ארנסט המינגווי

ארנסט המינגווי

ארנסט מילר המינגווי (Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 – 2 ביולי 1961) היה סופר רומנים, מחבר סיפורים קצרים ועיתונאי אמריקאי. ידוע בסגנונו החסכוני והמאופק שהשפיע על סופרים מאוחרים במאה ה-20, והוא רומנטיזם בשל אורח חייו ההרפתקני ותדמיתו הציבורית הבוטה והישירה. כמה מתוך שבעת הרומנים שלו, ששת קובצי הסיפורים הקצרים ושני ספרי העיון הפכו לקלאסיקות של הספרות האמריקאית, והוא זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1954.

המינגווי גדל באוק פארק שבאילינוי. לאחר התיכון, הוא בילה שישה חודשים ככתב בעיתון The Kansas City Star לפני שהתגייס לצלב האדם. הוא שירות כנהג אמבולנס בחזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה ונפצע קשות מרסיסי פגז ב-1918. בשנת 1921 עבר המינגווי לפריז, שם עבד ככתב חוץ של ה-Toronto Star והושפע מהסופרים והאמנים המודרניסטים של קהילת הגולים "הדור האבוד". רומן הביכורים שלו, וזרח השמש (The Sun Also Rises), יצא לאור בשנת 1926. בשנת 1928 חזר המינגווי לארצות הברית והתיישב בקי וסט שפלורידה. חוויותיו בזמן המלחמה סיפקו חומר לרומן שלו משנת 1929 הקץ לנשק (A Farewell to Arms).

בשנת 1937 נסע המינגווי לספרד כדי לסקר את מלחמת האזרחים בספרד, אשר היוותה את הבסיס לרומן שלו משנת 1940 למי צלצלו הפעמונים (For Whom the Bell Tolls), שנכתב בהוואנה שבקובה. במהלך מלחמת העולם השניית, המינגווי נכח עם כוחות בעלות הברית כעיתונאי בנחיתה בנורמנדי ובשחרור פריז. רומן שלו הזקן והים (The Old Man and the Sea) יצא לאור בשנת 1952 וזכה לשבחים נרחבים ולפרס פוליצר לספרות. המינגווי נפצע קשות בשני ריסוקי מטוסים במהלך טיול לאפריקה בשנת 1954, מה שהותיר אותו בכאבים ובבריאות לקויה במשך רוב שארית חייו. הוא מת בהתאבדות בביתו בקצ'ום שבאיידהו, בשנת 1961.

חיים מוקדמים

ארנסט מילר המינגווי נולד ב-21 ביולי 1899 באוק פארק שבאילינוי, פרוור מבוסס ממש ממערב לשיקגו. הוא היה השני מבין שישה ילדים שנולדו לקלרנס אדמונדס המינגווי, רופא, ולגרייס הול המינגווי, מוזיקאית. כאשר קלרנס וגרייס המינגווי התחתנו ב-1896, הם גרו עם אביה של גרייס, ארנסט מילר הול, שעל שמו קראו לבנם הבכור. הוריו היו משכילים ומכובדים מאוד באוק פארק, קהילה שמרנית שעליה אמר התושב שלה פרנק לויד רייט: "כל כך הרבה כנסיות בשביל כל כך הרבה אנשים טובים ללכת אליהן". בית המשפחה בן שבעה החדרים בשכונה המכובדת כלל אולפן מוזיקה לגרייס ומרפאה רפואית לקלרנס. אחותו מרסלין נולדה לפניו ב-1898, ואחריו באו האחים הצעירים אורסולה ב-1902, מדליין ב-1904, קרול ב-1911 ולסטר ב-1915.

גרייס המינגווי הייתה מוזיקאית מקומית מוכרת, ולימדה את בנה הסרבן לנגן בצ'לו. מאוחר יותר אמר ששיעורי המוזיקה תרמו לסגנון הכתיבה שלו, כפי שניתן לראות ב"מבנה הקונטרפונקטי" של למי צלצלו הפעמונים. כמבוגר, המינגווי הצהיר שהוא שונא את אימו, למרות שחלק איתה אנרגיות נלהבות דומות. אביו, ד"ר קלרנס המינגווי, לימד אותו מלאכת עץ במהלך חופשות הקיץ של המשפחה בווינדמير שעל אגם וולון, ליד פטוסקי שבמישיغن, שם למד ארנסט לצוד, לדוג ולהקים מחנה ביערות ובאגמים של צפון מישיغن. חוויות מוקדמות אלה נטעו בו תשוקה לכל החיים להרפתקאות בחיק הטבע ולחיים באזורים מרוחקים או מבודדים.

המינגווי למד בתיכון אוק פארק וריבר פורסט באוק פארק בין השנים 1913 ל-1917, שם התחרה באגרוף, אתלטיקה קלה, כדורמים וכדורגל. הוא הופיע בתזמורת בית הספר במשך שנתיים עם אחותו מרסלין, וקיבל ציונים טובים באנגלית. במהלך שנתיים האחרונות שלו בתיכון הוא ערך את עיתון בית הספר ואת ספר המחזור (Trapeze ו-Tabula); הוא חיקה את השפה של כתבי ספורט פופולריים ותרם תחת שם העט רינג לארדנר הבן – הנהון לרינג לארדנר מהשיקגו טריביון ששם העט שלו היה "Line O'Type". לאחר שעזב את התיכון, הוא הלך לעבוד ב-The Kansas City Star ככתב מתחיל. למרות שנשאר שם רק שישה חודשים, מדריך הסגנון של ה-Star, אשר קבע "השתמש במשפטים קצרים. השתמש בפסקאות פתיחה קצרות. השתמש באנגלית נמרצת. היה חיובי, לא שלילי", הפך לבסיס לפרוזה שלו.

