חיים מוקדמים וחינוך
אלו המשועבדים לכתות שלהם אינם רק חסרי כל ידע מוצק, אלא אפילו לא יעצרו כדי ללמוד! אליוס גאלנוס (Aelius Galenus) או קלאודיוס גאלנוס (Claudius Galenus), הידוע לעיתים קרובות כגאלנוס (Galen) ולעיתים כגאלנוס מפרגמון, היה רופא, מנתח ופילוסוף בקיסרות הרומית. הוא נחשב לאחד מחוקרי הרפואה המוכשרים ביותר בעת העתיקה, וגאלנוס השפיע על התפתחותם של תחומי מדע שונים, כולל אנטומיה, פיזיולוגיה, פתולוגיה, פרמקולוגיה ונוירולוגיה, כמו גם פילוסופיה ולוגיקה. בנו של אליוס ניקון, אדריכל יווני עשיר בעל תחומי עניין מלומדים, גאלנוס קיבל חינוך מקיף שהכין אותו לקריירה מצליחה כרופא ופילוסוף.
נולד בעיר העתיקה פרגמון (כיום ברגמה, טורקיה), גאלנוס טייל רבות, נחשף למגוון רחב של תיאוריות ותגליות רפואיות לפני שהשתקע ברומא, שם שירת דמויות בולטות בחברה הרומית ולבסוף קיבל את תפקיד הרופא האישי של כמה קיסרים. הבנתו של גאלנוס באנטומיה וברפואה הושפעה בעיקר מהתיאוריה הרווחת דאז של ההומוריזם, הידועה גם כתיאוריית ארבע הליחות: מרה שחורה, מרה צהובה, דם וליחה, כפי שקודמה על ידי רופאים יוונים עתיקים כגון היפוקרטס. השקפותיו של גאלנוס שלטו והשפיעו על המדע הרפואי המערבי במשך יותר מ-1,300 שנה. הדיווחים האנטומיים שלו התבססו בעיקר על ניתוח קופים.
עם זאת, בזמן שניתח אותם גילה שהבעות הפנים שלהם דומות מדי לאלו של בני אדם; לפיכך, הוא עבר לבעלי חיים אחרים, במיוחד חזירים. הסיבה לשימוש בבעלי חיים כדי לגלות את גוף האדם נבעה מכך שניתוחים וניתוחים בחיים (ויויסקציה) בבני אדם היו אסורים בהחלט באותה תקופה. גאלנוס עודד את תלמידיו להסתכל על גלדיאטורים מתים או גופות שנסחפו לחוף כדי להכיר טוב יותר את גוף האדם. הניסוי המפורסם ביותר של גאלנוס ששחזר בפומבי היה החזיר הצווח. ניסוי החזיר הצווח היה כאשר גאלנוס היה חותך חזיר, ובזמן שהוא צווח הוא היה חותך את העצב, או מיתרי הקול, ומראה שהם שולטים ביצירת הקול.
הדיווחים האנטומיים שלו נותרו ללא עוררין עד 1543, כאשר תיאורים ואיורים מודפסים של ניתוחי גופות אדם פורסמו בעבודה המכוננת De humani corporis fabrica מאת אנדריאס וסאליוס, שם הותאמה התיאוריה הפיזיולוגית של גאלנוס לתצפיות חדשות אלו. התיאוריה של גאלנוס על פיזיולוגיה של מערכת הדם נותרה ללא עוררין עד בערך 1242, כאשר אבן אל-נפיס פרסם את ספרו Sharh tashrih al-qanun li’ Ibn Sina (פירוש על האנטומיה בקאנון של אבן סינא), שבו דיווח על גילויו של מחזור הדם הריאתי. גאלנוס ראה את עצמו גם כרופא וגם כפילוסוף, כפי שכתב במאמרו שכותרתו "שהרופא הטוב ביותר הוא גם פילוסוף".
