חניבעל

חיים מוקדמים ורקע

אמצא דרך או אצור אחת. חניבעל ברקה (Hannibal Barca) היה מצביא ומדינאי קרתגי שפיקד על כוחותיה העיקריים של קרתגו נגד הרפובליקה הרומית במהלך המלחמה הפונית השנייה. הוא נחשב בעיני רבים לאחד המפקדים הצבאיים הגדולים בהיסטוריה העולמית. אביו, חמילקר ברקה (Hamilcar Barca), היה מפקד קרתגי מוביל במהלך המלחמה הפונית הראשונה. אחיו הצעירים היו מאגו (Mago) ועזרובעל (Hasdrubal), והוא היה גיסו של עזרובעל היפה (Hasdrubal the Fair), שפיקד גם הוא על צבאות קרתגו. חניבעל חי בתקופה של מתיחות רבה באגן הים התיכון המערבי, שעוררה עלייתה של הרפובליקה הרומית כמעצמה גדולה לאחר שביססה את עליונותה על איטליה. אף שרומא ניצחה במלחמה הפונית הראשונה, בקרתגו שררה רוח של נקמנות, שסומלה על ידי השבועה שנטען כי חניבעל נשבע לאביו לעולם לא להיות ידיד של רומא.

המלחמה הפונית השנייה פרצה בשנת 218 לפנה"ס לאחר התקפתו של חניבעל על סגונטום (Saguntum), בעלת ברית של רומא בהיספניה. לאחר מכן ביצע את הישגו הצבאי המפורסם בהעברת המלחמה לאיטליה על ידי חציית האלפים עם פילי המלחמה הצפון-אפריקאיים שלו. בשנותיו הראשונות באיטליה, הוא זכה ברצף של ניצחונות דרמטיים בטרביה (Trebia), באגם טראסימנוס (Lake Trasimene) ובקאנאי (Cannae). הוא התבלט ביכולתו לקבוע את נקודות החוזק והחולשה שלו ושל יריבו, ולתכנן קרבות בהתאם. האסטרטגיות המתוכננות היטב של חניבעל אפשרו לו לכבוש מספר ערים איטלקיות שהיו בעלות ברית של רומא. חניבעל כבש את רוב דרום איטליה במשך 15 שנים, אך לא הצליח להשיג ניצחון מכריע, שכן הרומאים בהנהגת פאביוס מקסימוס (Fabius Maximus) נמנעו מעימות ישיר עמו וניהלו במקום זאת מלחמת התשה. פלישת נגד לצפון אפריקה בהנהגת סקיפיו אפריקנוס (Scipio Africanus) אילצה אותו לחזור לקרתגו.

סקיפיו הביס לבסוף את חניבעל בקרב זאמה (Battle of Zama), לאחר שקודם לכן גירש את אחיו של חניבעל, עזרובעל, מחצי האי האיברי. לאחר המלחמה, חניבעל התמודד בהצלחה על משרת הסופט (sufet). הוא חוקק רפורמות פוליטיות וכלכליות כדי לאפשר את תשלום פיצויי המלחמה שהטילה רומא; עם זאת, רפורמות אלו לא היו פופולריות בקרב חברי האריסטוקרטיה הקרתגית וברומא, והוא נמלט לגלות מרצון. בתקופה זו חי בחצר הסלאוקית, שם שימש כיועץ צבאי לאנטיוכוס השלישי הגדול (Antiochus III the Great) במלחמתו נגד רומא. אנטיוכוס הובס בקרב מגנסיה (Battle of Magnesia) ונאלץ לקבל את תנאי רומא, וחניבעל נמלט שוב, כשהוא עוצר בממלכת ארמניה. בריחתו הסתיימה בחצר ביתיניה (Bithynia). הוא הוסגר לרומאים והתאבד על ידי הרעלת עצמו.

חניבעל נחשב לעתים קרובות לאחד הטקטיקנים הצבאיים הגדולים בהיסטוריה ולאחד המצביאים הגדולים של העת העתיקה בים התיכון, יחד עם פיליפוס ממקדוניה, אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, סקיפיו אפריקנוס ופירוס. פלוטרכוס מציין כי סקיפיו שאל כביכול את חניבעל "מיהו המצביא הגדול ביותר", וחניבעל השיב "אלכסנדר או פירוס, ואז אני עצמי". ההיסטוריון הצבאי תיאודור איירו מודג' (Theodore Ayrault Dodge) כינה את חניבעל "אבי האסטרטגיה", מכיוון שצבאות רומא אימצו אלמנטים מהטקטיקות הצבאיות שלו לארסנל האסטרטגי שלהם. השם חניבעל היה שם פרטי קרתגי נפוץ. הוא מתועד במקורות קרתגיים כ-ḤNBʿL. זהו שילוב של השם הפרטי הגברי הקרתגי הנפוץ חנו (Hanno) עם האלוהות הכנענית השמית הצפון-מערבית בעל (Baal), שפירושו המילולי הוא "אדון". ההגייה המדויקת שלו נותרה נושא לוויכוח.

קריאות מוצעות כוללות את Ḥannobaʿal, Ḥannibaʿl או Ḥannibaʿal, שמשמעותן "בעל/האדון הוא חנון", "בעל היה חנון", או "חסדו של בעל". הוא שווה ערך לשם העברי חניאל. היסטוריונים יוונים תרגמו את השם כ-Anníbas. הקרתגים לא השתמשו בשמות משפחה תורשתיים, אך בדרך כלל הובדלו מאחרים שנשאו את אותו שם באמצעות שמות פטרונימיים או כינויים. אף שהוא ללא ספק חניבעל המפורסם ביותר, כאשר נדרשת הבהרה נוספת הוא מכונה בדרך כלל "חניבעל, בן חמילקר", או חניבעל הברקי, מונח החל על משפחתו של אביו, חמילקר ברקה. ברקה הוא כינוי שמי שפירושו "ברק" או "רעם", שם משפחה שרכש חמילקר בשל המהירות והפראות של התקפותיו.

אף שלא ירשו את שם המשפחה מאביהם, צאצאיו של חמילקר ידועים יחד כברקידים. היסטוריונים מודרניים מתייחסים לעתים לאחיו של חניבעל כעזרובעל ברקה ומאגו ברקה כדי להבדיל אותם מהמוני קרתגים אחרים בשם עזרובעל ומאגו, אך נוהג זה אינו היסטורי, וכמעט אינו מיושם על חניבעל. רקע וקריירה מוקדמת חניבעל היה אחד מבניו של חמילקר ברקה, מנהיג קרתגי. הוא נולד במה שהיום הוא צפון תוניסיה, אחד מאזורים רבים בים התיכון שיושבו על ידי הכנענים ממולדתם בפיניקיה. היו לו כמה אחיות ושני אחים, עזרובעל ומאגו. גיסיו היו עזרובעל היפה והמלך הנומידי נאראוואס (Naravas).

