הנרי קוונדיש
הנרי קוונדיש (באנגלית: Henry Cavendish; 10 באוקטובר 1731 – 24 בפברואר 1810) היה כימאי ופיזיקאי אנגלי, שעסק במחקר ניסויי ותיאורטי. הוא נודע בזכות גילוי המימן, שאותו כינה "אוויר דליק". במאמר משנת 1766, "על אווירים מלאכותיים" (On Factitious Airs), הוא תיאר את צפיפות האוויר הדליק, המייצר מים בעת בעירתו. אנטואן לבואזיה (Antoine Lavoisier) שחזר מאוחר יותר את הניסוי של קוונדיש והעניק ליסוד את שמו.
קוונדיש, שנודע באישיותו המופנמת, ניהל מחקרים שהצטיינו בדיוקם ובקפדנותם. עבודתו כללה מחקרים על הרכב האוויר האטמוספרי, תכונות של גזים שונים, סינתזה של מים, החוק השולט במשיכה ובדחייה חשמלית, תיאוריה מכנית של חום וחישובים של צפיפות (ומכאן המסה) של כדור הארץ. הניסוי שתכנן למדידת צפיפות כדור הארץ, המשמש גם לחישוב קבוע הכבידה, ידוע כיום כניסוי קוונדיש.
חיים מוקדמים
קוונדיש נולד ב-10 באוקטובר 1731 בניס (Nice), שם התגוררה משפחתו באותה עת. אמו הייתה ליידי אן דה גריי (Lady Anne de Grey), בתם הרביעית של הנרי גריי, דוכס קנט הראשון (Henry Grey, 1st Duke of Kent), ואביו היה לורד צ'ארלס קוונדיש (Lord Charles Cavendish), בנו השלישי של ויליאם קוונדיש, דוכס דבונשייר השני (William Cavendish, 2nd Duke of Devonshire). משפחתו עקבה אחר שושלתה לאורך שמונה מאות שנים עד לתקופה הנורמנית, והייתה קשורה למשפחות אצולה רבות בבריטניה. אמו של הנרי נפטרה ב-1733, שלושה חודשים לאחר לידת בנה השני, פרדריק (Frederick), וזמן קצר לפני יום הולדתו השני של הנרי, והותירה ללורד צ'ארלס לגדל את שני בניו. הנרי קוונדיש כונה "הנרי קוונדיש המכובד" (The Honourable Henry Cavendish).
מגיל 11 למד הנרי בבית הספר של ניוקום (Newcome's School), בית ספר פרטי ליד לונדון. בגיל 18 (ב-24 בנובמבר 1748) הוא נכנס לאוניברסיטת קיימברידג' (University of Cambridge) לקולג' סנט פיטר (St Peter's College), הידוע כיום כפיטרהאוס (Peterhouse), ועזב כעבור שלוש שנים ב-23 בפברואר 1751 ללא תואר (נוהג נפוץ באותה עת). לאחר מכן התגורר עם אביו בלונדון, שם הקים במהרה מעבדה משלו שכללה חדר לכלבים.
לורד צ'ארלס בילה את חייו תחילה בפוליטיקה ואחר כך יותר ויותר במדע, במיוחד בחברה המלכותית של לונדון (Royal Society). בשנת 1758 לקח את הנרי לישיבות החברה המלכותית וגם לארוחות ערב של מועדון החברה המלכותית. בשנת 1760 נבחר הנרי קוונדיש לשתי הקבוצות הללו, והתמיד בנוכחותו בהן מאז. הוא לא לקח חלק בפוליטיקה, אך הלך בעקבות אביו למדע באמצעות מחקריו והשתתפותו בארגונים מדעיים. הוא היה פעיל במועצת החברה המלכותית (אליה נבחר ב-1765).