גאלנוס התעניין מאוד בוויכוח בין הכתות הרפואיות הרציונליסטיות והאמפיריציסטיות, והשימוש שלו בתצפית ישירה, ניתוח וניתוח בחיים מייצג דרך אמצע מורכבת בין הקיצוניות של שתי נקודות מבט אלו. רבות מעבודותיו נשמרו ו/או תורגמו מהיוונית המקורית, אם כי רבות הושמדו וחלק מהמיוחסות לו נחשבות למזויפות. למרות שיש ויכוח על תאריך מותו, הוא לא היה צעיר משבעים כשמת. חיים מוקדמים: 129–161 לספירה. גאלנוס מתאר את חייו המוקדמים ב-On the affections of the mind. הוא נולד בספטמבר 129 לספירה. אביו, אליוס ניקון, היה פטריקי עשיר, אדריכל ובנאי, בעל תחומי עניין אקלקטיים כולל פילוסופיה, מתמטיקה, לוגיקה, אסטרונומיה, חקלאות וספרות. גאלנוס מתאר את אביו כ"אדם אדיב, צודק, טוב ונדיב מאוד".
באותה תקופה פרגמון (כיום ברגמה, טורקיה) הייתה מרכז תרבותי ואינטלקטואלי מרכזי, שנודע בספרייתו, השנייה רק לזו שבאלכסנדריה, ומשכה פילוסופים סטואים ופלטוניסטים, אליהם נחשף גאלנוס בגיל 14. לימודיו כללו גם כל אחת מהמערכות הפילוסופיות העיקריות של התקופה, כולל אריסטוטלית ואפיקוראית. אביו תכנן עבור גאלנוס קריירה מסורתית בפילוסופיה או בפוליטיקה ודאג לחשוף אותו להשפעות ספרותיות ופילוסופיות. עם זאת, גאלנוס מציין כי בסביבות 145 לספירה אביו חלם חלום שבו האל אסקלפיוס (Aesculapius) הופיע וציווה על ניקון לשלוח את בנו ללמוד רפואה.
שוב, לא נחסכו הוצאות, ובעקבות השכלתו הליברלית המוקדמת, בגיל 16 החל לימודים במקדש המקומי היוקרתי או ה"אסקלפיאום" (Asclepieum) המוקדש לאסקלפיוס, אל הרפואה, כ"תראפיוטס" (therapeutes), או מלווה במשך ארבע שנים. שם הוא הושפע מאנשים כמו אשריון מפרגמון, סטרטוניקוס וסאטירס. האסקלפיאה תפקדו כספא או סנטוריום אליהם היו מגיעים החולים כדי לחפש את שירותי הכהונה. רומאים פקדו את המקדש בפרגמון בחיפוש אחר הקלה רפואית ממחלות. זה היה גם מקום מפגש של אנשים בולטים כגון ההיסטוריון קלאודיוס כראקס, הנואם אליוס אריסטידס, הסופיסט פולמו וקונסול קוספיוס רופינוס. אביו של גאלנוס מת ב-148, והותיר את גאלנוס עשיר באופן עצמאי בגיל 19.
לאחר מכן הוא פעל לפי העצה שמצא בתורתו של היפוקרטס וטייל ולמד רבות, כולל יעדים כמו סמירנה (כיום איזמיר), קורינתוס, כרתים, קיליקיה (כיום צ'וקורובה), קפריסין, ולבסוף בית הספר הרפואי הגדול של אלכסנדריה, כשהוא נחשף לבתי הספר השונים למחשבה ברפואה. בשנת 157, בגיל 28, חזר לפרגמון כרופא של הגלדיאטורים של הכהן הגדול של אסיה, אחד האנשים המשפיעים והעשירים ביותר באסיה. גאלנוס טוען שהכהן הגדול בחר בו על פני רופאים אחרים לאחר שביצע ניתוח בתוך גופו של קוף ואתגר רופאים אחרים לתקן את הנזק. כשסירבו, גאלנוס ביצע את הניתוח בעצמו ובכך זכה בחסדו של הכהן הגדול של אסיה.
קריירה מקצועית ברומא
במהלך ארבע שנותיו שם, למד את חשיבות התזונה, הכושר, ההיגיינה ואמצעי המניעה, כמו גם אנטומיה חיה, וטיפול בשברים וטראומות קשות, כשהוא מתייחס לפצעיהם כ"חלונות אל תוך הגוף". רק חמישה מקרי מוות בקרב הגלדיאטורים התרחשו בזמן שהחזיק בתפקיד, לעומת שישים בתקופת קודמו, תוצאה המיוחסת בדרך כלל לתשומת הלב שהקדיש לפצעיהם. במקביל המשיך בלימודי רפואה תיאורטית ופילוסופיה. שנים מאוחרות יותר: 162–217 לספירה. גאלנוס הגיע לרומא ב-162 והטביע את חותמו כרופא פעיל. חוסר סבלנותו הביא אותו לעימות עם רופאים אחרים והוא הרגיש מאוים על ידם. ההפגנות שלו שם עוררו את התנגדותם של הרופאים הפחות מיומנים והשמרנים יותר בעיר.
