יוהאן וולפגנג פון גתה
חתימה
יוהאן וולפגנג פון גתה (28 באוגוסט 1749 – 22 במרץ 1832) היה איש אשכולות גרמני הנחשב בדרך כלל לסופר המשפיע ביותר בשפה הגרמנית. ליצירתו הייתה השפעה רחבה על המחשבה הספרותית, הפוליטית, הנוצרית והפילוסופית בעולם המערבי מסוף המאה ה-18 ועד ימינו. כמשורר, מחזאי, סופר, מדען, מדינאי, במאי תיאטרון ומבקר, גתה כתב מגוון רחב של יצירות, כולל מחזות, שירה וביקורת אסתטית, וכן מסות על בוטניקה, אנטומיה וצבע.
גתה קבע את מגוריו בוויימאר ב-1775 בעקבות הצלחת הרומן הראשון שלו, "ייסורי ורתר הצעיר" (1774), והצטרף לסביבה אינטלקטואלית ותרבותית משגשגת תחת חסותה של הדוכסית אנה אמליה, שהיוותה את הבסיס לקלאסיציזם של ויימאר. הוא קיבל תואר אצולה מקרל אוגוסט, דוכס סקסוניה-ויימאר, ב-1782. גתה היה משתתף מוקדם בתנועה הספרותית "סער ופרץ" (Sturm und Drang). במהלך עשר שנותיו הראשונות בוויימאר, גתה הפך לחבר במועצה הפרטית של הדוכס (1776–1785), ישב בוועדות המלחמה והדרכים, פיקח על פתיחתם מחדש של מכרות כסף באילמנאו הסמוכה, ויישם סדרה של רפורמות מנהליות באוניברסיטת ינה. הוא גם תרם לתכנון הפארק הבוטני של ויימאר ולבנייה מחדש של ארמון הדוכס.
עבודתו המדעית הגדולה הראשונה של גתה, "מטמורפוזה של צמחים", פורסמה לאחר שחזר מסיור באיטליה ב-1788. ב-1791 הוא מונה למנהל התיאטרון בוויימאר, וב-1794 החל ידידות עם המחזאי, ההיסטוריון והפילוסוף פרידריך שילר, שמחזותיו הועלו בבכורה על ידו עד מותו של שילר ב-1805. בתקופה זו פרסם גתה את הרומן השני שלו, "שנות החניכות של וילהלם מייסטר"; האפוס השירי "הרמן ודורותיאה", וב-1808 את החלק הראשון של המחזה המפורסם ביותר שלו, "פאוסט". שיחותיו ומיזמים משותפים שונים לאורך שנות ה-90 של המאה ה-18 עם שילר, יוהאן גוטליב פיכטה, יוהאן גוטפריד הרדר, אלכסנדר פון הומבולדט, וילהלם פון הומבולדט, ואוגוסט ופרידריך שלגל מכונים יחד "הקלאסיציזם של ויימאר".
הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר כינה את "שנות החניכות של וילהלם מייסטר" כאחד מארבעת הרומנים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם, בעוד שהפילוסוף והמסאי האמריקאי ראלף וולדו אמרסון בחר בגתה כאחד משישה "אנשים מייצגים" ביצירתו בעלת אותו שם (יחד עם אפלטון, עמנואל סוודנבורג, מישל דה מונטן, נפוליאון וויליאם שייקספיר). הערותיו ותצפיותיו של גתה מהוות את הבסיס למספר יצירות ביוגרפיות, בעיקר "שיחות עם גתה" (1836) של יוהאן פטר אקרמן. שיריו הולחנו על ידי מלחינים רבים, בהם וולפגנג אמדאוס מוצרט, לודוויג ואן בטהובן, פרנץ שוברט, הקטור ברליוז, פרנץ ליסט, ריכרד וגנר וגוסטב מאהלר.
חיים
### חיים מוקדמים
סבו של גתה, פרידריך גאורג גתה, עבר מתורינגיה ב-1687 ושינה את איות שם משפחתו מ-Göthe ל-Goethe. בפרנקפורט עבד תחילה כחייט, ואז פתח פונדק. בנו ונכדיו חיו לאחר מכן על ההון שהרוויח. פרידריך גאורג גתה היה נשוי פעמיים; נישואיו הראשונים היו לאנה אליזבת לוץ, בתו של בורגני, סבסטיאן לוץ, איתה היו לו חמישה ילדים, כולל הרמן יאקוב גתה. לאחר מות אשתו הראשונה ב-1705, הוא התחתן עם קורנליה שלהורן, לבית ואלתר, אלמנתו של בעל הפונדק יוהאנס שלהורן (נפטר ב-1704), איתה היו לו ארבעה ילדים נוספים, כולל יוהאן קספר גתה, אביו של יוהאן וולפגנג פון גתה.
אביו של גתה, יוהאן קספר גתה, חי עם משפחתו בבית גדול (כיום "בית גתה") בפרנקפורט, שהייתה אז עיר קיסרית חופשית של האימפריה הרומית הקדושה. אף שלמד משפטים בלייפציג ומונה ליועץ קיסרי, יוהאן קספר גתה לא היה מעורב בענייניה הרשמיים של העיר. יוהאן קספר התחתן עם אמו של גתה, קתרינה אליזבת טקסטור, בפרנקפורט ב-20 באוגוסט 1748, כשהיה בן 38 והיא בת 17. כל ילדיהם, למעט יוהאן וולפגנג ואחותו קורנליה פרידריקה כריסטיאנה, מתו בגיל צעיר.
הצעיר גתה קיבל מאביו וממורים פרטיים שיעורים במקצועות שהיו נפוצים באותה עת, במיוחד שפות (לטינית, יוונית, עברית מקראית (בקצרה), צרפתית, איטלקית ואנגלית). גתה קיבל גם שיעורים בריקוד, רכיבה וסיף. יוהאן קספר, שחש מתוסכל משאיפותיו שלו, היה נחוש שילדיו יקבלו כל יתרון שהוא החמיץ.
