ג'ון מיינארד קיינס
ג'ון מיינארד קיינס, הברון הראשון מקיינס (5 ביוני 1883 – 21 באפריל 1946), היה כלכלן אנגלי שכתביו נחשבים לבסיס של האסכולה הכלכלית הידועה ככלכלה קיינסיאנית, כמו גם של ענפיה השונים. הוא הוכשר במקור במתמטיקה, ופיתח ושכלל עבודות מוקדמות על הגורמים למחזורי עסקים. רעיונותיו, שפותחו עוד יותר לאחר מותו כקיינסיאניזם חדש, נתפסים כיסוד למאקרו-כלכלה המרכזית. הוא כונה "אבי המאקרו-כלכלה" ונחשב לאחד הכלכלנים המשפיעים ביותר של המאה ה-20.
קיינס התחנך בקינגס קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג', שם סיים בשנת 1904 תואר ראשון במתמטיקה. במהלך השפל הגדול של שנות ה-30, הוביל קיינס את המהפכה הקיינסיאנית, תוך שהוא מאתגר את רעיונות הכלכלה הנאו-קלאסית שטענו כי שווקים חופשיים יספקו באופן אוטומטי תעסוקה מלאה בטווח הקצר עד הבינוני, כל עוד העובדים גמישים בדרישות השכר שלהם. הוא טען כי הביקוש המצרפי (סך ההוצאות במשק) קובע את רמת הפעילות הכלכלית הכוללת, וכי ביקוש מצרפי לא מספק עלול להוביל לתקופות ממושכות של אבטלה גבוהה, ומכיוון ששכר ועלויות עבודה הם קשיחים כלפי מטה, המשק לא יחזור באופן אוטומטי לתעסוקה מלאה. קיינס דגל בשימוש במדיניות פיסקאלית ומוניטרית כדי למתן את ההשפעות השליליות של מיתון ושפל כלכלי. לאחר משבר 1929, קיינס גם התרחק מסחר חופשי, עמוד תווך של הכלכלה הנאו-קלאסית. הוא מתח ביקורת על תיאוריית היתרון היחסי של ריקארדו (הבסיס לסחר חופשי), בהתחשב בכך שהנחות היסוד של התיאוריה אינן מציאותיות, והפך לפרוטקציוניסט מובהק. הוא פירט רעיונות אלו בספרו המרכזי, "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", שפורסם בתחילת 1936. עד סוף שנות ה-30, כלכלות מערביות מובילות החלו לאמץ את המלצות המדיניות של קיינס. כמעט כל הממשלות הקפיטליסטיות עשו זאת עד סוף שני העשורים שלאחר מותו של קיינס ב-1946. כראש המשלחת הבריטית, השתתף קיינס בתכנון המוסדות הכלכליים הבינלאומיים שהוקמו לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, אך נדחה על ידי המשלחת האמריקאית בכמה היבטים.
השפעתו החלה לדעוך בשנות ה-70, בחלקה כתוצאה מהסטגפלציה שפקדה את הכלכלות הבריטית והאמריקאית באותו עשור, ובחלקה בגלל ביקורת על המדיניות הקיינסיאנית מצד מילטון פרידמן ומוניטריסטים אחרים, שערערו על יכולת הממשלה לווסת לטובה את מחזור העסקים באמצעות מדיניות פיסקאלית. המשבר הפיננסי של 2008 עורר את התחייה הקיינסיאנית של 2008–2009; הכלכלה הקיינסיאנית סיפקה את הבסיס התיאורטי למדיניות כלכלית שננקטה בתגובה למשבר הפיננסי של 2008 על ידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה, ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון וראשי ממשלות אחרים.
כאשר מגזין "טיים" כלל את קיינס בין האנשים החשובים ביותר של המאה בשנת 1999, הוא דיווח כי "הרעיון הרדיקלי שלו שממשלות צריכות להוציא כסף שאין להן אולי הציל את הקפיטליזם". ה"אקונומיסט" תיאר את קיינס כ"כלכלן המפורסם ביותר של בריטניה במאה ה-20". בנוסף להיותו כלכלן, קיינס היה גם עובד מדינה, דירקטור בבנק אנגליה וחלק מקבוצת בלומסברי של אינטלקטואלים.
חיים מוקדמים וחינוך
ג'ון מיינארד קיינס נולד בקיימברידג', אנגליה, ב-5 ביוני 1883, למשפחה ממעמד הביניים הגבוה. אביו, ג'ון נוויל קיינס, היה כלכלן ומרצה למדעי המוסר באוניברסיטת קיימברידג', ואמו, פלורנס עדה קיינס, הייתה רפורמטורית חברתית מקומית שהפכה לראש העירייה השנייה של העיר. קיינס היה הבכור ואחריו נולדו שני ילדים נוספים – מרגרט נוויל קיינס ב-1885 וג'פרי קיינס ב-1887. ג'פרי הפך למנתח ומרגרט נישאה לפיזיולוג זוכה פרס נובל ארצ'יבלד היל.
לדברי ג'פרי, הוריהם היו אוהבים וקשובים. הם השתייכו לכנסייה קונגרגציונלית ונשארו באותו בית לאורך כל חייהם, שם הילדים תמיד היו מוזמנים לחזור. קיינס קיבל תמיכה משמעותית מאביו, כולל אימון כדי לעזור לו לעבור את בחינות המלגה שלו, כמו גם עזרה כספית גם כשהיה צעיר וגם כאשר נכסיו כמעט נמחקו בתחילת השפל הגדול ב-1929. אמו של קיינס הפכה את תחומי העניין של ילדיה לשלה, ולדברי סקידלסקי, "מכיוון שהיא יכלה להתבגר עם ילדיה, הם מעולם לא התבגרו מהבית".