מלחמת העולם הראשונה

המינגווי רצה ללכת למלחמה וניסה להתגייס לצבא ארצות הברית אך לא התקבל משום שהיה בעל ראייה לקויה. במקום זאת, הוא התנדב למאמץ גיוס של הצלב האדם בדצמבר 1917 ונרשם להיות נהג אמבולנס בחיל המנועים של הצלב האדם האמריקאי באיטליה. במאי 1918 הוא הפליג מניו יורק והגיע לפריז בזמן שהעיר היה תחת הפגזה של ארטילריה גרמנית. באותו חודש יוני הוא הגיע לחזית האיטלקית כמתנדב בצלב האדם. הוא החזיק בדרגות של סגן משנה (של הצלב האדם) וסוטוטנטה (של הצבא האיצי) בו-זמנית (אך מעולם לא היה קצין בדרגה רשמית בכוחות המזוינים של ארצות הברית).

ביומו הראשון במילאנו, הוא נשלח לזירה של פיצוץ במפעל תחמושת כדי להצטרף למחלצים שאספו את השרידים הקרועים של עובדות מפעל. הוא תיאר את התקרית בספר העיון שלו משנת 1932 מוות אחר הצהריים (Death in the Afternoon): "אני זוכר לאחר שחיפשנו יסודיות די רבה אחר המתים בשלמותם, אספנו שברים". כעבור ימים ספורים, הוא הוצב בפוסאולטה די פיה

ב-8 ביולי, מיד לאחר שהביא שוקולד וסיגריות מהקנטינה אל האנשים בקו החזית, הקבוצה נפגעה מאש מרגמות. המינגווי נפצע קשות. למרות פציעותיו, הוא סייע לחיילים איטלקים להגיע למבטחים, מעשה שעליו עוטה בצלב ההצטיינות המלחמתי האיצי (Croce al Merito di Guerra) ובמדליית הכסף האיטלקית לגבורה צבאית (Medaglia d'argento al valor militare). על מעשהו, הוא הועלה לדרגת סגן ראשון (של הצלב האדם) וטננטה (של הצבא האיטלקי).

הוא היה בן 18 בלבד באותו זמן. המינגווי אמר מאוחר יותר על התקרית: "כאשר אתה יוצא למלחמה כנער יש לך אשליה גדולה של אלמוות. אנשים אחרים נהרגים; לא אתה... ואז כאשר אתה נפצע קשות בפעם הראשונה אתה מאבד את האשליה הזו ואתה יודע שזה יכול לקרות לך". הוא ספג פציעות רסיסים קשות בשתי רגליו, עבר ניתוח מיידי במרכז חלוקה, ובילה חמישה ימים בבית חולים שדה, בטרם הועבר להחלמה בבית החולים של הצלב האדם במילאנו. הוא בילה שישה חודשים בבית החולים, שם פגש את "צ'ינק" דורמן-סמית. השניים פיתחו ידידות חזקה שנמשכה עשרות שנים.

בזמן שהחלים, המינגווי התאהב באגנס פון קורובסקי, אחות צלב אדם המבוגרת ממנו בשבע שנים. כאשר המינגווי חזר לארצות הברית בינואר 1919, הוא האמין שאגנס תצטרף אליו בתוך חודשים ספורים, והשניים יתחתנו. במקום זאת, הוא קיבל ממנה מכתב במרץ ובו בשורה שהיא מאורסת לקצין איטלקי. הביוגרף ג'פרי מאיירס כותב שדחייתה של אגנס ריסקה והשאירה צלקת בצעיר. במערכות יחסים עתידיות המינגווי עקב אחר דפוס של נטישת אישה בטרם היא תנטוש אותו.

אחת מידידויותיו הקרובות ביותר של המינגווי משירותו בצלב האדם הייתה עם ויליאם "ביל" דודג' הורן הבן, עמית לנהיגת אמבולנס באיטליה. הורן היה לימים שושבין בחתונו הראשונה של המינגווי ונושא ארון כבוד בלוויה שלו. הורן שימר ארכיון אישי של התכתובות, התצלומים והזיכרונות שלהם – חומרים השוכנים כעת בספריית אוניברסיטת פרינסטון.

החזרה הביתה ב1919 הייתה תקופה קשה של התאקלמות מחדש. טרם מלאו לו 20, הוא צבר מן המלחמה בגרות שהייתה שנויה במחלוקת עם חיים בבית ללא עבודה ועם הצורך בהחלמה. כפי שמסביר הביוגרף מייקל ס. ריינולדס, "המינגווי לא יכול היה באמת לומר להוריו את מה שחש כאשר ראה את ברכו המדממת". הוא לא יכול היה לומר להם כמה פחד "בארץ אחרת עם מנתחים שלא יכלו לומר לו באנגלית אם רגלו נופלת או לא".

בספטמבר 1919 הוא יצא לטיול דיג ומחנה עם חברי תיכון אל האזורים הנידחים של חצי האי העליון של מישיغن. הטיול הפך להשראה לסיפור הקצרו שלו "נהר שני הלבבות הגדול" (Big Two-Hearted River), שבו הדמות החצי-אוטוביוגרפית ניק אדם יוצאת אל הארץ כדי למצוא בדידות לאחר ששבה הביתה מן המלחמה. ידיד המשפחה הציע להמינגווי עבודה בטורונטו, ובהעדר משהו אחר לעשות, הוא קיבל אותה. בסוף אותה שנה, הוא החל לעבוד ככותב עצמאי ועובד מערכת עבור ה-Toronto Star Weekly. הוא חזר למישיغن ביוני הבא ואז עבר לשיקגו בספטמבר 1920 כדי לגור עם חברים, תוך כדי שהוא עדיין שולח סיפורים ל-Toronto Star. בשיקגו, הוא עבד כעורך משנה של כתב העת החודשי Cooperative Commonwealth, שם פגש את הסופר שרווד אנדרסון.

הוא פגש את הדלי ריצ'רדסון דרך אחותו של שותפו לדירה. מאוחר יותר, הוא טען, "ידעתי שהיא הנערה שאיתה אתחתן". ג'ינג'ית, בעלת "אינסטינקט טיפולי", הדלי הייתה מבוגרת מהמינגווי בשמונה שנים. למרות הפרש הגילאים, היא נראתה פחות בוגرة מהרגיל לגילתה, כנראה בגלל אימה המגוננת יתר על המידה. ברניס קרט, מחברת הנשים של המינגווי, טוענת שהדלי "הזכירה" את אגנס, אך לאגנס חסרה הילדותיות של הדלי. לאחר שהחליפו מכתבים במשך חודשים אחדים, המינגווי והדלי החליטו להתחתן ולסוע לאירופה.

