ג'ון מרשל: השופט שהמציא את הביקורת השיפוטית
החוקה מעולם לא אמרה כי בית המשפט העליון יכול לפסול חוק של הקונגרס. ג'ון מרשל אמר שהוא יכול בכל מקרה, בתיק שהייתה לו כל סיבה אישית להימנע ממנו, והמדינה חיה בתוך ההחלטה הזו במשך יותר משני מאות. מעט פסיקות יחידות של שופט יחיד עשו יותר כדי להגדיר מהי ממשלה בפועל.
מבקתת גזעים לבר
מרשל נולד ב-24 בספטמבר 1755 בבקתת גזעים בג'רמנטאון (Germantown) שבווירג'יניה, הבכור מבין חמישה עשר ילדים של מודד גבולות. הוא שירת בצבא הקונטיננטלי במהלך כמה מהחורפים הקשים ביותר של מלחמת העצמאות, כולל ואלי פורג' (Valley Forge), חוויה שעמיתיו אמרו מאוחר יותר שהותירה בו שכנוע לאומי מתמשך: שהמדינות, אם יושארו לנפשן, יקרעו את המדינה לגזרים. לאחר המלחמה למד משפטים בקצרה תחת ג'ורג' ויית' (George Wythe) בקולג' ויליאם ומרי, התקבל ללשכת עורכי הדין של וירג'יניה ב-1780, ובנה פרקטיקה מובילה ברצ'מונד. הוא שירת בבית המחוקקים של וירג'יניה, לזמן קצר בבית הנבחרים של ארה"ב, ו—לאחר שליחות דיפלומטית לצרפת שהפכה ידועה לשמצה כפרשת XYZ — כמזכיר המדינה תחת ג'ון אדמס (John Adams). הוא כבר סירב למושב בבית המשפט העליון פעם אחת, ב-1798, כשהוא מעדיף פרקטיקה פרטית; כשאדמס הציע לו את נשיאות בית המשפט העליון בימיו האחרונים כנשיא, מרשל הסכים, ואושר ב-27 בינואר 1801.
מרבורי נגד מדיסון
התיק שעשה אותו הגיע כמעט במקרה. ויליאם מרבורי (William Marbury) היה אחד ממינויי השופטים של הרגע האחרון — "שופטי חצות" — שהוסמכו על ידי אדמס לפני עזיבת תפקידו, שהניירת שלהם סורבה למסירה על ידי הממשל הנכנס של ג'פרסון, דרך מזכיר המדינה ג'יימס מדיסון (James Madison). מרבורי תבע צו עשה (mandamus) המורה על המסירה. מרשל, שכמזכיר המדינה היוצא בעצמו נכשל במסירת המינוי המדובר, לא פסל את עצמו. במקום זאת, בחוות הדעת של 1803, הוא ענה על שלוש שאלות כסדרן: האם למרבורי הייתה זכות למינוי (כן); האם החוק הציע לו סעד (כן); האם בית המשפט העליון עצמו יכול להנפיק סעד זה (לא) — מפני שהסעיף בחוק הרשות השופטת של 1789 שיימר ליהנות לבית המשפט סמכות שיפוט מקורית זו חרג ממה שהחוקה אפשרה, ולפיכך היה בטל. "חוק המנוגד לחוקה הוא בטל," כתב מרשל, ובתי המשפט אינם יכולים "לעצום את עיניהם למול החוקה, ולראות רק את החוק." הפסיקה הגישה לממשל ג'פרסון את התוצאה המעשית שרצה — מרבורי לא קיבל דבר — תוך תביעה עבור הרשות השופטת של סמכות שאף לא אחד ממנסחי החוקה או בית משפט קודם הפעיל במפורש: לבטל חוק של הקונגרס כבלתי חוקתי. זו הייתה הליכה על חבל דק פוליטית המוסווית כפסיקה פרוצדורלית צרה, וזה עבד.
