הנרי קמפבל-באנרמן: עושה השלום שאיחד מפלגה מפורקת
בשנת 1901, כאשר מפלגתו הליברלית הייתה חצויה בשל מלחמת הבורים בדרום אפריקה, הנרי קמפבל-באנרמן (Henry Campbell-Bannerman) התייצב וקרא להתנהלות בריטניה בשמה: "שיטות של ברבריות". זה היה משפט שסיכן את הקריירה של אדם שכל כישרונו הפוליטי היה הפוך מעימות — וזהו בדיוק הסיבה מדוע, ארבע שנים לאחר מכן, המפלגה שכמעט איבד העניקה לו את הניצחון הגדול ביותר בבחירות שרשמו הליברלים אי פעם.
בנו של סוחר מגלאזגו
נולד ב-7 בספטמבר 1836, בקלווינסייד שליד גלאזגו (Glasgow), הנרי קמפבל היה בנו של איש עסקים פרסביטריאני שטיפס בסולם הדרגות עד שהפך לראש עיריית גלאזגו. הוא הוסיף את השם "באנרמן" לשמו בשנת 1871 כדי לעמוד בתנאי של ירושה משפחתית, והפך לקמפבל-באנרמן בעל השם המקוף שזכור בהיסטוריה. השכלתו כללה לימודים בבית הספר התיכון של גלאזגו ובאוניברסיטת גלאזגו, לפני שעבר לטריניטי קולג', קיימברידג' (Trinity College, Cambridge), שם למד קלאסיקות. סיור מעצב של עשרה חודשים באירופה בגיל ארבע-עשרה הותיר אותו דובר צרפתית שוטפת וחובב תרבות צרפת מושבע, נטייה קוסמופוליטית יוצאת דופן לבנו של איש עסקים סקוטי מהתקופה הוויקטוריאנית. בשנת 1860 נשא לאישה את שרלוט ברוס (Charlotte Bruce); לזוג לא היו ילדים, אך לפי כל העדויות הם קיימו שותפות אישית ופוליטית קרובה במיוחד שנמשכה עד מותה ב-1906.
שלושה עשורים של חניכות
נבחר לפרלמנט מטעם מחוז סטירלינג ברגס (Stirling Burghs) ב-1868, מושב בו החזיק במשך שלושים ושמונה שנים, קמפבל-באנרמן בילה את העשורים הבאים במילוי שיטתי של קורות חיים שלטוניים במקום לרדוף אחרי כותרות: מזכיר כספי במשרד המלחמה בשתי תקופות נפרדות (1871–1874 ו-1880–1882), מזכיר ראשי לענייני אירלנד ב-1884 — תפקיד שבחן ואישר את כישוריו הדיפלומטיים במהלך אחת המשימות ההפכפכות ביותר בפוליטיקה הבריטית — ומזכיר המדינה למלחמה ב-1886 ושוב בין 1892 ל-1895. זו הייתה קריירה שנבנתה על כשירות ולא על כריזמה, מה שהפך אותו, כשהגיע הרגע, לדמות אמינה באופן יוצא דופן בתוך מפלגה שכמעט לא בטחה באף אחד.
החזקת המפלגה מאוחדת במהלך מלחמת הבורים
קמפבל-באנרמן נטל את הנהגת הליברלים בבית הנבחרים ב-1899, ברגע הגרוע ביותר: פרוץ מלחמת הבורים פיצל את המפלגה למבקרים פרו-בורים וליברלים אימפריאליסטים שתמכו במאמץ המלחמתי של הממשלה. הוא בילה את השנים הבאות בהליכה על חבל דק בין שני הפלגים, כשהוא תומך בחיילים תוך שהוא מזועזע יותר ויותר מהשיטות ששימשו נגד אזרחים בורים — שריפת חוות, ובעיקר, מחנות הריכוז שבהם מתו אלפי נשים וילדים ממחלות ומרעב. הוקעתו בשנת 1901 של "שיטות הברבריות" ניכרה את האגף הליברלי-אימפריאליסטי בטווח הקצר, אך הוכיחה, בטווח הארוך, כעמדה שההיסטוריה הצדיקה, והוא הצליח איכשהו לשמור דמויות שונות כמו אדוארד גריי, ה. ה. אסקית', דייוויד לויד ג'ורג' וג'ון מורלי בתוך קואליציה אחת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הניצחון הליברלי הגדול ביותר
כאשר קמפיין התעריפים הפרוטקציוניסטי של ג'וזף צ'מברליין (Joseph Chamberlain) פיצל את השמרנים ששלטו ב-1903, ממשלתו של ארתור בלפור (Arthur Balfour) קרסה לבסוף, וקמפבל-באנרמן הקים ממשלת מיעוט ליברלית בדצמבר 1905. הבחירות הכלליות שבאו בעקבות זאת בתחילת 1906 הניבו את מה שהיסטוריונים של מפלגתו עדיין מכנים הניצחון הגדול ביותר אי פעם של המפלגה הליברלית, שהוביל לרוב כה גדול שהוא שינה את פני הפוליטיקה הבריטית למשך עשור. הוא הרכיב קבינט של כישרונות אמיתיים ובעלי השפעה לעתיד — אסקית' באוצר, לויד ג'ורג' במועצת הסחר, ווינסטון צ'רצ'יל הצעיר בין השרים הזוטרים — ששלושה מהם יכהנו בעצמם כראשי ממשלה.