כאשר האיבה של גאלנוס עם הרופאים הרומאים הפכה לרצינית, הוא חשש שמא יוגלה או יורעל, ולכן עזב את העיר. רומא הייתה מעורבת במלחמות זרות ב-161; מרקוס אורליוס ועמיתו לוקיוס ורוס היו בצפון נלחמים במרקומנים. במהלך סתיו 169, כאשר חיילים רומאים חזרו לאקויליה, פרצה מגפה גדולה, והקיסר זימן את גאלנוס חזרה לרומא. הוא נצטווה ללוות את מרקוס וורוס לגרמניה כרופא החצר. באביב שלאחר מכן שוכנע מרקוס לשחרר את גאלנוס לאחר שקיבל דיווח שאסקלפיוס מתנגד לפרויקט. הוא נשאר מאחור כדי לשמש כרופא ליורש הקיסרי קומודוס. כאן בחצר כתב גאלנוס רבות על נושאים רפואיים. באופן אירוני, לוקיוס ורוס מת ב-169, ומרקוס אורליוס עצמו מת ב-180, שניהם קורבנות המגפה.
המגפה האנטונינית
פסל מודרני של גאלנוס בעיר הולדתו, פרגמון. גאלנוס היה רופאו של קומודוס במשך רוב חייו של הקיסר וטיפל במחלותיו השכיחות. על פי דיו קסיוס 72.14.3–4, בסביבות 189, תחת שלטונו של קומודוס, התרחשה מגפה שבשיאה הרגה 2,000 איש ביום ברומא. זו הייתה ככל הנראה אותה מגפה שהכתה ברומא במהלך שלטונו של מרקוס אורליוס. גאלנוס הפך לרופאו של ספטימיוס סוורוס במהלך שלטונו ברומא. גאלנוס מחמיא לסוורוס ולקאראקלה על החזקת מלאי תרופות עבור חבריהם ומזכיר שלושה מקרים שבהם היו שימושיות ב-198. המגפה האנטונינית נקראה על שם שם משפחתו של מרקוס אורליוס, אנטונינוס. היא הייתה ידועה גם כמגפה של גאלנוס ותפסה מקום חשוב בהיסטוריה הרפואית בגלל הקשר שלה לגאלנוס.
היה לו ידע ממקור ראשון על המחלה, והוא נכח ברומא כשהכתה לראשונה ב-166 לספירה, והיה נוכח גם בחורף 168–69 במהלך התפרצות בקרב חיילים שהוצבו באקויליה. היה לו ניסיון עם המגיפה, והוא התייחס אליה כאל ממושכת מאוד, ותיאר את תסמיניה ואת הטיפול שלו בה. למרבה הצער, התייחסויותיו למגפה מפוזרות וקצרות. גאלנוס לא ניסה להציג תיאור של המחלה כדי שניתן יהיה לזהות אותה בדורות הבאים; הוא התעניין יותר בטיפול ובהשפעות הפיזיות של המחלה. לדוגמה, בכתביו על צעיר שסבל מהמגפה, הוא התמקד בטיפול בכיבים פנימיים וחיצוניים. על פי ניבור, "המגפה הזו חייבת הייתה להשתולל בזעם מדהים; היא גבתה קורבנות אינספור.
העולם העתיק מעולם לא התאושש מהמכה שהונחתה עליו על ידי המגפה שביקרה אותו בתקופת שלטונו של מ' אורליוס." שיעור התמותה של המגפה היה 7–10 אחוזים; ההתפרצות ב-165–168 גרמה לכ-3.5 עד 5 מיליון מקרי מוות. אוטו סיק מאמין שלמעלה ממחצית מאוכלוסיית האימפריה נספתה. ג'. פ. גיליאם מאמין שהמגפה האנטונינית גרמה כנראה ליותר מקרי מוות מכל מגפה אחרת במהלך האימפריה לפני אמצע המאה ה-3. למרות שהתיאור של גאלנוס אינו שלם, הוא מספיק כדי לאפשר זיהוי מוצק של המחלה כאבעבועות שחורות. קבוצת הרופאים 'גאלנוס' בתמונה מתוך הדיוסקורידס מווינה; הוא מתואר במרכז למעלה. גאלנוס מציין שהפריחה כיסתה את כל גופו של הקורבן ובדרך כלל הייתה שחורה. הפריחה הפכה למחוספסת ומגלידה במקום שבו לא היה כיב.