הוא היה עדיין ילד כאשר אחיותיו נישאו, וגיסיו היו שותפים קרובים במהלך מאבקיו של אביו במלחמת שכירי החרב ובכיבוש הפוני של חצי האי האיברי. לאחר תבוסת קרתגו במלחמה הפונית הראשונה, יצא חמילקר לשפר את גורל משפחתו וקרתגו. עם זאת בראש מעייניו ובתמיכת גאדס (Gades), החל חמילקר בשיעבוד השבטים של חצי האי האיברי. קרתגו באותה עת הייתה במצב כה ירוד שהיה חסר לה צי המסוגל להוביל את צבאו; במקום זאת, חמילקר נאלץ להצעיד את כוחותיו ברחבי נומידיה לעבר עמודי הרקולס ואז לחצות את מצר גיברלטר.

מטבע קרתגי המתאר את עזרובעל (245–207 לפנה"ס), אחד מאחיו הצעירים של חניבעל, חובש דיאדמה. על פי פוליביוס, חניבעל אמר הרבה יותר מאוחר שכאשר ניגש לאביו והתחנן ללכת עמו, חמילקר הסכים ודרש ממנו להישבע שכל עוד הוא חי הוא לעולם לא יהיה ידיד של רומא. יש אפילו תיאור שלו בגיל צעיר מאוד, בן 9, מתחנן בפני אביו לקחת אותו למלחמה מעבר לים. בסיפור, אביו של חניבעל הרים אותו והביא אותו לחדר הקרבה. חמילקר החזיק את חניבעל מעל האש שבערה בחדר והשביע אותו שלעולם לא יהיה ידיד של רומא.

מקורות אחרים מדווחים שחניבעל אמר לאביו, "אני נשבע שברגע שהגיל יאפשר... אשתמש באש ובפלדה כדי לעצור את גורלה של רומא". על פי המסורת, שבועתו של חניבעל התרחשה בעיירה פניסקולה (Peñíscola), כיום חלק מהקהילה האוטונומית ולנסיה, ספרד. אביו של חניבעל יצא לכיבוש היספניה. כאשר אביו טבע בקרב, גיסו של חניבעל, עזרובעל היפה, ירש את פיקודו על הצבא, כשחניבעל, שהיה אז בן 18, משרת כקצין תחתיו. עזרובעל נקט מדיניות של איחוד האינטרסים האיבריים של קרתגו, ואף חתם על הסכם עם רומא לפיו קרתגו לא תתרחב צפונית לאברו (Ebro) כל עוד רומא לא תתרחב דרומית לו. עזרובעל גם השתדל לאחד את הכוח הקרתגי באמצעות יחסים דיפלומטיים עם שבטים מקומיים.

עלייה לפיקוד ותחילת המלחמה הפונית השנייה

שקל קרתגי, מתוארך ל-237–227 לפנה"ס. עם ההתנקשות בעזרובעל בשנת 221 לפנה"ס, חניבעל, כעת בן 26, הוכרז כמפקד עליון על ידי הצבא ואושר במינויו על ידי ממשלת קרתגו. המלומד הרומי ליוויוס (Livy) נותן תיאור של הקרתגי הצעיר: "לאחר שהגיע... החיילים הוותיקים דמיינו שהם רואים את חמילקר בצעירותו מוחזר אליהם; אותו מבט בהיר; אותה אש בעיניו, אותו טריק של הבעה ותווי פנים. מעולם לא הייתה רוח אחת ומיומנת יותר לפגוש התנגדות, לציית או לפקד". ליוויוס גם מתעד שחניבעל נשא אישה מקסטולו (Castulo), עיר ספרדית עוצמתית שהייתה בעלת ברית קרובה של קרתגו. המשורר האפי הרומי סיליוס איטליקוס (Silius Italicus) מכנה אותה אימילקה (Imilce).

סיליוס מציע מוצא יווני לאימילקה, אך גילברט צ'ארלס-פיקארד טען למורשת פונית המבוססת על אטימולוגיה מהשורש השמי מ-ל-כ 'צ'יף, ה'מלך'. סיליוס מציע גם את קיומו של בן, שאינו מתועד אחרת על ידי ליוויוס, פוליביוס או אפיאנוס. רבע שקל של קרתגו, אולי הוטבע בספרד. לאחר שנטל את הפיקוד, בילה חניבעל שנתיים באיחוד אחזקותיו והשלמת כיבוש היספניה, מדרום לאברו. במסעו הראשון, חניבעל תקף ופרץ למרכז החזק ביותר של האולקאדים (Olcades), אליטיה (Alithia), מה שהוביל מיד לכניעתם, והביא את הכוח הפוני קרוב לנהר טאגוס (Tagus). מסעו הבא בשנת 220 לפנה"ס היה נגד הוואקאים (Vaccaei) במערב, שם פרץ למעוזים הוואקאיים של הלמנטיקה (Helmantice) וארבוקאלה (Arbucala).

בשובו הביתה, עמוס בשלל רב, קואליציה של שבטים ספרדיים, בהנהגת הקרפטנים (Carpetani), תקפה, וחניבעל זכה בהצלחתו הגדולה הראשונה בשדה הקרב והפגין את כישוריו הטקטיים בקרב נהר טאגוס. עם זאת, רומא, שחששה מכוחו הגובר של חניבעל באיבריה, כרתה ברית עם העיר סגונטום, ששכנה במרחק ניכר מדרום לנהר אברו, ותבעה את העיר כפרוטקטורט שלה. חניבעל לא רק תפס זאת כהפרה של ההסכם שנחתם עם עזרובעל, אלא מכיוון שכבר תכנן התקפה על רומא, זו הייתה דרכו להתחיל את המלחמה. אז הוא הטיל מצור על העיר, שנפלה לאחר שמונה חודשים. חניבעל שלח את השלל מסגונטום לקרתגו, מהלך פיקח שהקנה לו תמיכה רבה מהממשלה; ליוויוס מתעד שרק חנו השני הגדול (Hanno II the Great) דיבר נגדו.

