הווארד זיּן: המפציץ שכתב מחדש את אמריקה
בשבועות האחרונים של מלחמת העולם השנייה, מטיל פצצות על מטוס B-17 בן עשרים ושתיים הטיל פצצות נפאלם על רוּיָאן (Royan), עיירת חוף צרפתית ללא כל חשיבות אסטרטגית. הוא האמין שהמלחמה הייתה צודקת. שנים לאחר מכן הוא חזר אל הרישומים כדי לספור את האזרחים שהפצצות שלו הרגו, והניח את המדליות שלו במעטפה שעליה נכתב "לעולם לא עוד". כל מה שכתב הווארד זיּן לאחר מכן על ההיסטוריה האמריקאית נבע מאותה מעטפה.
ברוקלין, וחינוך למעמדות
זיּן נולד ב-24 באוגוסט 1922 בברוקלין להורים מהגרים יהודים. אביו חפר תעלות, ניקה חלונות ומילצר; אמו עבדה במפעלים. המשפחה הייתה ענייה מספיק כדי לעבור דירה רק כדי להקדים את הפינוי, ולא היו בה ספרים. זיּן קרא בכל זאת, באופן כפייתי, וסיים לקרוא סקירות על פאשיזם ותיאוריה פוליטית שסיפקו לו מסגרת לפני שהיה לו את אוצר המילים לכך.
בגיל שמונה-עשרה הפך לשוליה של מסגר אוניות במספנת הצי בברוקלין, שם בילה שלוש שנים. הוא כינה זאת "חינוך על עבודה, ועל מעמד", והוא לא התכוון לכך באופן פסיבי - הוא ועמיתיו לשוליה ארגנו את "אגודת השוליות" (Apprentice Association) כדי ללחוץ לשיפור תנאי הבטיחות. שם פגש את רוזלין שכטר (Roslyn Shechter), פעילה חברתית מברוקלין לה נישא באוקטובר 1944.
רוּיָאן
הוא התגייס לחיל האוויר של צבא ארצות הברית ב-1943. מה שהמלחמה לימדה אותו לא היה פציפיזם בתחילה, אלא אימה מושהית וספציפית: שמנגנון של מטרה צודקת הורג אנשים שאינם חלק ממנו, ושהגברים המפעילים את המנגנון אינם מקבלים שום סיבה לגלות זאת.
לאחר מכן הוא ורוזלין חיו במרתף שורץ חולדות בזמן שגידלו את מילה (Myla), שנולדה ב-1947, ואת ג'ף (Jeff), שנולד ב-1949. במסגרת חוק החיילים המשוחררים (G.I. Bill) הוא השלים תואר ראשון באוניברסיטת ניו יורק תוך עבודה במחסנים, ולאחר מכן דוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטת קולומביה. ספרו הראשון, לה גוארדיה בקונגרס (La Guardia in Congress), הופיע ב-1959 וזכה לציון לשבח במסגרת פרס בוורידג' (Beveridge Award) של האגודה ההיסטורית האמריקאית - התחלה שגרתית לחלוטין.
ספלמן
בין 1956 ל-1963 עמד זיּן בראש המחלקה להיסטוריה במכללת ספלמן (Spelman College), מכללה היסטורית לנשים שחורות באטלנטה, ושם הסתיימה הקריירה המקובלת שלו. הוא לימד סטודנטיות שכללו את אליס ווקר (Alice Walker), מריאן רייט אדלמן (Marian Wright Edelman) וברניס ג'ונסון ריגון (Bernice Johnson Reagon). הוא שימש כיועץ בוגר לוועדה המתאמת של הסטודנטים לאי-אלימות (SNCC) לצד אלה בייקר (Ella Baker), הדליף מידע לעיתונים לפני שביתות שבת, ראיין את בוב מוזס (Bob Moses) וסטוקלי קרמייקל (Stokely Carmichael), ופעל לרישום בוחרים בסלמה ובמיסיסיפי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הנהלת ספלמן החלה להתייחס אליו, כפי שניסחו זאת מאוחר יותר באוניברסיטת בוסטון, כאל מסית ולא כתומך. ב-4 ביוני 1963 פיטר אותו נשיא המכללה בשל אי-ציות, למרות קביעותו. זיּן הודה שהאשמה מדויקת. הסטודנטים פתחו בקמפיין להשבתו לתפקיד ונכשלו. ארבעים ושתיים שנים לאחר מכן הזמינה אותו ספלמן לשאת את נאום הסיום של שנת 2005.
אוניברסיטת בוסטון
הוא הצטרף למחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בוסטון ולימד שם במשך עשרים וארבע שנים, עד פרישתו ב-1988. הרצאותיו מילאו אולמות; הוא הביא פעילים כדוברים אורחים ואמר לסטודנטים ללמוד היסטוריה בכיתה ולעשות אותה בכיכר הציבורית. נשיא האוניברסיטה ג'ון סילבר (John Silber), שלא חיבב אותו, כינה אותו על פי הדיווחים "דוגמה מובהקת" לאלה המרעילים את "באר האקדמיה".
