איוואן החמישי, צאר רוסיה: המחצית השקטה של כס מלכות כפול
בקיץ 1682 הזמינה החצר הרוסית פריט ריהוט ללא תקדים: כס מלכות כפול מושבים, שנבנו עבור קתדרלת ההירדמות כדי ששני נערים יוכלו להיות מוכתרים לצארים בבת אחת. האחד היה בן עשר ועתיד היה להפוך לפיוטר הגדול. השני היה בן שש עשרה, הוכרז כבכיר בין השניים, ובילה ארבעה עשר שנים על אותו כס מלכות מבלי להותיר אחיו ולו החלטה אחת.
בנה של האישה הלא נכונה
איוואן אלכסייביץ' (Ivan V Alekseyevich) נולד במוסקבה ב-6 בספטמבר 1666, בנם הצעיר של הצאר אלכסי הראשון ואשתו הראשונה, מריה מילוסלבסקיה. אחיו אלכסי מת בגיל חמש עשרה ב-1670; אחיו פאודור מלך כפאודור השלישי. כאשר אלכסי נישא בשנית, למשפחת נרישקין, הוא הוליד את פיוטר – ואיתו שבט יריב וירושה בלתי פתורה.
בריאותו של איוואן היא העובדה המרכזית והפחות ניתנת לידיעה בחייו. שגרירים זרים שראו אותו בגיל עשרים ושבע דיווחו על גבר שהיה הלכה למעשה סנילי, משותק למחצה וכמעט עיוור. הרשומות הרוסיות מגדירות אותו כחלש גוף ונפש. ספרי עיון מודרניים זהירים יותר, ומספקים תיאורים של לקויות פיזיות ואולי נפשיות, תוך ציון שכמעט דבר לא שרד מילדותו בארמון הקרמלין. מה שאינו מוטל בספק הוא שכל אדם בחצר ב-1682 האמין שהוא אינו מסוגל לשלוט, ופעל על פי אמונה זו.
הסטרלצי במדרגות הקרמלין
פאודור השלישי מת באפריל 1682 ללא יורש. הבויארים והכנסייה פעלו במהירות לטובת פיוטר: צעיר, אך בריא לעין כל. משפחת מילוסלבסקי ואחותו הגדולה והאימתנית של איוואן, סופיה אלכסייבנה, סירבו לקבל זאת. שמועות התפשטו במוסקבה כי איוואן הורעל או נחנק, והסטרלצי – חיל הרובאים של הבירה – פרצו לקרמלין בדרישה לדעת מה היה גורלו.
המהומה נפתרה באמצעות מעשה פוליטי יחיד שאיוואן מתועד כמי שביצע אישית. הוא הוצא והוצג בפני הקהל. חי וניכר שאינו פגוע, הוא היווה הוכחה שהשמועה שקרית, והאלימות המיידית שככה. זהו פרט בולט: הרגע היחיד שבו איוואן היה בעל חשיבות למהלך ההיסטוריה הרוסית, הוא היה חשוב כגוף ולא כמוח.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כס המלכות הכפול
הפשרה הפכה את שני האחים לצארים ב-25 ביוני 1682, כאשר איוואן היה הבכיר באופן פורמלי. סופיה הפכה לעוצרת והחזיקה בכוח אמיתי במשך שבע שנים. היא הקפידה מאוד על כבודו של איוואן – שמרה על כבוד חיצוני, שימרה את היוקרה שלו – משום שבכירותו הייתה הכלי החוקתי שבאמצעותו הרחקה את הנרישקינים מהשלטון. בעניינים חשובים, כך מסכימים המקורות, היא מעולם לא התייעצה עמו.
התיאור המקובל מציג את סופיה כמניפולטיבית המפעילה איוואן חסר אונים נגד משפחתו של פיוטר. מחקר עיון מסבך את התמונה. אין כל ראיה שאיוואן הפעיל אי פעם כוח או קיבל החלטה עצמאית כלשהי בחייו; אך ישנן ראיות לכך שמשק ביתו שלו התרחק מסופיה ותמך בהפיכת 1689 שהדיחה אותה. מישהו מנבחרי משק הבית של איוואן קרא את הירושה נכון ותמך במנצח. האם מישהו זה היה איוואן הוא בדיוק מה שהתיעוד אינו יכול לומר לנו.
