הווארד ס. בקר: נגן הפסנתר שכתב מחדש את תורת הסטייה
כבר בגיל חמש-עשרה עבד בברים ובמועדוני חשפנות בשיקגו כפסנתרן מקצועי, עבודה שהייתה נגישה לנער רק משום שהמלחמה גייסה כל מוזיקאי מעל גיל שמונה-עשרה. הוא חשב שהמוזיקה היא הקריירה שלו והסוציולוגיה היא התחביב. נדרשו לו עשורים כדי להפוך לחלוטין את הדירוג הזה, ואולי הוא מעולם לא עשה זאת באמת — אך אי-שם בחדרים אפופי העשן הללו, בעודו צופה במוזיקאים מדברים על ה"מרובעים" ששילמו להם, רכש הווארד ס. בקר (Howard S. Becker) את הרעיון שיארגן מחדש את חקר הפשיעה והסטייה במשך חצי מאה.
שיקגו, פסנתר ודוקטורט בגיל עשרים ושלוש
בקר נולד בשיקגו ב-18 באפריל 1928 לאלן ודונה בקר, משפחה יהודית שסבא-רבא שלה היגר מליטא. הוא החל לנגן בפסנתר בגיל צעיר ומעולם לא הפסיק. כשהשלים את התואר הראשון בסוציולוגיה באוניברסיטת שיקגו ב-1946 — בגיל שמונה-עשרה — הוא כבר ניגן באופן חצי-מקצועי והמשיך לעשות זאת במהלך לימודיו המתקדמים, כולל תקופות בלהקת קמפוס של נורת'ווסטרן. העבודה בברים העניקה לו גם משהו שימושי יותר מהכנסה: היכרות בלתי-סנטימנטלית וממקור ראשון עם תרבות הסמים של שיקגו שלאחר המלחמה, מבפנים, כקולגה ולא כחוקר.
הוא נשאר בשיקגו לתארים השני והשלישי, כתב דוקטורט על מורים בבתי ספר ציבוריים בשיקגו, וסיים אותו בגיל עשרים ושלוש. המנחה שלו היה אוורט סי. יוז (Everett C. Hughes), האנליסט הדגול של עיסוקים וקריירות, ויוז הוא זה שטביעות אצבעותיו ניכרות בכל עבודתו המאוחרת של בקר, יותר מכל תאורטיקן אחר של פשיעה. בקר עצמו הגדיר את השושלת האינטלקטואלית שלו כגאורג זימל (Georg Simmel), רוברט א. פארק (Robert E. Park) ויוז, וסירב בתוקף לתוויות של אינטראקציוניסט סימבולי וקונסטרוקטיביסט חברתי שהוצמדו לו שוב ושוב.
אאוטסיידרים
אאוטסיידרים: מחקרים בסוציולוגיה של הסטייה (Outsiders: Studies in the Sociology of Deviance) הופיע בשנת 1963 וסידר מחדש את הריהוט של תת-תחום שלם. ההנחה המרכזית שלו פשוטה באופן מטעה: סטייה אינה תכונה של המעשה שאדם מבצע, וגם לא תכונה של אדם "רע", אלא תוצאה של אנשים אחרים המחילים חוק ותווית. בקר טען כי קבוצות חברתיות יוצרות סטייה על ידי קביעת החוקים שהפרתם מהווה סטייה, ואז החלת חוקים אלו על אנשים מסוימים. הסטייה היא זו שהתווית נדבקה אליה בהצלחה.
הראיות נלקחו משני העולמות שהכיר הכי טוב. המחקר שלו על משתמשי מריחואנה — שהחל כחלק ממחקר במכון לחקר נוער (Institute for Juvenile Research) לאחר הדוקטורט שלו — הראה שהפיכה למשתמש היא קריירה נלמדת עם שלבים מוגדרים: לימוד הטכניקה, למידה לתפוס את ההשפעות, ולמידה להגדיר השפעות אלו כמהנות. הפיזיולוגיה לבדה לא הסבירה דבר; המשמעות נלמדה. המחקר שלו על מוזיקאי ריקודים, שנשאב ישירות מחייו המקצועיים שלו, תיאר תרבות מקצועית המאורגנת סביב בוז לקהל שמשלם לה, וסביב משא ומתן מתמיד בין כבוד עצמי אמנותי להישרדות מסחרית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אאוטסיידרים הציג גם את ה"יזם המוסרי" — הרפורמטור הצלבני שלא רק מגיב לבעיה חברתית אלא מייצר אחת כזו, יוצר חוקים באמצעות קמפיינים ואז בונה את מנגנון האכיפה שמוצא את מפרי החוק. זהו מושג שהוכיח עמידות מפתיעה, והוא מסביר רבות על שישים השנים האחרונות של מדיניות סמים, קמפיינים של צנזורה ופאניקה מוסרית.