ברומא, הסנאט הגיב להפרה לכאורה זו של ההסכם בשליחת משלחת לקרתגו כדי לדרוש לדעת אם חניבעל השמיד את סגונטום בהתאם להוראות מקרתגו. הסנאט הקרתגי הגיב בטיעונים משפטיים המצביעים על היעדר אשרור על ידי אף אחת מהממשלות להסכם שלטענתם הופר. מנהיג המשלחת, קווינטוס פאביוס מקסימוס ורוקוסוס (Quintus Fabius Maximus Verrucosus), דרש מקרתגו לבחור בין מלחמה לשלום, וקהלו השיב שרומא יכולה לבחור. פאביוס בחר במלחמה. המלחמה הפונית השנייה באיטליה 218–204 לפנה"ס מסע יבשתי לאיטליה מסע זה תוכנן במקור על ידי גיסו של חניבעל, עזרובעל היפה, שהפך למצביא קרתגי בחצי האי האיברי בשנת 229 לפנה"ס. הוא החזיק בתפקיד זה במשך שמונה שנים עד 221 לפנה"ס.

עד מהרה נודע לרומאים על ברית בין קרתגו לבין הקלטים של עמק הפו (Po Valley) בצפון איטליה. הקלטים צברו כוחות כדי לפלוש דרומה יותר לאיטליה, ככל הנראה בגיבוי קרתגי. לכן, הרומאים פלשו באופן מונע לאזור הפו בשנת 225 לפנה"ס. עד שנת 220 לפנה"ס, הרומאים סיפחו את האזור כגאליה קיסאלפינה (Cisalpine Gaul). עזרובעל נרצח בערך באותו זמן, 221 לפנה"ס, מה שהביא את חניבעל לקדמת הבמה. נראה שהרומאים הרדימו את עצמם בתחושת ביטחון כוזבת, לאחר שהתמודדו עם איום הפלישה הגאלו-קרתגית, ואולי בידיעה שהמפקד הקרתגי המקורי נהרג. חניבעל עזב את קארט חדשת (Qart Hadasht - קרתגו החדשה) בסוף אביב 218 לפנה"ס. הוא נלחם בדרכו דרך השבטים הצפוניים למרגלות הפירנאים, כשהוא מכניע את השבטים באמצעות טקטיקות הרים חכמות ולחימה עקשנית.

חציית האלפים

הוא השאיר כוח של 20,000 חיילים כדי להגן על האזור שנכבש לאחרונה. בפירנאים, הוא שחרר 11,000 חיילים איברים שהראו חוסר רצון לעזוב את מולדתם. חניבעל נכנס לגאליה עם 40,000 חיילי רגלים ו-12,000 פרשים. מסלול הפלישה של חניבעל ניתן על ידי המחלקה להיסטוריה, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית. יש טעות בקנה המידה. חניבעל הבין שהוא עדיין צריך לחצות את הפירנאים, את האלפים ונהרות משמעותיים רבים. בנוסף, הוא יצטרך להתמודד עם התנגדות מהגאלים, שדרכם עבר. החל באביב 218 לפנה"ס, הוא חצה את הפירנאים והגיע לרון (Rhône) על ידי פיוס הצ'יפים הגאליים לאורך מעברו לפני שהרומאים יכלו לנקוט צעדים כלשהם כדי לחסום את התקדמותו, והגיע לרון בספטמבר.

צבאו של חניבעל מנה 38,000 חיילי רגלים, 8,000 פרשים ו-38 פילים, שכמעט אף אחד מהם לא ישרוד את התנאים הקשים של האלפים. חניבעל תמרן את המקומיים שניסו למנוע את חצייתו, ואז התחמק מכוח רומי שצעד מחוף הים התיכון על ידי פנייה פנימה במעלה עמק הרון. מסלולו המדויק מעל האלפים היה מקור למחלוקת מלומדת מאז שפוליביוס, הדיווח העתיק ששרד הקרוב ביותר בזמן למסעו של חניבעל, מדווח שהמסלול כבר היה שנוי במחלוקת. התיאוריות המודרניות המשפיעות ביותר מעדיפות או צעדה במעלה עמק הדרום (Drôme) וחציית הרכס הראשי מדרום לכביש המודרני מעל מעבר קול דה מונז'נבר (Col de Montgenèvre) או צעדה צפונה יותר במעלה עמקי האיזר (Isère) והארק (Arc) החוצים את הרכס הראשי ליד מעבר קול דה מון סני (Col de Mont Cenis) הנוכחי או מעבר סן ברנאר הקטן (Little St Bernard Pass).

ראיות נומיסמטיות אחרונות מצביעות על כך שצבאו של חניבעל עשוי היה לעבור בטווח ראייה של המטרהורן. הגאוארכיאולוג מסטנפורד פטריק האנט (Patrick Hunt) טוען שחניבעל לקח את מעבר ההרים קול דה קלאפייה (Col de Clapier), בטענה שהקלאפייה עמד בצורה המדויקת ביותר בתיאורים העתיקים של המסלול: נוף רחב של איטליה, כיסי שלג לאורך כל השנה ואתר מחנה גדול. לחוקרים אחרים יש ספקות, והם מציעים שחניבעל לקח את המסלול הקל יותר מעבר לפטי מון סני (Petit Mount Cenis). האנט מגיב לכך בכך שהוא מציע שהמדריכים הקלטיים של חניבעל הטעו בכוונה את המצביא הקרתגי. חניבעל ואנשיו חוצים את האלפים. לאחרונה, ו.ק. מהאני (W.C. Mahaney) טען שקול דה לה טראוורסט (Col de la Traversette) הוא המתאים ביותר לרישומי מחברים עתיקים.

נתונים ארכיאולוגיים ביוסטרטיגרפיים חיזקו את המקרה של קול דה לה טראוורסט; ניתוח של ביצות כבול ליד נתיבי מים משני צידי פסגת המעבר הראה שהקרקע הופרעה בכבדות "על ידי אלפים, אולי עשרות אלפים, של בעלי חיים ובני אדם" ושהאדמה נשאה עקבות של רמות ייחודיות של חיידקי קלוסטרידיום (Clostridia) הקשורים למערכת העיכול של סוסים ופרדות. תיארוך פחמן-14 הבטיח תאריכים של 2168 לפנה"ס או כ-218 לפנה"ס, שנת צעדתו של חניבעל. מהאני ואחרים הגיעו למסקנה שראיה זו ואחרות תומכות מאוד בקול דה לה טראוורסט כ'מסלול החניבעלי' כפי שנטען על ידי גאווין דה ביר (Gavin de Beer) בשנת 1974. דה ביר היה אחד משלושה מפרשים בלבד – האחרים היו ג'ון לזנבי (John Lazenby) ויאקוב זייברט (Jakob Seibert) – שביקרו בכל מעברי האלפים הגבוהים והציגו דעה על מה שהיה הסביר ביותר.