הם רצו לבקר ברומא, אך שרווד אנדרסון שכנע אותם לנסוע לפריז במקום זאת, כשהוא כותב מכתבי היכרות עבור הזוג הצעיר. הם נישאו ב-3 בספטמבר 1921. חודשיים לאחר מכן, המינגווי חתם ככתב חוץ עבור ה-Toronto Star והזוג יצא לפריז. על נישואיו של המינגווי להדלי, מאיירס טוען: "עם הדלי, המינגווי השיג כל מה שקווה לו עם אגנס: אהבה של אישה יפה, הכנסה נוחה, חיים באירופה".

פריז

אנדרסון הציע את פריז מכיוון שהייתה זולה ושם שכנו "האנשים המעניינים ביותר בעולם". שם פגש המינגווי סופרים כמו גרטרוד שטיין, ג'יימס ג'ויס ועזרא פאונד אשר "יכולים לעזור לסופר צעיר לטפס על שלבי הקריירה". המינגווי היה "צעיר גבוה, נאה, שרירי, רחב כתפיים, בעל עיניים חומות, לחיים ורודות, סנטר מרובע וקול רך". הוא גר עם הדלי בדירה קטנה בקומה עליונה בכתובת 74 rue du Cardinal Lemoine בלטיני, ושכר חדר בקרבת מקום לצורכי עבודה.

שטיין הייתה מעוז של המודרניזם בפריז והפכה למנטורית של המינגווי ולאם סנדקית לבנו ג'ק; היא הציגה בפניו את האמנים והסופרים הגולים של רובע מונפרנאס, שאותם כינתה "הדור האבוד" – מונח שהמינגווי הפך לפופולרי עם פרסומו של וזרח השמש. מבקר קבוע בסלון של שטיין, המינגווי פגש ציירים משפיעים כמו פבלו פיקאסו, ז'ואן מירו, חואן גריס ולואיס קווינטינייה. בסופו של דבר הוא התרחק מהשפעתה של שטיין, ויחסיהם הידרדרו למריבה ספרותית שנמשכה עשרות שנים.

פאונד היה מבוגר מהמינגווי ב-14 שנים כאשר נפגשו במקרה ב-1922 בחנות הספרים של סילביה ביץ' Shakespeare and Company. הם ביקרו באירופה ב-1923 וגרו באותו רחוב ב-1924. השניים כוננו ידידות חזקה; אצל המינגווי זיהה פאונד כישרון צעיר וטיפח אותו. פאונד – שזה עתה סיים לערוך את ארץ השממה (The Waste Land) של ת. ס. אליוט – הציג בפני המינגווי את הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, שאיתו יצא המינגווי תכופות ל"מסעות שתייה אלכוהוליים".

במהלך 20 החודשים הראשונים שלו בפריז, המינגווי הגיש 88 סיפורים לעיתון Toronto Star. הוא סיקר את מלחמת יוון-טורקיה, שם היה עד לשריפת סמירנה, וכתב כתבות מסע כמו "דיג טונה בספרד" ו"דיג פורל ברחבי אירופה: לספרד יש את הטוב ביותר, ואז לגרמניה". כמעט כל הבדיון והסיפורים הקצרים שלו אבדו, כאשר בדצמבר 1922, בעת שנסעה להצטרף אליו בז'נבה, הדלי איבדה מזוודה מלאה בכתבי היד שלו בתחנת הרכבת גאר דה ליון. הוא היה שבור לב וזועם. תשעה חודשים לאחר מכן, הזוג חזר לטורונטו, שם נולד בנם ג'ון הדלי ניקנור ב-10 באוקטובר 1923. במהלך היעדרותם, ספרו הראשון של המינגווי, שלושה סיפורים ועשרה שירים (Three Stories and Ten Poems), יצא לאור בפריז. לאחר אובדן המזוודה, נותרו רק שניים מן הסיפורים; את השלישי כתב בתחילת 1923 בהיותו באירופה. חודשים ספורים לאחר מכן, בזמננו (in our time, באותיות קטנות) הופק בפריז. הכרך הקטן כלל 18 וינייטות, תריסר מהן נכתבו בקיץ הקודם במהלך ביקורו הראשון בספרד, שבו גילה את ריגוש הקורידה. הוא מצא את טורונטו משעממת, התגעגע לפריז ורצה לחזור לחיים כסופר במקום לחיות כעיתונאי.

המינגווי, הדלי ובנם (שכינויו היה במבי) חזרו לפריז בינואר 1924 ולדירה ברחוב נוטרדאם דה שאן. המינגווי עזר לפרוד מדוק פורד לערוך את The Transatlantic Review, שפרסם יצירות מאת פאונד, ג'ון דוס פאסוס, הברונית אלسا פון פרייטאג-לורינגהובן ושטיין, וכן כמה מסיפוריו המוקדמים של המינגווי עצמו כגון "מחנה אינדיאנים" (Indian Camp). כאשר אוסף הסיפורים הראשון של המינגווי, בזמננו (In Our Time), יצא לאור ב-1925, עטיפת הספר נשאה הערות מאת פורד. "מחנה אינדיאנים" זכה לשבחים רבים; פורד ראה בו סיפור מוקדם חשוב מאת סופר צעיר, ומבקרים בארצות הברית שיבחו את המינגווי על החייאת ז'אנר הסיפור הקצר באמצעות סגנונו החד ושימושו במשפטים חיוויים. שישה חודשים קודם לכן, המינגווי פגש את פ. סקוט פיצג'רלד, והשניים יצרו ידידות של "הערצה ועוינות". פיצג'רלד פרסם את גטסבי הגדול (The Great Gatsby) באותה שנה: המינגווי קרא אותו, אהב אותו והחליט שעבודתו הבאה חייבת להיות רומן.