אף שהתשוקה הגדולה של גתה הייתה ציור, הוא התעניין במהירות בספרות; פרידריך גוטליב קלופשטוק והומרוס היו בין המועדפים עליו בתחילת דרכו. הייתה לו גם מסירות לתיאטרון, והוא הוקסם מאוד ממופעי הבובות שאורגנו מדי שנה על ידי חיילים צרפתים כובשים בביתו, אשר הפכו מאוחר יותר לנושא חוזר ביצירתו הספרותית "שנות החניכות של וילהלם מייסטר".
הוא גם מצא הנאה רבה בקריאת יצירות על היסטוריה ודת. על תקופה זו כתב:
> הייתה לי מילדותי ההרגל המוזר ללמוד תמיד בעל פה את התחלות הספרים, ואת חלוקות היצירה, תחילה של חמשת חומשי משה, ואז של ה"אינאיס" ו"מטמורפוזות" של אובידיוס [...] אם דמיון פעיל תמיד, שסיפור זה עשוי להעיד עליו, הוביל אותי הנה ושם, אם תערובת המשל וההיסטוריה, המיתולוגיה והדת, איימה לבלבל אותי, ברחתי בקלות לאותם אזורים מזרחיים, וצללתי לספרים הראשונים של משה, ושם, בקרב שבטי הרועים המפוזרים, מצאתי את עצמי מיד בבדידות הגדולה ביותר ובחברה הגדולה ביותר.
גתה גם התוודע לשחקני פרנקפורט. ולריאן טורניוס כתב: "גתה – חיים, פועל ויצירה". בניסיונות ספרותיים מוקדמים, גתה הראה התאהבות בגרטכן, שתופיע מאוחר יותר ב"פאוסט" שלו, והרפתקאותיו איתה יתוארו בתמציתיות ב"שירה ואמת". הוא העריץ את קאריטאס מייקסנר, בתו של סוחר עשיר מוורמס וחברה של אחותו, שנישאה מאוחר יותר לסוחר ג. פ. שולר.
### קריירה משפטית
גתה למד משפטים באוניברסיטת לייפציג מ-1765 עד 1768. הוא תיעב למידת חוקים משפטיים בעל פה, והעדיף במקום זאת להשתתף בשיעוריו של פרופסור האוניברסיטה והמשורר כריסטיאן פירכטגוט גלרט. בלייפציג, גתה התאהב באנה קתרינה שונקופף, בתו של בעל מלאכה ובעל פונדק, וכתב עליה פסוקים עליזים בסגנון הרוקוקו. ב-1770 הוא הוציא בעילום שם את אוסף השירים הראשון שלו, "אנט". הערצתו הבלתי ביקורתית למשוררים בני זמנו התפוגגה ככל שפיתח עניין בגוטהולד אפרים לסינג ובכריסטוף מרטין וילנד. עד אז, גתה כבר כתב רבות, אך הוא השליך כמעט את כל היצירות הללו למעט הקומדיה "השותפים לפשע". הפונדק "אוארבך קלר" והאגדה שלו על רכיבת החבית של יוהאן גאורג פאוסט ב-1525 הרשימו אותו כל כך עד ש"אוארבך קלר" הפך למקום האמיתי היחיד במחזה הארון שלו "פאוסט, חלק ראשון". בהתחשב בכך שלא התקדם בלימודיו הפורמליים, גתה נאלץ לחזור לפרנקפורט בסוף אוגוסט 1768.
בחזרה בפרנקפורט, גתה חלה קשות. במהלך השנה וחצי שלאחר מכן, שסומנו על ידי מספר הישנויות, היחסים עם אביו החמירו. במהלך ההחלמה, גתה טופל על ידי אמו ואחותו. באפריל 1770 עזב גתה את פרנקפורט כדי לסיים את לימודיו, הפעם באוניברסיטת שטרסבורג.
באלזס, גתה פרח. אף נוף אחר לא תואר על ידו בחיבה כה רבה כמו חבל הריין החם והרחב. בשטרסבורג פגש גתה את יוהאן גוטפריד הרדר. השניים הפכו לחברים קרובים, וחשוב מכך להתפתחותו האינטלקטואלית של גתה, הרדר הצית את העניין שלו בוויליאם שייקספיר, אוסיאן ובמושג "פולקספואזי" (שירת עם). ב-14 באוקטובר 1772, גתה אירח התכנסות בבית הוריו לכבוד "יום שייקספיר" הגרמני הראשון. היכרותו הראשונה עם יצירותיו של שייקספיר מתוארת כהתעוררותו האישית בתחום הספרות.
בטיול לכפר ססנהיים באוקטובר 1770, גתה התאהב בפרידריקה בריון, אך הקשר הסתיים באוגוסט 1771. כמה משיריו של גתה, כמו "ברוך הבא ופרידה", "שירי ססנהיים" ו"ורד הבר", מתוארכים לתקופה זו.
בסוף אוגוסט 1771, גתה רכש את התואר האקדמי של ליצנט בוגר במשפטים משטרסבורג והצליח להקים משרד עורכי דין קטן בפרנקפורט. אף שבעבודתו האקדמית השמיע שאיפה להפוך את המשפטנות להומנית יותר בהדרגה, חוסר ניסיונו הוביל אותו לפעול בנמרצות רבה מדי בתיקיו הראשונים, שעליהם ננזף ואיבד לקוחות נוספים. תוך מספר חודשים, זה הביא לסיום מוקדם של קריירת המשפטים שלו. בסביבות זמן זה, גתה התוודע לחצר דרמשטאדט, שם שובחה כושר ההמצאה שלו. מאותו עולם הגיעו יוהאן גאורג שלוסר (שהפך מאוחר יותר לגיסו של גתה) ויוהאן היינריך מרק. גתה גם המשיך בתוכניות ספרותיות שוב; הפעם, אביו לא התנגד ואף עזר. גתה השיג עותק של ביוגרפיה של שודד דרכים אצילי ממלחמת האיכרים הגרמנית. תוך כמה שבועות, הביוגרפיה עובדה למחזה צבעוני בשם "גץ פון ברליכינגן", והיצירה הכתה גלים בקרב בני זמנו של גתה.