גם דה ביר וגם זייברט בחרו בקול דה לה טראוורסט כזה התואם ביותר את התיאורים העתיקים. פוליביוס כתב שחניבעל חצה את הגבוה מבין מעברי האלפים: קול דה לה טראוורסט, בין עמק גיל (Guil) העליון לנהר הפו העליון הוא המעבר הגבוה ביותר. הוא יתר על כן הדרומי ביותר, כפי שווארו (Varro) בחיבורו 'על החקלאות' (De re rustica) מספר, ומסכים שמעברו של חניבעל היה הגבוה ביותר באלפים המערביים והדרומי ביותר. מהאני ואחרים

טוענים שגורמים ששימשו את דה ביר לתמיכה בקול דה לה טראוורסט, כולל "מדידת שמות מקומות עתיקים מול מודרניים, בחינה מדוקדקת של זמני שיטפונות בנהרות גדולים ותצפית רחוקה על מישורי הפו" יחד עם "ראיות פחמן-14, מיקרוביולוגיות וטפיליות מסיביות" מהמשקעים הסחופתיים משני צידי המעבר מספקים "ראיות תומכות, הוכחה אם תרצו" שפלישתו של חניבעל עברה בדרך זו. אם חניבעל היה עולה לקול דה לה טראוורסט, עמק הפו אכן היה נראה מפסגת המעבר, מה שמאמת את הדיווח של פוליביוס. לפי הדיווח של ליוויוס, החצייה הושלמה מול קשיים עצומים. את אלה חניבעל התגבר בתושייה, כמו כשעשה שימוש בחומץ ובאש כדי לפרוץ דרך מפולת סלעים.

לפי פוליביוס, הוא הגיע לאיטליה מלווה ב-20,000 חיילי רגלים, 4,000 פרשים ורק כמה פילים. אירוע מפולת הסלעים הבוערת מוזכר רק על ידי ליוויוס; פוליביוס שותק בנושא ואין עדות לסלע מפוחם במפולת הסלעים הדו-שכבתית היחידה באלפים המערביים, הממוקמת מתחת לקול דה לה טראוורסט (מהאני, 2008). אם פוליביוס צודק בנתון שלו לגבי מספר החיילים שפיקד עליהם לאחר חציית הרון, הדבר יצביע על כך שאיבד כמעט מחצית מכוחו. היסטוריונים כמו סרג' לאנסל (Serge Lancell) הטילו ספק באמינות הנתונים לגבי מספר החיילים שהיו לו כשעזב את היספניה. מההתחלה, נראה שהוא חישב שהוא יצטרך לפעול ללא עזרה מהיספניה.

חזונו של חניבעל בעניינים צבאיים נגזר בחלקו מהוראת מוריו היוונים ובחלקו מניסיון שנצבר לצד אביו, והוא השתרע על פני רוב העולם ההלניסטי של זמנו. אכן, רוחב חזונו הוליד את האסטרטגיה הגדולה שלו לכבוש את רומא על ידי פתיחת חזית צפונית ושעבוד ערי-מדינה בעלות ברית בחצי האי, במקום על ידי התקפה ישירה על רומא. אירועים היסטוריים שהובילו לתבוסת קרתגו במהלך המלחמה הפונית הראשונה כאשר אביו פיקד על הצבא הקרתגי הובילו גם את חניבעל לתכנן את הפלישה לאיטליה ביבשה מעבר לאלפים. המשימה הייתה מרתיעה, בלשון המעטה. היא כללה גיוס של בין 60,000 ל-100,000 חיילים ואימון חיל פילי מלחמה, שכולם היו צריכים לקבל אספקה לאורך הדרך.

מערכות באיטליה

הפלישה האלפינית לאיטליה הייתה מבצע צבאי שיזעזע את עולם הים התיכון של 218 לפנה"ס עם השלכות במשך יותר משני עשורים. קרב טרביה. צעדתו המסוכנת של חניבעל הביאה אותו לשטח הרומי וסיכלה את ניסיונות האויב להילחם בבעיה העיקרית על קרקע זרה. הופעתו הפתאומית בקרב הגאלים של עמק הפו, יתרה מכך, אפשרה לו לנתק את השבטים הללו מנאמנותם החדשה לרומאים לפני שהרומאים יכלו לנקוט צעדים כדי לבדוק את המרד. פובליוס קורנליוס סקיפיו (Publius Cornelius Scipio) היה הקונסול שפיקד על הכוח הרומי שנשלח ליירט את חניבעל; הוא היה גם אביו של סקיפיו אפריקנוס. הוא לא ציפה שחניבעל ינסה לחצות את האלפים, שכן הרומאים היו מוכנים לנהל את המלחמה בחצי האי האיברי.

עם כוח קטן שעדיין הוצב בגאליה, סקיפיו עשה ניסיון ליירט את חניבעל. הוא הצליח, באמצעות החלטה מהירה ותנועה מהירה, להעביר את צבאו לאיטליה בזמן כדי לפגוש את חניבעל. כוחותיו של חניבעל נעו דרך עמק הפו והיו מעורבים בקרב טיצ'ינוס (Battle of Ticinus). כאן, חניבעל אילץ את הרומאים לפנות את מישור לומברדיה, מכוח פרשיו העדיפים. הניצחון היה קטן, אך הוא עודד את הגאלים והליגורים להצטרף למטרה הקרתגית. כוחותיהם חיזקו את צבאו חזרה לכ-40,000 איש. סקיפיו נפצע קשות, חייו ניצלו רק בזכות גבורתו של בנו שרכב חזרה לשדה כדי להציל את אביו שנפל. סקיפיו נסוג מעבר לטרביה כדי לחנות בפלאסנטיה (Placentia) כשצבאו נותר ברובו שלם.

דיאגרמה המתארת את הטקטיקות ששימשו בקרב טרביה. הצבא הקונסולרי הרומי השני מיהר לעמק הפו. עוד לפני שהחדשות על התבוסה בטיצ'ינוס הגיעו לרומא, הסנאט הורה לקונסול טיבריוס סמפרוניוס לונגוס (Tiberius Sempronius Longus) להחזיר את צבאו מסיציליה כדי לפגוש את סקיפיו ולהתעמת עם חניבעל. חניבעל, בתמרונים מיומנים, היה בעמדה לחסום אותו, שכן הוא שכב על הדרך הישירה בין פלאסנטיה לארימינום (Arminum), שדרכה יצטרך סמפרוניוס לצעוד כדי לתגבר את סקיפיו. לאחר מכן כבש את קלאסטידיום (Clastidium), שממנה שאב כמויות גדולות של אספקה לאנשיו. אך רווח זה לא היה ללא אובדן, שכן סמפרוניוס נמנע מערנותו של חניבעל, החליק סביב אגפו והצטרף לעמיתו במחנהו ליד נהר טרביה ליד פלאסנטיה.

