חיים מוקדמים ורקע
גאיוס לוסיליוס (Gaius Lucilius), הסאטיריקן הרומי הקדום ביותר שמכתביו נותרו רק שברים, היה אזרח רומי ממעמד הפרשים, שנולד בסואסה אאורונקה (Suessa Aurunca) שבקמפניה. הוא היה חבר ב'חוג הסקיפיוני'. שאלת שנת הולדתו: התאריכים שייחס הירונימוס ללידתו ולמותו הם 148 לפנה"ס ו-103 או 102 לפנה"ס. אולם, בלתי אפשרי ליישב את הראשון בתאריכים אלו עם עובדות אחרות שתועדו עליו, והתאריך שנתן הירונימוס נובע ככל הנראה מִטעות, כאשר התאריך האמיתי הוא כ-180 לפנה"ס. אחותו הייתה לוסיליה (Lucilia), אימו של הפוליטיקאי הרומי סקסטוס פומפיוס (Sextus Pompeius) וסבתו מצד אביו של הטריומוויר הרומי פומפיוס (Pompey). אנו למדים מווליוס פטרקולוס (Velleius Paterculus) שהוא שירת תחת סקיפיו אמיליאנוס (Scipio Aemilianus) במצור על נומנטיה בשנת 134 לפנה"ס.
ידידות עם סקיפיו
אנו למדים מהורטיוס (Horace) שהוא חי ביחסי ידידות קרובים ביותר עם סקיפיו ולאליוס (Laelius), סאטירה ii.1, ושהוא הילל את מעלליו וסגולותיו של הראשון בסאטירות שלו. שברים מאותם ספרים של הסאטירות שלו שנראה כי הופצו לראשונה לעולם XXVI–XXIX מעידים בבירור שהם נכתבו בתקופת חייו של סקיפיו. חלקם מציגים את המשורר בפנינו כמי שמתכתב עם ידידו הדגול או מנהל עמו שיחות שנויות במחלוקת. 621 מרקס, "Percrepa pugnam Popilli, facta Corneli cane" "השמיעי קול רם על הקרב של פופוליוס, ושוררי את מעלליו של קורנליוס", שבו מובאת תבוסתו של מרקוס פופוליוס לאנאס (Marcus Popillius Laenas) בשנת 138 לפנה"ס בניגוד להצלחתו המאוחרת של סקיפיו, נושא חותם של כתיבה בעת שהידיעה על כיבוש נומנטיה הייתה עדיין טרייה.
כרונולוגיה וחיים ברומא
בלתי סביר בעליל שלוסיליוס שירת בצבא בגיל ארבע-עשרה; לא סביר עוד יותר שהוא יכול היה להתקבל למעגל הידידות הקרוב של סקיפיו ולאליוס בגיל זה. כמו כן, נראה כבלתי אפשרי שבין הגילים חמש-עשרה לתשע-עשרה – כלומר בין 133 לפנה"ס ל-129 לפנה"ס, שנת מותו של סקיפיו – הוא יכול היה להופיע בפני העולם כמחבר של סוג חדש לחלוטין של יצירה, כזה שדורש, כדי להצליח בכלל, בשלות דעת וניסיון.
ניתן עוד לומר שמילותיו הידועות של הורטיוס ב'סאטירות', ii. 1, 33, שבהן הוא מאפיין את התיאור החי של חייו, אופיו ומחשבותיו של לוסיליוס שהוריש לעולם, "quo fit ut omnis Votiva pateat veluti descripta tabella Vita senis," "שבאמצעותן מונחים כל חייו של הזקן הדגול כאילו היו על לוח נדרים", מאבדות רבות מעוצמתן אלא אם כן המילה senis תפורש במובנה הרגיל – דבר שלא ייתכן אם לוסיליוס מת בגיל ארבע-עשרה-ושישה. חיים וסאטירה: לוסיליוס בילה את רוב חייו ברומא, ומת, לפי הירונימוס, בנאפולי. הוא השתייך למעמד הפרשים, עובדה המצוינת על ידי הערתו של הורטיוס על עצמו כ-infra Lucili censum. אף שלא השתייך בעצמו לאחת ממשפחות הסנאטורים הגדולות, הוא היה בעמדה המאפשרת לו להתרועע עמן כשווה בין שווים. כפרש, הוא היה "אחד מהמשוררים הבולטים הבודדים של התקופה שלא נולדו ממעמד נמוך".