עניינו ומומחיותו במכשור מדעי הובילו אותו לעמוד בראש ועדה שבחנה את המכשירים המטאורולוגיים של החברה המלכותית ולסייע בהערכת המכשירים של מצפה הכוכבים המלכותי בגריניץ' (Royal Greenwich Observatory). מאמרו הראשון, "אווירים מלאכותיים", הופיע ב-1766. ועדות נוספות שבהן שירת כללו את ועדת המאמרים, שבחרה את המאמרים לפרסום בכתב העת Philosophical Transactions of the Royal Society, וכן ועדות למעבר נוגה (1769), למשיכה כבידתית של הרים (1774), ולהנחיות מדעיות למשלחתו של קונסטנטין פיפס (Constantine Phipps) ב-1773 לחיפוש הקוטב הצפוני והמעבר הצפון-מערבי. בשנת 1773 הצטרף הנרי לאביו כנאמן נבחר של המוזיאון הבריטי (British Museum), לו הקדיש זמן ומאמץ רב. זמן קצר לאחר הקמת המכון המלכותי של בריטניה הגדולה (Royal Institution of Great Britain), הפך קוונדיש למנהל (1800) וגילה עניין פעיל, בעיקר במעבדה, שם צפה וסייע בניסויים הכימיים של המפרי דייווי (Humphry Davy).
מחקר בכימיה
בערך בתקופת מותו של אביו, החל קוונדיש לעבוד בצמוד לצ'ארלס בלגדן (Charles Blagden), קשר שסייע לבלגדן להשתלב בחברה המדעית הלונדונית. בתמורה, בלגדן סייע להרחיק את העולם מקוונדיש. קוונדיש לא פרסם ספרים ומעט מאמרים, אך הגיע להישגים רבים. כמה תחומי מחקר, כולל מכניקה, אופטיקה ומגנטיות, מופיעים בהרחבה בכתבי היד שלו, אך הם כמעט אינם מופיעים בעבודותיו שפורסמו. קוונדיש נחשב לאחד מ"הכימאים הפנאומטיים" של המאות ה-18 וה-19, לצד דמויות כמו ג'וזף פריסטלי (Joseph Priestley), ג'וזף בלק (Joseph Black) ודניאל רתרפורד (Daniel Rutherford). קוונדיש מצא שגז מוגדר, ייחודי ודליק מאוד, שאותו כינה "אוויר דליק", נוצר כתוצאה מפעולת חומצות מסוימות על מתכות מסוימות. גז זה היה מימן, שקוונדיש ניחש נכונה שהוא קיים ביחס של שניים לאחד במים.
אף שאחרים, כמו רוברט בויל (Robert Boyle), הפיקו גז מימן מוקדם יותר, לקוונדיש מיוחסת בדרך כלל הקרדיט על זיהוי טבעו כיסוד. בשנת 1777 גילה קוונדיש כי אוויר הנפלט מיונקים מומר ל"אוויר קבוע" (דו-תחמוצת הפחמן), ולא ל"אוויר מופלגיסטי" כפי שחזה ג'וזף פריסטלי. כמו כן, על ידי המסת בסיסים בחומצות, הפיק קוונדיש דו-תחמוצת הפחמן, שאותה אסף, יחד עם גזים אחרים, בבקבוקים הפוכים מעל מים או כספית. לאחר מכן מדד את מסיסותם במים ואת משקלם הסגולי, וציין את יכולתם להישרף. במאמרו משנת 1778, "שיקולים כלליים על חומצות", הגיע למסקנה כי אוויר הניתן לנשימה מהווה את החומציות. קוונדיש זכה במדליית קופלי (Copley Medal) של החברה המלכותית עבור מאמר זה. כימיה של גזים הייתה בעלת חשיבות גוברת במחצית השנייה של המאה ה-18, והפכה מכרעת עבור הרפורמה בכימיה של הצרפתי אנטואן-לורן לבואזיה, הידועה בדרך כלל כמהפכה הכימית.
בשנת 1783 פרסם קוונדיש מאמר על אאודיומטריה (מדידת איכות הגזים לנשימה). הוא תיאר אאודיומטר חדש שהמציא, שבאמצעותו השיג את התוצאות הטובות ביותר עד כה, תוך שימוש בשיטה הלא מדויקת של מדידת גזים על ידי שקילתם, שהייתה נהוגה בידי אחרים. לאחר מכן, לאחר חזרה על ניסוי משנת 1781 שביצע פריסטלי, פרסם קוונדיש מאמר על הפקת מים טהורים על ידי שריפת מימן ב"אוויר מופלגיסטי חסר" (אוויר בתהליך בעירה, הידוע כיום כחמצן).
