איוואן טורגנייב
איוואן סרגייביץ' טורגנייב (1818–1883) היה סופר, כותב סיפורים קצרים, משורר, מחזאי ומתרגם רוסי, ודמות מרכזית בהפצת הספרות הרוסית במערב.
פרסומו המשמעותי הראשון, קובץ סיפורים קצרים בשם "רשימותיו של צייד" (1852), היווה אבן דרך בריאליזם הרוסי. הרומן שלו "אבות ובנים" (1862) נחשב לאחת היצירות החשובות ביותר בספרות המאה ה-19.
חיים
איוואן סרגייביץ' טורגנייב נולד ב-9 בנובמבר [לפי הלוח היוליאני 28 באוקטובר] 1818 באוריול להורים אצילים רוסים. אביו היה סרגיי ניקולאייביץ' טורגנייב (1793–1834), קולונל בחיל הפרשים הרוסי שלקח חלק במלחמה הפטריוטית של 1812, ואמו הייתה ורוורה פטרובנה טורגנייבה (לבית לוטובינובה; 1787–1850). אביו השתייך למשפחת טורגנייב העתיקה אך הענייה מהאצולה של טולה, המייחסת את ההיסטוריה שלה למאה ה-15, כאשר מירזה טטרי בשם לב טורגן (איוואן טורגנייב לאחר הטבלתו) עזב את אורדת הזהב כדי לשרת את וסילי השני ממוסקבה. אמו של איוואן הגיעה מבית לוטובינוב האציל והעשיר של מחוז אוריול. היא בילתה ילדות אומללה תחת אביה החורג העריץ ועזבה את ביתו לאחר מות אמה כדי לחיות עם דודה. בגיל 26 ירשה ממנו הון עתק. בשנת 1816 נישאה לטורגנייב.
איוואן ואחיו ניקולאי וסרגיי גודלו על ידי אמם, אישה משכילה וסמכותנית. מקום מגוריהם היה אחוזת המשפחה ספאסקוי-לוטובינובו, שהוענקה לאבי אבותיהם איוואן איוואנוביץ' לוטובינוב על ידי איוואן האיום. ורוורה טורגנייבה שימשה מאוחר יותר השראה לבעלת הבית מהסיפור "מומו" של טורגנייב. לאחים היו אומנות זרות; איוואן הפך דובר צרפתית, גרמנית ואנגלית שוטפת. בני המשפחה השתמשו בצרפתית בחיי היומיום, כולל בתפילות. אביהם בילה מעט זמן עם המשפחה. למרות שלא היה עוין כלפיהם, היעדרותו פגעה ברגשותיו של איוואן. יחסיהם מתוארים ברומן האוטוביוגרפי "אהבה ראשונה". כשהיה איוואן בן ארבע, נסעה המשפחה דרך גרמניה וצרפת. בשנת 1827 עברו הטורגנייבים למוסקבה כדי לאפשר לילדים לקבל חינוך ראוי.
לאחר לימודים סטנדרטיים לבן של ג'נטלמן, למד טורגנייב שנה אחת באוניברסיטת מוסקבה ולאחר מכן עבר לאוניברסיטת סנקט פטרבורג בין השנים 1834–1837, תוך התמקדות בקלאסיקה, ספרות רוסית ופילולוגיה. במהלך תקופה זו מת אביו ממחלת אבנים בכליות, ולאחריו אחיו הצעיר סרגיי שמת מאפילפסיה. בין השנים 1838–1841 למד פילוסופיה, במיוחד הגל, והיסטוריה באוניברסיטת ברלין. הוא חזר לסנקט פטרבורג כדי להשלים את בחינות התואר השני שלו.
טורגנייב התרשם מהחברה הגרמנית וחזר הביתה מתוך אמונה שרוסיה יכולה להשתפר בצורה הטובה ביותר על ידי שילוב רעיונות מתקופת הנאורות. כמו רבים מבני דורו המשכילים, הוא התנגד במיוחד לצמיתות. בשנת 1841 החל טורגנייב את הקריירה שלו בשירות המדינה הרוסי ובילה שנתיים בעבודה במשרד הפנים (1843–1845).
כשהיה טורגנייב ילד, צמית משפחתי הקריא לו פסוקים מה"רוסיאדה" של מיכאיל חראסקוב, משורר מהולל מהמאה ה-18. ניסיונותיו המוקדמים של טורגנייב בספרות, שירים ורישומים העידו על גאונות וזכו לשבחים מוויסאריון בלינסקי, שהיה אז מבקר הספרות הרוסי המוביל. בחלק האחרון של חייו, טורגנייב לא התגורר הרבה ברוסיה: הוא חי בבאדן-באדן או בפריז, לעיתים קרובות בקרבת משפחתה של זמרת האופרה המהוללת פולין ויארדו, איתה ניהל רומן לכל אורך חייו.