שם הייתה לחניבעל הזדמנות להפגין את כישוריו הצבאיים המופתיים בטרביה בדצמבר של אותה שנה, לאחר ששחק את חיל הרגלים הרומי העדיף, כאשר קצץ אותו לחתיכות בהתקפת פתע ומארב מהאגפים. קרב אגם טראסימנוס. חניבעל שיכן את חייליו לחורף עם הגאלים, שתמיכתם בו פחתה. באביב 217 לפנה"ס, החליט חניבעל למצוא בסיס פעולות אמין יותר דרומה יותר. גנאיוס סרוויליוס (Gnaeus Servilius) וגאיוס פלאמיניוס (Gaius Flaminius), הקונסולים החדשים של רומא, ציפו שחניבעל יתקדם על רומא, והם לקחו את צבאותיהם כדי לחסום את המסלולים המזרחיים והמערביים שחניבעל יכול להשתמש בהם. המסלול החלופי היחיד למרכז איטליה שכן בשפך הארנו (Arno). אזור זה היה למעשה ביצה ענקית אחת, וקרה שהיה מוצף יותר מהרגיל במהלך עונה מסוימת זו.

חניבעל ידע שמסלול זה מלא בקשיים, אך הוא נותר הדרך הבטוחה ובוודאי המהירה ביותר למרכז איטליה. פוליביוס טוען שאנשיו של חניבעל צעדו במשך ארבעה ימים ושלושה לילות "דרך ארץ שהייתה מתחת למים", סובלים נוראות מעייפות וממחסור כפוי בשינה. הוא חצה ללא התנגדות מעל שני הרי האפנינים, שבמהלכם איבד את עינו הימנית בגלל דלקת הלחמית, ואת הארנו שנראה בלתי עביר, אך איבד חלק גדול מכוחו בשפלה הביצתית של הארנו. קרב אגם טראסימנוס, 217 לפנה"ס. מהמחלקה להיסטוריה, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית. הוא הגיע לאטרוריה באביב 217 לפנה"ס והחליט לפתות את הצבא הרומי הראשי תחת פלאמיניוס לקרב סדור על ידי הרס האזור שפלאמיניוס נשלח להגן עליו.

כפי שפוליביוס מספר, "הוא חישב שאם יעבור את המחנה ויבצע ירידה למחוז שמעבר, פלאמיניוס, בחלקו מתוך פחד מגינוי עממי ובחלקו מתוך גירוי אישי, לא יוכל לסבול צפייה פסיבית בהרס הארץ אלא ילך אחריו באופן ספונטני... וייתן לו הזדמנויות להתקפה". במקביל, חניבעל ניסה לשבור את נאמנות בעלות הברית של רומא על ידי הוכחה שפלאמיניוס חסר אונים להגן עליהן. למרות זאת, פלאמיניוס נשאר חונה בפסיביות בארטיום (Arretium). חניבעל צעד באומץ סביב אגפו השמאלי של פלאמיניוס, לא מסוגל לפתות אותו לקרב על ידי הרס בלבד, וניתק אותו למעשה מרומא ובכך ביצע את תנועת הסיבוב המתועדת הראשונה בהיסטוריה הצבאית.

לאחר מכן הוא התקדם דרך רמות אטרוריה, מה שגרם לפלאמיניוס למרדף חפוז ותפס אותו במעבר צר על חוף אגם טראסימנוס. שם השמיד חניבעל את צבאו של פלאמיניוס במים או במדרונות הסמוכים, והרג את פלאמיניוס גם כן (ראו קרב אגם טראסימנוס). זה היה המארב היקר ביותר שהרומאים ספגו אי פעם עד קרב קארה (Battle of Carrhae) נגד האימפריה הפרתית. חניבעל נפטר כעת מכוח השדה היחיד שיכול היה לבדוק את התקדמותו על רומא, אך הוא הבין שללא מכונות מצור, הוא לא יכול לקוות לקחת את הבירה. הוא העדיף לנצל את ניצחונו על ידי כניסה למרכז ודרום איטליה ועידוד מרד כללי נגד הכוח הריבוני. הרומאים מינו את קווינטוס פאביוס מקסימוס ורוקוסוס לדיקטטור שלהם.

בסטייה ממסורות צבאיות רומיות, פאביוס אימץ את האסטרטגיה הקרויה על שמו, תוך הימנעות מקרב פתוח תוך הצבת מספר צבאות רומיים בקרבתו של חניבעל כדי לצפות ולהגביל את תנועותיו. חניבעל הרס את אפוליה אך לא הצליח להביא את פאביוס לקרב, אז החליט לצעוד דרך סאמניום (Samnium) לקמפניה (Campania), אחד המחוזות העשירים והפוריים ביותר באיטליה, בתקווה שההרס ימשוך את פאביוס לקרב. פאביוס עקב מקרוב אחר נתיב ההרס של חניבעל, אך עדיין סירב לתת לעצמו להיגרר מחוץ להגנה. אסטרטגיה זו לא הייתה פופולרית בקרב רומאים רבים, שהאמינו שזו צורה של פחדנות. חניבעל החליט שלא יהיה חכם לחרוף בשפלה ההרוסה כבר של קמפניה, אך פאביוס הבטיח שכל המעברים מחוץ לקמפניה חסומים.

כדי להימנע מכך, חניבעל הטעה את הרומאים לחשוב שהצבא הקרתגי הולך לברוח דרך היערות. כשהרומאים התרחקו לעבר היערות, צבאו של חניבעל כבש את המעבר, ואז עשה את דרכו דרך המעבר ללא התנגדות. פאביוס היה בטווח פגיעה אך במקרה זה זהירותו פעלה נגדו. כשהוא מריח תכסיס בצדק, הוא נשאר במקומו. לחורף, חניבעל מצא מגורים נוחים במישור האפולייני. מצב זה הוביל לקרב הלילה של אגר פאלרנוס (Ager Falernus) שבו הקרתגים הצליחו להימלט על ידי הטעיית הרומאים להאמין שהם פונים לגבהים שמעליהם. זו הייתה מכה קשה ליוקרתו של פאביוס.

קרב קאנאי ומבוי סתום

מה שחניבעל השיג בחילוץ צבאו היה, כפי שמנסח זאת אדריאן גולדסוורת'י (Adrian Goldsworthy), "קלאסיקה של מצביאות עתיקה, המוצאת את דרכה כמעט לכל נרטיב היסטורי של המלחמה ומשמשת מדריכים צבאיים מאוחרים יותר". זו הייתה מכה קשה ליוקרתו של פאביוס וזמן קצר לאחר מכן הסתיימה תקופת כוחו הדיקטטורי. קרב קאנאי. באביב 216 לפנה"ס, חניבעל נטל את היוזמה ותפס את מחסן האספקה הגדול בקאנאי במישור האפולייני. על ידי כיבוש קאנאי, חניבעל הציב את עצמו בין הרומאים למקורות האספקה החיוניים שלהם. ברגע שהסנאט הרומי חידש את הבחירות הקונסולריות שלו בשנת 216 לפנה"ס, הם מינו את גאיוס טרנטיוס וארו (Gaius Terentius Varro) ולוקיוס איימיליוס פאולוס (Lucius Aemilius Paullus) לקונסולים.