השפעה ספרותית ומעמד חברתי
נסיבות אלו תרמו לתעוזה, למקוריות ולאופי הלאומי המובהק של יצירתו הספרותית. לו היה "חצי-יווני" (semi-Graecus), כמו אניוס (Ennius) ופאקוביוס (Pacuvius), או ממוצא צנוע, כמו פלאוטוס (Plautus), טרנטיוס (Terence) או אקיוס (Accius), ספק אם היה מעז, בתקופה שבה כוח הסנאטורים היה בעלייה חזקה, להחיות את התפקיד שהוכח כאסוני עבור נאוויוס (Naevius); כמו כן, לא הייתה לו הידיעה האינטימית על החיים הפוליטיים והחברתיים של זמנו שהכשירה אותו להיות הצייר שלהם. נסיבות נוספות שקבעו את נטיית מחשבתו היו אופי התקופה. מקור הסאטירה הפוליטית והחברתית הרומית נעוץ באותם כוחות מפריעים ומשבשים שהובילו לפרויקטים המהפכניים ולחקיקה של האחים גראקכוס (Gracchi).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מורשת ומקוריות
המוניטין שלוסיליוס נהנה ממנו בתקופות הטובות ביותר של הספרות הרומית מוכח על ידי המונחים שבהם קיקרו (Cicero) והורטיוס מדברים עליו. פרסיוס (Persius), יובנאליס (Juvenal) וקווינטיליאנוס (Quintilian) ערבים להערצה שבה הוא נתפס במאה הראשונה של האימפריה. הפופולריות שנהנה ממנה בזמנו מאושרת על ידי העובדה שעם מותו, אף שלא מילא אף אחד מתפקידי המדינה, הוא זכה לכבוד של הלוויה ציבורית. טענתו העיקרית למצוינות היא מקוריותו הספרותית. ניתן לכנותו ממציא הסאטירה השירית, שכן הוא היה הראשון שהטביע על המקבץ הגולמי וחסר האמנות, המכונה אצל הרומים בשם satura, את אותו אופי של ביקורת תוקפנית ומגנה על אנשים, מוסר, נימוסים, פוליטיקה, ספרות וכו', שהמילה סאטירה מציינת מאז.
סגנון ונושא
היה זה פיתוח לגיטימי של בידור דרמטי ילידי, שהיה פופולרי בקרב הרומים לפני כניסת צורות האמנות היוונית אליהם; כמו כן, נראה שהוא השתמש במידה רבה בצורת האיגרת המוכרת. אך הסגנון, התוכן והרוח של כתביו היו כנראה מקוריים כמו הצורה. נראה שהוא החל את דרכו השירית בלעג ובפרודיה על השפה המקובלת של שירת האפיקה והטרגדיה, והשתמש בשפה ששימשה בדרך כלל בהתקשרות החברתית של אנשים משכילים. אפילו השימוש התדיר שלו במילים, ביטויים וציטוטים ביוונית, שגונה על ידי הורטיוס, נלקח כנראה מהפרקטיקה הממשית של אנשים, שמצאו ששפתם עדיין אינה מספקת כדי לתת ביטוי חופשי לרעיונות ורשמים חדשים ששאבו ממגעם הראשון עם הפילוסופיה, הרטוריקה והשירה היוונית.
יתרה מכך, הוא לא רק יצר סגנון משלו, אלא שבמקום לקחת את תוכן כתביו מהשירה היוונית, או מעבר רחוק, הוא עסק בעניינים המוכרים של חיי היומיום, בפוליטיקה, במלחמות, בניהול הצדק, באכילה ושתייה, בעשיית כסף ובבזבוזו, בשערוריות ובסגנונות, שהרכיבו את החיים הציבוריים והפרטיים של רומא ברבע האחרון של המאה ה-2 לפנה"ס. הוא עשה זאת ברוח גלויה, עצמאית ואמיצה באופן יוצא דופן, ללא שאיפה פרטית לשרת, או מטרה מפלגתית לקדם, אלא מתוך רצון כנה לחשוף את העוול או חוסר הכשירות של הגוף השולט, את המטרות הנלוזות של מעמד הביניים, ואת השחיתות והשוחד של המון העיר. לא היה דבר מהסגפנות הסטואית או מהזעם הרטורי בטון שבו התייחס לסגנונות ולאיוולות של זמנו.