מכיוון שגתה לא יכול היה להתקיים מהכנסתו כאחד מעורכי כתב עת ספרותי (שפורסם על ידי שלוסר ומרק), במאי 1772, הוא חזר לעסוק במשפטים, הפעם בווצלאר. ב-1774 הוא כתב את הספר שיביא לו תהילה עולמית, "ייסורי ורתר הצעיר". הצורה הרחבה של עלילת היצירה מבוססת במידה רבה על מה שגתה חווה במהלך זמנו בווצלאר עם שרלוט בוף וארוסה, יוהאן כריסטיאן קסטנר, וכן על התאבדותו של חברם של הגתים, קרל וילהלם ירושלים. במקרה האחרון, גתה הפך לתשוקה נואשת את מה שהיה במציאות ידידות לבבית ונינוחה. למרות ההצלחה העצומה של "ורתר", היא לא הביאה לגתה רווח כספי רב שכן ההגנה שניתנה מאוחר יותר על ידי חוקי זכויות יוצרים באותה עת כמעט ולא הייתה קיימת. בשנים מאוחרות יותר, גתה יתמודד עם בעיה זו על ידי אישור תקופתי של מהדורות "חדשות ומתוקנות" של "כל כתביו".
### שנים מוקדמות בוויימאר
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-1775, על בסיס תהילתו כמחבר "ייסורי ורתר הצעיר", הוזמן גתה לחצרו של קרל אוגוסט, דוכס סקסוניה-ויימאר-אייזנך, שהפך מאוחר יותר לדוכס גדול ב-1815. אמו של הדוכס, הדוכסית אנה אמליה, הייתה העוצרת ארוכת השנים בשם בנה עד 1775 והייתה אחת מפטרוניות האמנויות החשובות ביותר בזמנה, מה שהפך את חצרה למרכז אמנויות. חצרה אירחה את להקת התיאטרון הנודעת של אבל זיילר עד ששריפה ב-1774 הרסה את טירת ויימאר. קרל אוגוסט הגיע לבגרות כשמלאו לו שמונה עשרה ב-1775, אם כי אמו המשיכה להיות נוכחות מרכזית בחצר. כך קרה שגתה קבע את מגוריו בוויימאר, שם נשאר לשארית חייו ושם, במהלך שנים רבות, החזיק ברצף של משרות, כולל מפקח על הספרייה הדוכסית. הוא היה, יתרה מכך, חברו ויועצו הראשי של הדוכס.
ב-1776, גתה יצר קשר קרוב עם שרלוט פון שטיין, אישה נשואה המבוגרת ממנו בשבע שנים. הקשר האינטימי איתה נמשך עשר שנים, שלאחריהן עזב גתה בפתאומיות לאיטליה מבלי להודיע לבת זוגו. היא הייתה מיוסרת רגשית באותה עת, אך בסופו של דבר הם התפייסו.
מלבד תפקידיו הרשמיים, גתה היה גם חבר ואיש סוד של הדוכס קרל אוגוסט והשתתף בפעילויות החצר. עבור גתה, עשר שנותיו הראשונות בוויימאר יכולות בהחלט להיות מתוארות כצבירת דרגה ומגוון חוויות שאולי לא ניתן היה להשיג בשום דרך אחרת. ב-1779, גתה לקח על עצמו את ועדת המלחמה של הדוכסות הגדולה של סקסוניה-ויימאר, בנוסף לוועדות המכרות והדרכים. ב-1782, כאשר שר האוצר של הדוכסות עזב את תפקידו, גתה הסכים לפעול במקומו ועשה זאת במשך שנתיים וחצי; תפקיד זה הפך אותו למעשה לראש ממשלה ולנציג הראשי של הדוכסות. גתה קיבל תואר אצולה ב-1782 (ומכאן החלקיק "פון" בשמו). באותה שנה, עבר גתה למה שיהיה מקום מגוריו העיקרי בוויימאר במשך 50 השנים הבאות.
כראש ועדת המלחמה של סקסוניה-ויימאר, גתה השתתף בגיוס שכירי חרב לצבאות פרוסיה ובריטניה במהלך המהפכה האמריקאית. הסופר דניאל וילסון טוען שגתה עסק במשא ומתן על מכירה כפויה של נוודים, פושעים ומתנגדים פוליטיים כחלק מפעילויות אלו.
### איטליה
מסעו של גתה לחצי האי האיטלקי ולסיציליה מ-1786 עד 1788 היה בעל חשיבות רבה בהתפתחותו האסתטית והפילוסופית. אביו עשה מסע דומה, והדוגמה שלו הייתה גורם מניע מרכזי עבור גתה לבצע את הטיול. חשוב מכך, עם זאת, עבודתו של יוהאן יואכים וינקלמן עוררה עניין מחודש כללי באמנות הקלאסית של יוון ורומא העתיקות. לפיכך, למסעו של גתה היה אופי של עלייה לרגל. במהלך הטיול, גתה פגש והתיידד עם האמנים אנג'ליקה קאופמן ויוהאן היינריך וילהלם טישביין, וכן נתקל בדמויות בולטות כמו ליידי המילטון ואלסנדרו קליוסטרו.