טורגנייב מעולם לא נישא, אך היו לו כמה רומנים עם צמיתות משפחתו, שאחד מהם הביא להולדת בתו הלא-חוקית, פולינט. הוא היה גבוה ורחב כתפיים, אך ביישן, מאופק ושקט. כשהיה טורגנייב בן 19, בזמן נסיעה בספינת קיטור בגרמניה, הספינה עלתה באש. על פי שמועות שהפיצו אויביו של טורגנייב, הוא הגיב בצורה פחדנית. הוא הכחיש טענות אלו, אך השמועות הללו הופצו ברוסיה ורדפו אותו לאורך כל הקריירה שלו, וסיפקו את הבסיס לסיפורו "שריפה בים". חברו הספרותי הקרוב ביותר היה גוסטב פלובר, איתו חלק רעיונות חברתיים ואסתטיים דומים. שניהם דחו דעות פוליטיות קיצוניות מימין ומשמאל, והחזיקו בהשקפת עולם לא שיפוטית, אם כי פסימית למדי. יחסיו עם לב טולסטוי ופיודור דוסטויבסקי היו לעיתים קרובות מתוחים, שכן השניים, מסיבות שונות, נרתעו מהעדפתו לכאורה של טורגנייב למערב אירופה.
בניגוד לטולסטוי ודוסטויבסקי, לטורגנייב חסרו מניעים דתיים בכתיבתו, והוא ייצג את ההיבט החברתי יותר של תנועת הרפורמה. הוא נחשב לאגנוסטיקן. טולסטוי, יותר מדוסטויבסקי, לפחות בהתחלה, בז לטורגנייב. בזמן שטיילו יחד בפריז, כתב טולסטוי ביומנו: "טורגנייב הוא משעמם". חברותם המורכבת ב-1861 גרמה לאיבה כזו שטולסטוי קרא לטורגנייב לדו-קרב, ולאחר מכן התנצל. השניים לא דיברו במשך 17 שנים, אך מעולם לא ניתקו את הקשרים המשפחתיים. בשנת 1878 כתב טולסטוי מכתב לטורגנייב, ביקש את סליחתו והציע לחדש את חברותם. באותו מכתב הכיר טולסטוי גם בתפקידו של טורגנייב בפרסומו הספרותי של טולסטוי.
דוסטויבסקי פארודי על טורגנייב ברומן שלו "השדים" (1872) דרך דמותו של הסופר היהיר קרמזינוב, המבקש להתחבב על הנוער הרדיקלי. עם זאת, בשנת 1880, נאום פושקין של דוסטויבסקי בחשיפת האנדרטה לאלכסנדר פושקין הביא לפיוס מסוים עם טורגנייב, שדמעות עלו בעיניו, כמו רבים בקהל, מהמחווה הרהוטה של יריבו לרוח הרוסית.
טורגנייב ביקר לעיתים באנגליה, ובשנת 1879 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד למשפט אזרחי על ידי אוניברסיטת אוקספורד.
בשנת 1878 היה טורגנייב סגן יו"ר הקונגרס הספרותי בפריז, לצד הוגו.
בריאותו של טורגנייב הידרדרה בשנותיו האחרונות. בינואר 1883 הוסר גידול ממאיר אגרסיבי (ליפוסרקומה) מאזור הבטן התחתונה שלו, אך עד אז הגידול גרורות בעמוד השדרה העליון שלו, מה שגרם לו כאבים עזים בחודשים האחרונים לחייו. ב-3 בספטמבר [לפי הלוח היוליאני 22 באוגוסט] 1883, מת טורגנייב ממורסה בעמוד השדרה, סיבוך של הליפוסרקומה הגרורתית, בביתו בבוז'יבאל ליד פריז. גופתו הועברה לרוסיה ונקברה בבית הקברות וולקובו בסנקט פטרבורג. על ערש דווי התחנן בפני טולסטוי: "ידידי, חזור לספרות!" לאחר מכן כתב טולסטוי יצירות כמו "מותו של איוואן איליץ'" ו"סונאטת קרויצר".
מוחו של טורגנייב נמצא כאחד הגדולים ביותר שתועדו, במשקל 2,012 גרם.
