחסים של האנושות עם אלוהים כתלות מוחלטת בחסדו של אלוהים. אלוהים פעל כדי לאפשר רוחנית לכל האנשים להיות מסוגלים להגיע לאמונה.

לעומת זאת, וייטפילד נטה לקלוויניזם; בסיורו הראשון באמריקה, הוא אימץ את דעותיה של אסכולת הקלוויניזם של ניו אינגלנד. וייטפילד התנגד לתמיכתו של וסלי בארמיניאניזם, אם כי השניים שמרו על ידידות מתוחה. כשב-1739 הטיף וסלי דרשה על חופש החסד, ותקף את ההבנה הקלוויניסטית של גורל כחילול הקודש, שכן היא מייצגת את "אלוהים כגרוע מהשטן", ביקש ממנו וייטפילד לא לחזור על הדרשה או לפרסם אותה, שכן הוא לא רצה מחלוקת. וסלי פרסם את דרשתו בכל זאת. וייטפילד היה אחד מרבים שהגיבו. שני הגברים נפרדו בדרכיהם ב-1741. וסלי כתב שאלו שדבקו בכפרה ללא הגבלה לא רצו הפרדה, אך "אלו שהחזיקו ב'פדיון מיוחד' לא רצו לשמוע על שום פשרה."

וייטפילד, הוול האריס (מנהיג ההתעוררות המתודיסטית הוולשית), ג'ון סניק ואחרים הפכו למייסדי המתודיזם הקלוויניסטי. וייטפילד ווסלי, לעומת זאת, חזרו עד מהרה ליחסים ידידותיים, וידידותם נותרה בלתי שבורה אף על פי שנסעו בדרכים שונות. כשמישהו שאל את וייטפילד אם הוא חושב שיראה את וסלי בגן עדן, וייטפילד השיב, "אני חושש שלא, כי הוא יהיה כל כך קרוב לכס הנצחי ואנחנו במרחק כזה, בקושי נזכה לראות אותו."

ב-1770 פרצה המחלוקת מחדש באלימות ומרירות, כאשר השקפתם של אנשים על אלוהים הייתה קשורה להשקפותיהם על בני אדם והאפשרויות שלהם. אוגוסטוס טופליידי (Augustus Toplady), דניאל רולנד, סר ריצ'רד היל ואחרים היו מעורבים בצד אחד, בעוד וסלי ופלטשר עמדו בצד השני. טופליידי היה עורך ה-The Gospel Magazine, שהיו בו מאמרים שכיסו את המחלוקת.

ב-1778 החל וסלי בפרסום ה-The Arminian Magazine, לא, לדבריו, כדי לשכנע קלוויניסטים, אלא כדי לשמר מתודיסטים. הוא רצה ללמד את האמת ש"אלוהים חפץ שכל האנשים ייוושעו". לא ניתן היה להבטיח "שלום מתמשך" בדרך אחרת.

יש שהציעו שמאוחר יותר בחייו, ייתכן שוסלי אימץ את דוקטרינת הישועה האוניברסלית. טענה זו נתמכת על ידי מכתב שוסלי כתב ב-1787, שבו תמך בעבודה של צ'ארלס בונה (Charles Bonnet) שהגיעה למסקנה לטובת אוניברסליזם. עם זאת, פרשנות זו שנויה במחלוקת.

### תמיכה באבוליציוניזם

מאוחר יותר בשירותו, וסלי היה אבוליציוניסט נלהב, דיבר וכתב נגד סחר העבדים. וסלי הוקיע את העבדות כ"סך כל הרשעויות" ופירט את התעללויותיה. הוא התייחס לסחר העבדים בחוברת פולמוסית, שכותרתה "מחשבות על עבדות" (Thoughts Upon Slavery), ב-1774. הוא כתב, "חירות היא זכותו של כל יצור אנושי, ברגע שהוא נושם את האוויר החיוני; ושום חוק אנושי לא יכול לשלול ממנו את הזכות הזו שהוא גוזר מחוק הטבע". וסלי השפיע על ג'ורג' וייטפילד לנסוע למושבות, מה שעורר את הדיון הטרנס-אטלנטי על עבדות. וסלי היה מנטור לוויליאם וילברפורס (William Wilberforce), שהיה גם הוא משפיע בביטול העבדות באימפריה הבריטית.

הודות למסר האבוליציוניסטי של וסלי, צעיר אפריקאי-אמריקאי, ריצ'רד אלן (Richard Allen), התנצר ב-1777 ומאוחר יותר ייסד, ב-1816, את הכנסייה המתודיסטית האפיסקופלית האפריקאית (AME), במסורת המתודיסטית.

### תמיכה במטיפות נשים

לנשים היה תפקיד פעיל במתודיזם של וסלי והן עודדו להוביל כיתות. ב-1761 הוא איפשר באופן לא רשמי לשרה קרוסבי (Sarah Crosby), אחת מממירותיו ומנהיגת כיתה, להטיף. בהזדמנות שבה השתתפו למעלה מ-200 איש בכיתה שהייתה אמורה ללמד, קרוסבי חשה שלא תוכל למלא את חובותיה כמנהיגת כיתה לאור הקהל הגדול והחליטה להטיף במקום זאת. היא כתבה לוסלי כדי לבקש את עצתו וסליחתו. הוא נתן לקרוסבי להמשיך בהטפתה כל עוד נמנעה מחיקוי מניירות של הטפה ככל שיכלה. בין 1761 ל-1771, כתב וסלי הוראות מפורטות לקרוסבי ולאחרות, עם פרטים על סגנונות ההטפה שבהם יכלו להשתמש. למשל, ב-1769 איפשר וסלי לקרוסבי להשמיע תוכחות.

בקיץ 1771 כתבה מרי בוסנקה (Mary Bosanquet) לג'ון וסלי כדי להגן על עבודתה שלה ושל שרה קרוסבי בהטפה והובלת כיתות בבית היתומים שלה, קרוס הול (Cross Hall). המכתב של בוסנקה נחשב להגנה המלאה והאמיתית הראשונה על הטפת נשים במתודיזם. הטיעון שלה היה שנשים צריכות להיות מסוגלות להטיף כאשר הן חוות "קריאה יוצאת דופן" או כאשר ניתנת להן רשות מאלוהים. וסלי קיבל את הטיעון של בוסנקה והחל רשמית לאפשר לנשים להטיף במתודיזם ב-1771. נשים מתודיסטיות, כולל מטיפות, המשיכו לקיים את הנוהג העתיק של כיסוי ראש נוצרי.

### יחסים בין-דתיים

וסלי הניח את עליונות הנצרות מול האסלאם, בהתבסס על מחויבותו להתגלות המקראית כ"ספר האלוהים". הפרשנות התאולוגית שלו לנצרות חיפשה את הציווי שלה במקום לשקול דתות אברהמיות ומזרחיות אחרות כשוות. הוא ראה באורח החיים הצדיק של המוסלמים "דורבן שור" לדקירת המצפון הנוצרי הקולקטיבי. אף שמכתבו לקתולי רומי (1749), פנייה פייסנית להבנה ואמונה נוצרית משותפת, נתפס לעיתים כמעשה של סובלנות דתית, וסלי נותר מושרש באנטי-קתוליות האופיינית לאנגליה של המאה ה-18.