הוא גם נסע לסיציליה בתקופה זו, וכתב ש"לראות את איטליה מבלי לראות את סיציליה זה לא לראות את איטליה כלל, שכן סיציליה היא המפתח להכל". בעודו בדרום איטליה ובסיציליה, גתה נתקל, לראשונה, באדריכלות יוונית אמיתית (בניגוד לרומית), והופתע מאוד מהפשטות היחסית שלה. וינקלמן לא זיהה את הייחודיות של שני הסגנונות.
יומניו של גתה מתקופה זו מהווים את הבסיס לספר העיון "מסע איטלקי". "מסע איטלקי" מכסה רק את השנה הראשונה לביקורו של גתה. השנה הנותרת אינה מתועדת ברובה, מלבד העובדה שבילה חלק ניכר ממנה בוונציה. "פער זה בתיעוד" היה מקור להשערות רבות לאורך השנים.
בעשורים שבאו מיד לאחר פרסומו ב-1816, "מסע איטלקי" עורר אינספור צעירים גרמנים ללכת בעקבות הדוגמה של גתה. זה מתואר, באופן סאטירי משהו, ב"מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט.
### ויימאר
בסוף 1792, גתה השתתף בקרב ואלמי נגד צרפת המהפכנית, כשהוא מסייע לדוכס קרל אוגוסט מסקסוניה-ויימאר-אייזנך במהלך הפלישה הכושלת לצרפת. שוב, במהלך המצור על מיינץ, הוא סייע לקרל אוגוסט כמשקיף צבאי. התיאור הכתוב שלו על אירועים אלו ניתן למצוא בתוך "כל כתביו".
ב-1794, פרידריך שילר כתב לגתה והציע ידידות; קודם לכן היה להם יחס חשדני הדדי מאז שהתוודעו לראשונה ב-1788. ידידות שיתופית זו נמשכה עד מותו של שילר ב1805.
ב-1806, גתה חי בוויימאר עם פילגשו כריסטיאנה וולפיוס, אחותו של כריסטיאן א. וולפיוס ובתו של הארכיונאי יוהאן פרידריך וולפיוס, ובנם אוגוסט פון גתה. ב-13 באוקטובר, צבאו של נפוליאון פלש לעיר. ה"שומרי כפות" הצרפתים, החיילים הכי פחות ממושמעים, כבשו את ביתו של גתה: -
> ה"שומרי כפות" פרצו פנימה, הם שתו יין, עשו מהומה גדולה וקראו לאדון הבית. מזכירו של גתה, רימר, מדווח: "אף שכבר היה לבוש ורק בחלוק הלילה הרחב שלו [...] הוא ירד במדרגות לעברם ושאל מה הם רוצים ממנו [...] דמותו המכובדת, מעוררת הכבוד, ומראהו הרוחני נראו כמרשימים אפילו אותם". אך זה לא היה אמור להימשך זמן רב. מאוחר בלילה, הם פרצו לחדר השינה שלו עם כידונים שלופים. גתה היה מבועת, כריסטיאנה עשתה הרבה רעש ואף הסתבכה איתם, אנשים אחרים שמצאו מקלט בביתו של גתה מיהרו פנימה, וכך הבוזזים נסוגו בסופו של דבר שוב. זו הייתה כריסטיאנה שפיקדה וארגנה את הגנת הבית ב-Frauenplan. ביצור המטבח והמרתף נגד החיילים הפראיים הבוזזים היה עבודתה. גתה ציין ביומנו: "שריפות, ביזה, לילה מפחיד [...] שימור הבית דרך נחישות ומזל". המזל היה של גתה, הנחישות הופגנה על ידי כריסטיאנה.
ימים לאחר מכן, ב-19 באוקטובר 1806, גתה נתן תוקף חוקי למערכת היחסים בת 18 השנים שלהם על ידי נישואים לכריסטיאנה בטקס נישואים שקט בכנסיית יאקוב בוויימאר. כבר היו להם כמה ילדים יחד עד אז, כולל בנם, יוליוס אוגוסט ולטר פון גתה (1789–1830), שאשתו, אוטילי פון פוגוויש, טיפלה בגתה המבוגר עד מותו ב-1832. לאוגוסט ואוטילי היו שלושה ילדים: ולטר וולפגנג פרייהר פון גתה (1818–1885), וולפגנג מקסימיליאן פון גתה (1820–1883) ואלמה סדינה הנרייטה קורנליה פון גתה (1827–1844). כריסטיאנה פון גתה מתה ב-1816. יוהאן הרהר, "אין דבר מקסים יותר לראות מאשר אם עם ילדה בזרועותיה, ואין דבר מכובד יותר מאשר אם בין מספר ילדיה."
### חיים מאוחרים
אחרי 1793, גתה הקדיש את מאמציו בעיקר לספרות. ב-1812, הוא נסע לטפליצה ולווינה, בשתי הפעמים פגש את מעריצו לודוויג ואן בטהובן, שהלחין מוזיקה ל"אגמונט" שנתיים קודם לכן ב-1810. עד 1820, גתה היה ביחסים ידידותיים עם קספר מריה פון שטרנברג.
ב-1821, לאחר שהחלים ממחלת לב כמעט קטלנית, גתה בן ה-72 התאהב באולריקה פון לבצוב, בת 17 באותה עת. ב-1823, הוא רצה להתחתן איתה, אך בגלל התנגדות אמה, הוא מעולם לא הציע נישואין. פגישתם האחרונה בקרלסבאד ב-5 בספטמבר 1823 עוררה השראה לשיר שלו "אלגיית מריאנבאד" שאותו החשיב לאחת מיצירותיו הטובות ביותר. בתקופה ההיא הוא גם פיתח קשר רגשי עמוק עם הפסנתרנית הפולנייה מריה שימנובסקה, בת 33 באותה עת, והיא נפרדה מבעלה.