יצירה
טורגנייב התפרסם לראשונה עם "רשימותיו של צייד" (Записки охотника), אוסף סיפורים קצרים המבוסס על תצפיותיו על חיי האיכרים והטבע בזמן ציד ביערות סביב אחוזת אמו בספאסקוי. רוב הסיפורים פורסמו בכרך אחד ב-1852, ואחרים נוספו במהדורות מאוחרות יותר. הספר נחשב כמי שהשפיע על דעת הקהל לטובת ביטול הצמיתות ב-1861. טורגנייב עצמו החשיב את הספר כתרומתו החשובה ביותר לספרות הרוסית; מדווח כי "פראבדה" וטולסטוי, בין היתר, הסכימו איתו בלב שלם, והוסיפו כי תיאורי הטבע של טורגנייב בסיפורים אלו היו ללא תחרות. אחד הסיפורים ב"רשימותיו של צייד", הידוע בשם "ערבת בז'ין", הפך מאוחר יותר לבסיס לסרט השנוי במחלוקת "כרי הדשא של בז'ין" (1937), בבימויו של סרגיי אייזנשטיין.
בשנת 1852, כשרומניו הגדולים הראשונים על החברה הרוסית עוד היו לפניו, כתב טורגנייב הספד לניקולאי גוגול, המיועד לפרסום ב"גאזט סנקט פטרבורג". הקטע המרכזי קורא: "גוגול מת!... איזה לב רוסי אינו מזועזע משלוש המילים הללו?... הוא איננו, אותו אדם שאנו זכאים כעת (הזכות המרה, שניתנה לנו על ידי המוות) לכנותו גדול". הצנזור של סנקט פטרבורג לא אישר זאת ואסר על הפרסום, אך הצנזור של מוסקבה אפשר את פרסומו בעיתון בעיר זו. הצנזור פוטר; אך טורגנייב נחשב אחראי לתקרית, נכלא לחודש, ולאחר מכן הוגלה לאחוזתו הכפרית למשך כמעט שנתיים. בתקופה זו כתב טורגנייב את סיפורו הקצר "מומו" (1854). הסיפור מספר על איכר חירש-אילם שנאלץ להטביע את הדבר היחיד בעולם שמביא לו אושר, כלבו מומו. כמו "רשימותיו של צייד", יצירה זו מכוונת נגד האכזריות של חברת הצמיתים. יצירה זו זכתה מאוחר יותר לשבחים על ידי ג'ון גולסוורתי שטען: "מעולם לא נכתבה מחאה מרגשת יותר נגד אכזריות עריצה במונחים של אמנות".
בעודו ברוסיה בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19, כתב טורגנייב מספר נובלות (povesti ברוסית): "יומנו של אדם מיותר" ("Дневник лишнего человека"), "פאוסט" ("Фауст"), "ההפוגה" ("Затишье"), המבטאות את החרדות והתקוות של הרוסים בני דורו.
בשנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 של המאה ה-19, תחת שלטונו של הצאר ניקולאי הראשון, האקלים הפוליטי ברוסיה היה חונק עבור סופרים רבים. הדבר ניכר בייאוש ובמותו שלאחר מכן של גוגול, ובדיכוי, ברדיפות ובמעצרים של אמנים, מדענים וסופרים. בתקופה זו, אלפי אינטלקטואלים רוסים, חברי האינטליגנציה, היגרו לאירופה. ביניהם היו אלכסנדר הרצן וטורגנייב עצמו, שעבר למערב אירופה ב-1854, אם כי החלטה זו כנראה הייתה קשורה יותר לאהבתו הגורלית לפולין ויארדו מאשר לכל דבר אחר.
השנים הבאות הניבו את הרומן "רודין" ("Рудин"), סיפורו של אדם בשנות השלושים לחייו שאינו מסוגל להשתמש בכישרונותיו ובאידיאליזם שלו ברוסיה של ניקולאי הראשון. "רודין" מלא גם בנוסטלגיה לחוגי הסטודנטים האידיאליסטיים של שנות ה-40.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בעקבות מחשבותיו של המבקר המשפיע ויסאריון בלינסקי, נטש טורגנייב את האידיאליזם הרומנטי לטובת סגנון ריאליסטי יותר. בלינסקי הגן על ריאליזם סוציולוגי בספרות; טורגנייב תיאר אותו ב"יעקב פסינקוב" (1855). בתקופה שבין 1853–1862 כתב טורגנייב כמה מסיפוריו הטובים ביותר וכן את ארבעת הרומנים הראשונים שלו: "רודין" (1856), "קן אצילים" ("Дворянское гнездо") (1859), "ערב החג" ("Накануне") (1860) ו"אבות ובנים" ("Отцы и дети") (1862). כמה נושאים ביצירות אלו כוללים את יופי האהבה המוקדמת, כישלון בהגשמת חלומות ואהבה מתוסכלת. השפעות גדולות על יצירות אלו נגזרות מאהבתו לפולין ומחוויותיו עם אמו, ששלטה על למעלה מ-500 צמיתים באותה התנהגות קפדנית שבה גידלה אותו.
