הווארד פייל: אבי האיור האמריקאי
לפני הווארד פייל (Howard Pyle), הפיראט היה איום מעורפל במעיל מלחים. אחריו, הפיראט לבש אבנט מפוספס, בנדנה, וסגנון מוחצן ששאב, באופן מוזר, מתלבושות של צוענים; דימוי מומצא כה חי, שארול פלין (Errol Flynn) וג'וני דפ (Johnny Depp) המשיכו ללבוש את עיצובו של פייל יותר ממאה שנה לאחר מכן. פייל עשה זאת לא פעם אחת אלא שוב ושוב, כשהוא ממציא את הדקדוק החזותי שאומה שלמה תשתמש בו כדי לדמיין את רובין הוד (Robin Hood), המלך ארתור (King Arthur), ועברה הקולוניאלי של אמריקה, ואז בילה את שני העשורים האחרונים של חייו בהוראת דור של מאיירים לעשות את אותו הדבר.
ילדות קוויקרית בווילמינגטון
הווארד פייל נולד ב-5 במרץ 1853, בווילמינגטון, דלאוור, למשפחה קוויקרית, והוא נותר מושרש בדלאוור ובעמק נהר ברנדיוויין (Brandywine River) הסמוך במשך כמעט כל חייו. הכשרתו האמנותית הרשמית הייתה דלה באופן מפתיע עבור אדם שעתיד היה לעצב מחדש את התרבות החזותית האמריקאית: כ-3 שנות לימוד בסטודיו לאמנות בפילדלפיה ותקופה קצרה נוספת ב-Art Students League בניו יורק, הרחק מהרקע האקדמי שרוב המאיירים המצליחים של תקופתו התהדרו בו.
הפריצה לכתב העת הרפר'ס
הקריירה המקצועית של פייל החלה ברצינות עם האיור הראשון שלו שפורסם ב-Harper's Weekly ב-1878, והוא הפך במהרה למרכיב קבוע במגזינים האמריקאיים החשובים של התקופה, ביניהם Harper's, Century ו-Scribner's, בתקופה שבה כתבי עת מאוירים היו המדיום החזותי העיקרי שהגיע לבתי אב אמריקאיים. סגנונו שילב קומפוזיציה דרמטית ופרטים היסטוריים עם ישירות שכוונה היישר לקוראים צעירים, תוך הימנעות מהקישוט המוגזם של חלק ניכר מאיורי הפנטזיה בני זמנו לטובת מה שמבקרים כינו ריאליזם צבעוני ומקורקע.
רובין הוד, המלך ארתור, והמצאת ז'אנרים
ספרו של פייל מ-1883, ההרפתקאות העליזות של רובין הוד (The Merry Adventures of Robin Hood), סינתז מאות שנים של מסורת בלדות מפוזרת לנרטיב קוהרנטי אחד המיועד לקוראים צעירים, והאיורים הנלווים אליו הפכו לתבנית שלפיה נמדדה כל עיבוד עתידי של רובין הוד, כולל סרטים. הוא המשיך עם סיפורת היסטורית פרי המצאתו, אוטו של יד הכסף (Otto of the Silver Hand, 1888) ואנשי ברזל (Men of Iron, 1892), האחרון עובד מאוחר יותר לסרט המגן השחור של פאלסוורת' (The Black Shield of Falworth) מ-1954, והחל מ-1903 הוא הפיק עיבוד בן ארבעה כרכים לאגדות המלך ארתור שקיבע באופן דומה את הדימוי המנטלי של דור שלם על קמלוט. ספרו ספר הפיראטים של הווארד פייל (Howard Pyle's Book of Pirates) אסף ואייר את מיתוס הפיראטים לתלבושות ולאיקונוגרפיה – כובעים משולשים, אבנטים, בנדנות – שנותרו ניתנים לזיהוי מיידי גם כיום, למרות שהם דומים במעט למה שלבשו מלחים אמיתיים מתור הזהב של הפיראטיות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוראה: שנות דרקסל ובית הספר ברנדיוויין
בשנת 1894, פייל ייסד את מה שנחשב לבית הספר הרשמי הראשון לאיור במדינה במכון דרקסל (Drexel Institute) בפילדלפיה, ולימד שם עד 1900. לאחר מכן הקים את בית הספר לאמנות של הווארד פייל (Howard Pyle School of Art) בווילמינגטון, וניהל אותו מ-1900 עד 1905, ולימד קורסי קיץ נוספים בצ'אדס פורד, פנסילבניה. יש לציין כי בערך מחצית מתלמידיו היו נשים, סטייה בולטת מהנורמות המקובלות בהכשרה מקצועית לאמנות באותה תקופה, ודווח כי פייל מעולם לא גבה שכר לימוד למרות שגבה סכומים נכבדים עבור עבודת האיור שלו. מתוך כמאתיים הסטודנטים שעברו בכיתותיו, יותר משמונים המשיכו לקריירות איור מקצועיות, וכשני תריסרים זכו לתהילה מתמשכת, ביניהם אן סי ויית' (N.C. Wyeth), מקספילד פאריש (Maxfield Parrish), ג'סי וילקוקס סמית (Jessie Willcox Smith), ופרנק סקונובר (Frank Schoonover). יחד, פייל ומעגל תלמידיו ויורשיהם נודעו כבית הספר ברנדיוויין (Brandywine School), מסורת אמריקאית מובהקת של איור נרטיבי על שם עמק הנהר שבו לימד פייל.
