ג'ון ויין: ההליכה, הקול, הוויכוח
הוא איבד את מלגת הפוטבול שלו לאוניברסיטת דרום קליפורניה בתאונת גלישת גוף, כששבר את עצם הבריח באוקיינוס השקט ולא על המגרש, והיה מפוחד מדי מתגובתו של מאמנו מכדי להסביר אי פעם מה קרה. המאמן ההוא, הווארד ג'ונס, עשה לו אז את הטובה שסללה את הקריירה: הוא כיוון את הסטודנט הגבוה למשפטים אל סט צילומים, שבו במאי בשם ג'ון פורד העסיק אותו כנער אביזרים. מריון רוברט מוריסון יופיע ביותר מ-170 סרטים ויבלה עשרים וחמש שנים ברשימת עשרת כוכבי הקולנוע המכניסים ביותר של המציגים — יותר מכל שחקן לפניו או אחריו.
מריון מוריסון מווינטרסט
הוא נולד בווינטרסט, איווה, ב-26 במאי 1907, בנם של קלייד מוריסון, רוקח, ומרי אלברטה בראון. המשפחה עברה לקליפורניה — לפאלמדייל, ואז לגלנדייל ב-1916. כבאי מקומי החל לקרוא לילד "דיוק הקטן" (Little Duke), כי לא נראה מעולם ללא הטרייר מסוג איירדייל שלו שנשא שם זה, והילד העדיף זאת על פני מריון. הכינוי האריך ימים יותר מכל דבר אחר בילדות ההיא.
בתיכון גלנדייל יוניון הוא שיחק בנבחרת פוטבול אלופה, עמד בראש אגודת הלטינית וכתב טורי ספורט לעיתון בית הספר. ב-USC הוא התנשא לגובה של שישה רגל וארבעה אינצ'ים וחצי ולמד קדם-משפטים עד שהים התערב.
שמונים אופרות סוסים
ראול וולש נתן לו את תפקידו הראשי הראשון, בשביל הגדול (1930), אפוס רחב מסך שצולם בו-זמנית ב-35 מ"מ ובתהליך ה-70 מ"מ החדש 'גרנדור'. קהלים שראו את עותקי ה'גרנדור' נעמדו ומחאו כפיים; כמעט אף בית קולנוע לא יכול היה להקרין אותם, והסרט נכשל. וולש גם נתן לו את השם: הוא הציע את "אנתוני ויין", על שם הגנרל המהפכני, אך מנהל פוקס וינפילד שיהאן דחה זאת כ"איטלקי מדי", ווולש הציע את "ג'ון ויין" במקום. ויין לא היה בחדר בזמן השיחה.
לאחר מכן הגיעו בערך שמונים מערבונים בתקציב נמוך לאורך שנות ה-30, רובם במונוגרם ובמאסקוט. העשור לא בוזבז: בעבודה עם הפעלולן יאקימה קאנוט, ויין עזר לפתח טכניקת לחימה קולנועית שעדיין בשימוש — הטענה שלו הייתה שהוא הציג את הרעיון של הגיבור שנלחם מלוכלך, עם כיסאות ומנורות, במקום נקי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מרכבת הדואר ושנות פורד
פורד נאלץ להילחם על הכסף כדי ללהק אותו למרכבת הדואר (1939); המוניטין של סרטי ה-B עמד לרעתו, קלייר טרבור קיבלה את הקרדיט הראשי, וולטר ונגר מימן זאת באופן עצמאי. זה הפך את ויין לכוכב. שותפתו לסרט לואיז פלאט נזכרה בפורד חוזה שהשחקן הצעיר יהפוך לכוכב הגדול ביותר אי פעם, בגלל המשיכה שלו כטיפוס הכל-אדם הארכיטיפי.
השותפות הניבה ארבעה עשר סרטים: היא ענדה סרט צהוב (1949), האדם השקט (1952) לצד מורין או'הרה, המחפשים (1956), האיש שירה בליברטי ואלאנס (1962). עם הווארד הוקס הוא עשה את נהר אדום (1948), ריו בראבו (1959) ושני סרטים שכמעט היו רימייקים שלו. הוא ביים את האלמו (1960), וגילם את דייווי קרוקט, והיה מועמד כמפיק לפרס הסרט הטוב ביותר. הוא זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר בתפקיד המרשל בעל העין האחת רוסטר קוגבורן באומץ אמיתי (1969). סרטו האחרון, היורה (1976), ליהק אותו כאקדוחן מזדקן הגוסס מסרטן.
המחפשים
איתן אדוארדס הוא התפקיד שעליו קם או נופל הטיעון בעד ויין. רוג'ר איברט כינה אותו "אחת הדמויות המשכנעות ביותר שפורד וויין יצרו אי פעם" ואת התפקיד כאחד הטובים של ויין. זהו גם דיוקן של גזען: איתן מתכוון לרצוח את אחייניתו החטופה כי היא הפכה, לפי ניסוחו, לשאריות של קומאנצ'י. איברט טען שהסרט בוחן במודע את השנאה הזו במקום לתמוך בה באופן לא מודע, וכי פורד וויין הבינו שניהם עד כמה עמדותיו של איתן נתעבות — מה שדרש, כפי שכתב, אומץ. הסרט המשיך לעצב את נהג מונית ומלחמת הכוכבים.