הוא מציין שאלו שהיו אמורים לשרוד פיתחו פריחה שחורה. לדברי גאלנוס, היא הייתה שחורה בגלל שארית דם שנרקב בשלפוחית חום שהייתה מוגלתית. כתביו מציינים כי שלפוחיות מורמות היו נוכחות במגפה האנטונינית, בדרך כלל בצורה של פריחה שלפוחיתית. גאלנוס מציין כי הפריחה בעור הייתה קרובה לזו שתיאר תוקידידס. גאלנוס מתאר תסמינים של מערכת העיכול באמצעות שלשולים וצואה של חולה. אם הצואה הייתה שחורה מאוד, החולה מת. הוא אומר שכמות הצואה השחורה השתנתה. זה היה תלוי בחומרת הנגעים במעיים. הוא מבחין שבמקרים שבהם הצואה לא הייתה שחורה, הופיעה הפריחה השחורה. גאלנוס מתאר תסמינים של חום, הקאות, הבל פה מסריח, נזלת, שיעול וכיב של הגרון וקנה הנשימה.
פילוסופיה ופרקטיקה רפואית
אודמוס (Eudemus). כאשר הפילוסוף הפריפטטי אודמוס חלה בקדחת רבעונית, גאלנוס הרגיש מחויב לטפל בו "מכיוון שהיה המורה שלי וקרה שגרתי בקרבת מקום". גאלנוס כתב: "אני חוזר למקרה של אודמוס. הוא הותקף ביסודיות על ידי שלוש התקפות של קדחת רבעונית, והרופאים ויתרו עליו, שכן היה זה אמצע החורף". כמה רופאים רומאים מתחו ביקורת על גאלנוס על השימוש שלו בפרוגנוזה בטיפול שלו באודמוס. פרקטיקה זו עמדה בסתירה לסטנדרט הטיפול המקובל דאז, שהתבסס על ניחוש ומיסטיקה. גאלנוס הגיב למבקריו בהגנה על שיטותיו שלו. גרסיה-באייסטר מצטט את גאלנוס כאומר: "כדי לאבחן, יש להתבונן ולהסיק מסקנות.
זה היה הבסיס לביקורתו על הרופאים שפעלו ללא היגיון וללא התבוננות (alogos and askeptos)." עם זאת, אודמוס הזהיר את גאלנוס שעיסוק בסכסוך עם רופאים אלו עלול להוביל להתנקשות בחייו. "אודמוס אמר זאת, ועוד באותו עניין; הוא הוסיף שאם הם לא יוכלו להזיק לי בהתנהגות חסרת מצפון הם ימשיכו לניסיונות הרעלה. בין היתר סיפר לי שלפני כעשר שנים הגיע צעיר לעיר ונתן, כמוני, הדגמות מעשיות למשאבי האמנות שלנו; הצעיר הזה הוצא להורג ברעל, יחד עם שני משרתים שליוו אותו". גרסיה-באייסטר אומר את הדברים הבאים על השימוש של גאלנוס בפרוגנוזה: "ברפואה המודרנית, אנו רגילים להבחין בין שיקול הדעת האבחוני - הידע המדעי של מה שיש לחולה - לבין שיקול הדעת הפרוגנוסטי - ההשערה לגבי מה שיקרה לו.
עבור גאלנוס, להבין מקרה קליני טכנית, 'לאבחן', היה, בין היתר, לדעת במידה רבה או פחותה של ודאות את התוצאה עבור החולה, 'לחזות'. פרוגנוזה, אם כן, היא אחת הבעיות המהותיות והמטרות החשובות ביותר של האבחון הגאלני. גאלנוס היה מודאג מהבחנה בין פרוגנוזה לבין ניחוש או נבואה, הן כדי לשפר את האבחון טכנית והן כדי לשפר את המוניטין של הרופא." מוות. לקסיקון ה"סודא" (Suda) מהמאה ה-11 קובע שגאלנוס מת בגיל 70, מה שהיה מציב את מותו בסביבות שנת 199. עם זאת, ישנה התייחסות במאמרו של גאלנוס "על תריאק לפיסו" (On Theriac to Piso) שעשויה, עם זאת, להיות מזויפת לאירועים של 204. ישנן גם הצהרות במקורות ערביים שהוא מת בסיציליה בגיל 87, לאחר 17 שנים של לימודי רפואה ו-70 שנים של עיסוק בה, מה שאומר שהוא מת בסביבות 217.