בינואר 1889, בגיל חמש וחצי, החל קיינס ללמוד בגן הילדים של בית הספר פרס לבנות חמישה בקרים בשבוע. הוא גילה במהירות כישרון לחשבון, אך בריאותו הייתה ירודה, מה שהוביל לכמה היעדרויות ארוכות. הוא קיבל שיעורים פרטיים בבית על ידי אומנת, ביאטריס מקינטוש, ואמו. בינואר 1892, בגיל שמונה וחצי, החל ללמוד כתלמיד יום בבית הספר היסודי סנט פיית'. עד 1894, קיינס היה בראש כיתתו והצטיין במתמטיקה. בשנת 1896, מנהל סנט פיית', ראלף גודצ'יילד, כתב שקיינס היה "ראש וכתפיים מעל כל שאר הבנים בבית הספר" והיה בטוח שקיינס יוכל לקבל מלגה לאיטון.
בשנת 1897 זכה קיינס במלגת המלך למכללת איטון, שם גילה כישרון במגוון רחב של מקצועות, במיוחד מתמטיקה, קלאסיקה והיסטוריה; בשנת 1901 הוענק לו פרס טומליין למתמטיקה. באיטון חווה קיינס את "אהבת חייו" הראשונה בדן מקמילן, אחיו הבכור של ראש הממשלה לעתיד הרולד מקמילן. למרות הרקע ממעמד הביניים שלו, קיינס התערבב בקלות עם תלמידים מהמעמד הגבוה.
בשנת 1902 עזב קיינס את איטון לקינגס קולג', קיימברידג', לאחר שקיבל מלגה גם לכך, כדי ללמוד מתמטיקה. אלפרד מרשל התחנן בפני קיינס להפוך לכלכלן, אם כי נטיותיו של קיינס עצמו משכו אותו לעבר הפילוסופיה, במיוחד המערכת האתית של ג'. א. מור. קיינס נבחר למועדון פיט של האוניברסיטה והיה חבר פעיל בחברה החצי-סודית "השליחים של קיימברידג'", מועדון ויכוחים השמור ברובו לתלמידים המבריקים ביותר. כמו חברים רבים, קיינס שמר על קשר למועדון לאחר סיום לימודיו והמשיך להשתתף בפגישות מזדמנות לאורך חייו. בזמן שהיה באוניברסיטת קיימברידג', קיינס היה נשיא אגודת האיחוד של קיימברידג' ומועדון הליברלים של אוניברסיטת קיימברידג'. נאמר עליו שהוא אתאיסט.
במאי 1904 קיבל תואר ראשון במתמטיקה בהצטיינות. מלבד כמה חודשים שבילה בחופשות עם משפחה וחברים, קיינס המשיך להיות מעורב באוניברסיטה במהלך השנתיים הבאות. הוא השתתף בוויכוחים, למד פילוסופיה נוספת והשתתף בהרצאות כלכלה באופן לא רשמי כסטודנט לתואר שני במשך סמסטר אחד, שהיווה את השכלתו הפורמלית היחידה בנושא. הוא ניגש לבחינות שירות המדינה ב-1906.
הכלכלן הארי ג'ונסון כתב שהאופטימיות שהקנו חייו המוקדמים של קיינס היא מפתח להבנת חשיבתו המאוחרת. קיינס תמיד היה בטוח שהוא יכול למצוא פתרון לכל בעיה שאליה הפנה את תשומת ליבו ושמר על אמונה מתמשכת ביכולתם של פקידי ממשל לעשות טוב. האופטימיות של קיינס הייתה גם תרבותית, בשני מובנים: הוא היה מהדור האחרון שגדל על ידי אימפריה שעדיין הייתה בשיא כוחה והיה גם מהדור האחרון שהרגיש זכאי למשול על ידי תרבות, ולא על ידי מומחיות. לדברי סקידלסקי, תחושת האחדות התרבותית שהייתה קיימת בבריטניה מהמאה ה-19 ועד סוף מלחמת העולם הראשונה סיפקה מסגרת שבאמצעותה המשכילים יכלו להציב תחומי ידע שונים ביחס זה לזה ולחיים, מה שאפשר להם לשאוב בביטחון מתחומים שונים בעת התמודדות עם בעיות מעשיות.
קריירה
באוקטובר 1906 החל קיינס את קריירת שירות המדינה שלו כפקיד במשרד הודו. הוא נהנה מעבודתו בהתחלה, אך עד 1908 השתעמם והתפטר מתפקידו כדי לחזור לקיימברידג' ולעבוד על תורת ההסתברות, באמצעות משרת מרצה בכלכלה שמומנה בתחילה באופן אישי על ידי הכלכלנים אלפרד מרשל וארתור פיגו. הוא הפך לעמית בקינגס קולג' ב-1909.
עד 1909 פרסם קיינס גם את מאמר הכלכלה המקצועי הראשון שלו ב-The Economic Journal, על השפעת מיתון כלכלי עולמי לאחרונה על הודו. הוא הקים את מועדון הכלכלה הפוליטית, קבוצת דיון שבועית. הכנסותיו של קיינס עלו עוד יותר כשהחל לקחת תלמידים לשיעורים פרטיים.
בשנת 1911 מונה קיינס לעורך ה-The Economic Journal. עד 1913 פרסם את ספרו הראשון, "מטבע ופיננסים בהודו". בספר זה ניתח קיינס בפירוט רב את ההסדרים המוניטריים של הודו, מסוף המאה ה-19 ואילך. שטרות הרופי ההודי היו ניתנים להמרה למטבע כסף שבתורו היה בעל יכולת המרה גוברת למטבע זהב, לירה שטרלינג, ביחס של 15:1. קיינס המליץ על מדיניות להאצת המרת הרופי לזהב – למעשה המליץ על תקן חליפין של זהב.