אישיות ואופי
אופיו וטעמיו היו קרובים הרבה יותר לאלו של הורטיוס מאשר לאלו של פרסיוס או יובנאליס. אבל הוא היה מה שהורטיוס לא היה, שונא טוב ביסודיו; והוא חי בתקופה שבה חופש הביטוי המרבי וההתמסרות הבלתי מרוסנת ביותר לאיבה ציבורית ופרטית היו מאפייניהם של אנשים שלקחו חלק בולט בעניינים. אף שלוסיליוס לא לקח חלק פעיל בחיים הציבוריים של זמנו, הוא התייחס אליהם ברוחו של אדם מהעולם ומהחברה, כמו גם אדם של ספרות. האידיאל שלו למידות טובות ציבוריות וערך פרטי עוצב על ידי התרועעות אינטימית עם הגדולים והטובים שבחיילים ובמדינאים של דור מבוגר יותר. שרידיו של לוסיליוס משתרעים על כאלף ומאה שורות, לרוב לא קשורות, רובן נשמרו על ידי דקדקנים מאוחרים כהמחשה לשימושים מילוליים ייחודיים.
עבודות והרכב
הוא היה, לזמנו, סופר פורה וגם נרחב מאוד. הוא הותיר אחריו שלושים ספרים של סאטירות, ויש סיבה להאמין שכל ספר, כמו ספרי הורטיוס ויובנאליס, הורכב מקטעים שונים. הסדר שבו היו ידועים לדקדקנים לא היה זה שבו נכתבו. המוקדמים ביותר בסדר הכתיבה היו כנראה אלו שמסופרים מ-xxvi עד xxix, שנכתבו במשקלים הטרוכאיים והיאמביים ששימשו את אניוס ופאקוביוס ב-Saturae שלהם. באלה הוא העביר את אותה ביקורת על משוררי הטרגדיה והאפיקה המוקדמים יותר שעליה מדברים הורטיוס וסופרים עתיקים אחרים. גם בהם הוא מדבר על מלחמת נומנטיה ככזו שהסתיימה לאחרונה, ועל סקיפיו כמי שעדיין חי. ספר i, לעומת זאת, שבו הפילוסוף קרניאדס (Carneades), שמת בשנת 128, מוזכר כמת, חייב היה להיכתב לאחר מותו של סקיפיו.
משקל וטכניקה
רוב הסאטירות של לוסיליוס נכתבו בהקסמטרים, אך עד כמה שניתן לגבש דעה ממספר שברים לא קשורים, נראה שהוא כתב את הטטרמטר הטרוכאי בחלקות, בהירות ופשטות שמעולם לא השיג בטיפול בהקסמטר. השברים הארוכים יותר מותירים רושם של התפזרות גדולה וחוסר זהירות, אך יחד עם זאת של עוצמה לא מבוטלת. נראה כי בחיבור יצירותיו השונות הוא התייחס לכל מה שעלה בדעתו בצורה המקרית ביותר, לעיתים אימץ צורת דיאלוג, לעיתים של איגרת או שיח דמיוני, ולעיתים קרובות דיבר בשמו שלו, נתן דין וחשבון על מסעותיו והרפתקאותיו, או על סצנות משעשעות שראה, או הביע את תוצאות הרהוריו וחוויותיו האישיות.
כמו הורטיוס, הוא הִמחיש במידה רבה את תצפיותיו שלו על ידי אנקדוטות אישיות ומשלים. השברים מראים בבירור עד כמה הורטיוס חיקה אותו לעיתים קרובות, לא רק בביטוי, אלא גם בצורת הסאטירות שלו, ראו למשל i. 5 ו-ii. 2, בנושא שבו הוא עוסק, ובסוגי הסגנונות החברתיים וסוגי האופי שאותם הוא סאטיר.