קוונדיש הגיע למסקנה כי במקום לעבור סינתזה, שריפת המימן גרמה להתעבות מים מתוך האוויר. פיזיקאים מסוימים פירשו את המימן כפלוגיסטון טהור. קוונדיש דיווח על ממצאיו לפריסטלי לא יאוחר ממרץ 1783, אך לא פרסם אותם עד השנה שלאחר מכן. הממציא הסקוטי ג'יימס ואט (James Watt) פרסם מאמר על הרכב המים בשנת 1783; בעקבות זאת התעוררה מחלוקת לגבי מי ביצע את הגילוי ראשון.
בשנת 1785 חקר קוונדיש את הרכב האוויר הרגיל (כלומר, האטמוספרי), והשיג תוצאות מדויקות להפליא. הוא ביצע ניסויים שבהם מימן ואוויר רגיל שולבו ביחסים ידועים ולאחר מכן פוצצו בעזרת ניצוץ חשמלי. יתרה מכך, הוא גם תיאר ניסוי שבו הצליח להסיר, במינוח מודרני, הן את גזי החמצן והן את החנקן מדגימת אוויר אטמוספרי עד שנותרה רק בועה קטנה של גז שלא הגיב בדגימה המקורית. באמצעות תצפיותיו, ציין קוונדיש כי כאשר קבע את כמויות האוויר המופלגיסטי (חנקן) והאוויר המופלגיסטי החסר (חמצן), נותר נפח גז שהגיע ל-1/120 מהנפח המקורי של החנקן. במדידות מדויקות הוא הגיע למסקנה ש"האוויר הרגיל מורכב מחלק אחד של אוויר מופלגיסטי חסר [חמצן], מעורב עם ארבעה של אוויר מופלגיסטי [חנקן]".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנות ה-90 של המאה ה-19 (כ-100 שנים מאוחר יותר) הבינו שני פיזיקאים בריטים, ויליאם רמזי (William Ramsay) ולורד ריילי (Lord Rayleigh), שהגז האדיש שגילו לאחרונה, ארגון (argon), היה אחראי למשקע הבעייתי של קוונדיש; הוא לא טעה. מה שעשה היה לבצע ניסויים כמותיים קפדניים, תוך שימוש במכשירים ושיטות סטנדרטיים, במטרה לקבל תוצאות שניתן לשחזרן; לקחת את ממוצע התוצאות של מספר ניסויים; ולזהות ולהתחשב במקורות שגיאה. המאזניים שבהם השתמש, שיוצרו על ידי בעל מלאכה בשם הריסון (Harrison), היו הראשונים מבין מאזני הדיוק של המאה ה-18, ומדויקים כמו אלו של לבואזיה (שהוערכו כמודדים חלק אחד ל-400,000). קוונדיש עבד עם בוני המכשירים שלו, בדרך כלל שיפר מכשירים קיימים במקום להמציא חדשים לחלוטין.
קוונדיש, כפי שצוין לעיל, השתמש בשפת תיאוריית הפלוגיסטון הישנה בכימיה. בשנת 1787 הוא הפך לאחד הראשונים מחוץ לצרפת שעברו לתיאוריה האנטי-פלוגיסטית החדשה של לבואזיה, אם כי נותר סקפטי לגבי המינוח של התיאוריה החדשה. הוא גם התנגד לזיהויו של לבואזיה את החום כבעל בסיס חומרי או יסודי. בעבודה במסגרת המכניקה הניוטונית, קוונדיש התמודד עם בעיית טבע החום בשנות ה-60 של המאה ה-18, והסביר את החום כתוצאה של תנועת חומר.
בשנת 1783 פרסם מאמר על הטמפרטורה שבה קופאת כספית, ובמאמר זה עשה שימוש ברעיון החום הכמוס, אם כי לא השתמש במונח מכיוון שהאמין שהוא מרמז על קבלת תיאוריה חומרית של חום. הוא הפך את התנגדויותיו למפורשות במאמרו משנת 1784 על אוויר. הוא המשיך לפתח תיאוריה כללית של חום, וכתב היד של אותה תיאוריה תוארך בצורה משכנעת לסוף שנות ה-80 של המאה ה-18. התיאוריה שלו הייתה מתמטית ומכנית כאחד: היא הכילה את עקרון שימור החום (שהובן מאוחר יותר כמקרה של שימור אנרגיה) ואף כללה את המושג (אם כי לא את התווית) של השקילות המכנית של החום.