ב-1821, חברו של גתה קרל פרידריך זלטר הציג בפניו את פליקס מנדלסון בן ה-12. גתה, כעת בשנות השבעים לחייו, התרשם מאוד מהילד, מה שהוביל אולי להשוואה המאושרת המוקדמת ביותר למוצרט בשיחה הבאה בין גתה לזלטר:
> "כישרונות מוזיקליים [...] הם כנראה כבר לא כל כך נדירים; אבל מה שהאיש הקטן הזה יכול לעשות באלתור ובנגינה בקריאה ראשונה גובל בנס, ולא יכולתי להאמין שזה אפשרי בגיל כה צעיר." "ובכל זאת שמעת את מוצרט בשנה השביעית לחייו בפרנקפורט?" אמר זלטר. "כן", ענה גתה, "[...] אבל מה שתלמידך כבר משיג, נושא את אותו יחס למוצרט של אז שהדיבור המתורבת של אדם מבוגר נושא לפטפוט של ילד."
מנדלסון הוזמן לפגוש את גתה במספר הזדמנויות מאוחרות יותר, והלחין מספר משיריו של גתה. יצירותיו האחרות בהשראת גתה כוללות את הפתיחה "ים שקט ומסע מוצלח" (אופוס 27, 1828), והקנטטה "ליל ולפורגיס הראשון" (אופוס 60, 1832).
היינריך היינה, בטיול ההליכה שלו ברחבי גרמניה (הטיול שהונצח ביצירתו "מסע בהרץ") זכה לראיון עם גתה ב-1824 בוויימאר. היינה היה מעריץ גדול של גתה בצעירותו, ושלח לו כמה מיצירותיו המוקדמות עם פתקי ליווי משבחים. הפגישה נאמרת כבעלת אופי לא מוצלח באופן בולט, כאשר היינה משמיט לחלוטין את הפגישה ב"מסע בהרץ", ומדבר עליה בקלות דעת בחיים מאוחרים הרבה יותר.
מלחמת העצמאות היוונית והשפעתה על פאוסט חלק שני
גתה היה תומך שמרני של קלמנס פון מטרניך שלא תמך במהפכות. למשל, הוא תמך בדיכוי ה"טריניו ליברל". גתה העריץ את היוונים; עד 1818 הוא אסף מעל 100 שירי עם יווניים, ותרגם שבעה מהם. עם זאת, הוא היה בתחילה ספקן לגבי מלחמת העצמאות היוונית, מחשש שהצלחתה תגדיל את כוחה של האימפריה הרוסית, תוך תרומה בו זמנית להשמדת נוצרים בתוך האימפריה העות'מאנית.
גתה סטה מאוחר יותר מהשקפה זו, והזדהה עם היוונים; הוא ראה במהפכה אנלוגיה למסעי הצלב וכמועילה מאוד להחלשת כוחה של האימפריה העות'מאנית. למעשה, מלחמת העצמאות היוונית השפיעה על גתה כל כך עמוק עד שמותו של לורד ביירון לאחר המצור על מיסולונגי גרם לו לחדש את כתיבת "פאוסט חלק שני", שהושפע מאוד מהמאבקים המתמשכים של היוונים. גתה גם "גילגל" את ביירון, באופן סמלי, בדמותו של אופוריון.
מוות
ב-1832, גתה מת בוויימאר מאי-ספיקת לב לכאורה. הוא קבור בכספת הדוכסית בבית הקברות ההיסטורי של ויימאר.
### מילים אחרונות
המילים האחרונות של גתה מקוצרות בדרך כלל כ-Mehr Licht!, כלומר, "עוד אור!", אם כי הציטוט המקורי היה ארוך יותר.
הדיווח המוקדם ביותר הידוע היה של קרל וילהלם מילר, שנותן את כל מילותיו האחרונות: "Macht doch den zweiten Fensterladen in der Stube auch auf, damit mehr Licht hereinkomme." ("פתחו גם את תריס החלון השני בחדר המגורים כדי שיכנס עוד אור.")
לדברי רופאו קרל פוגל, מילותיו האחרונות היו, Mehr Licht! (עוד אור!), אך הדבר שנוי במחלוקת שכן פוגל לא היה בחדר ברגע שגתה מת, דבר שהוא עצמו אומר בדיווח שלו: "[...] "עוד אור" נאמר שהיו המילים האחרונות של האיש, שתמיד שנא חושך מכל בחינה, כיוון שעזבתי את חדר הגסיסה לרגע [...]"
תומאס קרלייל, במכתבו לג'ון קרלייל (2 ביולי 1832) מתעד שהוא למד את הגרסה Macht die Fensterladen auf, damit ich mehr Licht bekomme! ("פתחו את התריסים כדי שאקבל עוד אור!") משרה אוסטין: "[...] גברת אוסטין כתבה לאחרונה שמילותיו האחרונות של גתה היו, Macht die Fensterladen auf, damit ich mehr Licht bekomme! איש מפואר! איש מאושר! אני אף פעם לא חושב עליו אלא ביראת כבוד ובגאווה [...]" ג'ון ראסקין, ב"פרטריטה" שלו, מספר זיכרון ממנו מיומנו מ-25 באוקטובר 1874 שקרלייל "[...] ציטט את מילותיו האחרונות של גתה, 'פתחו את החלון, תנו לנו עוד אור' (זה כשעה לפני מוות ללא כאב, עיניו בוגדות בו)."
אף על פי שההקשר היה שונה, מילים אלו, במיוחד הגרסה המקוצרת, שהפכה לאמרה, משמשות בדרך כלל כאמצעי להמחשת השקפת העולם הפרו-נאורות של גתה.
### לאחר מכן
ההפקה הראשונה של האופרה "לוהנגרין" של ריכרד וגנר התקיימה בוויימאר ב-1850. המנצח היה פרנץ ליסט, שבחר בתאריך 28 באוגוסט לכבוד גתה, שנולד ב-28 באוגוסט 1749.