שנה קודם לכן, המינגווי ביקר בפסטיבל סן פירמין בפמפלונה שבספרד, בפעם הראשונה, ושם הוקסם ממלחמות שוורים. המשפחה חזרה לפמפלונה ב-1924 ושוב ביוני 1925; באותה שנה, הם הביאו קבוצה של גולים אמריקאים ובריטים: חבר ילדותו ממישיغن ביל סמית, דונלד אוגדן סטיוארט, ליידי דאף טוויזדן (שהתגרשה לא מכבר), מאהבה פט גות'רי, והרולד לוב.

כמה ימים לאחר סיום הפייסטה, ביום הולדתו (21 ביולי), הוא החל לכתוב את הטיוטה של מה שיהפוך ל-וזרח השמש, וסיים אותה שמונה שבועות לאחר מכן. כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1925, בני משפחת המינגווי עזבו כדי לבלות את החורף בשרונס שבאוסטריה, שם החל המינגווי לערוך בהרחבה את כתב היד. פולין פייפר, בתו של משפחה קתולית עשירה מארקנסו, הגיעה לפריז כדי לעבוד במגזין ווג והצטרפה אליהם בינואר. בניגוד לעצתה של הדלי, פייפר דחקה בהמינגווי לחתום על חוזה עם סקריבנרס. הוא עזב את אוסטריה לגיחה קצרה לניו יורק כדי להיפגש עם המוציאים לאור ועם שובו, החל ברומן עם פייפר במהלך עצירה בפריז, בטרם חזר לשרונס כדי לסיים את התיקונים במרץ. כתב היד הגיע לניו יורק באפריל; הוא תיקן את הגהות האחרונות בפריז באוגוסט 1926, וסקריבנרס הוציאו לאור את הרומן באוקטובר.

וזרח השמש גילם את דמותו של דור הגולים שלאחר המלחמה (תקופת בין המלחמות), זכה לביקורות טובות והוא "מוכר כיצירתו הגדולה ביותר של המינגווי". המינגווי עצמו כתב מאוחר יותר לעורכו מקס פרקינס כי "נקודת הספר" לא הייתה כל כך על כך שדור הולך לאיבוד, אלא ש"הארץ עומדת לעד"; הוא האמין שדמויות וזרח השמש אולי היו "חבוطات" אך לא אבדו.

נישואיו של המינגווי להדלי הידרדרו בזמן שעבד על וזרח השמש. בתחילת 1926, הדלי הפכה מודעת לרומן שלו עם פייפר, שהגיעה לפמפלונה איתם באותו יולי. עם שובם לפפריז, הדלי ביקשה הפוגה; בנובמבר היא ביקשה רשמית להתגרש. הם התחלקו ברכושם בזמן שהדלי קיבלה את הצעתו של המינגווי לקבל את ההכנסות מ-וזרח השמש. הם התגרשו בינואר 1927, והמינגווי התחתן עם פייפר במאי.

לפני נישואיו לפייפר, המינגווי המיר את דתו לקתוליות. הם יצאו לירח דבש בל גרו-דו-רואה, שם נדבק באנתרקס, והוא תכנן את קובץ הסיפורים הקצרים הבא שלו, גברים ללא נשים (Men Without Women), אשר יצא לאור באוקטובר 1927. עד סוף השנה פולין הייתה בהריון ורצתה לחזור לאמריקה. דוס פאסוס המליץ על קי וסט, והם עזבו את פריז במרץ 1928. בטרם עזבו, המינגווי ספג פגיעת ראש קשה בחדר האמבטיה שלהם בפריז כאשר משך חלון גג כלפי מטה אל ראשו מתוך חשיבה שהוא מוحب בשלשלת אסלה. לאחר עזיבתו את פריז, המינגווי "מעולם לא גר עוד בעיר גדולה".

קי וסט

המינגווי ופולין נסעו לקנזס סיטי שבמיזורי, שם נולד בנם פטריק ב-28 ביוני 1928 בבית החולים בל ממוריאל. לפולין הייתה לידה קשה; המינגווי כתב גרסה ספרותית של האירוע בקץ לנשק. לאחר לידתו של פטריק, הם נסעו לוויומינג, מסצ'וסטס וניו יורק. ב-6 בדצמבר, המינגווי היה בניו יורק בביקור אצל במבי, רגע לפני שעלה על רכבת לפלורידה, כאשר קיבל את הבשורה שאביו קלרנס התאבד. המינגווי היה שבור לב, לאחר שכתב קודם לכן לאביו ואמר לו שלא לדאוג מקשיים פיננסיים; המכתב הגיע דקות לאחר ההתאבדות. הוא הבחין כיצד הדלי ודאי הרגישה לאחר התאבדות אביה שלה ב-1903, ואמר, "אני כנראה אלך באותה דרך".

עם שובו לקי וסט בדצמבר, המינגווי עבד על טיוטת הקץ לנשק. הרומן המוגמר יצא לאור ב-27 בספטמבר 1929. הביוגרף ג'יימס ר. מלו מאמין שהקץ לנשק ביסס את מעמדו של המינגווי כסופר אמריקאי מרכזי והציג רמת מורכבות שלא ניכרה ב-וזרח השמש. בספרד באמצע 1929, המינגווי חקר את עבודתו הבאה, מוות אחר הצהריים. הוא רצה לכתוב מסה מקיפה על מלחמות שוורים, המסבירה את הטוררוס והקורידas בשלמותן בצירוף מילונים ונספחים, משום שהאמין שמלחמת שוורים היא "בעלת עניין טרגי רדול, היות שהיא מילולית של חיים ומוות".