הכרה מעבר לחופי אמריקה
המוניטין של פייל הגיע הרבה מעבר לעולם האיור האמריקאי עוד בחייו; וינסנט ואן גוך (Vincent van Gogh), כשנתקל בעבודתו, אמר על פי הדיווחים שזה "הותיר אותי פעור פה מהתפעלות", שבח בולט מאחד האמנים החזותיים התובעניים ביותר של התקופה שפעל במסורת שונה לחלוטין.
מוות בפירנצה
פייל נסע לאיטליה בשנת 1910, בין היתר כדי ללמוד טכניקות של ציור קיר, ומת שם בפירנצה (Florence) בשנת 1911 בגיל חמישים ושמונה מזיהום בכליות, מה שקטע מעבר של סוף קריירה לעבודה דקורטיבית רחבת היקף שרק החל לחקור. הפרק האחרון ההוא היה חשוב לפייל עצמו: לאחר עשורים של הצלחה באיור ספרים ומגזינים, הוא פיתח שאיפות לקנבס גדול יותר ולמעמד ציבורי שעבודות ציור קיר דרשו בתקופתו, ועמיתים תיארו מאוחר יותר את שהותו באיטליה כהמצאה מחדש אמיתית שנקטעה לפני שהספיקה להתפתח במלואה, והותירה ציורי קיר והזמנות דקורטיביות כסיומת לא גמורה לקריירה פורה אחרת.
מדוע הווארד מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של פייל הוא קונקרטי וניתן למעקב באופן יוצא דופן: דימויים ספציפיים שהמציא – תלבושת הפיראט, עולם היער של רובין הוד, המרקם החזותי של קמלוט הארתוריאנית – הפכו לגרסת ברירת המחדל שתרבות שלמה עדיין מדמיינת, עדות ליכולת נדירה לקבע אוצר מילים חזותי מתמשך לסיפורים שהיו קיימים במשך מאות שנים בלעדיו. העובדה שתלמידיו הפכו בעצמם לענקי איור אמריקאי, בראשם אן סי ויית', ושאמן חיצוני ותובעני כמו ואן גוך בחר בעבודתו ללא בקשה, מצביעים שניהם על מיומנות שזוהתה על ידי עמיתים ולא רק על ידי קהל פופולרי. טיעון הנגד הכן הוא שפייל עבד אך ורק בתוך איור מסחרי וספרות ילדים, ז'אנרים שהממסד האמנותי של תקופתו ולמשך עשורים לאחר מכן התייחס אליהם כמשניים, והכשרתו הרשמית הייתה דלה מספיק עד שכמה מבני דורו ראו בו יותר פופולריזטור ומורה מוכשר מאשר חדשן טכני; תחפושת הפיראט שלו, משפיעה ככל שתהיה, מוכרת גם על ידי היסטוריונים כהמצאה של מחלקת תלבושות ללא בסיס רב בדיוק היסטורי, תזכורת לכך שהגאונות שלו פעלה יותר ברובד של יצירת מיתוסים מאשר באמת דוקומנטרית.
מורשת
המונח "בית הספר ברנדיוויין" נותר קיצור מקובל בהיסטוריה של האמנות למסורת האיור הנרטיבי שייסד פייל, ומוזיאונים כולל מוזיאון האמנות של נהר ברנדיוויין (Brandywine River Museum of Art) בצ'אדס פורד משמרים ומציגים כעת את עבודתם של פייל ותלמידיו כתנועה אמנותית אמריקאית קוהרנטית. יותר ממאה שנה לאחר מותו, אוצר המילים החזותי שהמציא עבור פיראטים, פורעי חוק ואבירים נותר זה שיוצרי סרטים ומאיירים עדיין פונים אליו ראשון.