### צאצאים
לגתה היו חמישה ילדים עם כריסטיאנה וולפיוס. רק בנם הבכור, אוגוסט, שרד לבגרות. ילד אחד נולד מת, בעוד האחרים מתו מוקדם. דרך בנו אוגוסט וכלתו אוטילי, ליוהאן היו שלושה נכדים: ולטר, וולפגנג ואלמה. אלמה מתה מקדחת הטיפוס במהלך ההתפרצות בווינה, בגיל 16. ולטר וולפגנג לא נישאו ולא היו להם ילדים. מצבתו של ולטר קובעת: "איתו מסתיימת השושלת של גתה, השם יימשך לנצח", מה שמסמן את סוף השושלת האישית של גתה. בעוד שאין לו צאצאים ישירים, לאחיו יש.
יצירה ספרותית
החשובות שביצירותיו של גתה שהופקו לפני שעבר לוויימאר היו "גץ פון ברליכינגן" (1773), טרגדיה שהייתה היצירה הראשונה שהביאה לו הכרה, והרומן "ייסורי ורתר הצעיר" (בגרמנית: Die Leiden des jungen Werthers) (1774), שהקנה לו תהילה עצומה כסופר בתקופת ה"סער ופרץ" שסימנה את השלב המוקדם של הרומנטיקה. אכן, "ורתר" נחשב לעיתים קרובות ל"ניצוץ" שהצית את התנועה, וניתן לטעון שהוא נקרא ה"רב-מכר" הראשון בעולם. במהלך השנים בוויימאר לפני שפגש את שילר ב-1794, הוא החל את "שנות החניכות של וילהלם מייסטר" וכתב את המחזות "איפיגניה בטאוריס", "אגמונט" ו"טורקוואטו טאסו" ואת המשל "ריינקה פוקס".
לתקופת ידידותו עם שילר שייכים התפיסה של "שנות המסע של וילהלם מייסטר" (המשך ל"שנות החניכות של וילהלם מייסטר"), האידיליה של "הרמן ודורותיאה", ה"אלגיות הרומיות" ומחזה הפסוקים "הבת הטבעית". בתקופה האחרונה, בין מותו של שילר ב-1805 לבין מותו שלו, הופיעו "פאוסט חלק ראשון" (1808), "זיקות אלקטיביות" (1809), ה"דיוואן המערבי-מזרחי" (אוסף שירים מ-1819 בסגנון פרסי, בהשפעת עבודתו של חאפז), האוטוביוגרפיה שלו "Aus meinem Leben: Dichtung und Wahrheit" (מחיי: שירה ואמת, פורסם בין 1811 ל-1833) המכסה את חייו המוקדמים ומסתיימת בעזיבתו לוויימאר, ה"מסע האיטלקי" שלו (1816–1817), וסדרה של מסות על אמנות. "פאוסט, חלק שני" הושלם לפני מותו ב-1832 ופורסם לאחר מותו מאוחר יותר באותה שנה. כתביו היו משפיעים באופן מיידי בחוגים ספרותיים ואמנותיים.
גתה הוקסם מה"אבהיג'נאשאקונטאלם" של קאלידאסה, שהייתה אחת היצירות הראשונות של הספרות הסנסקריטית שהפכה לידועה באירופה, לאחר שתורגמה מאנגלית לגרמנית.
### פרטים על יצירות נבחרות
הרומן האפיסטולרי הקצר "Die Leiden des jungen Werthers", או "ייסורי ורתר הצעיר", שפורסם ב-1774, מגולל התאהבות רומנטית אומללה שמסתיימת בהתאבדות. גתה הודה שהוא "ירה בגיבור שלו כדי להציל את עצמו", התייחסות לאובססיה כמעט אובדנית של גתה לאישה צעירה, תשוקה אותה השקיט דרך כתיבה. הרומן נשאר בדפוס בעשרות שפות והשפעתו אינה ניתנת להכחשה; הגיבור המרכזי שלו, דמות אובססיבית המונעת לייאוש ולהרס על ידי אהבתו הנכזבת ללוטה הצעירה, הפך לארכיטיפ ספרותי רווח. העובדה ש"ורתר" מסתיים בהתאבדותו ובהלווייתו של הגיבור – הלוויה ש"אף כומר לא נכח בה" – הפכה את הספר לשנוי במחלוקת עמוקה עם פרסומו (בעילום שם), שכן נראה היה שהוא מצדיק ומפאר התאבדות. התאבדות נחשבת לחטא על פי הדוקטרינה הנוצרית, ומתאבדים נמנעו מקבורה נוצרית, כאשר הגופות לעיתים קרובות מושחתות. רכושו של המתאבד הוחרם לעיתים קרובות על ידי הכנסייה.
רומנים אפיסטולריים היו נפוצים בתקופה זו, כאשר כתיבת מכתבים הייתה דרך תקשורת עיקרית. מה שהבדיל את ספרו של גתה מרומנים אחרים כאלה היה הביטוי שלו לגעגועים חסרי רסן לשמחה מעבר לאפשרות, תחושת המרד המתריס נגד סמכות, ובעל חשיבות עיקרית, הסובייקטיביות המוחלטת שלו: תכונות שסללו את הדרך לתנועה הרומנטית.
היצירה הבאה, מחזה הארון האפי שלו "פאוסט", הושלמה בשלבים. החלק הראשון פורסם ב-1808 ויצר סנסציה. גתה סיים את "פאוסט חלק שני" בשנה שבה מת, והיצירה פורסמה לאחר מותו. הטיוטה המקורית של גתה למחזה "פאוסט", שכנראה מתוארכת ל-1773 עד 1774, וכיום ידועה כ"אורפאוסט", פורסמה גם היא לאחר מותו.