צפיפות כדור הארץ
לאחר מות אביו, קנה הנרי בית נוסף בעיר ובית בקלאפהאם קומון (Clapham Common) (שנבנה על ידי תומאס קיוביט, Thomas Cubitt), שהיה ממוקם באותה עת מדרום-מערב ללונדון. הבית בלונדון הכיל את רוב הספרייה שלו, בעוד את רוב המכשירים שלו החזיק בקלאפהאם קומון, שם ביצע את רוב ניסוייו. המפורסם שבהם, שפורסם ב-1798, נועד לקבוע את צפיפות כדור הארץ ונודע כניסוי קוונדיש. המכשיר שבו השתמש קוונדיש לשקילת כדור הארץ היה שינוי של מאזני פיתול שבנה הגיאולוג ג'ון מישל (John Michell), שנפטר לפני שהספיק להתחיל בניסוי. המכשיר נשלח בארגזים לקוונדיש, שהשלים את הניסוי ב-1797–1798 ופרסם את התוצאות.
המכשיר הניסויי כלל מאזני פיתול עם זוג כדורי עופרת בקוטר 2 אינץ' במשקל 1.61 ליברות התלויים על זרוע המאזניים, ושני כדורי עופרת נייחים גדולים בהרבה (350 ליברות). קוונדיש התכוון למדוד את כוח המשיכה הכבידתי בין השניים. הוא הבחין שהמכשיר של מישל יהיה רגיש להפרשי טמפרטורה וזרמי אוויר נגרמים, לכן ביצע שינויים על ידי בידוד המכשיר בחדר נפרד עם בקרות חיצוניות וטלסקופים לביצוע תצפיות.
באמצעות ציוד זה, חישב קוונדיש את המשיכה בין הכדורים מתוך זמן התנודה של מאזני הפיתול, ולאחר מכן השתמש בערך זה כדי לחשב את צפיפות כדור הארץ. קוונדיש מצא כי הצפיפות הממוצעת של כדור הארץ גדולה פי 5.48 מזו של מים. ג'ון הנרי פוינטינג (John Henry Poynting) ציין מאוחר יותר שהנתונים היו אמורים להוביל לערך של 5.448, ואכן זהו הערך הממוצע של עשרים ותשע הקביעות שכלל קוונדיש במאמרו. השגיאה במספר שפורסם נבעה מטעות חשבונית פשוטה מצדו. מה שהיה יוצא דופן בניסוי של קוונדיש היה ביטול כל מקור שגיאה וכל גורם שעלול היה להפריע לניסוי, והדיוק במדידת משיכה קטנה להדהים, של 1/50,000,000 ממשקל כדורי העופרת. התוצאה שהשיג קוונדיש לצפיפות כדור הארץ היא בטווח של אחוז אחד מהנתון המקובל כיום.
עבודתו של קוונדיש הובילה אחרים לערכים מדויקים עבור קבוע הכבידה (G) ומסת כדור הארץ. בהתבסס על תוצאותיו, ניתן לחשב ערך עבור G של 6.754 × 10^-11 ניוטון-מטר²/ק
ספרים מתארים לעתים קרובות את עבודתו של קוונדיש כמדידה של G או של מסת כדור הארץ. מכיוון שאלו קשורים לצפיפות כדור הארץ על ידי מערכת פשוטה של יחסים אלגבריים, אף אחד ממקורות אלו אינו טועה, אך הם אינם תואמים את בחירת המילים המדויקת של קוונדיש, וטעות זו צוינה על ידי מספר כותבים. מטרתו המוצהרת של קוונדיש הייתה למדוד את צפיפות כדור הארץ.
הפעם הראשונה שבה הקבוע קיבל שם זה הייתה ב-1873, כמעט 100 שנים לאחר ניסוי קוונדיש. תוצאותיו של קוונדיש נותנות גם את מסת כדור הארץ.
