הווארד ג'ייקובסון: ג'יין אוסטן היהודיה של אנגליה
הווארד ג'ייקובסון (Howard Jacobson) כתב במשך עשרים ושמונה שנים בטרם העניק לו הממסד הספרותי שעיצב אותו את הפרס החשוב ביותר שלו – וכשזה הגיע, בשנת 2010, הוא הגיע עבור רומן העוסק בחברות, אובדן, והכאב המיוחד של הזהות היהודית בבריטניה המודרנית. הוא כינה את עצמו, יותר מפעם אחת, "ג'יין אוסטן היהודיה", בדיחה בעלת מטרה רצינית: סופר קומי העובד על פלח צר ולא אופנתי של החיים האנגליים, שהתעקש, במשך עשורים, שקומדיה יכולה לשאת משקל רב כמו טרגדיה.
מנצ'סטר, קיימברידג', ו-פ. ר. ליוויס
ג'ייקובסון נולד ב-25 באוגוסט 1942, במנצ'סטר, אנגליה, להורים יהודים, מקס ואניטה ג'ייקובסון – רקע כזר בתוך התרבות האנגלית שיהפוך למנוע של כמעט כל מה שכתב מאוחר יותר. הוא למד אנגלית בדאונינג קולג', קיימברידג', וקיבל את תוארו בשנת 1964 תחת המבקר התובעני המפורסם פ. ר. ליוויס (F.R. Leavis), שהתעקשותו על רצינות מוסרית בספרות הותירה חותם מתמשך על האינסטינקטים הביקורתיים של ג'ייקובסון, גם בעת שהפרוזה שלו פנתה לכיוון קומי שליוויס כנראה לא היה תומך בו.
עשור וחצי בכיתת הלימוד
לפני שהיה סופר, ג'ייקובסון היה איש אקדמיה. הוא לימד באוניברסיטת סידני בין השנים 1965 עד 1968 – חוויה של החיים באוסטרליה שעליה התבסס מאוחר יותר ברומן שלו Redback משנת 1986 – לאחר מכן חזר לקיימברידג' כמדריך בסלווין קולג' בין השנים 1969 עד 1972, ולבסוף התיישב כמרצה בכיר לאנגלית בפוליטכניון של וולברהמפטון בין 1974 ל-1980. הוא עזב את החיים האקדמיים לחלוטין בשנת 1980 כדי לכתוב במשרה מלאה, החלטה שמשמעותה הייתה שיעבור יותר מעשור לפני שהפרוזה שלו תמצא קהל רחב.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית קריירה קומית
הרומן הראשון של ג'ייקובסון, Coming from Behind (1983), שאב השראה ישירה משנותיו בוולברהמפטון, ואחריו הגיעו Peeping Tom (1984) ו-Redback (1986). פריצתו הגיעה עם The Mighty Walzer (1999), רומן על טניס שולחן תחרותי במנצ'סטר היהודית, שזיכה אותו בפרס בולינגר אברימן וודאוס (Bollinger Everyman Wodehouse Prize) לספרות קומית ובפרס הספרותי של ה-Jewish Quarterly בשנת 2000. Kalooki Nights (2007), שתואר על ידי ארגון פרסי בוקר כ"פרוע, כועס ורועש", הרחיב את עיסוקו בזיכרון ובזהות יהודיים, תוך שזירת הצל הארוך של השואה על חיי המשפחה היהודיים באנגליה. לאורך שישה עשר רומנים וחמישה ספרי עיון – כולל Roots Schmoots: Journeys Among Jews, ספר מסעות המתחקה אחר קהילות וזהות יהודית במדינות שונות, ואסופת המאמרים Seriously Funny, שהציגה את טיעונו לקומדיה כסוגה ספרותית רצינית – ג'ייקובסון בנה גוף עבודה שהתעקש שכתיבה קומית אינה משבצת נחותה או רכה יותר מרצינות ספרותית, אלא כזו המצוידת באופן ייחודי לשאת אותה. רומנים מאוחרים יותר כגון Who's Sorry Now? הפנו את אותה בחינה קומית על נישואים וחברות בקרב גברים אנגלים בגיל העמידה, תוך הרחבת העיסוק בחרדה גברית ובהונאה עצמית שליוו את נושאיו היהודיים לאורך כל הקריירה שלו.