תרומות אנטומיות ופיזיולוגיות
על פי מקורות אלו, קברו של גאלנוס בפלרמו עדיין היה שמור היטב במאה העשירית. נאטון מאמין ש"על תריאק לפיסו" הוא אותנטי, שהמקורות הערביים נכונים, ושהסודא פירשה בטעות את 70 שנות הקריירה של גאלנוס במסורת הערבית כמתייחסות לכל תוחלת חייו. בודון-מיו מסכימה פחות או יותר ותומכת בתאריך 216. תרומות לרפואה: גאלנוס תרם כמות משמעותית להבנה ההיפוקרטית של פתולוגיה. תחת תיאוריית ליחות הגוף של היפוקרטס, הבדלים במצבי רוח אנושיים באים כתוצאה מחוסר איזון באחד מארבעת נוזלי הגוף: דם, מרה צהובה, מרה שחורה וליחה. גאלנוס קידם תיאוריה זו ואת הטיפולוגיה של מזגים אנושיים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לדעתו של גאלנוס, חוסר איזון של כל ליחה תאם למזג אנושי מסוים: דם - סנגוויני, מרה שחורה - מלנכולי, מרה צהובה - כולרי, וליחה - פלגמטי. לפיכך, אנשים עם מזג סנגוויני הם מוחצנים וחברתיים; אנשים כולריים הם בעלי אנרגיה, תשוקה וכריזמה; מלנכוליים הם יצירתיים, אדיבים ומתחשבים; ומזגים פלגמטיים מאופיינים באמינות, טוב לב וחיבה. העניין העיקרי של גאלנוס היה באנטומיה אנושית, אך החוק הרומי אסר על ניתוח גופות אדם מאז כ-150 לפנה"ס. בגלל הגבלה זו, גאלנוס ביצע ניתוחים אנטומיים על בעלי חיים חיים (ויויסקציה) ומתים, תוך התמקדות בעיקר בפרימטים. עבודה זו הייתה שימושית מכיוון שגאלנוס האמין שהמבנים האנטומיים של בעלי חיים אלו משקפים מקרוב את אלו של בני אדם.
גאלנוס הבהיר את האנטומיה של קנה הנשימה והיה הראשון להוכיח שהגרון מייצר את הקול. בניסוי אחד, גאלנוס השתמש במפוח כדי לנפח את ריאותיו של בעל חיים מת. עבודתו של גאלנוס על האנטומיה נותרה ברובה ללא תחרות וללא עוררין עד המאה ה-16 באירופה. באמצע המאה ה-16, האנטומיסט אנדריאס וסאליוס ערער על הידע האנטומי של גאלנוס על ידי ביצוע ניתוחים בגופות אדם. חקירות אלו אפשרו לווסאליוס להפריך היבטים של האנטומיה של גאלנוס. גאלנוס מנתח קוף, כפי שדמיין ולוסו סלגאדו ב-1906. בין תרומותיו העיקריות של גאלנוס לרפואה הייתה עבודתו על מערכת הדם. הוא היה הראשון להכיר בכך שיש הבדלים ברורים בין דם ורידי כהה לדם עורקי בהיר.
למרות שהניסויים האנטומיים שלו על מודלים של בעלי חיים הובילו אותו להבנה מלאה יותר של מערכת הדם, מערכת העצבים, מערכת הנשימה ומבנים אחרים, עבודתו הכילה טעויות מדעיות. גאלנוס האמין שמערכת הדם מורכבת משתי מערכות הפצה נפרדות בעלות כיוון אחד, ולא ממערכת אחת מאוחדת של מחזור דם. הוא האמין שדם ורידי נוצר בכבד, משם הוא מופץ ונצרך על ידי כל איברי הגוף. הוא הניח שדם עורקי מקורו בלב, משם הוא מופץ ונצרך על ידי כל איברי הגוף. לאחר מכן הדם התחדש בכבד או בלב, ובכך השלים את המחזור. גאלנוס האמין גם בקיומה של קבוצת כלי דם שכינה "rete mirabile" בסינוס הקרוטי.