הגרסה האופראית הראשונה של "פאוסט" של גתה, מאת לואי שפור, הופיעה ב1814. היצירה עוררה לאחר מכן אופרות ואורטוריות מאת שומאן, ברליוז, גונו, בויטו, בוזוני ושניטקה, וכן יצירות סימפוניות מאת ליסט, וגנר ומאהלר. "פאוסט" הפך למיתוס-העל של דמויות רבות במאה ה-19. מאוחר יותר, פן בעלילתו, כלומר, מכירת נשמתו של אדם לשטן עבור כוח על העולם הפיזי, קיבל חשיבות ספרותית גוברת והפך להשקפה על ניצחון הטכנולוגיה והתעשייתיות, יחד עם הוצאותיה האנושיות המפוקפקות. ב-1919, הפקת הבכורה העולמית המלאה של "פאוסט" הועלתה ב"גתהאנום".
עבודתו השירית של גתה שימשה מודל לתנועה שלמה בשירה הגרמנית המכונה "Innerlichkeit" ("הפנמה") ומיוצגת, למשל, על ידי היינה. מילותיו של גתה עוררו השראה למספר יצירות מאת, בין היתר, מוצרט, בטהובן (שהעריץ את גתה), שוברט, ברליוז ווולף. אולי היצירה המשפיעה ביותר היא "שירו של מיניון", שנפתח באחת השורות המפורסמות ביותר בשירה הגרמנית, רמיזה לאיטליה: "Kennst du das Land, wo die Zitronen blühn?" ("האם אתה מכיר את הארץ שבה עצי הלימון פורחים?").
הוא גם מצוטט רבות. אפיגרמות כגון "נגד ביקורת אדם אינו יכול למחות ואינו יכול להגן על עצמו; עליו לפעול למרות זאת, ואז היא תיכנע לו בהדרגה", "חלק ומשול, מוטו נכון; אחד והובל, טוב יותר", ו"תהנה כשאתה יכול, וסבול כשאתה חייב", עדיין בשימוש או לעיתים קרובות מנוסחות מחדש. שורות מ"פאוסט", כגון "Das also war des Pudels Kern", "Das ist der Weisheit letzter Schluss", או "Grau ist alle Theorie" נכנסו לשימוש יומיומי בגרמנית.
כמה ציטוטים ידועים מיוחסים לעיתים קרובות בטעות לגתה. אלה כוללים את "האמנות ארוכה, החיים קצרים" של היפוקרטס, שמהדהד ב"פאוסט" וב"שנות החניכות של וילהלם מייסטר" של גתה.
עבודה מדעית
> באשר למה שעשיתי כמשורר [...] אני לא גאה בזה [...] אבל שבמאה שלי אני האדם היחיד שיודע את האמת במדע הקשה של צבעים — על כך, אני אומר, אני לא מעט גאה, וכאן יש לי מודעות לעליונות על רבים.
— יוהאן אקרמן, "שיחות עם גתה"
אף שיצירתו הספרותית משכה את מירב העניין, גתה היה מעורב גם בלהט בלימודי מדעי הטבע. הוא כתב מספר יצירות על מורפולוגיה ותורת הצבעים. בשנות ה-90 של המאה ה-18, הוא ערך ניסויים גלווניים ולמד סוגיות אנטומיות יחד עם אלכסנדר פון הומבולדט. היה לו גם את האוסף הפרטי הגדול ביותר של מינרלים בכל אירופה. עד מותו, כדי לקבל מבט מקיף על גיאולוגיה, הוא אסף 17,800 דגימות סלע.
התמקדותו במורפולוגיה ובמה שנקרא מאוחר יותר הומולוגיה השפיעה על חוקרי טבע מהמאה ה-19, אף שרעיונותיו על טרנספורמציה היו על המטמורפוזה המתמשכת של יצורים חיים ולא התייחסו לרעיונות עכשוויים של "טרנספורמיזם" או טרנסמוטציה של מינים. הומולוגיה, או כפי שאטיין ז'ופרואה סנט-אילר כינה אותה "אנלוגיה", שימשה את צ'ארלס דרווין כראיה חזקה למוצא משותף ולחוקי וריאציה. לימודיו של גתה (בעיקר עם גולגולת פיל שהושאלה לו על ידי סמואל תומאס פון זומרינג) הובילו אותו לגלות באופן עצמאי את עצם הלסת הבין-לסתית האנושית, הידועה גם כ"עצם של גתה", ב-1784, שברוסונה (1779) וויק ד'אזיר (1780) זיהו (באמצעות שיטות שונות) מספר שנים קודם לכן. בעוד שלא היה היחיד בזמנו שהטיל ספק בהשקפה הרווחת שעצם זו אינה קיימת בבני אדם, גתה, שהאמין שאנטומים עתיקים ידעו על עצם זו, היה הראשון להוכיח את קיומה בכל היונקים. גולגולת הפיל שהובילה את גתה לתגלית זו, ונקראה לאחר מכן "הפיל הגותי", מוצגת ב"אוטוניאום" בקאסל, גרמניה.
במהלך מסעו האיטלקי, גתה ניסח תיאוריה של מטמורפוזה של צמחים שבה הצורה הארכיטיפית של הצמח נמצאת בעלה – הוא כותב, "מלמעלה למטה צמח הוא כולו עלה, מאוחד בצורה בלתי נפרדת עם הניצן העתידי כך שלא ניתן לדמיין אחד ללא השני". ב-1790, הוא פרסם את "מטמורפוזה של צמחים". כאחד המבשרים הרבים בהיסטוריה של המחשבה האבולוציונית, גתה כתב ב"סיפור לימודי הבוטניקה שלי" (1831):
> התצוגה המשתנה תמיד של צורות צמחים, שאחריה עקבתי במשך שנים כה רבות, מעוררת יותר ויותר בתוכי את המושג: צורות הצמחים המקיפות אותנו לא נוצרו כולן בנקודת זמן נתונה ואז ננעלו בצורה הנתונה, הן קיבלו [...] ניידות ופלסטיות מאושרת המאפשרת להן לצמוח ולהתאים את עצמן לתנאים שונים רבים במקומות רבים.