בשנת 1858 כתב טורגנייב את הרומן "קן אצילים" ("Дворянское гнездо"), שגם הוא מלא בנוסטלגיה לעבר שלא ניתן להשיב ובאהבה לנוף הכפרי הרוסי. הוא מכיל את אחת הדמויות הנשיות הזכורות ביותר שלו, ליזה, לה דוסטויבסקי הוקיר תודה בנאום פושקין שלו ב-1880, לצד טטיאנה ונטשה רוסטובה של טולסטוי.
אלכסנדר השני עלה לכס המלכות הרוסי ב-1855, והאקלים הפוליטי הפך רגוע יותר. בשנת 1859, בהשראת דיווחים על שינויים חברתיים חיוביים, כתב טורגנייב את הרומן "ערב החג" ("Накануне") (פורסם ב-1860), המתאר את המהפכן הבולגרי אינסארוב.
השנה שלאחר מכן ראתה את פרסום אחת הנובלות הטובות ביותר שלו, "אהבה ראשונה" ("Первая любовь"), שהתבססה על זיכרונות ילדות מתוקים-מרירים, ואת נשיאת נאומו ("המלט ודון קישוט", בקריאה פומבית בסנקט פטרבורג) למען סופרים וחוקרים הסובלים ממצוקה. החזון המוצג בו של אדם הקרוע בין הספקנות המרוכזת בעצמה של המלט לבין הנדיבות האידיאליסטית של דון קישוט הוא כזה שניתן לומר שחודר ליצירותיו של טורגנייב עצמו. דוסטויבסקי, שזה עתה חזר מגלות בסיביר, נכח בנאום זה, שכן שמונה שנים מאוחר יותר הוא עמד לכתוב את "האידיוט", רומן שהגיבור הטרגי שלו, הנסיך מישקין, דומה לדון קישוט במובנים רבים. טורגנייב, שהידע שלו בספרדית, הודות לקשריו עם פולין ויארדו ומשפחתה, היה טוב מספיק כדי ששקל לתרגם את הרומן של סרוונטס לרוסית, מילא תפקיד חשוב בהחדרת דמות אלמותית זו של הספרות העולמית להקשר הרוסי.
הרומן "אבות ובנים" ("Отцы и дети"), המפורסם והמתמשך ביותר של טורגנייב, הופיע ב-1862. דמותו המובילה, יבגני בזארוב, הנחשב ל"בולשביק הראשון" בספרות הרוסית, זכה בתורו להערצה ולהשמצה כהאדרה או כפארודיה על ה'אנשים החדשים' של שנות ה-60 של המאה ה-19. הרומן בחן את הקונפליקט בין הדור המבוגר, שסירב לקבל רפורמות, לבין הנוער הניהיליסטי. בדמות המרכזית, בזארוב, צייר טורגנייב דיוקן קלאסי של הניהיליסט של אמצע המאה ה-19. "אבות ובנים" התרחש במהלך תקופת התסיסה החברתית בת שש השנים, מתבוסת רוסיה במלחמת קרים ועד לשחרור הצמיתים. תגובה עוינת ל"אבות ובנים" הניעה את החלטתו של טורגנייב לעזוב את רוסיה. כתוצאה מכך הוא איבד גם את רוב קוראיו. מבקרים רדיקליים רבים באותה עת (למעט יוצא הדופן הבולט דימיטרי פיסארב) לא לקחו את "אבות ובנים" ברצינות; ולאחר הכישלון הביקורתי היחסי של יצירת המופת שלו, טורגנייב התפכח והחל לכתוב פחות.
הרומן הבא של טורגנייב, "עשן" ("Дым"), פורסם ב-1867 ושוב התקבל בפחות מהתלהבות בארצו, ואף עורר מריבה עם דוסטויבסקי בבאדן-באדן.
