ג'ון מקיין: האסיר שסירב לעזוב
באמצע 1968 הציעו צפון-וייטנאמים לטייס חיל הים שבור ורזה כרטיס יציאה מוקדם מכלא הואה לו (Hỏa Lò). אביו בדיוק קיבל פיקוד בכיר, וערך התעמולה של שחרור בנו של אדמירל היה ברור. ג'ון מקיין אמר לא. הוא נשאר עוד ארבע שנים וחצי, דרך מכות שהחלו באותו אוגוסט והותירו אותו ללא יכולת להרים את זרועותיו מעל ראשו באופן קבוע. כמעט כל מה שהאמריקאים השליכו עליו מאוחר יותר כבר היה קריא באותו סירוב.
בן של אדמירלים
הוא נולד ב-29 באוגוסט 1936, בתחנת האוויר הימית קוקו סולו באזור תעלת פנמה, למשפחה שהעניקה לחיל הים שני אדמירלים בעלי ארבעה כוכבים: אביו, ג'ון ס. מקיין הבן, וסבו, ג'ון ס. מקיין האב. ילדות בחיל הים משמעותה כעשרים בתי ספר לפני שסיים את בית הספר התיכון האפיסקופלי באלכסנדריה, וירג'יניה, ב-1954. הוא סיים את האקדמיה הימית ב-1958 במקום ה-894 מתוך כיתה של 899 – מעמד שטיפח ולא הצטער עליו. מנת המשכל שנמדדה לו נעה בין 128 ל-133; הוא בלע ספרות והיסטוריה ולא הצליח להסתדר עם מתמטיקה. מאוחר יותר כתב על "אדישותו המעושה" למורשת המשפחתית, והודה שהאדישות הייתה הצגה.
המזג הגיע מוקדם: כפעוט הוא עצר את נשימתו במהלך התקפי זעם עד שהתעלף.
פורסטל, והמשימה העשרים ושלוש
הוא השלים אימון טיסה ב-1960 והטיס מטוסי A-1 סקייריידר מנושאות המטוסים אינטרפיד ואנטרפרייז לפני שהגיע לקרב באמצע 1967 על סיפון ה-USS פורסטל. ב-29 ביולי באותה שנה, אש פרצה בסיפון הטיסה של הפורסטל; רסיסי פצצה פגעו במקיין ברגליים ובחזה, ו-134 מלחים מתו. הוא עבר ל-USS אוריסקני, וזכה בכוכב הארד. ב-26 באוקטובר, במשימת ההפצצה העשרים ושלוש שלו מעל האנוי, הוא הופל. הנטישה שברה את שתי זרועותיו ורגל אחת; חיילים צפון-וייטנאמים דקרו והכו אותו לפני שהובל להואה לו.
הוא הוחזק עד 14 במרץ 1973 – חמש שנים וחצי, כמעט מחציתן בבידוד, תקשורת שהצטמצמה לנקישות על קירות. מה שהבדיל את עדותו המאוחרת היה הסירוב לליטוש הרואי. מעונה לחתום על הצהרות תעמולה, הוא לא העמיד פנים אחרת; הוא אמר שלכל אדם יש נקודת שבירה, ותיאר את הגעתו לשלו. הוא חזר הביתה רזה ובעל נכות קבועה.
אריזונה, וייצור פוליטיקאי
הוא פרש מחיל הים כקפטן ב-1 באפריל 1981, והפך לסגן נשיא ליחסי ציבור במפיץ של אנהאוזר-בוש של חותנו באריזונה – תפקיד שתפקד בעיקר כמכונה לבניית קשרים פוליטיים. הוא ניצח במחוז הקונגרס ה-1 של אריזונה ב-1982, כיהן שתי קדנציות בבית הנבחרים, וב-1986 תפס את מושב הסנאט שבארי גולדווטר החזיק במשך שלושה עשורים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ואז הגיעה הכמעט-חורבן. בין 1982 ל-1987 קיבל מקיין 112,000 דולר בתרומות חוקיות מצ'ארלס קיטינג הבן ועמיתיו ב-Lincoln Savings and Loan, בתוספת טיסות במטוסיו של קיטינג שהחזיר רק ב-1989; ב-1987 פגש רגולטורים פדרליים שחקרו את לינקולן. ועדת האתיקה של הסנאט ניקתה אותו מאי-הלימה אך נזפה בו על "שיקול דעת לקוי". ההשפלה הייתה הציר של הקריירה שלו.
הרפורמטור
מ-1994 עבד עם הדמוקרט מוויסקונסין ראס פיינגולד על חיסול "כסף רך", התרומות הבלתי מוגבלות הזורמות לוועדות מפלגתיות. לאחר פיליבסטר חוזר ונשנה, הצעת החוק עברה בשני הבתים במרץ 2002 ונותרה הישגו החקיקתי הגדול ביותר; שני הגברים חלקו את פרס ג'ון פ. קנדי ל"פרופיל באומץ" ב-1999. הוא תקף הוצאות "חזיר" (pork-barrel), העביר את חוק הרגולציה של הימורים אינדיאניים ב-1988, עזר לחשוף את שערוריית הלובינג של ג'ק אברמוף, עמד בראש ועדת המסחר פעמיים, ולקח את פטיש הכוחות המזוינים ב-2015.