לאחר מכן מונה לוועדה המלכותית למטבע ופיננסים בהודו – אותו נושא של ספרו – שם יישם קיינס תיאוריה כלכלית על בעיות מעשיות. עבודתו הכתובה פורסמה תחת השם "ג' מ' קיינס", אם כי למשפחתו וחבריו הוא היה ידוע כמיינארד. (אביו, ג'ון נוויל קיינס, היה ידוע תמיד גם בשמו האמצעי).
### מלחמת העולם הראשונה
ממשלת בריטניה קראה למומחיות של קיינס במהלך מלחמת העולם הראשונה. בעוד שהוא לא הצטרף רשמית לשירות המדינה ב-1914, קיינס נסע ללונדון לבקשת הממשלה כמה ימים לפני תחילת פעולות האיבה. בנקאים לחצו להשעיית תשלומי המטבע – שווה הערך לזהב של שטרות כסף – אך בעזרתו של קיינס, שר האוצר (אז לויד ג'ורג') שוכנע שזה יהיה רעיון רע, שכן זה יפגע במוניטין העתידי של העיר אם התשלומים יושעו לפני שיהיה צורך בכך.
בינואר 1915 קיבל קיינס תפקיד ממשלתי רשמי באוצר. בין תחומי אחריותו היו תכנון תנאי האשראי בין בריטניה לבעלות בריתה ביבשת במהלך המלחמה ורכישת מטבעות נדירים. לדברי הכלכלן רוברט לקצ'מן, "העצבים והשליטה" של קיינס הפכו לאגדיים בגלל ביצועיו בתפקידים אלו, כמו במקרה שבו הצליח לאסוף אספקה של פזטות ספרדיות.
שר האוצר שמח לשמוע שקיינס אגר מספיק כדי לספק פתרון זמני לממשלת בריטניה. אך קיינס לא מסר את הפזטות, ובחר במקום זאת למכור את כולן כדי לשבור את השוק: תעוזתו השתלמה, שכן הפזטות הפכו אז להרבה פחות נדירות ויקרות.
עם הנהגת גיוס חובה צבאי ב-1916, הוא הגיש בקשה לפטור כסרבן מצפון, אשר אושרה למעשה בתנאי שימשיך בעבודתו הממשלתית.
בכיבודים לכבוד יום הולדתו של המלך ב-1917, מונה קיינס לעמית במסדר האמבט על עבודתו בזמן המלחמה, והצלחתו הובילה למינוי שהשפיע רבות על חייו ועל הקריירה של קיינס; קיינס מונה לנציג פיננסי של האוצר לוועידת השלום בוורסאי ב-1919. הוא מונה גם לקצין במסדר לאופולד הבלגי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### ועידת השלום בוורסאי
ניסיונו של קיינס בוורסאי היה משפיע בעיצוב השקפתו העתידית, אך הוא לא היה מוצלח. האינטרס העיקרי של קיינס היה לנסות למנוע את קביעת תשלומי הפיצויים של גרמניה כגבוהים כל כך שהם יטראומטיזו את העם הגרמני החף מפשע, יפגעו ביכולתה של האומה לשלם ויגבילו בחדות את יכולתה לקנות יצוא ממדינות אחרות – ובכך יפגעו לא רק בכלכלת גרמניה אלא בכלכלת העולם הרחב.
למרבה הצער עבור קיינס, כוחות שמרניים בקואליציה שהגיחה מבחירות 1918 הצליחו להבטיח שגם קיינס עצמו וגם האוצר יודרו במידה רבה משיחות רשמיות ברמה גבוהה בנוגע לפיצויים. את מקומם תפסו ה"תאומים השמימיים" – השופט לורד סאמנר והבנקאי לורד קונליף, שכינויים נגזר מהפיצויים המלחמתיים הגבוהים "באופן אסטרונומי" שרצו לדרוש מגרמניה. קיינס נאלץ לנסות להפעיל השפעה בעיקר מאחורי הקלעים.
שלושת השחקנים העיקריים בוועידות פריז היו לויד ג'ורג' מבריטניה, ז'ורז' קלמנסו מצרפת ונשיא אמריקה וודרו וילסון. רק ללויד ג'ורג' הייתה לקיינס גישה ישירה רבה; עד בחירות 1918 הייתה לו אהדה מסוימת להשקפתו של קיינס, אך במהלך הקמפיין גילה שנאומיו התקבלו היטב על ידי הציבור רק אם הבטיח להעניש בחומרה את גרמניה, ולכן התחייב בפני המשלחת שלו להוציא תשלומים גבוהים.
לויד ג'ורג' אכן זכה בנאמנות מסוימת מצד קיינס בפעולותיו בוועידת פריז על ידי התערבות נגד הצרפתים כדי להבטיח את משלוח אספקת המזון הנחוצה לאזרחים גרמנים. קלמנסו גם לחץ לפיצויים משמעותיים, אם כי לא גבוהים כמו אלו שהוצעו על ידי הבריטים, בעוד שעל רקע ביטחוני, צרפת טענה להסדר חמור עוד יותר מבריטניה.
וילסון העדיף בתחילה יחס מקל יחסית לגרמניה – הוא חשש שתנאים חמורים מדי עלולים לעורר את עליית הקיצוניות ורצה שגרמניה תישאר עם מספיק הון כדי לשלם עבור יבוא. למורת רוחו של קיינס, לויד ג'ורג' וקלמנסו הצליחו ללחוץ על וילסון להסכים לכלול פנסיות בחשבון הפיצויים.