התיאוריות הבוטניות של גתה התבססו בחלקן על הגינון שלו בוויימאר.
גתה גם פופולריז את הברומטר של גתה תוך שימוש בעקרון שנקבע על ידי טוריצ'לי. לדברי הגל, "גתה העסיק את עצמו רבות במטאורולוגיה; קריאות ברומטר עניינו אותו במיוחד [...] מה שהוא אומר חשוב: העיקר הוא שהוא נותן טבלה השוואתית של קריאות ברומטריות במהלך כל חודש דצמבר 1822, בוויימאר, ינה, לונדון, בוסטון, וינה, טופל [...] הוא טוען להסיק מכך שהרמה הברומטרית משתנה באותו יחס לא רק בכל אזור אלא שיש לה את אותו שינוי, גם, בגבהים שונים מעל פני הים".
ב-1810, גתה פרסם את "תורת הצבעים" שלו, אותה החשיב ליצירתו החשובה ביותר. בה, הוא אופיין באופן שנוי במחלוקת את הצבע כנובע מהמשחק הדינמי של אור וחושך דרך תיווך של מדיום עכור. ב-1816, שופנהאואר המשיך לפתח תיאוריה משלו ב"על ראייה וצבעים" המבוססת על התצפיות שסופקו בספרו של גתה. לאחר שתורגמה לאנגלית על ידי צ'ארלס איסטלייק ב-1840, התיאוריה שלו אומצה באופן נרחב על ידי עולם האמנות, בעיקר ג'. מ. ו. טרנר. עבודתו של גתה גם עוררה השראה לפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, לכתוב את "הערות על צבע". גתה התנגד בנחרצות לטיפול האנליטי של ניוטון בצבע, ועסק במקום זאת בחיבור תיאור רציונלי מקיף של מגוון רחב של תופעות צבע. אף שהתצפיות האמפיריות של גתה היו מדויקות ברובן, הגישה האסתטית שלו לא עמדה בסטנדרטים של ניתוח אנליטי ומתמטי המשמשים בכל מקום במדע המודרני. גתה היה, עם זאת, הראשון לחקור באופן שיטתי את ההשפעות הפיזיולוגיות של צבע, ותצפיותיו על ההשפעה של צבעים מנוגדים הובילו אותו לסידור סימטרי של גלגל הצבעים שלו, "שכן הצבעים המנוגדים זה לזה באופן דיאמטרי [...] הם אלה שמעוררים זה את זה באופן הדדי בעין". בכך, הוא הקדים את תיאוריית הצבעים המנוגדים של אוואלד הרינג (1872).
גתה מתווה את שיטתו במסה "הניסוי כמתווך בין סובייקט לאובייקט" (1772). במהדורת קורשנר לכתבי גתה, עורך המדע, רודולף שטיינר, מציג את גישתו של גתה למדע כפנומנולוגית. שטיינר הרחיב על כך בספרים "תורת הידע המשתמעת מתפיסת עולמו של גתה" ו"תפיסת עולמו של גתה", שבהם הוא מאפיין אינטואיציה ככלי שבאמצעותו תופסים את הארכיטיפ הביולוגי של גתה – ה-Typus.
נובאליס, בעצמו גיאולוג ומהנדס מכרות, הביע את הדעה שגתה היה הפיזיקאי הראשון של זמנו ו"פורץ דרך בהיסטוריה של הפיזיקה", וכתב שלימודיו של גתה על אור, על מטמורפוזה של צמחים ושל חרקים היו אינדיקציות והוכחות "שהרצאה חינוכית מושלמת שייכת לתחום עבודתו של האמן"; ושהוא יתעלה על גתה "אך רק בדרך שבה ניתן להתעלות על הקדמונים, בתוכן פנימי ובכוח, במגוון ובעומק – כאמן למעשה לא, או רק מעט מאוד, שכן צדקתו ועוצמתו הן אולי כבר מופתיות יותר ממה שזה נראה".
ארוטיקה
רבות מיצירותיו של גתה, במיוחד "פאוסט", ה"אלגיות הרומיות" וה"אפיגרמות הוונציאניות", מתארות תשוקות ומעשים ארוטיים. למשל, ב"פאוסט", השימוש הראשון בכוחו של פאוסט לאחר חתימה על חוזה עם השטן הוא לפתות נערה מתבגרת. חלק מה"אפיגרמות הוונציאניות" הוחזקו מפרסום בשל תוכנן המיני. גתה ראה בבירור במיניות האנושית נושא הראוי לתיאור פואטי ואמנותי, רעיון שהיה נדיר בתקופה שבה האופי הפרטי של המיניות היה נורמטיבי בקפדנות.
בשיחה ב-7 באפריל 1830, גתה הצהיר שפדרסטיה היא "סטייה" שמובילה בקלות להתנהגות "חייתית, חומרית גסה". הוא המשיך, "פדרסטיה עתיקה כמו האנושות עצמה, ולכן ניתן לומר שהיא שוכנת בטבע, גם אם היא פועלת נגד הטבע [...] מה שהתרבות זכתה בו מהטבע לא ייכנע או יינטש בשום מחיר". באחת האפיגרמות שלו, שלעיתים קרובות הן מתלוצצות וסאטיריות, הוא כתב: "אני אוהב גם בנים, אבל בנות יקרות לי עוד יותר. אם אתעייף ממנה כבת, היא תשרת אותי גם כבן".