פרסקוביה והבנות
בסוף 1683 או תחילת 1684 ארגנה סופיה את נישואיו של איוואן, בהתאם למנהג מוסקבה הישן של הצגת מועמדות ראויות. הכלה הנבחרת הייתה פרסקוביה סלטיקובה, בתו של אציל זוטר, פאודור פטרוביץ' סלטיקוב. היא התגלתה כבת זוג לדוגמה בסטנדרטים של אותה תקופה וזכורה בזכות רצינות מוסרית, אורח חיים פשוט, צדקה, אדיקות וסירוב מוחלט לעסוק בפוליטיקה. הסלטיקובים, בסופו של דבר, יישרו קו עם פיוטר.
לבני הזוג היו חמש בנות, ששלו מהן שרדו: יקטרינה, שנולדה ב-1691; אנה, שנולדה ב-1693; ופרסקוביה, שנולדה ב-1694. לאיוואן לא היו בנים, והיעדר זה עשה למען ההיסטוריה הרוסית יותר מכל דבר שעשה בחייו.
צום, ומוות מוקדם
ככל שפיוטר התבגר וסיעת נרישקין התבססה, כל מעמד שארי שאיוואן החזיק בו התפוגג. בהיותו, בביטוי שבו משתמשים המקורות, חסר אונים וחסר עניין כאחד, הוא פרש כמעט לחלוטין, ובילה את העשור האחרון שלו בצום ובתפילה, יומם ולילה. הוא מת ב-8 בפברואר 1696, בגיל עשרים ותשעים, ונקבר בקתדרלת המלאך מיכאל. עם מותו הפך כס המלכות הכפול ליחיד, ופיוטר, אז בן עשרים ושלוש, שלט ברוסיה ללא מתחרים למשך שארית חייו.
מדוע איוואן מכונה גאון
הוא אינו כזה, וזה יהיה לא הגון לבנות טענה שהוא היה כזה. כל מקור זמין על איוואן החמישי – התיעוד הרוسאי, הדיווחים הדיפלומטיים בני התקופה, מחקרי העיון המודרניים – מתכנס לאותה מסקנה: אין ראיה לכך שהוא הפעל כוח אי פעם או קיבל החלטה עצמאית. אין גוף של כתיבה, אין מדיניות, אין אמירה בעלת משקל שדווחה. הוא אחד מראשי המדינה המוכתרים הבודדים של מעצמה גדולה שהיסטוריינים בעצם אין להם מה להעריך מבחינה אינטלקטואלית.
ראוי לציין שתי הסתייגויות הגונות. הראשונה היא ראייתית. הגברים שתארו את איוואן כסנילי וחצי-עיוור היו שגרירים זרים ללא גישה לחייו הפרטיים, שכתבו בחצר שנשלטה על ידי אח למחצה שלגיטימיות שלו עצמו חוזקה על ידי כך שאיוואן נראה חסר תועלת. להיסטוריוגרפיה של תקופת פיוטר הייתה כל סיבה להותיר את הצאר הבכיר כדף חלק. המוגבלות הייתה כמעט בוודאות אמיתית; חומרתה היא עניין של עדות עוינת, ולא ניתן לבדוק זאת כעת. השנייה היא שדמות פסיבית אינה בהכרח דמות חסרת חשיבות. עצם קיומו של איוואן – נוכחותו הברורה במדרגות הקרמלין ב-1682, הישרדותו המתמשכת במשך ארבעה עשר שנים – היוותה את הציר שעליו סבבה העוצרות של סופיה, ולכן העלייה המאוחרת לשלטון של פיוטר. זוהי השפעה ללא סוכנות, שהיא קטגוריה היסטורית אמיתית ולא מחמאה.
מורשת
תרומתו של איוואן לרוסיה הייתה גנטית וחתוקתית יותר מאשר אישית. בתו אנה איוואנובנה עלתה לכס המלכות ב-1730 ושלטה במשך עשור; נינו, דרך בתו יקטרינה, מלך בקצרה כתינוק איוואן השישי לפני שבת של פיוטר, יליזבטה, הדחה אותו בהפיכת ארמון ב-1741. במשך שני דורות נאבקה הירושה הרוסית בין צאצאי הצאר שמשל לבין צאצאי הצאר שלא משל. כס המלכות כפול המושבים התברר כתיאור הוגן של המאה שבאה בעקבותיו.