לקראת סוף הוועידה, קיינס הציע תוכנית שלטענתו לא רק תעזור לגרמניה ולמעצמות מרכז אירופיות עניות אחרות אלא גם תהיה טובה לכלכלת העולם ככלל. היא כללה מחיקה רדיקלית של חובות מלחמה, שהייתה לה השפעה אפשרית של הגדלת הסחר הבינלאומי בכלל, אך בו בזמן הטילה מעל שני שלישים מעלות השיקום האירופי על ארצות הברית.
לויד ג'ורג' הסכים שזה עשוי להיות מקובל על הבוחרים הבריטים. עם זאת, אמריקה התנגדה לתוכנית; ארה"ב הייתה אז הנושה הגדולה ביותר, ועד אז וילסון החל להאמין ביתרונות של שלום קשה וחשב שמדינתו כבר הקריבה הקרבות מוגזמים. לפיכך, למרות מאמציו הטובים ביותר, תוצאת הוועידה הייתה הסכם שגעל את קיינס הן מסיבות מוסריות והן מסיבות כלכליות והוביל להתפטרותו מהאוצר.
ביוני 1919 הוא דחה הצעה להפוך ליו"ר הבנק הבריטי למסחר צפוני, עבודה שהבטיחה שכר של 2,000 ליש"ט בתמורה לבוקר אחד בשבוע של עבודה.
הניתוח של קיינס על ההשפעות המזיקות החזויות של האמנה הופיע בספר המשפיע ביותר, "ההשלכות הכלכליות של השלום", שפורסם ב-1919. עבודה זו תוארה כספרו הטוב ביותר של קיינס, שבו הצליח להביא לידי ביטוי את כל כישרונותיו – התשוקה שלו כמו גם מיומנותו ככלכלן. בנוסף לניתוח כלכלי, הספר הכיל פניות לתחושת החמלה של הקורא:
> איני יכול להשאיר נושא זה כאילו הטיפול הצודק בו תלוי כולו בהבטחותינו או בעובדות כלכליות. המדיניות של צמצום גרמניה לעבדות למשך דור, של השפלת חייהם של מיליוני בני אדם, ושל שלילת האושר מאומה שלמה צריכה להיות מתועבת ודוחה, – מתועבת ודוחה, גם אם זה היה אפשרי, גם אם זה היה מעשיר אותנו, גם אם זה לא היה זורע את ריקבון כל החיים המתורבתים של אירופה.
— קיינס, "פיצויים" עמ' 209, ההשלכות הכלכליות של השלום (1919)
כמו כן נכחו דימויים בולטים כגון "שנה אחר שנה גרמניה חייבת להישאר מרוששת וילדיה מורעבים ומשותקים" יחד עם תחזיות נועזות שבהמשך הוכחו כמוצדקות על ידי אירועים:
> אם נכוון במכוון לרושש את מרכז אירופה, הנקמה, אני מעז לנבא, לא תצלע. שום דבר לא יוכל אז לעכב זמן רב מדי את אותה מלחמה סופית בין כוחות הריאקציה לבין הפרכוסים הנואשים של המהפכה, שלפניה ידהו זוועות המלחמה הגרמנית האחרונה לכלום.
— קיינס, "תרופות" עמ' 251, ההשלכות הכלכליות של השלום (1919)
חסידיו של קיינס טוענים כי תחזיותיו לאסון התממשו כאשר הכלכלה הגרמנית סבלה מהיפר-אינפלציה של 1923, ושוב על ידי קריסת רפובליקת ויימר ופרוץ מלחמת העולם השנייה. עם זאת, ההיסטוריונית רות הניג טוענת כי "רוב ההיסטוריונים של ועידת השלום בפריז מחזיקים כיום בדעה כי, במונחים כלכליים, האמנה לא הייתה חמורה מדי כלפי גרמניה וכי, בעוד שהתחייבויות ונזקים בהכרח הודגשו מאוד בוויכוחים בפריז כדי לספק את הבוחרים הקוראים את העיתונים היומיים, הכוונה הייתה בשקט לתת לגרמניה עזרה משמעותית בתשלום חשבונותיה, ולענות על רבות מההתנגדויות הגרמניות על ידי תיקונים לאופן שבו לוח הפיצויים בוצע בפועל".
רק חלק קטן מהפיצויים שולם אי פעם. למעשה, ההיסטוריון סטיבן א. שוקר מדגים ב"פיצויים" אמריקאים לגרמניה, 1919–33, כי זרם ההון מהלוואות אמריקאיות עלה משמעותית על תשלומי החוץ הגרמניים, כך שעל בסיס נטו, גרמניה קיבלה תמיכה השווה פי ארבעה מסכום תוכנית מרשל שלאחר מלחמת העולם השנייה.
שוקר גם מראה כי בשנים שלאחר ורסאי, קיינס הפך ליועץ פיצויים לא רשמי לממשלת גרמניה, כתב את אחד מפתקי הפיצויים הגרמניים העיקריים, ותמך בהיפר-אינפלציה מסיבות פוליטיות. עם זאת, "ההשלכות הכלכליות של השלום" הקנו לקיינס תהילה בינלאומית, למרות שזה גם גרם לו להיחשב כאנטי-ממסדי – רק לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הוצעה לקיינס משרת דירקטור בבנק בריטי גדול, או הצעה מקובלת לחזור לממשלה עם עבודה רשמית. עם זאת, קיינס עדיין הצליח להשפיע על קבלת החלטות ממשלתית באמצעות רשת הקשרים שלו, עבודותיו שפורסמו ועל ידי כהונה בוועדות ממשלתיות; זה כלל השתתפות בפגישות מדיניות ברמה גבוהה כיועץ.