הלאמת החוקה
מרשל בילה את שלושת העשורים הבאים בשימוש באותו כלי, ובדוקטרינה נלווית של סמכות לאומית רחבה, כדי לעצב מחדש את היחסים בין הסמכות הפדרלית לסמכות המדינתית. בפסק דין McCulloch v. Maryland (1819) הוא אישר את סמכות הקונגרס להקים בנק לאומי תחת סעיף "ההכרחי והראוי" של החוקה ופסק כי מדינה אינה יכולה למסות מכשיר לגיטימי של הממשל הפדרלי — "הסמכות למסות כוללת את הסמכות להרוס," כתב, ואף מדינה אינה מורשית לסמכות זו על הכלל. בפסק דין Gibbons v. Ogden (1824) הוא קרא את סעיף המסחר באופן רחב מספיק כדי לבטל מונופול ספינות קיטור שהוענק על ידי מדינה, כשהוא מציב את הבכורה הפדרלית על מסחר בין-מדינתי שעדיין מהווה בסיס למרבית מדינת הרגולציה המודרנית. בתיקי הצ'רוקי של 1831 ו-1832 הוא הכיר באומות הילידיות כ"אומות תלויות פנימיות" עם מידה של ריבונות שמדינת ג'ורג'יה הייתה מחויבת לכבד — פסיקה שהנשיא אנדרו ג'קסון נחשב כמי שהתעלם ממנה במהותה, בין אם אמר אי פעם בפועל "ג'ון מרשל קיבל את החלטתו; עכשיו שתתן לו לאכוף אותה" ובין אם לאו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שלושים וארבע שנים על כס השיפוט
מרשל כיהן כנשיא בית המשפט העליון מ-1801 עד 1835, הכהונה הארוכה ביותר בהיסטוריה של בית המשפט, והנפיק יותר מאלף חוות דעת במהלך תקופה זו. לפניו, שופטים בדרך כלל הנפיקו חוות דעת נפרדות (seriatim), שכל אחת מהן ציינה עמדה אישית; מרשל דחף את בית המשפט לקראת חוות דעת רוב יחידה וסמכותית, כשהוא מעניק לפסיקותיו את התוקף והבהירות של הצהרות מוסדיות ולא אוסף של שיפוטים פרטיים. כשהוא עושה זאת, הוא לקח בית משפט שהיה, לפי מרבית הדיווחים, החלש מבין שלוש הרשויות החוקתיות והפך אותו, תפקודית, לשווה להן — המילה האחרונה על משמעות החוקה.
המאזן הבלתי פתור
הרקורד של מרשל כולל חוב משמעותי שנדיר שמפורסם. הוא היה בעל עבדים לאורך כל חייו הבוגרים, וכשופט הוא פסק נגד תביעות חירות של אנשים משועבדים במרבית התיקים שהגיעו אליו — לפי חישוב אחד, שבע פסיקות כאלה נגד מעטות בכיוון הנגדי, אף על פי שבתחילת הקריירה המשפטית שלו הוא ייצג תובעים משועבדים בהתנדבות (pro bono). אותו משפטן שבנה את הארכיטקטורה החוקתית של העליונות הפדרלית הותיר את מוסד העבדות כמעט לחלוטין מחוץ להגנות של אותה ארכיטקטורה.
מדוע ג'ון נחשב לגאון
התביעה לגאונות אצל מרשל היא מבנית ולא רטורית: הוא לא רק הכריע בתיקים היטב, הוא המציא את המנגנון הדוקטרינרי — ביקורת שיפוטית, בכורת סעיפי "ההכרחי והראוי" והמסחר, הפרקטיקה של חוות דעת רוב יחידה — ששאר המשפט החוקתי האמריקאי מונע לפיו מאז. היסטוריונים של המשפט מתארים את Marbury v. Madison כאחת הפסיקות המשמעותיות ביותר שהוציא בית משפט כלשהו אי פעם, בדיוק מפני שהיא יצרה כוח מתוך תיק שבו לבית המשפט הייתה כל סיבה להימנע מהפעלת כוח כלשהו; זוהי סוג השפיטה — קריאת רגע של חולשה מוסדית והפיכתו לעוצמה מוסדית — שמבדילה בין משפטן מיומן למשפטן משנה מציאות באופן אמיתי. האחידות שייצר על כס שיפוט מפולג מוקדם, והמשך והנפח של תוצרתו, גיבשו את הארכיטקטורה הזו לקבועה.
הסיבוך הכן הוא שהלאומיות של מרשל וחייו הפרטיים עמדו במתח אמיתי: משפטן שדוקטרינותיו הגינו על הסמכות הפדרלית, ובהרחבה לאורך זמן על ההגעה בסופו של דבר של סמכות זכויות האזרח הפדרלית, החזיק אישית באנשים וכשופט פסק נגד בעלי דין משועבדים יותר מאשר לא. גאוניותו בנתה את המסגרת; היא לא כללה, בידיו שלו, את כולם בתוכה.
מורשת
מאתיים שנה מאוחר יותר, Marbury v. Madison הוא עדיין התיק הראשון שנלמד לכל סטודנט למשפטים בארה"ב, והדוקטרינה שהוא יצר — שבתי משפט רשאים לומר מה משמעות החוקה, ולחייב את הרשויות האחרות לקביעה זו — כה מושרשת כיום בממשל האמריקאי עד שקל לשכוח שהיא הייתה המצאה של מרשל, ולא הטקסט המפורש של החוקה.