בינתיים, הרומאים קיוו להשיג הצלחה באמצעות כוח טהור ומספרים, והם הקימו צבא חדש בגודל חסר תקדים, המוערך על ידי חלקם כגדול עד 100,000 איש, אך סביר יותר סביב 50–80,000. הלגיונות הרומיים ובעלי הברית החליטו להתעמת עם חניבעל וצעדו דרומה לאפוליה. הם מצאו אותו בסופו של דבר על הגדה השמאלית של נהר האופידוס (Aufidus), וחנו במרחק עשרה קילומטרים (6 מייל). בהזדמנות זו, שני הצבאות אוחדו לאחד, כשהקונסולים נאלצו להחליף את פיקודם על בסיס יומי. וארו היה בפיקוד ביום הראשון, אדם בעל אופי פזיז ויהיר על פי ליוויוס ונחוש להביס את חניבעל. חניבעל ניצל את להיטותו של וארו ומשך אותו למלכודת על ידי שימוש בטקטיקת כיתור. זה ביטל את היתרון המספרי הרומי על ידי צמצום אזור הלחימה.

חניבעל סידר את חיל הרגלים הפחות אמין שלו בחצי עיגול במרכז עם האגפים המורכבים מהפרשים הגאליים והנומידיים. הלגיונות הרומיים פרצו את דרכם דרך המרכז החלש של חניבעל, אך שכירי החרב הלוביים באגפים, שהסתובבו בתנועה, איימו על אגפיהם. ההסתערות של פרשי חניבעל הייתה בלתי ניתנת לעצירה. מפקד הפרשים הראשי של חניבעל מהרבעל (Maharbal) הוביל את הפרשים הנומידיים הניידים מימין, והם ניפצו את הפרשים הרומיים שהתנגדו להם. הפרשים הכבדים האיברים והגאליים של חניבעל, בהובלת חנו משמאל, הביסו את הפרשים הכבדים הרומיים, ואז גם הפרשים הכבדים הקרתגיים וגם הנומידיים תקפו את הלגיונות מאחור. כתוצאה מכך, הצבא הרומי נחסם ללא דרך מילוט.

השמדת הצבא הרומי (אדום), באדיבות המחלקה להיסטוריה, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית. בשל טקטיקות מבריקות אלו, הצליח חניבעל להקיף ולהשמיד את כל השארית הקטנה של אויבו, למרות מספרים נחותים משלו. בהתאם למקור, מוערך כי 50,000–70,000 רומאים נהרגו או נלכדו. בין המתים היו הקונסול הרומי לוקיוס איימיליוס פאולוס, וכן שני קונסולים מהשנה הקודמת, שני קוואיסטורים, 29 מתוך 48 הטריבונים הצבאיים, ושמונים סנאטורים נוספים בזמן שהסנאט הרומי הורכב מלא יותר מ-300 איש, זה היווה 25%–30% מהגוף המנהל. זה הופך את הקרב לאחת התבוסות הקטסטרופליות ביותר בהיסטוריה של רומא העתיקה, ואחד הקרבות העקובים מדם בכל ההיסטוריה האנושית מבחינת מספר החיים שאבדו ביום אחד.

לאחר קאנאי, הרומאים היססו מאוד להתעמת עם חניבעל בקרב סדור, והעדיפו במקום זאת להחליש אותו על ידי התשה, תוך הסתמכות על יתרונותיהם של קווים פנימיים, אספקה וכוח אדם. כתוצאה מכך, חניבעל לא נלחם בקרבות גדולים נוספים באיטליה לשארית המלחמה. מאמינים שסירובו להביא את המלחמה לרומא עצמה נבע מחוסר מחויבות מקרתגו של גברים, כסף וחומר – בעיקר ציוד מצור. תהיה הסיבה אשר תהיה, הבחירה גרמה למהרבעל לומר, "חניבעל, אתה יודע איך להשיג ניצחון, אבל לא איך להשתמש באחד". כתוצאה מניצחון זה, חלקים רבים מאיטליה הצטרפו למטרתו של חניבעל.

כפי שמציין פוליביוס, "כמה רצינית הייתה התבוסה של קאנאי, מאשר אלו שקדמו לה ניתן לראות בהתנהגות בעלות הברית של רומא; לפני אותו יום גורלי, נאמנותן נותרה ללא רעוע, כעת היא החלה להתערער מהסיבה הפשוטה שהם התייאשו מהכוח הרומי". במהלך אותה שנה, הערים היווניות בסיציליה הונעו למרוד נגד השליטה הפוליטית הרומית, בעוד המלך המקדוני פיליפוס החמישי (Philip V) הבטיח את תמיכתו לחניבעל – ובכך יזם את המלחמה המקדונית הראשונה נגד רומא. חניבעל גם הבטיח ברית עם הטיראן שמונה לאחרונה היירונימוס מסירקוזה (Hieronymus of Syracuse). לעתים קרובות נטען שאם חניבעל היה מקבל תגבורת חומרית ראויה מקרתגו, הוא היה עשוי להצליח בהתקפה ישירה על רומא.

במקום זאת, הוא נאלץ להסתפק בשעבוד המבצרים שעדיין החזיקו מעמד נגדו, והאירוע הבולט היחיד האחר של 216 לפנה"ס היה עריקתם של שטחים איטלקיים מסוימים, כולל קפואה (Capua), העיר השנייה בגודלה באיטליה, שחניבעל הפך לבסיסו החדש. עם זאת, רק מעט מערי-המדינה האיטלקיות שציפה להשיג כבעלות ברית ערקו אליו. מבוי סתום. המלחמה באיטליה התיישבה למבוי סתום אסטרטגי. הרומאים השתמשו באסטרטגיית ההתשה שפאביוס לימד אותם, ואשר, הם הבינו לבסוף, הייתה האמצעי היחיד האפשרי להבסת חניבעל. אכן, פאביוס קיבל את השם "קונקטאטור" (Cunctator) "המעכב" בגלל מדיניותו של אי-פגישה בחניבעל בקרב פתוח אלא באמצעות התשה.