### בשנות ה-20
קיינס השלים את "מסכת על הסתברות" לפני המלחמה אך פרסם אותה ב-1921. העבודה הייתה תרומה בולטת ליסודות הפילוסופיים והמתמטיים של תורת ההסתברות, תוך דגילה בהשקפה החשובה שהסתברויות אינן יותר או פחות מערכי אמת ביניים בין אמת ושקר פשוטים. קיינס פיתח את גישת המרווח ההסתברותי העליון-תחתון הראשון להסתברות בפרקים 15 ו-17 של ספר זה, כמו גם פיתח את גישת משקל ההחלטה הראשונה עם מקדם הסיכון והמשקל המקובל שלו, c, בפרק 26. בנוסף לעבודתו האקדמית, שנות ה-20 ראו את קיינס פעיל כעיתונאי המוכר את עבודתו בינלאומית ועובד בלונדון כיועץ פיננסי. בשנת 1924 כתב קיינס הספד למורהו לשעבר אלפרד מרשל, שיוזף שומפטר כינה "חייו המבריקים ביותר של איש מדע שקראתי אי פעם". מרי פאלי מרשל הייתה "מהופנטת" מההנצחה, בעוד ליטון סטרצ'י דירג אותה כאחת מ"העבודות הטובות ביותר" של קיינס.
בשנת 1922 המשיך קיינס לדגול בהפחתת הפיצויים הגרמניים עם "תיקון האמנה". הוא תקף את מדיניות הדפלציה שלאחר מלחמת העולם הראשונה עם "מסכת על רפורמה מוניטרית" ב-1923 – טיעון חריף שמדינות צריכות לשאוף ליציבות מחירים מקומית, תוך הימנעות מדפלציה גם במחיר של מתן אפשרות למטבע שלהן להשתער. בריטניה סבלה מאבטלה גבוהה ברוב שנות ה-20, מה שהוביל את קיינס להמליץ על פיחות הליש"ט כדי להגביר משרות על ידי הפיכת היצוא הבריטי לזול יותר. משנת 1924 הוא גם דגל בתגובה פיסקאלית, שבה הממשלה יכולה ליצור משרות על ידי הוצאות על עבודות ציבוריות. במהלך שנות ה-20 להשקפותיו התומכות בתמריצים של קיינס הייתה השפעה מוגבלת בלבד על קובעי המדיניות ועל דעת הקהל האקדמית המרכזית – לדברי היימן מינסקי סיבה אחת הייתה שבאותה תקופה הצידוק התיאורטי שלו היה "מבולבל". ה"מסכת" גם קראה לסיום תקן הזהב. קיינס יעץ שזה כבר לא יתרון נטו למדינות כמו בריטניה להשתתף בתקן הזהב, שכן זה עמד בניגוד לצורך באוטונומיה של מדיניות מקומית. זה עלול לאלץ מדינות לנקוט מדיניות דפלציונית בדיוק בזמן שבו נדרשו צעדים מרחיבים כדי להתמודד עם אבטלה גוברת. האוצר ובנק אנגליה עדיין תמכו בתקן הזהב וב-1925 הם הצליחו לשכנע את שר האוצר דאז וינסטון צ'רצ'יל להחזיר אותו, מה שהיה בעל השפעה מדכאת על התעשייה הבריטית. קיינס הגיב בכתיבת "ההשלכות הכלכליות של מר צ'רצ'יל" והמשיך להתווכח נגד תקן הזהב עד שבריטניה נטשה אותו סופית ב-1931.
### במהלך השפל הגדול
קיינס החל בעבודה תיאורטית לבחינת הקשר בין אבטלה, כסף ומחירים עוד בשנות ה-20. העבודה, "מסכת על כסף", פורסמה ב-1930 בשני כרכים. רעיון מרכזי של העבודה היה שאם כמות הכסף שנחסכת עולה על הכמות המושקעת – מה שיכול לקרות אם שיעורי הריבית גבוהים מדי – אזי האבטלה תעלה. זוהי בחלקה תוצאה של אנשים שלא רוצים להוציא שיעור גבוה מדי ממה שהמעסיקים משלמים, מה שמקשה, במצטבר, על מעסיקים להפיק רווח. נושא מפתח נוסף של הספר הוא חוסר האמינות של מדדים פיננסיים לייצוג אינדיקציה מדויקת – או אכן משמעותית – לשינויים כלליים בכוח הקנייה של מטבעות לאורך זמן. בפרט, הוא מתח ביקורת על הצידוק לחזרתה של בריטניה לתקן הזהב ב-1925 בהערכת טרום-מלחמה בהתייחס למדד המחירים הסיטונאיים. הוא טען שהמדד המעיט בהשפעות השינויים בעלויות השירותים והעבודה.
קיינס היה ביקורתי מאוד כלפי צעדי הצנע של ממשלת בריטניה במהלך השפל הגדול. הוא האמין שגירעונות תקציביים במהלך מיתון הם דבר טוב ותוצר טבעי של שפל כלכלי. הוא כתב, "שכן הלוואה ממשלתית מסוג זה או אחר היא התרופה של הטבע, כביכול, למניעת הפסדים עסקיים מלהיות, בשפל כה חמור כמו הנוכחי, כה גדולים עד כדי הבאת הייצור לעצירה מוחלטת."