במהלך תחילת שנות ה-30, המינגווי בילה את חורפיו בקי וסט ואת קיציו בוויומינג, שם מצא "את המדינה היפה ביותר שראה במערב האמריקאי" וצד צבי, אייל קנדי ודוב גריזלי. אליו הצטרף שם דוס פאסוס. בנובמבר 1930, לאחר שלקח את דוס פאסוס לתחנת הרכבת בביילינגס שבמונטנה, המינגווי שבר את ידו בתאונת דרכים. הוא אושפז למשך שבעה שבועות, ופולין טיפלה בו. העצבים ביד הכתיבה שלו לקחו עד שנה להחלים, תקופה שבה סבל מכאבים עזים.

ילדו השלישי, גלוריה המינגווי, נולד שנה לאחר מכן ב-12 בנובמבר 1931 בקנזס סיטי בשם "גרגורי הנקוק המינגווי". דוד של פולין קנה לזוג בית בקי/ווסט עם בית מרכבות, שקומה השנייה שלו הוסבה לסטודיו כתיבה. הוא הזמין חברים – כולל ולדו פירס, דוס פאסוס ומקס פרקינס – להצטרף אליו למסעות דיג ולמסע משלחת של גברים בלבד לדרי טורטוגาส. הוא המשיך לנסוע לאירופה ולקובה, ולמרות שב-1933 כתב על קי וסט, "יש לנו בית משובח כאן, והילדים כולם בריאים" – מלו מאמין שהוא "היה בבירור חסר מנוחה".

בשנת 1933, המינגווי ופולין יצאו לספארי בקניה. הטיול שנמשך 10 שבועות סיפק חומר לגבעות הירוקות של אפריקה (Green Hills of Africa), וכן לסיפורים הקצרים "השלגים של קילימנג'רו" ו"חייו הקצרים והמאושרים של פרנסיס מוקובר". הזוג ביקר במומבסה, ניירובי ומצ'אקוס בקניה; ואז עברו לשטחי טנגניקה, שם צדו בסרנגטי, סביב אגם מניארה, ומערב ודרום-מזרח לפארק הלאומי טארנגירה של היום. המדריך שלהם היה "הצלף הלבן" הידוע פיליפ פרסיבאל אשר הדר את תאודור רוזוולט בספארי שלו ב-1909. במהלך מסעות אלה, המינגווי נדבק בדיזנטריה אמביית שגרמה לצניחת מעי, והוא פונה במטוס לניירובי, חוויה שמשתקפת ב"השלגים של קילימנג'רו". עם שובו של המינגווי לקי וסט בתחילת 1934, הוא החל לעבוד על גבעות הירוקות של אפריקה, שאותם פרסם ב-1935 לביקורות מעורבות.

הוא רכש סירה ב-1934, קרא לה פילאר (Pilar), והחל לשוט בקריביים. הוא הגיע לבימיני ב-1935, שם בילה זמן רב. במהלך תקופה זו הוא עבד על להחזיק ולא להחזיק (To Have and Have Not), שיצא לאור ב-1937 בזמן שהיה בספרד, אשר הפך לרומן היחיד שכתב בשנות ה-30.

המינגווי ביקר בחריפות את אופן התנהלות הממשל בהוריקן יום העבודה של 1935. לאחר שהיה עד לאסון ולקו התגובה הפדרלי המרושל בקי/ווסט, הוא כתב חשיפה עבור ה-New Masses, "מי רצח את הווטרינרים?". בהתכתבויותיו האישיות, המינגווי ציין שמות במפורש עוד יותר, וכתב ש"הארי הופקינס ורוזוולט ששלחו את בחורי צעדי הבונוס המסכנים הללו לשם [לקיז של פלורידה] כדי להיפטר מהם נפטר מהם בהחלט".

מלחמת האזרחים בספרד

המינגווי עקב אחר ההתפתחויות בספרד מאז תחילת דרכו ומ-1931 היה ברור שתהיה מלחמה אירופאית נוספת. המינגווי ניבא מלחמה שתתרחש בסוף שנות ה-30. בייקר כותב שהמינגווי לא ציפה שספרד "תהפוך לסוג של זירת ניסויים בינלאומית לגרמניה, איטליה ורוסיה בטרם תסתיים מלחמת האזרחים בספרד". למרות הסתייגותו של פולין, הוא חתם עם ה-North American Newspaper Alliance כדי לסקר את מלחמת האזרחים בספרד, והפליג מניו יורק ב-27 בפברואר 1937. העיתונאית והסופרת מרתה גלהורן התלוותה להמינגווי. הוא פגש אותה בקי וסט שנה קודם לכן. כמו הדלי, מרתה הייתה ילידת סנט לואיס, וכמו פולין, עבדה עבור ווג בפריז. לדברי קרט, מרתה "מעולם לא נשמעה לו בדרך שנשים אחרות עשו זאת".

הוא הגיע לספרד במרץ יחד עם הבמאי ההולנדי ז'וריס איוונס. איוונס, שצילם את האדמה הספרדית (The Spanish Earth), התכוון להחליף את ג'ון דוס פאסוס בהמינגווי כתסריטאי. דוס פאסוס עזב את הפרויקט כאשר חברו והמתרגם הספרדי שלו חוסה רובלס נעצר ולאחר מכן הוצא להורג. התקרית שינתה את דעתו של דוס פאסוס על הרפובליקנים השמאלניים, וגרמה לקרע עם המינגווי. בחזרה בארה"ב באותו קיץ, המינגווי הכין את הפסקול לסרט. הוא הוקרן בבית הלבן ביולי.

בסוף אוגוסט חזר לצרפת וטס מפריז לברצלונה ואז לוולנסיה. בספטמבר ביקר בחזית בבלצ'יטה ואז לטרואל. בשובו למדריד כתב המינגווי את מחזהו היחיד, הטור החמישי (The Fifth Column), בזמן שהעיר הופגזה על ידי צבא פרנקו. הוא חזר לקי וסט למשך חודשים אחדים בינואר 1938. זו הייתה תקופה מתסכלת: הוא התקשה לכתוב, התלבט לגבי ביקורות גרועות על להחזיק ולא להחזיק, התקוטט עם פולין, עקב בהתלהבות אחרי החדשות מספרד ותכנן את הטיול הבא. הוא ערך שני טיולים ספרד ב-1938. בנובמבר הוא ביקר במיקום של קרב האברו, המעוז הרפובליקני האחרון, יחד עם עיתונאים בריטים ואמריקאים אחרים. הם הגיעו כדי לגלות שהגשר האחרון נהרס ונאלצו לסגת מעבר לאברו הסוער בסירת משוטים, המינגווי על המשוטים, "מושך למען חייו היקרים".