המלחמה שלא נלחם בה
ויין היה בן שלושים וארבע בפרל הארבור, מסווג כ-3-A, והרברט ייטס מריפבליק איים לתבוע אם יפר את חוזהו כדי להתגייס. הוא כתב שוב ושוב לפורד בבקשת רשות ללכת, ורישומי הארכיון הלאומי מראים שהוא הגיש בקשה ללא הצלחה למשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS). הוא סייר בבסיסים ובבתי חולים בדרום האוקיינוס השקט במשך שלושה חודשים עם ה-USO ב-1943–44, כשהוא נושא משימת OSS לדווח אם המטה של מקארתור מפריע לסוכנות. אלמנתו האמינה שהכישלון לשרת היה העובדה הכואבת ביותר בחייו, ושהוא הפך ל"סופר-פטריוט" לשארית חייו בניסיון לכפר על כך שנשאר בבית.
פוליטיקה, והראיון מ-1971
הוא היה ממייסדי 'הברית לקולנוע לשימור האידיאלים האמריקאיים' ב-1944 ונבחר לנשיאה ב-1949, תמך בוועדה לפעילות אנטי-אמריקאית של בית הנבחרים ובג'וזף מקארתי, פעל כאוכף של הרשימה השחורה בהוליווד, ודחה את בצהרי היום כי קרא אותו כאלגוריה נגד הרשימה השחורה. הוא ביים במשותף וכיכב בהכומתות הירוקות (1968), הסרט האמריקאי הגדול היחיד שנעשה במהלך מלחמת וייטנאם בתמיכה בה.
הראיון בפלייבוי מ-1971 הוא המסמך שלא נעלם. בו אמר שהוא מאמין "בעליונות לבנה עד שהשחורים יחונכו לנקודה של אחריות", ושהוא לא "מרגיש שעשינו רע כשלקחנו את המדינה הנהדרת הזו מהאינדיאנים". שום דבר בתיעוד לא מרכך את המשפטים הללו. הוא לא היה דוקטרינר באופן עקבי — הוא נפרד מהימין כדי לתמוך באמנת תעלת פנמה ועזב את 'אגודת ג'ון בירץ'' בגלל קונספירציית הפלואורידציה שלה — אבל הראיון הוא מה שהוא.
מדוע ג'ון מכונה גאון
הטיעון בעד ויין הוא טיעון על מלאכה ונוכחות פיזית, לא על אינטלקט, ויש להעלות אותו במונחים אלה או לא בכלל. מה שהיה לו היה שליטה יוצאת דופן בשקט ובתגובה מול המצלמה. הוא תיאר את השיטה בעצמו, והתיאור מדויק יותר ממה שהוא נשמע בהתחלה: "אני קורא שורות דרמטיות בצורה לא דרמטית ומגיב למצבים בצורה נורמלית. זה לא פשוט כמו שזה נשמע". ראול וולש הציג את אותה נקודה מבחוץ: "ויין משחק בתת-משחק, וזה יעיל מאוד, לא בגלל שהוא מנסה לשחק בתת-משחק — זה דבר קשה לעשות אם מנסים — אלא בגלל שהוא לא יכול לשחק במשחק יתר". לי שטרסברג, שהשיטה שלו זכתה לבוז גלוי מצד ויין, קיבץ אותו עם ספנסר טרייסי וגארי קופר כשחקנים ש"מנסים לא לשחק אלא להיות עצמם". הווארד הוקס הבחין שאחרי הסרת ריאה ב-1964 ויין עצר במקומות מוזרים מחוסר נשימה, ושהפגם הפך למכשיר: "אתה מחכה שהוא יסיים". אנדרו סאריס כתב שבמיטבו ויין התקרב ל"חזון טראגי של החיים", כשהוא מקרין "את סוג המסתורין הקשור למשחק גדול".
טיעון הנגד פשוט. ויין גילם בעצם אדם אחד לאורך 142 תפקידים ראשיים; הטווח שלו היה צר במכוון, והוא אמר זאת, בטענה שכוכב חייב "להביא איתו חלק מהאישיות שלך" — ההפך מטרנספורמציה. מרלון ברנדו תקף את הפרסונה ישירות, בטענה שהאמריקה שויין גילם "פשוט לא רלוונטית". ז'אן-לוק גודאר ניסח את הפרדוקס ולא פתר אותו: איך הוא יכול לשנוא את ויין איש גולדווטר ועדיין לאהוב אותו כשהוא לוקח את נטלי ווד בזרועותיו בסליל האחרון של המחפשים? שם מונחת השאלה.
מורשת
ויין היה מעשן כבד; הוא איבד את ריאתו השמאלית ושתי צלעות לסרטן ב-1964, יצא בפומבי עם האבחנה בניגוד לעצות, דחק בבדיקות מניעתיות, ומיוחס לו טביעת המונח "ה-C הגדול" (הסרטן). הוא מת מסרטן הקיבה במרכז הרפואי UCLA ב-11 ביוני 1979, בגיל שבעים ושתיים. הוא קיבל את מדליית הזהב של הקונגרס ביום הולדתו האחרון, עם עדות ממורין או'הרה, קתרין הפבורן ופרנק סינטרה, ואת מדליית החירות הנשיאותית לאחר מותו מג'ימי קרטר ב-1980. ג'ואן דידיון, שראתה אותו לראשונה ב-1943, כתבה ש"כשג'ון ויין רכב דרך ילדותי... הוא קבע לנצח את צורותיהם של כמה מחלומותינו". על שני חצאי המשפט הזה עדיין מתווכחים.