שתי תיאוריות אלו של מחזור הדם הוכחו מאוחר יותר, החל מעבודותיו של אבן אל-נפיס שפורסמו בסביבות 1242, כשגויות. בעבודתו De motu musculorum, גאלנוס הסביר את ההבדל בין עצבים מוטוריים ותחושתיים, דן במושג טונוס שרירים, והסביר את ההבדל בין אגוניסטים לאנטגוניסטים. גאלנוס היה מנתח מיומן, שניתח חולים אנושיים. רבים מההליכים והטכניקות שלו לא היו בשימוש שוב במשך מאות שנים, כגון ההליכים שביצע על מוחות ועיניים. כדי לתקן קטרקט אצל חולים, גאלנוס ביצע ניתוח הדומה לניתוח מודרני. באמצעות מכשיר דמוי מחט, גאלנוס ניסה להסיר את עדשת העין הפגועה בקטרקט. הניסויים הכירורגיים שלו כללו קשירת עורקים של בעלי חיים חיים.
למרות שהיסטוריונים רבים מהמאה ה-20 טענו שגאלנוס האמין שהעדשה נמצאת במרכז המדויק של העין, גאלנוס הבין למעשה שהעדשה הגבישית ממוקמת בחלק הקדמי של העין האנושית. בתחילה בחוסר רצון אך לאחר מכן במרץ גובר, גאלנוס קידם את ההוראה ההיפוקרטית, כולל הקזת דם, שהייתה אז לא ידועה ברומא. הדבר ספג ביקורת חריפה מצד האראסיסטראטים, שחזו תוצאות קשות, מתוך אמונה שלא דם אלא "פנאומה" (pneuma) זורמת בוורידים. גאלנוס, לעומת זאת, הגן בתוקף על הקזת דם בשלושת ספריו בנושא ובמהלך הדגמותיו ודיוניו הפומביים. תרומות לפילוסופיה: למרות שהמוקד העיקרי של עבודתו היה ברפואה, אנטומיה ופיזיולוגיה, גאלנוס כתב גם על לוגיקה ופילוסופיה.
פילוסופיה והנפש
כתביו הושפעו מהוגים יוונים ורומאים קודמים, כולל אפלטון, אריסטו, הסטואים והפירוניסטים. גאלנוס היה מודאג משילוב מחשבה פילוסופית עם פרקטיקה רפואית, כפי שכתב בעבודתו הקצרה "שהרופא הטוב ביותר הוא גם פילוסוף", שבה לקח היבטים מכל קבוצה ושילב אותם עם מחשבתו המקורית. הוא ראה ברפואה תחום בינתחומי שמוטב לתרגל אותו על ידי שימוש בתיאוריה, תצפית וניסויים יחד. מספר בתי ספר למחשבה היו קיימים בתחום הרפואי במהלך חייו של גאלנוס, שני העיקריים שבהם היו האמפיריציסטים והרציונליסטים (הנקראים גם דוגמטיקאים או פילוסופים), כאשר המתודיסטים היו קבוצה קטנה יותר. האמפיריציסטים הדגישו את חשיבות הפרקטיקה הפיזית והניסויים, או "למידה פעילה" בדיסציפלינה הרפואית.
בהתנגדות ישירה לאמפיריציסטים היו הרציונליסטים, שהעריכו את לימוד התורות המבוססות כדי ליצור תיאוריות חדשות בשם קידום הרפואה. המתודיסטים יצרו מעין דרך אמצע, שכן הם לא היו ניסיוניים כמו האמפיריציסטים, ולא תיאורטיים כמו הרציונליסטים. המתודיסטים השתמשו בעיקר בתצפית טהורה, והראו עניין רב יותר בלימוד המהלך הטבעי של מחלות מאשר במאמצים למצוא תרופות. השכלתו של גאלנוס חשפה אותו לחמשת בתי הספר העיקריים למחשבה: פלטוניסטים, פריפטטיקנים, סטואים, אפיקוראים, פירוניסטים, עם מורים מהכת הרציונליסטית ומהכת האמפיריציסטית. התנגדות לסטואים: גאלנוס היה ידוע בהתקדמותו ברפואה ובמערכת הדם, אך הוא עסק גם בפילוסופיה.