שאלת פינקלר והבוקר
בשנת 2010, בגיל שישים ושמונה, זכה ג'ייקובסון בפרס בוקר על The Finkler Question (שאלת פינקלר), רומן שארגון פרסי בוקר מתאר כ"סיפור צורב על חברות ואובדן, הדרה ושייכות, ועל חוכמתה ואנושיותה של הבגרות". זה היה הרומן הקומי המובהק הראשון שזכה בפרס הספרות היוקרתי ביותר בבריטניה מזה עשורים, עובדה שיצרה פרשנות רבה כמו תוכן הספר – אישור, עבור מעריציו של ג'ייקובסון, לטיעון שהעלה במאמרים ובראיונות במשך שנים, שקומדיה ספרותית נדחקה שלא בצדק מתחת לטרגדיה בהיררכיה הביקורתית. הוא חזר לרשימה הקצרה של הבוקר ב-2014 עם J, רומן דיסטופי שתיאור הפרס עצמו כינה "סיפור אהבה מעורר מחשבה של מוזרות שאין דומה לה, עדין ומפחיד כאחד", וזכה בפרס וודאוס פעם שנייה ב-2013 על Zoo Time.
חיים אישיים
ג'ייקובסון נישא שלוש פעמים: לברברה סטאר בין השנים 1964 עד 1972, לה נולד בן; לרוזלין ג'וי סאדלר בין השנים 1978 עד 2004; ולג'ני דה יונג מ-2005. עבודתו העיתונאית, ובמיוחד טור ארוך שנים לעיתון הלונדוני Independent, הרחיבה את אותו קול שנמצא בפרוזה שלו – לוחמני, מצחיק, לא נבוך לגבי ייחודיות יהודית בתקופה שבה חלק ניכר מהתרבות הספרותית האנגלית התייחס לשייכות אתנית ודתית כאל עניין פרובינציאלי. קולו של בעל הטור וקולו של הסופר היו, לפי עדותו שלו, לעולם לא כלים נפרדים: שניהם נבנו על אותה אמונה ליוויסיאנית, שנשאה מקיימברידג' עשורים קודם לכן, שהמחויבות הראשונה של סופר היא להביט ללא מצמוץ בחומר הקרוב ביותר ליד במקום להושיט יד לנושאים גדולים ואופנתיים יותר.
מדוע הווארד מכונה גאון
הטענה לגאונותו של ג'ייקובסון, במקומות שבהם מקורות מעלים אותה, נשענת על טיעון ספרותי ספציפי ולא על מחמאה מעורפלת: שהוא שיקם את הפרוזה הקומית ככלי לחומרים העמוקים ביותר – יגון, גלות, זיכרון קהילתי, מורשת השואה – לאחר עשורים שבהם התרבות הספרותית הבריטית התייחסה להומור ולרצינות כאל הפכים. הזכייה שלו בבוקר עבור The Finkler Question התקבלה כהוכחה לכך שקומדיה יכולה לבצע את העבודה שביקורת מתקופת ליוויס שמרה לטרגדיה, והתמקדותו המתמשכת בזהות אנגלו-יהודית לאורך שישה עשר רומנים העניקה לו נושא שאף סופר בריטי מרכזי אחר מדורו לא תבע לעצמו באופן יסודי כל כך. זהו הישג אמנותי ממשי וממושמע – מלאכת מחשבת קומית בשירות משקל רגשי והיסטורי לא פתור – ולא מקוריות אינטלקטואלית במובן מדעי או פילוסופי כלשהו; ג'ייקובסון עצמו ממקם את כישרונו בקול ובתזמון קומי, שחודדו במשך חמש עשרה שנות הוראת אנגלית לפני שפירנס את עצמו מכתיבה. טענת הנגד הכנה היא שהמוניטין שלו, במשך רוב הקריירה שלו, היה כשל סופר קומי נישתי ומיושן במקצת שעובד על פלח צר – מנצ'סטר היהודית, חרדה מינית, גבריות מזדקנת – שהזכייה שלו בבוקר הגיעה רק לאחר עשרים ושבע שנים של רומנים שמעולם לא זכו קודם לכן להכרה מוסדית כזו, ושעיתונותו הלוחמנית משכה ביקורת לא פחות מאשר שבחים.
מורשת
הזכייה של ג'ייקובסון בפרס בוקר שינתה את האופן שבו התרבות הספרותית הבריטית דיברה על פרוזה קומית, והתעקשותו ארוכת העשורים על זהות יהודית-אנגלית כחומר ספרותי רציני – שנרדפה מ-Coming from Behind דרך The Finkler Question ואילך – העניקה לו מקום ייחודי בפרוזה של דורו: הסופר שעשה צחוק מכל דבר מלבד מהטיעון שבדיחות הן עניין חשוב.