בתחילת 1939, המינגווי חצה לקובה בסירתו כדי לגור במלון אמבוס מונדוס בהוואנה. זה היה שלב הפרידה של פירוד איטי וכואב מפולין, שהחל כאשר המינגווי פגש את מרתה גלהורן. מרתה הצטרפה אליו עד מהרה והם שכרו את פינקה ויגía ("חוות תצפית"), נכס בן 15 דונם (61,000 מ"ר) במרחק 15 מייל (24 ק"מ) מהוואנה. באותו קיץ הוא ביקר את פולין ואת הילדים בוויומינג, כאשר היא לקחה את הילדים ועזבה אותו. ברגע שהגירושים מפולין הפכו סופיים הוא נישא למרתה ב-20 בנובמבר 1940 בשאיין.

המינגווי עקב אחר הדפוס שנוצר לאחר גירושיו מהדלי ועבר שוב. הוא חילק את זמנו בין קובה לבין אתר הנופש שנוסק לאחרונה סאן ואלי. הוא עבד על למי צלצלו הפעמונים, שאותו התחיל במרץ 1939 וסיים ביולי 1940. הדפוס שלו היה לנוע תוך כדי עבודה על כתב יד, והוא כתב את למי צלצלו הפעמונים בקובה, ויומינג וסאן ואלי. הספר יצא לאור באותו אוקטובר, הפך לבחירת ספר החודש, מכר חצי מיליון עותקים בתוך חודשים ספורים, הועמד לפרס פוליצר, וכפי שמארס מתאר, "ביסס מחדש בתשואות את המוניטין הספרותי של המינגווי".

בינואר 1941, מרתה נשלחה לסין במשימה עבור המגזין קוליירס (Collier's). המינגווי נסע איתה, ושלח דיווחים עבור העיתון PM. מאיירס כותב שהמינגווי גילה התלהבות מועטה לטיול או לסין, למרות שדיווחיו עבור PM סיפקו תובנות חדות על מלחמת סין-יפן לדברי ריינולדס, עם ניתוח של פלישות יפניות לפיליפינים שהציתו "מלחמה אמריקאית באוקיינוס השקט". באוגוסט, המינגווי חזר לפינקה ויגία. בספטמבר יצא לסאן ואלי.

מלחמת העולם השניית

ארצות הברית נכנסה למלחמה לאחר ההתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941. בחזרה בקובה, המינגווי שיפץ מחדש את הפילאר כסירת Q ויצא לפטרול אחר צוללות גרמניות כחבר בחיל המשמר החופי. הוא גם יצר יחידת ריגול נגדי שמרכזה היה בבית האורחים שלו כדי לעקוב אחר פלנגיסטים ואוהדי נאצים. מרתה וחבריו חשבו שפעילותו היא "קצת יותר מאשר ראקט מסיח דעת", אך ה-FBI החל לעקב אחריו והרכיב תיק בן 124 עמודים מתוך אמונה שהוא קומוניסט. מרתה רצתה שהמינגווי יהיה באירופה כעיתונאי ולא הצליחה להבין את הסתייגותו מלחימה במלחמה אירופאית נוספת. הם רבו תכופות ובמרריות, והוא שתה יותר מדי, עד שהיא עזבה לאירופה כדי לסקר עבור קוליירס בספטמבר 1943. בביקור בקובה במרץ 1944, המינגווי היה בריון ומתנשא כלפי מרתה. ריינולדס כותב ש"במבט לאחור משנים 1960–1961 [כל אחד] עשוי לומר שהתנהגותו הייתה ביטוי לדיכאון שהשמיד אותו בסופו של דבר". שבועות אחדים לאחר מכן, הוא יצר קשר עם קוליירס שהפכו אותו לכתב קו החזית שלהם. הוא היה באירופה ממאי 1944 ועד מררץ 1945.

כאשר הגיע ללונדון, הוא פגש את כתבת מגזין טיימס (Time) מרי ולש, שבה התאהב. מרתה נאלצה לחצות את האוקיינוס באוניה מלאה בחומרי נפץ משום שהמינגווי סירב לעזור להשיג לה אישור עיתונאי במטוס, והיא הגיעה ללונדון ומצאה אותו מאושפז עם זעזוע מוח מתאונת דרכים. היא לא גילתה אמפתיה למצבו; היא האשימה אותו בהיותו בריון ואמרה לו שהיא "סיימה, גמורה לחלוטין". הפעם האחרונה שהמינגווי ראה את מרתה הייתה במרץ 1945 כשהתכונן לחזור לקובה; הגירושים ביניהם הושלמו מאוחר יותר באותה שנה. בינתיים, הוא ביקש ממרי ולש להתחתן איתו בפגישתם השלישית.

המינגווי ספג פגיעת ראש קשה שדרשה 57 תפרים. עדיין סובל מתסמינים של זעזוע מוח, הוא התלווה לכוחות לנחיתה בנורמנדי כשהוא חובש תחבושת ראש גדולה. הצבא התייחס אליו כאל "מטען יקר", ולא הורשה לרדת לחוף. סירת הנחיתה שבה היה הגיעה לטווח ראייה של חוף אומהה בטרם נפגעה מאש האויב אז הסתובבה חזרה. המינגווי כתב מאוחר יותר בקוליירס שהוא יכול לראות "את הגל הראשון, השני, השלישי, הרביעי והחמישי של [הכוחות הנוחתים] שוכבים במקום שנפלו, נראים כמו כל כך הרבה צרורות כבדים על רצועת החצץ השטוחה שבין הים למחסה הראשון". מלו מסביר שביום הראשון ההוא, אף אחד מהכתבים לא הורשה לנחות והמינגווי הוחזר אל הדורותי דיקס. בסוף יולי הוא צירף את עצמו אל "רגימנט הרגלים ה-22 בפיקודו של אל"מ צ'ארלס 'באק' לאנהאם, בעודו דוהר לעבר פריז", והמינגווי הפך למנהיג בפועל של קבוצה קטנה של מיליציה כפרית ברמבוייה, מחוץ לפריז. פול פוסל מציין: "המינגווי הסתבך בצרות רבות כששיחק קפטן חי"ר לקבוצת אנשי התנגדות שאסף משום שכתב אמור לא להוביל כוחות, אפילו אם הוא עושה זאת היטב". הדבר היה בניגוד לאמנת ז'נבה, והמינגווי הועמד לדין באשמות רשמיות; הוא אמר ש"הביס את האישום" בכך שטעון שהציע עצה בלבד.