עולמות אמנות ומלאכת הכתיבה
בקר לימד באוניברסיטת שיקגו ובמכון לחקר בעיות אנושיות של סטנפורד לפני שהשתקע כפרופסור באוניברסיטת נורת'ווסטרן בין השנים 1965 ל-1991, ולאחר מכן עבר לאוניברסיטת וושינגטון מ-1991 עד 1999, שם כיהן במקביל כפרופסור מן החוץ למוזיקה. הקריירה המאוחרת שלו נקטה באותו מהלך אנליטי שהחיל על הסטייה והחיל אותו על התרבות.
עולמות אמנות (Art Worlds, 1982) טען כי יצירת אמנות אינה פרי עטו של גאון בודד אלא תוצר של פעולה קולקטיבית — רשת שיתופית של ספקים, מבצעים, מבקרים, אוצרים, מממנים וקהלים, שכל אחד מהם מבצע חלק מהעבודה, וכולם יחד מחליטים מה נחשב בכלל לאמנות. הוצאת האמנית ממרכז האמנות הייתה, בדרכה, אותה פעולה כמו הוצאת הפושע ממרכז הפשיעה.
הוא הפך גם, באופן בלתי צפוי, לאחד ממורי הכתיבה השימושיים ביותר במדעי החברה. כתיבה למדעי החברה (Writing for Social Scientists, 1986) הוא מתקפה מתמשכת על הפרוזה האקדמית — על הסביל, על שם העצם המופשט, על הגידור המגננתי שחוקרים משתמשים בו כדי להישמע סמכותיים — והוא נשאר בדפוס כי הוא עובד. הספרים טריקים של המקצוע (Tricks of the Trade, 1998) ו-לספר על החברה (Telling About Society, 2007) הרחיבו את טיעונו לפיו יש לאלתר את השיטה כדי שתתאים למצב, במקום לייבא אותה בשלמותה.
מדוע הווארד נקרא גאון
המתנה של בקר הייתה מהלך יחיד, שניתן לשימוש חוזר אינסופי: קח את הדבר שכולם מתייחסים אליו כאל תכונה מהותית של חפץ או אדם, והעבר אותו לתהליך החברתי שמשייך אותו. סטייה הופכת לתיוג. אמנות הופכת לעולם אמנות. כישרון הופך לקריירה. זהו תמרון פשוט, אך ביצועו בצורה משכנעת דורש אוזן לדרך שבה אנשים באמת מדברים על עבודתם, ולבקר הייתה את האוזן הזו מהבמה ולא מסמינר אקדמי. הפרוזה שלו פשוטה להפליא — הוא נהג לפי מה שהטיף לו — והוא הפך טענות מורכבות להישמע כמו שכל ישר, שזו מיומנות נדירה יותר מעמימות.
ההכרה הייתה משמעותית: מלגת גוגנהיים ב-1978–79, פרס צ'ארלס הורטון קולי ב-1980, פרס קומון וולת' ב-1981, פרס קולי/מיד ב-1985, פרס ג'ורג' הרברט מיד ב-1987, פרס הקריירה למצוינות אקדמית של האגודה הסוציולוגית האמריקאית ב-1998, ותוארי כבוד מפריז, גרנובל, רוטרדם וליון. בצרפת הוא זכה למעמד קרוב לסלבריטי, הרצה רבות ובילה שלושה או ארבעה חודשים בכל שנה בפריז.
טענת הנגד היא שהתובנה המרכזית שלו היא יותר פרספקטיבה מאשר תאוריה — היא מעצבת מחדש מבלי לנבא, והיא ספגה ביקורת על כך שהיא מתייחסת למתויגים כפסיביים ועל כך שהיא אומרת מעט על הסיבה לכך שקבוצות מסוימות זוכות לבצע את התיוג. בקר עצמו לא התרגש מההאשמה על כך שלא בנה מערכת; הוא דחה את התוויות התאורטיות שהוצמדו לו והעדיף, בסגנון שיקגו, לתאר עולמות ספציפיים היטב. פסק הדין הכנה הוא שהוא היה צופה חד ויוצא דופן עם רעיון אחד טוב מאוד והתעוזה ללכת איתו לכל מקום, ולא בונה של ארכיטקטורה תאורטית.
מורשת
בקר מת בסן פרנסיסקו ב-16 באוגוסט 2023, בגיל תשעים וחמש, לאחר שהמשיך לכתוב ולהקליט מוזיקה זמן רב לאחר פרישתו. הוא זוהה עם האסכולה השנייה של שיקגו לצד ארווינג גופמן (Erving Goffman) ואנסלם שטראוס (Anselm Strauss), והוא הותיר אחריו אוצר מילים — תיוג, יזם מוסרי, עולם אמנות — שחמק מהסוציולוגיה לחלוטין וכעת שייך לכל מי שמתווכח על האופן שבו חוקים נוצרים ומי נלכד בהם.