הרומאים מנעו מחניבעל קרב רחב היקף ובמקום זאת תקפו את צבאו הנחלש עם מספר צבאות קטנים יותר בניסיון גם לעייף אותו וגם ליצור אי-שקט בחייליו. במשך השנים הבאות, חניבעל נאלץ לקיים מדיניות של אדמה חרוכה ולהשיג אספקה מקומית למבצעים ממושכים ובלתי יעילים ברחבי דרום איטליה. מטרותיו המיידיות צומצמו למבצעים קטנים שהתמקדו בעיקר סביב ערי קמפניה. הכוחות שניתקו לסגניו היו בדרך כלל לא מסוגלים להחזיק מעמד, ואף לא ממשלת ביתו ולא בעל בריתו החדש פיליפוס החמישי ממקדוניה עזרו לפצות על אבדותיו. מצבו בדרום איטליה, לכן, הפך לקשה יותר ויותר וסיכויו לכבוש בסופו של דבר את רומא הפכו רחוקים עוד יותר.

חניבעל עדיין זכה במספר ניצחונות בולטים: השמדה מוחלטת של שני צבאות רומיים בשנת 212 לפנה"ס, והריגת שני קונסולים כולל מרקוס קלאודיוס מרקלוס (Marcus Claudius Marcellus) המפורסם בקרב בשנת 208 לפנה"ס. עם זאת, חניבעל החל לאבד קרקע לאט – נתמך בצורה לא מספקת על ידי בעלות בריתו האיטלקיות, ננטש על ידי ממשלתו או בגלל קנאה או פשוט בגלל שקרתגו הייתה מתוחה מדי, ולא מסוגלת להתאים למשאבי רומא. הוא מעולם לא הצליח להביא לניצחון מכריע גדול נוסף שיכול לייצר שינוי אסטרטגי מתמשך. חניבעל סופר את טבעות החותם של אצילים רומיים שנהרגו במהלך הקרב, פסל מאת סבסטיאן סלוץ (Sébastien Slodtz), 1704, הלובר. הרצון הפוליטי הקרתגי גולם באוליגרכיה השלטת. היה סנאט קרתגי, אך הכוח האמיתי היה עם "מועצת 30 האצילים" הפנימית ומועצת השופטים ממשפחות שלטות הידועה כ"מאה וארבע".

שני גופים אלו הגיעו מהמשפחות העשירות והמסחריות של קרתגו. שתי סיעות פוליטיות פעלו בקרתגו: מפלגת המלחמה, הידועה גם כ"ברקידים" (שם משפחתו של חניבעל); ומפלגת השלום בהנהגת חנו השני הגדול. חנו היה אינסטרומנטלי במניעת התגבורת שביקש חניבעל בעקבות הקרב בקאנאי. חניבעל התחיל את המלחמה ללא הגיבוי המלא של האוליגרכיה הקרתגית. התקפתו על סגונטום הציגה לאוליגרכיה בחירה של מלחמה עם רומא או אובדן יוקרה באיבריה. האוליגרכיה, לא חניבעל, שלטה במשאבים האסטרטגיים של קרתגו. חניבעל חיפש ללא הרף תגבורת מהיספניה או מצפון אפריקה. חייליו של חניבעל שאבדו בקרב הוחלפו בשכירי חרב פחות מאומנים ובעלי מוטיבציה מאיטליה או גאליה.

האינטרסים המסחריים של האוליגרכיה הקרתגית הכתיבו את התגבור והאספקה של איבריה במקום חניבעל לאורך כל המערכה. נסיגת חניבעל באיטליה. במרץ 212 לפנה"ס, חניבעל כבש את טרנטום (Tarentum) בהתקפת פתע אך נכשל בהשגת שליטה על הנמל שלה. הגאות לאט לאט פנתה נגדו, ולטובת רומא. הקונסולים הרומיים הקימו מצור על קפואה בשנת 212 לפנה"ס. חניבעל תקף אותם, ואילץ את נסיגתם מקמפניה. הוא עבר ללוקאניה (Lucania) והשמיד צבא רומי של 16,000 איש בקרב סילארוס (Battle of the Silarus), עם 15,000 רומאים הרוגים. הזדמנות נוספת הציגה את עצמה זמן קצר לאחר מכן, צבא רומי של 18,000 איש הושמד על ידי חניבעל בקרב הרדוניה (Herdonia) הראשון עם 16,000 הרוגים רומיים, מה ששחרר את אפוליה מהרומאים לשנה. הקונסולים הרומיים הקימו מצור נוסף על קפואה בשנת 211 לפנה"ס, כובשים את העיר.

המלחמה באפריקה וקרב זאמה

חניבעל ניסה להסיר את המצור עם התקפה על קווי המצור הרומיים אך נכשל. הוא צעד על רומא כדי לאלץ את החזרת הצבאות הרומיים. הוא משך 15,000 חיילים רומיים, אך המצור נמשך וקפואה נפלה. בשנת 212 לפנה"ס, מרקלוס כבש את סירקוזה והרומאים השמידו את הצבא הקרתגי בסיציליה ב-211–210 לפנה"ס. בשנת 210 לפנה"ס, הרומאים כרתו ברית עם הליגה האיטולית (Aetolian League) כדי להתמודד עם פיליפוס החמישי ממקדוניה. פיליפוס, שניסה לנצל את עיסוקה של רומא באיטליה כדי לכבוש את איליריה, מצא את עצמו כעת תחת התקפה מכמה צדדים בבת אחת והוכנע במהירות על ידי רומא ובעלות בריתה היווניות.

פסל חזה של סקיפיו אפריקנוס מווילה דיי פפירי (Villa of the Papyri). בשנת 210 לפנה"ס, חניבעל שוב הוכיח את עליונותו בטקטיקות על ידי גרימת תבוסה קשה בקרב הרדוניה (אורדונה המודרנית) באפוליה על צבא פרוקונסולרי, ובשנת 208 לפנה"ס, השמיד כוח רומי שעסק במצור על לוקרי (Locri) בקרב פטליה (Battle of Petelia). אך עם אובדן טרנטום בשנת 209 לפנה"ס והכיבוש מחדש ההדרגתי על ידי הרומאים של סאמניום ולוקאניה, אחיזתו בדרום איטליה כמעט אבדה. בשנת 207 לפנה"ס, הוא הצליח לעשות את דרכו שוב לאפוליה, שם המתין לתאם צעדים לצעדה משולבת על רומא עם אחיו עזרובעל. עם שמיעת, עם זאת, על תבוסתו ומותו של אחיו בקרב מטאורוס (Battle of the Metaurus), הוא פרש לקלבריה (Calabria), שם החזיק את עצמו במשך השנים הבאות.