הוא נכח בשחרור פריז על ידי הצרפתים ב-25 באוגוסט; עם זאת, בניגוד לאגדה, הוא לא היה הראשון להיכנס לעיר וגם לא שחרר את מלון ריץ. בזמן שהותו שם, הוא ביקר את סילביה ביץ' ופגש את פיקאסו עם מרי ולש, וברוח של שמחה, סלח לגררטרוד שטיין. בהמשך אותה שנה, הוא חזה בלחימה כבדה בקרב יער הירטגן. ב-17 בדצמבר 1944, הוא נסע ללוקסמבורג, למרות מחלתו, כדי לסקר את הקרב על הבליטה. ברגע שהגיע, עם זאת, לאנהאם הפנה אותו לרופאים, שאשפזו אותו עם דלקת ריאות; הוא התאושש שבוע לאחר מכן, אך רוב הלחימה כבר הסתיימה. הוא עוטה בכוכב הארד על גבורה ב-1947, כאות הוקרה על כך שהיה "תחת אש באזורי קרב כדי להשיג תמונה מדויקת של התנאים".

קובה

המינגווי אמר שהוא "היה מחוץ לעסק כסופר" מ-1942 עד 1945. ב-1946 הוא התחתן עם מרי, שעברה הירון חוץ-רחמי חמישה חודשים לאחר מכן. משפחת המינגווי סבלה משורת תאונות ובעיות בריאותיות בשנים שאחרי המלחמה: בתאונת דרכים ב-1945, הוא פצע את ברכו וספג פגיעת ראש נוספת. שנים ספורות לאחר מכן מרי שברה תחילה את קרסול ימין ולאחר מכן את שמאל בתאונות סקי עוקבות. תאונת דרכים ב-1947 הותירה את פטריק עם פגיעת ראש, חולה קשה והוזה. הרופא בקובה אבחן סכיזופרניה, ושלח אותו ל-18 טיפולים של נזעי חשמל.

המינגווי שקע בדיכאון כאשר ידידיו הספרותיים החלו למות: ב-1939 ו. ב. ייטס ופרוד מדוק פורד; ב-1940 פ. סקוט פיצג'רלד; ב-1941 שרווד אנדרסון וג'יימס ג'ויס; ב-1946 גרטרוד שטיין; ובשנה שלאחר מכן ב-1947, מקס פרקינס, עורכו הוותיק של המינגווי בסקריבנרס, וידיד. במהלך תקופה זו, הוא סבל ממיגרנות קשות, לחץ דם גבוה, בעיות משקל ובסופו של דבר סוכרת – רובן תוצאה של תאונות קודמות ושנים רבות של שתייה כבדה.

הוא החל לעבוד על גן עדן (The Garden of Eden) בינואר 1946, וסיים 800 עמודים עד יוני. במהלך שנות שלאחר המלחמה, הוא גם החל לעבוד על טרילוגיה שכותרתה הזמנית "הארץ", "הים" ו"האير", שאותה רצה לשלב ברומן אחד בשם ספר הים. שני הפרויקטים נתקעו. מלו כותב שחוסר יכולתו של המינגווי לכתוב היה "תסמין לצרותיו" במהלך שנים אלו.

ב-1948, המינגווי ומרי נסעו לאירופה, ושהו בוונציה במשך מספר חודשים. בזמן שהותו שם, המינגווי התאהב באדריאנה אוונצ'יץ' בת ה-19 דאז. הרומן האהבה האפלטוני היווה השראה לרומן מעבר לנהר אל בין עצים (Across the River and into the Trees), שנכתב בקובה בתקופה של סכסוך עם מרי, ויצא לאור ב-1950 לביקורות שליליות. בשנה שלאחר מכן, זועם על הקבלה הביקורתית של מעבר לנהר אל בין עצים, המינגווי כתב את טיוטת הזקן והים בשמונה שבועות, באומרו שזהו "הטבר ביותר שאני יכול לכתוב אי פעם לכל אורך חיי". הספר יצא לאור בספטמבר 1952, הפך לבחירת ספר החודש, הפך את המינגווי לסלבריטאי בינלאומי וזכה בפרס פוליצר במאי 1953. ביוני, הוא עזב את קובה לטיול השני שלו באפריקה. במהלך אותו טיול, הוא הפך רשמית לחבר בשבט הקמבה; הוא הזדהה עם השבט במשך עשרות שנים.

ריסוקי מטוסים

בינואר 1954 בהותו באפריקה, המינגווי נפצע כמעט אנושות בריסוקי מטוסים עוקבים. הוא שכר טיסת סיור מעל קונגו הבלגית כמתנת חג המולד למרי. בדרכם לצלם את מפלי מרצ'יסון מהאוייר, המטוס פגע בעמוד חשמל נטוש ונאלץ לבצע נחיתת חירום. המינגווי ספג פציעות בגבו ובכתפו. מרי סבלה מצלעות שבורות ונכנסה להלם. לאחר לילה בשיחים, הם שכרו סירה על הנהר והגיעו לבטיאבה, שם פגשו טייס שחיפש אותם. הוא הבטיח להם שהוא יכול להטיס אותם החוצה, אך מסלול הנחיתה היה מחוספס מדי והמטוס התפוצץ בלהבות. מרי והטייס ברחו דרך חלון שבור. המינגווי נאלץ לפרוץ את דרכו החוצה על ידי הך הדלת פתוחה עם ראשו.