מחקר בחשמל
הניסויים החשמליים והכימיים של קוונדיש, כמו אלו על החום, החלו בזמן שהתגורר עם אביו במעבדה בביתם בלונדון. אביו נפטר ב-1783, והותיר כמעט את כל עזבונו המשמעותי להנרי. כמו התיאוריה שלו על החום, התיאוריה המקיפה של קוונדיש על החשמל הייתה מתמטית בצורתה והתבססה על ניסויים כמותיים מדויקים. בעבודה עם עמיתו, טימותי ליין (Timothy Lane), הוא יצר דג חשמלי מלאכותי שיכול היה לתת מכות חשמל כדי להראות שמקור ההלם מדגים אלו הוא חשמל. הוא פרסם גרסה מוקדמת של התיאוריה שלו על חשמל בשנת 1771, המבוססת על נוזל חשמלי רחב שהפעיל לחץ. הוא הדגים שאם עוצמת הכוח החשמלי עומדת ביחס הפוך למרחק, אזי הנוזל החשמלי העודף על זה הדרוש לניטרליות חשמלית ישכב על השטח החיצוני של כדור מחושמל; לאחר מכן אישר זאת בניסוי. קוונדיש המשיך לעבוד על חשמל לאחר מאמר ראשוני זה, אך לא פרסם עוד בנושא.
קוונדיש כתב מאמרים בנושאים חשמליים עבור החברה המלכותית, אך רוב ניסוייו החשמליים לא נודעו עד שנאספו ופורסמו על ידי ג'יימס קלרק מקסוול (James Clerk Maxwell) מאה שנה לאחר מכן, ב-1879, זמן רב לאחר שמדענים אחרים זכו לקרדיט על אותן תוצאות. המאמרים החשמליים של קוונדיש מתוך ה-Philosophical Transactions of the Royal Society of London הודפסו מחדש, יחד עם רוב כתבי היד החשמליים שלו, בספר "כתביו המדעיים של הנרי קוונדיש המכובד, עמית החברה המלכותית" (1921). על פי מהדורת 1911 של אנציקלופדיה בריטניקה, בין תגליותיו של קוונדיש היו המושג פוטנציאל חשמלי (שאותו כינה "דרגת חשמול"), יחידה מוקדמת של קיבול (זו של כדור בקוטר אינץ' אחד), הנוסחה לקיבול של קבל לוחות, המושג קבוע דיאלקטרי של חומר, הקשר בין פוטנציאל חשמלי לזרם (הנקרא כיום חוק אוהם) (1781), חוקים לחלוקת זרם במעגלים מקבילים (המיוחסים כיום לצ'ארלס ויטסטון, Charles Wheatstone), וחוק הריבוע ההפוך של וריאציית הכוח החשמלי עם המרחק, הנקרא כיום חוק קולון.
מוות
קוונדיש נפטר בקלאפהאם ב-24 בפברואר 1810 כאחד האנשים העשירים בבריטניה, ונקבר בכנסייה שהיא כיום קתדרלת דרבי (Derby Cathedral), לצד רבים מאבותיו. הדרך שבה התגורר בדרבי נקראה על שמו, וכך גם דרך ליד ביתו בקלאפהאם, שחלקה הצפוני הוא חלק מה-South Circular Road. מעבדת קוונדיש באוניברסיטת קיימברידג' נתרמה על ידי אחד מקרוביו המאוחרים של קוונדיש, ויליאם קוונדיש, דוכס דבונשייר השביעי (William Cavendish, 7th Duke of Devonshire) (קנצלר האוניברסיטה מ-1861 עד 1891).
אישיות ומורשת
קוונדיש ירש שתי הון עתק שהיו כה גדולים עד שז'אן בטיסט ביו (Jean Baptiste Biot) כינה אותו "העשיר מבין כל המלומדים והידען מבין העשירים". במותו, קוונדיש היה המפקיד הגדול ביותר בבנק אנגליה. אדם ביישן מאוד, הוא לא הרגיש בנוח בחברה ונמנע ממנה ככל שיכול היה. הוא יכול היה לדבר רק עם אדם אחד בכל פעם ורק אם האדם היה מוכר לו וזכר. הוא דיבר מעט, תמיד לבש חליפה מיושנת ולא פיתח שום קשרים אישיים עמוקים ידועים מחוץ למשפחתו. קוונדיש היה שתקן ובודד ונחשב על ידי רבים לאקסצנטרי. הוא התקשר עם משרתותיו רק באמצעות פתקים. על פי עדות אחת, קוונדיש הוסיף גרם מדרגות אחורי לביתו כדי להימנע ממפגש עם סוכנת הבית שלו, כי היה ביישן במיוחד מנשים. הדיווחים בני זמנו על אישיותו הובילו כמה פרשנים מודרניים, כמו אוליבר סאקס (Oliver Sacks), לשער שהוא היה אוטיסט.