בשיא השפל הגדול, ב-1933, פרסם קיינס את "האמצעים לשגשוג", שהכיל המלצות מדיניות ספציפיות להתמודדות עם אבטלה במיתון עולמי, בעיקר הוצאות ציבוריות אנטי-מחזוריות. "האמצעים לשגשוג" מכיל את אחת האזכורים הראשונים של אפקט המכפיל. בעוד שהוא הופנה בעיקר לממשלת בריטניה, הוא הכיל גם עצות למדינות אחרות שנפגעו מהמיתון העולמי. עותק נשלח לנשיא הנבחר פרנקלין ד. רוזוולט ולמנהיגי עולם אחרים. העבודה נלקחה ברצינות על ידי הממשלות האמריקאית והבריטית, ולדברי רוברט סקידלסקי, סייעה לסלול את הדרך לקבלה מאוחרת יותר של רעיונות קיינסיאניים, אם כי הייתה לה השפעה מעשית מיידית מועטה. בוועידה הכלכלית בלונדון ביולי 1933 הדעות נותרו מגוונות מדי מכדי שניתן יהיה להסכים על דרך פעולה מאוחדת.
בהרצאה בדבלין במרץ 1933, קיינס תרגל שני נושאים ביקורתיים על מה שתיאר כ"קפיטליזם בינלאומי אך אינדיבידואליסטי דקדנטי", ועליהם הוא יפרט מאוחר יותר ב"תאוריה הכללית":
— התנועה הבינלאומית החופשית של הון, והפחד הנובע מכך מ"בריחת הון", שומרים על שיעורי הריבית (עלות "כספי ההלוואה") ברמות שמונעות מאיתנו את ההזדמנות לנצל במלואו את "הקידום הטכני שלנו", ובכך ליהנות מהשגשוג החומרי שזה "מזכה אותנו בו".
— "אומה ככלל תהיה בוודאי עשירה יותר אם גברים ומכונות מובטלים ישמשו לבניית בתים נחוצים מאשר אם הם נתמכים בבטלה". אך אותו "חישוב פיננסי הרסני עצמי [ש] שולט בכל תחומי החיים" אוסר על מהלך כזה ("אנחנו צריכים להישאר עניים כי זה לא 'משתלם' להיות עשיר").
בניגוד ל"חישוב פיננסי הרסני עצמי" כזה, מדיניות רפלציונית אומצה על ידי שוודיה וגרמניה, אך שוודיה נתפסה כקטנה מדי מכדי למשוך תשומת לב רבה, וקיינס שתק במכוון לגבי הצלחת הוצאות גירעוניות מונעות חימוש בגרמניה הנאצית שכן הוא נחרד מהשאיפות האימפריאליסטיות של המשטר ומהיחס שלו ליהודים.
מלבד בריטניה הגדולה, תשומת הלב של קיינס התמקדה בעיקר בארצות הברית. בשנת 1931, הוא קיבל תמיכה משמעותית להשקפותיו על הוצאות ציבוריות אנטי-מחזוריות בשיקגו, אז המרכז המוביל באמריקה להשקפות כלכליות אלטרנטיביות למיינסטרים. עם זאת, דעת הקהל הכלכלית האורתודוקסית נותרה עוינת בדרך כלל לגבי התערבות פיסקאלית כדי למתן את השפל, עד ממש לפני פרוץ המלחמה. בסוף 1933 שוכנע קיינס על ידי פליקס פרנקפורטר לפנות ישירות לנשיא רוזוולט, מה שעשה במכתבים ופנים אל פנים ב-1934, שלאחריהם דיברו שני הגברים זה על זה בשבחים. עם זאת, לדברי סקידלסקי, הקונצנזוס הוא שמאמציו של קיינס החלו להשפיע יותר מאשר השפעה שולית על המדיניות הכלכלית של ארה"ב רק לאחר 1939.
יצירת המופת של קיינס, "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", פורסמה ב-1936. היא נחקרה ואונדקסה על ידי אחד הסטודנטים האהובים על קיינס, וכלכלן מאוחר יותר, דייוויד בנסוסן-באט. העבודה שימשה כצידוק תיאורטי למדיניות ההתערבותית שקיינס העדיף להתמודדות עם מיתון. למרות שקיינס הצהיר בהקדמתו כי ה"תאוריה הכללית" שלו עסקה רק באופן משני ב"יישומים של תיאוריה זו לפרקטיקה", נסיבות פרסומה היו כאלה שהצעותיו עיצבו את מהלך שנות ה-30. בנוסף, קיינס הציג לעולם פרשנות חדשה למיסוי: מכיוון שהמטבע החוקי מוגדר כעת על ידי המדינה, אינפלציה הופכת ל"מיסוי על ידי פיחות מטבע". מס נסתר זה אומר א) שסטנדרט הערך צריך להיות מנוהל על ידי החלטה מכוונת; ו-(ב) שניתן לשמור על דרך אמצע בין דפלציה לאינפלציה. פרשנות חדשנית זו נבעה מהחיפוש הנואש אחר שליטה על הכלכלה שחדר לעולם האקדמי לאחר השפל. ה"תאוריה הכללית" אתגרה את הפרדיגמה הכלכלית הנאו-קלאסית המוקדמת, שטענה כי בתנאי שהיא לא מופרעת על ידי התערבות ממשלתית, השוק יבסס באופן טבעי שיווי משקל של תעסוקה מלאה. בכך קיינס הציב את עצמו בחלקו נגד מוריו לשעבר מרשל ופיגו. קיינס האמין שהתיאוריה הקלאסית הייתה "מקרה מיוחד" שחל רק על התנאים הספציפיים שהיו קיימים במאה ה-19, התיאוריה שלו היא הכללית. כלכלנים קלאסיים האמינו בחוק סיי, אשר, בפשטות, קובע כי "היצע יוצר את הביקוש שלו", וכי בשוק חופשי עובדים תמיד יהיו מוכנים להוריד את שכרם לרמה שבה מעסיקים יוכלו להציע להם משרות ברווחיות.