ראשו של אחיו נכרת, נישא ברחבי איטליה, ונזרק מעל חומת מחנהו של חניבעל כמסר קר של הרצון הברזלי של הרפובליקה הרומית. השילוב של אירועים אלו סימן את סוף הצלחתו של חניבעל באיטליה. עם כישלון אחיו מאגו בליגוריה (205–203 לפנה"ס) ושל משא ומתן משלו עם פיליפוס החמישי, התקווה האחרונה להחזרת עליונותו באיטליה אבדה. בשנת 203 לפנה"ס, לאחר כמעט חמש עשרה שנים של לחימה באיטליה, ועם גורלה הצבאי של קרתגו דועך במהירות, חניבעל נקרא חזרה לקרתגו כדי לנהל את הגנת מולדתו נגד פלישה רומית תחת סקיפיו אפריקנוס. סיום המלחמה הפונית השנייה 203–201 לפנה"ס. חזרה לקרתגו. בשנת 203 לפנה"ס, חניבעל נקרא חזרה מאיטליה על ידי מפלגת המלחמה בקרתגו.

לאחר שהשאיר תיעוד של משלחתו חרוט בפונית וביוונית על לוחות ברונזה במקדש יונו לאסיניה (Juno Lacinia) בקרוטונה (Crotona), הוא הפליג חזרה לאפריקה. הגעתו החזירה מיד את דומיננטיות מפלגת המלחמה, שהציבה אותו בפיקוד על כוח משולב של גיוסים אפריקאיים ושכירי החרב שלו מאיטליה. בשנת 202 לפנה"ס, חניבעל פגש את סקיפיו בוועידת שלום עקרה. למרות הערצה הדדית, המשא ומתן נכשל בשל טענות רומיות ל"אמונה פונית" (Punic Faith), המתייחסת להפרת הפרוטוקולים שסיימו את המלחמה הפונית הראשונה על ידי ההתקפה הקרתגית על סגונטום, והתקפה קרתגית על צי רומי תקוע. סקיפיו וקרתגו גיבשו תוכנית שלום, שאושרה על ידי רומא. תנאי ההסכם היו צנועים למדי, אך המלחמה הייתה ארוכה עבור הרומאים. קרתגו יכלה לשמור על שטחה האפריקאי אך תאבד את האימפריה שמעבר לים.

נומידיה של מסיניסה (Masinissa) הייתה אמורה להיות עצמאית. כמו כן, קרתגו הייתה אמורה לצמצם את הצי שלה ולשלם פיצויי מלחמה. אך קרתגו עשתה אז טעות נוראית. אזרחיה סבלי הסבל לכדו צי רומי תקוע במפרץ תוניס ופשטו אותו מאספקה, פעולה שהחמירה את המשא ומתן המקרטע. בינתיים, חניבעל, שנקרא חזרה מאיטליה על ידי הסנאט הקרתגי, חזר עם צבאו. מחוזקים על ידי חניבעל והאספקה, הקרתגים דחו את ההסכם ואת המחאות הרומיות. הקרב המכריע של זאמה עקב בקרוב; התבוסה הסירה את הילת הבלתי מנוצחות של חניבעל. קרב זאמה 202 לפנה"ס. בניגוד לרוב הקרבות של המלחמה הפונית השנייה, בזאמה, הרומאים היו עדיפים בפרשים והקרתגים היו בעלי יתרון בחיל הרגלים.

עליונות פרשים רומית זו נבעה מבגידתו של מסיניסה, שסייע קודם לכן לקרתגו באיבריה, אך החליף צדדים בשנת 206 לפנה"ס עם הבטחה לאדמה ובשל סכסוכיו האישיים עם סיפאקס (Syphax), בעל ברית קרתגי. למרות שחניבעל המזדקן סבל מתשישות נפשית ובריאות מידרדרת לאחר שנים של מערכה באיטליה, לקרתגים עדיין היה יתרון במספרים והם חוזקו על ידי נוכחותם של 80 פילי מלחמה. תחריט של קרב זאמה מאת קורנליס קורט (Cornelis Cort), 1567. הפרשים הרומיים זכו בניצחון מוקדם על ידי ניתוב מהיר של הסוסים הקרתגיים, וטקטיקות רומיות סטנדרטיות להגבלת יעילותם של פילי המלחמה הקרתגיים הצליחו, כולל נגינה בחצוצרות כדי להפחיד את הפילים לרוץ לתוך הקווים הקרתגיים.

היסטוריונים מסוימים אומרים שהפילים ניתבו את הפרשים הקרתגיים ולא את הרומאים, בעוד אחרים מציעים שזו הייתה למעשה נסיגה טקטית שתוכננה על ידי חניבעל. תהיה האמת אשר תהיה, הקרב נותר צמוד. בנקודה מסוימת, נראה שחניבעל היה על סף ניצחון, אך סקיפיו הצליח לאסוף את אנשיו, והפרשים שלו, לאחר שניתבו את הפרשים הקרתגיים, תקפו את עורפו של חניבעל. התקפה דו-כיוונית זו גרמה למבנה הקרתגי לקרוס. עם תבוסת המצביא הבכיר שלהם, לקרתגים לא הייתה ברירה אלא להיכנע. קרתגו איבדה כ-20,000 חיילים עם 15,000 פצועים נוספים. לעומת זאת, הרומאים ספגו רק 2,500 נפגעים. הקרב הגדול האחרון של המלחמה הפונית השנייה הביא לאובדן כבוד לחניבעל על ידי עמיתיו הקרתגים.

קריירה שלאחר המלחמה וגלות

תנאי התבוסה היו כאלה שקרתגו לא יכלה עוד להילחם על עליונות בים התיכון. קריירה מאוחרת. קרתגו בזמן שלום 200–196 לפנה"ס. חניבעל היה עדיין רק בן 46 בסיום המלחמה הפונית השנייה בשנת 201 לפנה"ס ועד מהרה הראה שהוא יכול להיות מדינאי כמו גם חייל. בעקבות סיום שלום שהותיר את קרתגו עמוסה בפיצויים של עשרת אלפים כיכרות, הוא נבחר לסופט, המגיסטראט הראשי של המדינה הקרתגית. לאחר ביקורת שאישרה שלקרתגו יש את המשאבים לשלם את הפיצויים מבלי להעלות מיסים, חניבעל יזם ארגון מחדש של כספי המדינה שמטרתו לחסל שחיתות ולהשיב כספים שנגנבו. המוטבים העיקריים של מעילות כספיות אלו היו האוליגרכים של המאה וארבע.

כדי לצמצם את כוחם של האוליגרכים, חניבעל העביר חוק הקובע שהמאה וארבע ייבחרו בבחירות ישירות ולא בבחירה משותפת. הוא גם השתמש ב-ci