יצירתו המשמעותית האחרונה שניסתה לעשות צדק עם בעיות החברה הרוסית העכשווית, "אדמה בתולה" ("Новь"), פורסמה ב-1877.
סיפורים בעלי אופי אישי יותר, כגון "מימי אביב" ("Вешние воды"), "המלך ליר של הערבה" ("Степной король Лир") ו"שיר האהבה המנצחת" ("Песнь торжествующей любви"), נכתבו גם הם בשנות הסתיו של חייו. יצירות אחרונות אחרות כללו את "שירים בפרוזה" ו"קלרה מיליץ'" ("אחרי המוות"), שהופיעו בכתב העת "השליח האירופי".
טורגנייב כתב על נושאים דומים לאלו שנמצאו ביצירותיהם של טולסטוי ודוסטויבסקי, אך הוא לא אישר את העיסוקים הדתיים והמוסריים ששני בני דורו הגדולים הביאו ליצירתם האמנותית. טורגנייב היה קרוב יותר במזגו לחבריו גוסטב פלובר ותיאודור שטורם, המשורר מצפון גרמניה ואמן צורת הנובלה, שגם הם התעכבו לעיתים קרובות על זיכרונות מהעבר ועוררו את יופי הטבע.
מורשת
הטוהר האמנותי של טורגנייב הפך אותו לחביב על סופרים בעלי דעות דומות מהדור הבא, כגון הנרי ג'יימס וג'וזף קונרד, שניהם העדיפו מאוד את טורגנייב על פני טולסטוי ודוסטויבסקי. ג'יימס, שכתב לא פחות מחמישה מאמרים ביקורתיים על עבודתו של טורגנייב, טען כי "ערך הצורה שלו הוא מהמעלה הראשונה" (1873) ושיבח את "העדינות המעודנת" שלו, ש"גורמת ליותר מדי מיריביו להיראות כמי שמחזיקים אותנו, בהשוואה, באמצעים אלימים, ומציגים אותנו, בהשוואה, לדברים וולגריים" (1896). ולדימיר נבוקוב, הידוע לשמצה בביטולו המזדמן של סופרים גדולים רבים, שיבח את "הפרוזה המוזיקלית הזורמת והפלסטית" של טורגנייב, אך ביקר את "האפילוגים המאומצים" שלו ואת "הטיפול הבנאלי בעלילות". נבוקוב הצהיר כי טורגנייב "אינו סופר גדול, אם כי נעים", ודירג אותו במקום הרביעי בין סופרי הפרוזה הרוסים של המאה ה-19, אחרי טולסטוי, גוגול ואנטון צ'כוב, אך לפני דוסטויבסקי. רעיונותיו האידיאליסטיים על אהבה, במיוחד המסירות שאישה צריכה להפגין כלפי בעלה, זכו להתייחסות צינית על ידי דמויות ב"סיפור אנונימי" של צ'כוב. ישעיה ברלין שיבח את מחויבותו של טורגנייב להומניזם, פלורליזם ורפורמה הדרגתית על פני מהפכה אלימה כמי שמייצג את ההיבטים הטובים ביותר של הליברליזם הרוסי.
פרסומים
### רומנים
1856: רודין
- 1859: קן אצילים (Дворянское гнездо)
- 1862: אבות ובנים (Отцы и дети)
- 1872: מימי אביב (Вешние воды)
### סיפורת קצרה נבחרת
- 1850: יומנו של אדם מיותר (Дневник лишнего человека)
- 1852: רשימותיו של צייד (Записки охотника)
- 1854: מומו (Муму)
- 1855: יעקב פסינקוב (Яков Пасынков)
- 1858: אסיה (Ася)
- 1860: אהבה ראשונה (Первая любовь)
- 1870: המלך ליר של הערבה (Степной король Лир)
- 1881: שיר האהבה המנצחת (Песнь торжествующей любви)
- 1883: קלרה מיליץ' (Клара Милич)
### מחזות
- 1843: חוסר זהירות (Неосторожность)
- 1847: איפה שדק, שם נקרע (Где тонко, там и рвётся)
- 1849/1856: ארוחת בוקר אצל ראש המחוז (Завтрак у предводителя)
- 1850/1851: שיחה בדרך המלך (Разговор на большой дороге)
- 1851: בת מחוז (Провинциалка)
- 1857/1862: שוטה המזל (Нахлебник)
- 1855/1872: חודש בכפר (Месяц в деревне)
- 1882: ערב בסורנטו (Вечер в Сорренто)
### אחר
- 1877–1882: שירים בפרוזה (Стихотворения в прозе)