חידוש מצד קיינס היה המושג של קשיחות מחירים – ההכרה שבמציאות עובדים מסרבים לעיתים קרובות להוריד את דרישות השכר שלהם גם במקרים שבהם כלכלן קלאסי עשוי לטעון שזה רציונלי עבורם לעשות זאת. בשל קשיחות מחירים בחלקה, נקבע כי האינטראקציה של "ביקוש מצרפי" ו"היצע מצרפי" עלולה להוביל לשיווי משקל של אבטלה יציבה – ובמקרים אלו, על המדינה, לא על השוק, להיות תלויה בישועת הכלכלות. לעומת זאת, קיינס טען כי ביקוש הוא מה שיוצר היצע ולא להפך. הוא הטיל ספק בחוק סיי על ידי שאלה מה יקרה אם הכסף שניתן לאנשים לא מוצא את דרכו חזרה לכלכלה ונחסך במקום זאת. הוא הציע שהתוצאה תהיה מיתון. כדי להתמודד עם הפחד ממיתון חוק סיי מציע התערבות ממשלתית. התערבות ממשלתית זו יכולה לשמש למניעת כל עלייה נוספת בחיסכון בצורה של שיעור ריבית מופחת. הפחתת שיעור הריבית תעודד אנשים להתחיל להוציא ולהשקיע שוב, או כך נטען על ידי חוק סיי. הסיבה מאחורי זה היא שכאשר יש מעט השקעות, חסכונות מתחילים להצטבר ולהגיע לנקודת עצירה בזרימת הכסף. במהלך פעילות כלכלית רגילה, זה יהיה מוצדק לחסוך כי הם יכולים להינתן כהלוואות אך במקרה זה, יש מעט ביקוש עבורם, אז הם לא עושים שום טוב לכלכלה. היצע החסכונות עולה אז על הביקוש להלוואות והתוצאה היא מחירים נמוכים יותר או שיעורי ריבית נמוכים יותר. לפיכך, הרעיון הוא שהכסף שנחסך פעם מושקע מחדש או מוצא, בהנחה ששיעורי ריבית נמוכים יותר מושכים את הצרכנים. עבור קיינס, עם זאת, זה לא תמיד היה המקרה, ולא ניתן היה להניח ששיעורי ריבית נמוכים יותר יעודדו אוטומטית השקעה והוצאות שוב מכיוון שאין קשר מוכח בין השניים.
ה"תאוריה הכללית" טוענת שביקוש, לא היצע, הוא המשתנה המפתח השולט ברמת הפעילות הכלכלית הכוללת. ביקוש מצרפי, השווה לסך ההכנסה הלא-אגורה בחברה, מוגדר על ידי סכום הצריכה וההשקעה. במצב של אבטלה וכושר ייצור לא מנוצל, ניתן לשפר תעסוקה והכנסה כוללת רק על ידי הגדלת הוצאות תחילה עבור צריכה או השקעה. ללא התערבות ממשלתית להגדלת ההוצאות, כלכלה יכולה להישאר לכודה בשיווי משקל של תעסוקה נמוכה. ההדגמה של אפשרות זו תוארה כהישג הפורמלי המהפכני של העבודה. הספר דגל במדיניות כלכלית אקטיביסטית על ידי הממשלה כדי לעורר ביקוש בזמנים של אבטלה גבוהה, למשל על ידי הוצאות על עבודות ציבוריות. "בואו נקום ונעשה, נשתמש במשאבים הבטלים שלנו כדי להגדיל את עושרנו," הוא כתב ב-1928. "עם גברים ומפעלים מובטלים, זה מגוחך לומר שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הפיתוחים החדשים האלה. בדיוק עם המפעלים האלה והגברים האלה אנחנו נרשה אותם לעצמנו."
ה"תאוריה הכללית" נתפסת לעיתים קרובות כיסוד המאקרו-כלכלה המודרנית. מעט כלכלנים אמריקאים בכירים הסכימו עם קיינס ברוב שנות ה-30. עם זאת, רעיונותיו עמדו להשיג קבלה רחבה בקרוב, עם פרופסורים אמריקאים בולטים כמו אלווין הנסן שהסכימו עם ה"תאוריה הכללית" לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
לקיינס עצמו הייתה השתתפות מוגבלת בלבד בוויכוחים התיאורטיים שבאו בעקבות פרסום ה"תאוריה הכללית" שכן הוא סבל מהתקף לב ב-1937, מה שדרש ממנו לקחת תקופות מנוחה ארוכות. בין היתר, היימן מינסקי וכלכלנים פוסט-קיינסיאניים טענו כי כתוצאה מכך, רעיונותיו של קיינס דוללו על ידי אלו שרצו להתפשר עם כלכלנים קלאסיים או להציג את מושגיו עם מודלים מתמטיים כמו מודל IS–LM (ש, לטענתם, מעוות את רעיונותיו של קיינס). קיינס החל להתאושש ב-1939, אך לשארית חייו האנרגיות המקצועיות שלו הופנו במידה רבה לעבר הצד המעשי של הכלכלה: הבעיות של הבטחת הקצאה אופטימלית של משאבים למאמצי המלחמה, משא ומתן שלאחר המלחמה עם אמריקה, והסדר הפיננסי הבינלאומי החדש שהוצג בוועידת ברטון וודס.