שני מרוצים לבית הלבן
הוא הכריז על קמפיין הנשיאות הראשון שלו בנשואה, ניו המפשייר, ב-27 בספטמבר 1999, וניצח בפריימריז של המדינה עם 49 אחוזים מול 30 של ג'ורג' ו. בוש. דרום קרוליינה הרסה אותו. ב-19 בפברואר 2000, הוא הפסיד 42 ל-53 בעיצומו של קמפיין הכפשה אנונימי שנטען בו בין היתר שהוא הוליד ילד שחור מחוץ לנישואים, שאשתו מכורה לסמים, ושהוא מועמד "מנצ'ורי" לא יציב נפשית. הוא פרש ב-9 במרץ ותמך בבוש בכל זאת.
במרוץ השני הוא ניצח. בהכרזה בפורטסמות' ב-25 באפריל 2007, הוא לקח את ניו המפשייר, דרום קרוליינה ופלורידה, והבטיח את המועמדות ב-4 במרץ 2008. ב-29 באוגוסט הוא מינה את מושלת אלסקה שרה פיילין כשותפתו למרוץ – הרפובליקנית הראשונה ורק המועמדת השנייה של מפלגה גדולה אחרי וולטר מונדייל שבחרה אישה. הגל דעך כאשר עצמאיים נרתעו מכישוריה, ומקיין אמר מאוחר יותר שהוא מתחרט שלא בחר בג'ו ליברמן.
רגע אחד האריך ימים מעבר להפסד. בעצרת במינסוטה, תומכת אמרה לו שהיא לא בוטחת בברק אובמה "כי הוא ערבי". מקיין לקח את המיקרופון בחזרה: "לא גבירתי. הוא איש משפחה הגון, אזרח, שאני פשוט במקרה חלוק עליו בנושאים מהותיים". עם הוצאות נמוכות פי ארבעה, הוא הפסיד ב-4 בנובמבר ב-365 קולות אלקטורליים מול 173. לו היה מנצח, הוא היה הנשיא המבוגר ביותר שהושבע אי פעם.
עינויים, טראמפ, והאגודל
עבודתו המאוחרת המשמעותית ביותר עקבה אחר הואה לו. באוקטובר 2005 הוא צירף את תיקון מקיין לעצירים להצעת חוק הקצבות ביטחוניות, המגביל חקירות צבאיות לטכניקות הרשומות במדריך השדה של צבא ארה"ב; הסנאט תמך בו 90 מול 9. בוש, שאיים בווטו, נכנע בדצמבר ההוא, באומרו שהחוק "יבהיר לעולם שממשלה זו אינה מענה". שותפות הרפורמה בהגירה שלו עם טד קנדי הייתה פחות בת מזל: הצעות חוק ב-2005, 2006 ו-2007 כולן מתו. ב-2017, לאחר שהתנגד לחוק הבריאות הנוח (Affordable Care Act) במשך שנים, הוא הטיל את הקול המכריע נגד הצעת החוק הרפובליקנית שהייתה מבטלת אותו חלקית. הוא סירב לתמוך בדונלד טראמפ ב-2016 ובילה את שנותיו האחרונות בין המבקרים החריפים ביותר של הממשל.
מדוע ג'ון מכונה גאונה
כאשר מיושמת על מקיין, המילה מתכופפת, וכך צריך להיות. הוא סיים במקום ה-894 מתוך 899 באנאפוליס, ומנת משכל שנמדדה ב-120 הגבוהים היא מבריקה ורגילה. אף צופה רציני לא כינה אותו אינטלקטואל, והוא מעולם לא טען שהוא כזה. כל גאונות שדבקה בו אינה קוגניטיבית.
מה שהיה לו במקום זה היה יכולת צרה ויוצאת דופן: אינסטינקט לרגע שבו מוניטין שווה להוצאה, והעצבים להוציא אותו. סירוב לשחרור ב-1968 והפניית האגודל כלפי מטה בביטול הבריאות ב-2017 הם אותו מעשה שבוצע בהפרש של ארבעים ותשע שנים – שיקול דעת שעלות הציות עלתה על עלות הכאב. תיקון תומכת לגבי הגינותו של אובמה, תוך כדי הפסד, היה אותו אינסטינקט במיניאטורה. זהו רפלקס מוסרי יותר מאשר מנטלי, והוא נדיר יותר מאינטליגנציה.
טיעון הנגד חזק. הרפלקס היה עקבי בצורה פראית. הוא לקח את הכסף של קיטינג ואת המטוסים של קיטינג. הוא בחר בפיילין והתחרט על כך. הוא תמך באדם שבעלי בריתו הרסו אותו בדרום קרוליינה. עמית התלונן שאם אתה לא מסכים איתו, "אתה טועה". עוזר אמר שהוא נהנה מהמאבק למען המאבק עצמו – תיאור של תיאבון, לא של הבחנה. מזג אינו אינטלקט, וכישרון להתנגדות אינו מוח.
מורשת
הוא מת ב-25 באוגוסט 2018, בחווה שלו באריזונה, בגיל 81, לאחר שהפסיק את הטיפול בגלובלסטומה שאובחנה ביולי הקודם. עיטוריו כללו כוכב כסף, צלב תעופה מצוין, שני לבבות סגולים ומדליית שבויי מלחמה. המילה שנדבקה הייתה "מאבריק" (עצמאי), תווית שהוא לסירוגין חיזר אחריה והתמרמר עליה. מה שהוא הוריש בפועל היה צר וקשה יותר: הדגמה, שחזרה על עצמה במשך חצי מאה, שפוליטיקאי יכול לשרוד את היותו לא אהוב על ידי הצד שלו.