כהונה קצרה, צל ארוך
כהונתו של קמפבל-באנרמן כראש ממשלה, מדצמבר 1905 עד אפריל 1908, נמשכה בקושי יותר משנתיים, אך היא הניחה את היסודות החקיקתיים לכל מה שהממשלות הליברליות של העשור הבא יבנו. ממשלתו העבירה את חוק סכסוכי העבודה של 1906, שהגן על איגודי עובדים מפני אחריות לנזקים ועיצב מחדש את דיני העבודה הבריטיים לדורות, לצד חוק פיצויים לעובדים שהרחיב את ההגנה מפני פגיעות ליותר עובדים. במדיניות החוץ והמושבות הוא העניק שלטון עצמי לרפובליקות הבוריות לשעבר — טרנסוואל ב-1906 ומושבת נהר אורנג' ב-1907 — מחווה פייסנית כלפי האנשים שאת סבלם הוא הוקיע, צעד שזכה לקרדיט על סיוע בייצוב דרום אפריקה בתוך האימפריה. הוא היה גם, על פי מוסכמה אם לא על פי חוק רשמי, ראש הממשלה הראשון שתואר כ"ראש ממשלה" במסמכים רשמיים במקום בתואר הישן "הלורד הראשון של האוצר".
דמדומים בדאונינג 10
המעשה האחרון של כהונתו כראש ממשלה היה מוצל באבל: שרלוט קמפבל-באנרמן, אשתו מזה ארבעים ושישה שנים, חלתה במחלה סופנית ומתה באוגוסט 1906, אובדן שממנו עמיתים אמרו כי מעולם לא התאושש לחלוטין. בריאותו שלו התדרדרה במהירות לאחר מכן, והוא התפטר מראשות הממשלה ב-3 באפריל 1908, ונפטר קצת יותר משבועיים לאחר מכן, ב-22 באפריל 1908, בבית דאונינג 10 בעצמו — ראש הממשלה היחיד שמת שם. הוא נקבר לצד שרלוט במייגל (Meigle) שבסקוטלנד.
מדוע הנרי מכונה גאון
"גאון" אינה המילה שבני זמנו הגיעו אליה תחילה — הם בחרו ב"אמין", "טוב לב", "לא יומרני", ובכינוי החיבה "CB". כישרונו האמיתי לא היה הברקה אינטלקטואלית בנוסח פילוסוף-מדינאי, אלא כישרון פוליטי נדיר ומוערך פחות: היכולת להחזיק יחד אנשים שתיעבו זה את זה, לספוג עלבונות מבלי לאבד סמכות, ולהפוך אומץ מוסרי — נאום "שיטות הברבריות" עלה לו בבני ברית באותה עת — לאמינות ארוכת טווח במקום למות הקדושים. הערכות בכתב העת להיסטוריה ליברלית מכנות אותו פשוט למנהיג המפלגה הטוב והמצליח ביותר שהיה לליברלים אי פעם, ומייחסות לו את שימור הקואליציה שתביא את גל הרפורמות החברתיות הבריטי הגדול הראשון של המאה העשרים. אם זה גאונות, זו גאונות של מזג ותזמון ולא של רעיונות: הוא לא יצר שום דוקטרינה, לא כתב שום מסה ולא הותיר אחריו שום מערכת אינטלקטואלית. מה שהותיר הוא מפלגה שלמה וקבינט מאוכלס באנשים שינהלו את בריטניה במשך חמש-עשרה השנים הבאות — הישג של אופי ושיקול דעת, לא של מחשבה מקורית, וזה הישג שמעריציו טוענים שהוא מוערך פחות בדיוק משום שהוא מותיר אחריו מעט מאוד טקסט ללימוד.
מורשת
קל להתעלם משנתיים של קמפבל-באנרמן בתפקיד, שכן הן דחוסות בין עידן סולסברי-בלפור הארוך לבין ממשלות הרפורמה של אסקית' שבאו בעקבותיו. אבל הקבינט שבנה, אחדות המפלגה ששמר לאורך השנים הקשות של מלחמת הבורים, וחקיקת העבודה שהעבירה ממשלתו, העניקו לתוכנית מדינת הרווחה הליברלית של 1908–1914 את הרוב השלטוני ואת כוח האדם שלה. הוא נותר, בזיכרון הפוליטי הבריטי, הציר השקט שבין הליברליזם הוויקטוריאני למודרני.