ב"תאוריה הכללית" ומאוחר יותר, קיינס הגיב לסוציאליסטים שטענו, במיוחד במהלך השפל הגדול של שנות ה-30, שקפיטליזם גרם למלחמה. הוא טען שאם קפיטליזם ינוהל מקומית ובינלאומית (עם מדיניות קיינסיאנית בינלאומית מתואמת, מערכת מוניטרית בינלאומית שלא הציבה את האינטרסים של מדינות זו נגד זו, ומידה גבוהה של חופש סחר), אזי מערכת זו של קפיטליזם מנוהל יכולה לקדם שלום ולא סכסוך בין מדינות. תוכניותיו במהלך מלחמת העולם השנייה למוסדות ומדיניות כלכליים בינלאומיים שלאחר המלחמה (שתרמו ליצירה בברטון וודס של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, ומאוחר יותר ליצירת ההסכם הכללי על תעריפים וסחר ובסופו של דבר ארגון הסחר העולמי) נועדו להוציא לפועל חזון זה.
אף על פי שקיינס ספג ביקורת רחבה – במיוחד על ידי חברי אסכולת הכלכלה של שיקגו – על דגילה לדעתם בהוצאות ממשלתיות חסרות אחריות הממומנות על ידי הלוואות, למעשה הוא היה מאמין אדוק בתקציבים מאוזנים וראה בהצעות לתוכניות עבודות ציבוריות במהלך השפל הגדול אמצעי יוצא דופן כדי לענות על הצרכים של נסיבות יוצאות דופן.
### מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה, קיינס טען ב"איך לשלם עבור המלחמה", שפורסם ב-1940, כי מאמץ המלחמה צריך להיות ממומן במידה רבה על ידי מיסוי גבוה יותר ובמיוחד על ידי חיסכון כפוי (בעיקר עובדים המלווים כסף לממשלה), ולא על ידי הוצאות גירעוניות, כדי למנוע אינפלציה. חיסכון כפוי יפעל להרגעת הביקוש המקומי, יסייע בניתוב תפוקה נוספת לעבר מאמצי המלחמה, יהיה הוגן יותר ממיסוי עונשי ויהיה לו היתרון של עזרה במניעת שפל שלאחר המלחמה על ידי הגברת הביקוש ברגע שהעובדים יורשו למשוך את חסכונותיהם. בספטמבר 1941 הוצע לו למלא משרה פנויה בבית הדירקטורים של בנק אנגליה, וביצע לאחר מכן קדנציה מלאה מהאפריל הבא. ביוני 1942, קיינס תוגמל על שירותו בתואר אצולה תורשתי בכיבודי יום הולדתו של המלך. ב-7 ביולי תוארו פורסם כ"ברון קיינס, מטילטון, במחוז סאסקס" והוא תפס את מקומו בבית הלורדים על ספסלי המפלגה הליברלית.
כאשר הניצחון של בעלות הברית החל להיראות בטוח, קיינס היה מעורב מאוד, כראש המשלחת הבריטית ויו"ר ועדת הבנק העולמי, במשא ומתן של אמצע 1944 שהקים את מערכת ברטון וודס. תוכנית קיינס, הנוגעת לאיגוד סליקה בינלאומי, טענה למערכת רדיקלית לניהול מטבעות. הוא הציע יצירת יחידת מטבע עולמית משותפת, הבנקור ומוסדות גלובליים חדשים – בנק מרכזי עולמי ואיגוד הסליקה הבינלאומי. קיינס חזה מוסדות אלו כמנהלים מערכת סחר ותשלומים בינלאומית עם תמריצים חזקים למדינות להימנע מגירעונות או עודפים מסחריים משמעותיים. כוח המיקוח הגדול יותר של ארה"ב, עם זאת, גרם לכך שהתוצאות תאמו יותר את התוכניות השמרניות יותר של הארי דקסטר וייט. לדברי הכלכלן האמריקאי ג'. ברדפורד דלונג, כמעט בכל נקודה שבה נדחה על ידי האמריקאים, קיינס הוכח מאוחר יותר כצודק על ידי אירועים.
שני המוסדות החדשים, שנודעו מאוחר יותר כבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית (IMF), הוקמו כפשרה ששיקפה בעיקר את החזון האמריקאי. לא יהיו תמריצים למדינות להימנע מעודף סחר גדול; במקום זאת, הנטל לתיקון חוסר איזון מסחרי ימשיך ליפול רק על מדינות הגירעון, שקיינס טען שהן הכי פחות מסוגלות לטפל בבעיה מבלי לגרום לקשיים כלכליים לאוכלוסיות שלהן. עם זאת, קיינס עדיין היה מרוצה כשקיבל את ההסכם הסופי, ואמר שאם המוסדות יישארו נאמנים לעקרונות המייסדים שלהם, "אחוות האדם תהפוך ליותר מביטוי".
### לאחר המלחמה
לאחר המלחמה, קיינס המשיך לייצג את הממלכה המאוחדת במשא ומתן בינלאומי למרות בריאותו המידרדרת. הוא הצליח להשיג תנאים מועדפים מארצות הברית עבור חובות חדשים וקיימים כדי להקל על בנייה מחדש של הכלכלה הבריטית.
רגע לפני מותו ב-1946, קיינס אמר להנרי קליי, פרופסור לכלכלה חברתית ויועץ לבנק אנגליה, על תקוותיו ש"היד הנעלמה" של אדם סמית' תוכל לעזור לבריטניה לצאת מהבור הכלכלי שבו הייתה: "אני מוצא את עצמי יותר ויותר מסתמך לפתרון בעיותינו על היד הנעלמה שניסיתי להוציא מהחשיבה הכלכלית לפני עשרים שנה."
שירותו הציבורי האחרון היה ניהול המשא ומתן על הלוואת אנגלו-אמריקאית של 1945–46 מארצות הברית לממלכה המאוחדת.