המינגווי ספג כוויות ופגיעת ראש קשה נוספת, שגרמה לנוזל מוחי לדלוף מן הפציעה. בסופו של דבר הם הגיעו לאנטבה כדי לגלות כתבים שמסקרים את סיפור מותו של המינגווי. הוא תדרך את הכתבים ובילה את השבועות הבאים בהחלמה בניירובי. למרות פציעותיו, המינגווי התלווה לפטריק ולאשתו למסע דיג מתוכנן בפברואר, אך הכאב גרם לו להיות זעפן. כאשר פרצה שריפת יער, הוא נפצע שוב, וספג כוויות דרגה שנייה ברגליו, בחלקו הקדמי של גופו, בשפתיו, בידו השמאלית ובאמת ידו היימנית.

חודשים לאחר מכן בוונציה, מרי דיווחה לחברים על היקף פציעותיו המלא של המינגווי: שתי חוליות סדוקות, קרע בכבד ובכליה, כתף מפורקת וגולגולת שבורה. התאונות עשויות להאיץ את ההידרדרות הגופנית שעמדה להתרחש. לאחר ריסוקי המטוסים, המינגווי, שהיה "אלכוהוליסט בשליטה קלושה לאורך חלק ניכר מחייו, שתה בכבדות רבה מהרגיל כדי להילחם בכאב פציעותיו."

פרס נובל

באוקטובר 1954, המינגווי קיבל את פרס נובל לספרות. הוא אמר בענווה לעיתונות שקרל סנדבורג, איזק דינסן וברנרד ברנסון ראויים לפרס, אך קיבל ברצון את כספי הפרס. מלו אומר שהמינגווי "חשק בפרס נובל", אך כאשר זכה בו, חודשים לאחר ריסוקי המטוסים שלו וסיקורם העיתונאי הכלל-עולמי, "ודאי היה חשד מתמשך במוחו של המינגווי שהספדים שלו מילאו תפקיד בהחלטת האקדמיה". הוא עדיין החלים והחליט לוותר על נסיעה לסטוקהולם. במקום זאת שלח נאום להקראה ובו הגדיר את חיי הסופר:

> כתיבה, במיטבה, היא חיים בודדים. ארגונים לסופרים מקלים על בדידותם של הסופרים אך אני מטיל ספק אם הם משפרים את כתיבתם. הוא גדל במעמד הציבורי ככל שהוא משיל את בדידותו ולעתים קרובות עבודתו מתדרדרת. כי הוא עושה את עבודתו לבדו ואם הוא סופר טוב מספיק עליו לעמוד מול הנצח, או היעדרו, בכל יום ויום.

מאז שובו מאפריקה, המינגווי כתב באיטיות את "היומן האפריקאי" שלו. בסוף 1955 ותחילת 1956 הוא היה מרותק למיטה בשל מגוון מחלות. נצטווה להפסיק לשתות כדי להקל על נזק כבד, עצה שאותה מילא בתחילה אך התעלם ממנה לבסוף. באוקטובר 1956, הוא חזר לאירופה וביקר את הסופר הבסקי החולה פיו בארוחה, שמת שבועות אחדים לאחר מכן. במהלך הטיול, המינגווי חלה שוב וטופל במגוון מחלות כולל מחלת כבד ולחץ דם גבוה.

משפט פתיחה של נאום קבלת פרס נובל, 1954 (הוקלט באופן פרטי על ידי המינגווי בדיעבד).

בנובמבר 1956, בזמן ששהה בפריז, הוא נזכר במזוודות שאחסן במלון ריץ ב-1928 ומעולם לא דרש אותן בחזרה. עם דרישתן מחדש ופתיחת המזוודות, המינגווי גילה שהן מלאות במחברות ובכתיבה משנותיו בפריז. נרגש מהתגלית, כאשר חזר לקובה בתחילת 1957, הוא החל לעצב את העבודה שנמצאה אל תוך זיכרונותיו חגיגה נודדת (A Moveable Feast). ב-1959, הוא סיים תקופה של פעילות אינטנסיבית: הוא סיים את חגיגה נודדת (שתוכנן לצאת לאור בשנה שלאחר מכן); הביא את אמת באור ראשון (True at First Light) ל-200,000 מילים; הוסיף פרקים לגן עדן; ועבד על איים בזרם (Islands in the Stream). שלושת האחרונים אוחסנו בתיבת כספות בהוואנה בעודו מתמקד בנגיעות האחרונות עבור חגיגה נודדת. ריינולדס טוען שבתקופה זו שקע המינגווי לדיכאון, שממנו לא יכול היה להשתקם.

פינקה ויגייה הפכה עמוסה באורחים ותיירים, שכן המינגווי שקל מעבר קבוע לאיידהו. ב-1959, הוא קנה בית המשקיף על נהר ביג ווד, מחוץ לקצ'ום ועזב את קובה – למרות שנראה כי נותר ביחסים טובים עם ממשלת קסטרו, באומרו לניו יורק טיימס שהוא "שמח" על הפלתו של פולחנסיו בטיסטה על ידי קסטרו. הוא היה בקובה בנובמבר 1959, בין חזרה מפמפלונה לנסיעה מערבה לאיידהו, וב-1960, לרגל יום הולדתו ה-61.

לאחר ששמע שקסטרו רצה להלאים רכוש שהיה בבעלות אמריקאים ואזרחים זרים אחרים ב-1960, הוא ומרי החליטו לעזוב. ב-25 ביולי 1960, בני משפחת המינגווי עזבו את קובה בפעם האחרונה, כשהם משאירים אמנות וכתבי יד בכספת בנק בהוואנה. לאחר פלישת מפרץ החזירים ב-1961, פינקה ויגייה הולאמה על ידי ממשלת קובה, יחד עם אוסף הספרים של המינגווי המונה כ-5,000 כותרים.