המוצא החברתי היחיד שלו היה מועדון החברה המלכותית, שחבריו סעדו יחד לפני פגישות שבועיות. קוונדיש כמעט ולא החמיץ פגישות אלו, וזכה לכבוד רב מצד בני זמנו. עם זאת, ביישנותו הפכה את השיחה לקשה; אורחים הוזהרו להסתובב בקרבתו ואז לדבר כאילו "אל חלל ריק". אם דבריהם היו ראויים מבחינה מדעית, הם היו עשויים לקבל תשובה ממלמלת. סביר יותר שקוונדיש לא יענה כלל. גם השקפותיו הדתיות של קוונדיש נחשבו לאקסצנטריות לזמנו. הוא נחשב לאגנוסטי. כפי שמעיר הביוגרף שלו, ג'ורג' וילסון (George Wilson), "באשר לדתו של קוונדיש, הוא לא היה כלום".
סידור מגוריו הקצה רק חלק קטן מהחלל לנוחות אישית, שכן הספרייה שלו הייתה מופרדת, החדרים העליונים והדשא היו מיועדים לתצפית אסטרונומית וחדר האורחים שלו היה מעבדה עם כבשן בחדר סמוך. הוא נהנה גם מאיסוף רהיטים משובחים, כפי שהדגים ברכישת סט של "עשרה כיסאות עץ סאטן משובצים עם ספת רגלי קבריולה תואמת".
בשל התנהגותו הא-חברתית והסודית, קוונדיש נמנע לעתים קרובות מלפרסם את עבודתו, ורבים מממצאיו לא נאמרו אפילו לעמיתיו המדענים. בסוף המאה ה-19, זמן רב לאחר מותו, ג'יימס קלרק מקסוול עבר על ניירותיו של קוונדיש ומצא תצפיות ותוצאות שאחרים קיבלו עליהן קרדיט. דוגמאות למה שנכלל בתגליותיו או בציפיותיו של קוונדיש הן חוק הפרופורציות ההדדיות של ריכטר, חוק אוהם, חוק דלטון של לחצים חלקיים, עקרונות המוליכות החשמלית (כולל חוק קולון) וחוק הגזים של שארל. כתב יד "חום", המתוארך בזהירות בין 1783 ל-1790, מתאר "תיאוריה מכנית של חום". כתב היד, שהיה לא ידוע עד כה, נותח בתחילת המאה ה-21. היסטוריון המדע ראסל מקורמאך (Russell McCormmach) הציע ש"חום" הוא העבודה היחידה מהמאה ה-18 המבשרת את התרמודינמיקה. הפיזיקאי התיאורטי דיטריך בליץ (Dietrich Belitz) הגיע למסקנה שבעבודה זו קוונדיש "תפס את טבע החום נכון בעיקרו".
כאשר ביצע קוונדיש את ניסוי צפיפות כדור הארץ המפורסם שלו במבנה חיצוני בגינת אחוזתו בקלאפהאם קומון, שכניו הצביעו על הבניין ואמרו לילדיהם ששם נשקל העולם. לכבוד הישגיו של הנרי קוונדיש וכתוצאה מקרן שהעניק קרובו של הנרי, ויליאם קוונדיש, דוכס דבונשייר השביעי, מעבדת הפיזיקה של אוניברסיטת קיימברידג' נקראה מעבדת קוונדיש על ידי מקסוול, שהיה פרופסור קוונדיש הראשון לפיזיקה ומעריץ של עבודתו של קוונדיש.
כתבים נבחרים
קוונדיש, הנרי (1921). כתבים מדעיים. כרך 1. קיימברידג': הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. – בעריכת ג'יימס קלרק מקסוול ומתוקן על ידי ג'וזף לרמור (Joseph Larmor).
- קוונדיש, הנרי (1921). כתבים מדעיים. כרך 2. קיימברידג': הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. – בעריכת ג'יימס קלרק מקסוול ומתוקן על ידי ג'וזף לרמור.
- קוונדיש, הנרי (1879). ג'יימס קלרק מקסוול (עורך). המחקרים החשמליים של הנרי קוונדיש המכובד. קיימברידג': הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'.