תיעוד ההתנגדות למלחמה עשיר. הוא נסע ליפן ב-1966 עם מארגן ה-SNCC ראלף פד'רסטון (Ralph Featherstone) כדי לנאום נגד המלחמה בווייטנאם, ואז כתב את ווייטנאם: ההיגיון של נסיגה (Vietnam: The Logic of Withdrawal) ב-1967 מתוך תסכול שאף דמות בולטת לא קראה לנסיגה מיידית. ב-1968 הוא טס להאנוי עם דניאל בריגן (Daniel Berrigan) כדי לקבל טייסים אמריקאים ששוחררו על ידי צפון וייטנאם. לאחר מכן הגיע הספר אי-ציות ודמוקרטיה: תשע כשלים של חוק וסדר (Disobedience and Democracy: Nine Fallacies of Law and Order). הוא העיד מטעם ההגנה במשפט מסמכי הפנטגון של דניאל אלסברג (Daniel Ellsberg) ב-1973 ובמשפט ה-28 מקמדן (Camden 28), כיהן כיו"ר משותף של ועדת השביתה של הפקולטה באוניברסיטת בוסטון ב-1979, וסיים את שיעורו האחרון מוקדם כדי שיוכל להצטרף לקו המשמרת של בית ספר לסיעוד.
היסטוריה עממית
הוא כתב את היסטוריה עממית של ארצות הברית (A People's History of the United States) כי לא הצליח למצוא ספר לימוד "מלמטה למעלה" להוראה. הספר, שפורסם ב-1980 במהדורה ראשונה של 4,000 עותקים, סיפר את הסיפור הלאומי מנקודת מבטם של האנשים שעליהם נעשו הדברים במקום אלו שעשו אותם - הסיכום של בריטניקה הוא שהוא מתמקד ב"אלו שפעלו עליהם הגיבורים של הנרטיבים הרגילים". מאז הוא נמכר ביותר משלושה מיליון עותקים והפך לאחד מספרי ההיסטוריה האמריקאית המתורגמים ביותר שנכתבו אי פעם, בסיוע סצנה בסרט סיפורו של ויל האנטינג (Good Will Hunting). הנחת היסוד שלו, בניסוחו של זיּן, הייתה שההיסטוריה האמריקאית "אינה נחלתם הבלעדית של סנאטורים וגנרלים או... היסטוריונים. היא שייכת לכולם".
ההיסטוריון כמשתתף
זיּן מעולם לא הגביל את עצמו לפרוזה. הוא כתב שלושה מחזות - בת ונוס (Daughter of Venus), אמה (Emma) על אמה גולדמן (Emma Goldman), ומרקס בסוהו (Marx in Soho), שעדיין מועלים ברחבי העולם. יחד עם אנתוני ארנוב (Anthony Arnove) הוא אסף את קולות של היסטוריה עממית של ארצות הברית (Voices of a People's History of the United States) ב-2004, שהפך להקראות מבוימות ולאחר מכן לסרט של ערוץ ההיסטוריה ב-2009 בשם העם מדבר (The People Speak). הוא התכתב עם אסירים, העיד למען מפגינים, וב-2008 סייע בהשקת "פרויקט החינוך של זיּן" (Zinn Education Project) כדי להכניס היסטוריה עממית לבתי הספר.
מדוע הווארד מכונה גאון
ראוי לציין בפשטות שהמילה אינה מופיעה בהספדים. קולגות חיפשו דברים אחרים. קריל ריברס (Caryl Rivers) כינתה אותו "אדם צדיק כל כך" ו"מלומד נפלא". הסופר ג'יימס קרול (James Carroll), שישב בהרצאותיו ללא הזמנה, אמר: "שמעתי שפה... טיעון אתי שהגדיר את התחושות שהיו לי". צדיק, נפלא, מבהיר - לא מבריק.
זהו הרישום הנכון, מכיוון שהכישרון של זיּן לא היה כוח אנליטי או גילוי ארכיוני. זו הייתה החלטה היכן לעמוד, שהוחזקה במשמעת יוצאת דופן ובוצעה בפרוזה פשוטה מספיק כדי שצעיר בן שבע-עשרה יוכל לעקוב אחריה ללא עזרה. אלפי היסטוריונים הכירו את העובדות בהיסטוריה עממית; כמעט אף אחד לא חשב להפוך את נקודת המבט עצמה לטיעון. עשיית זאת דרשה סוג של עקשנות דמיונית - הנכונות לשמוע במשך שלושים שנה שאתה עושה היסטוריה לא נכון ולהמשיך לעשות זאת, לאחר שהגעת למסקנה שהחלופה היא לעשות זאת בחוסר כנות.
טיעון הנגד רציני ומגיע מתוך המחנה הפוליטי שלו עצמו. ההיסטוריון רוברט נורל (Robert Norrell) ציין כי לתפיסת עולמו של זיּן היה "מעט מקום לעובדים שלא רצו להצטרף לאיגודים, או לאנשים שחורים שלא היו בקו החזית של המחאה". אפילו הספדים אוהדים הודו שהוא שטוח את העבר לניצול מול התנגדות ואיבד את הניואנסים של האופן שבו מערכות שורדות את מתנגדיהן. היסטוריה עממית הוא עבודה של סינתזה ופולמוס ולא של מחקר, וזיּן לא עשה מזה סוד: הוא חשב שנייטרליות היא פוזה ואמר זאת. האם זהו אומץ אינטלקטואלי או רישיון לבחור תלוי לחלוטין במה שאתה חושב שההיסטוריה נועדה לו - וזה הטיעון שהוא רצה, וקיבל.
מורשת
אשתו של זיּן, רוזלין, מתה ב-2008; הוא אמר שהיא הייתה "אדם שלם יותר ממני". הוא מת מהתקף לב בסנטה מוניקה ב-27 בינואר 2010, בגיל שמונים ושבע. הסיכום שלו לעמדתו מאריך ימים יותר מרוב התנגדויות מבקריו: "אנחנו לא חייבים לחכות לעתיד אוטופי מפואר כלשהו... לחיות עכשיו כפי שאנו חושבים שבני אדם צריכים לחיות, תוך התרסה נגד כל מה שרע סביבנו, הוא כשלעצמו ניצחון מופלא".