הוא פיתח מודל נפש משולש משלו בעקבות הדוגמאות של אפלטון; חוקרים מסוימים מתייחסים אליו כפלטוניסט. גאלנוס פיתח תיאוריה של אישיות המבוססת על הבנתו את מחזור הנוזלים בבני אדם, והוא האמין שיש בסיס פיזיולוגי להפרעות נפשיות. גאלנוס חיבר רבות מהתיאוריות שלו ל"פנאומה" והוא התנגד להגדרה ולשימוש של הסטואים בפנאומה. הסטואים, לפי גאלנוס, לא הצליחו לתת תשובה אמינה למיקום התפקודים של הנפש, או המוח. באמצעות השימוש שלו ברפואה, הוא השתכנע שהוא הגיע לתשובה טובה יותר, המוח. הסטואים הכירו רק בנפש כבעלת חלק אחד, שהיה הנפש הרציונלית, והם טענו שהיא נמצאת בלב. גאלנוס, בעקבות הרעיון של אפלטון, הגיע לשני חלקים נוספים לנפש.
גאלנוס דחה גם את הלוגיקה הפרופוזיציונלית הסטואית ובמקום זאת אימץ סילוגיזם היפותטי שהושפע מאוד מהפריפטטיקנים והתבסס על אלמנטים של לוגיקה אריסטוטלית. מיקום תפקוד: אחת מעבודותיו העיקריות של גאלנוס, On the Doctrines of Hippocrates and Plato, ביקשה להוכיח את האחדות של שני הנושאים והשקפותיהם. תוך שימוש בתיאוריות שלהם, בשילוב עם אלו של אריסטו, פיתח גאלנוס נפש משולשת המורכבת מהיבטים דומים. הוא השתמש באותם מונחים כמו אפלטון, כשהוא מתייחס לשלושת החלקים כרציונליים, רוחניים ותאוותניים. כל אחד תאם לאזור ממוקם בגוף. הנפש הרציונלית הייתה במוח, הנפש הרוחנית הייתה בלב, והנפש התאוותנית הייתה בכבד. גאלנוס היה המדען והפילוסוף הראשון שהקצה חלקים ספציפיים של הנפש למיקומים בגוף בגלל הרקע הנרחב שלו ברפואה.
רעיון זה מכונה כיום מיקום תפקוד. ההקצאות של גאלנוס היו מהפכניות לתקופה, מה שהציב תקדים לתיאוריות מיקום עתידיות. גאלנוס האמין שכל חלק בנפש משולשת זו שולט בתפקודים ספציפיים בתוך הגוף ושהנפש, ככלל, תורמת לבריאות הגוף, ומחזקת את "יכולת התפקוד הטבעית של האיבר או האיברים המדוברים". הנפש הרציונלית שלטה בתפקוד קוגניטיבי ברמה גבוהה באורגניזם, למשל, קבלת החלטות או תפיסת העולם ושליחת אותות אלו למוח. הוא גם רשם את "הדמיון, הזיכרון, ההיזכרות, הידע, המחשבה, השיקול, התנועה הרצונית והתחושה" כנמצאים בתוך הנפש הרציונלית. תפקודי ה"צמיחה או היות בחיים" שכנו בנפש הרוחנית. הנפש הרוחנית הכילה גם את התשוקות שלנו, כגון כעס.
תשוקות אלו נחשבו לחזקות עוד יותר מרגשות רגילים, וכתוצאה מכך, מסוכנות יותר. החלק השלישי של הנפש, או הרוח התאוותנית, שלט בכוחות החיים בגופנו, וחשוב מכל בדם. הרוח התאוותנית ויסתה גם את הנאות הגוף והונעה על ידי רגשות של הנאה. חלק שלישי זה של הנפש הוא הצד החייתי, או הטבעי יותר, של הנפש; הוא עוסק בדחפים הטבעיים של הגוף ובאינסטינקטים של הישרדות. גאלנוס הציע שכאשר הנפש מונעת על ידי יותר מדי הנאה, היא מגיעה למצבים של "חוסר שליטה" ו"הפקרות", חוסר היכולת להפסיק מרצון את ההנאה, שהיה תוצאה שלילית של יותר מדי הנאה.
כדי לאחד את תיאוריותיו על הנפש וכיצד היא פועלת בתוך הגוף, הוא התאים את תיאוריית ה"פנאומה", שבה השתמש כדי להסביר כיצד הנפש פועלת בתוך איבריה המוקצים, וכיצד איברים אלו, בתורם, מקיימים אינטראקציה יחד. גאלנוס הבחין אז בין הפנאומה החיונית, במערכת העורקים, לבין הפנאומה הנפשית, במוח ובמערכת העצבים. גאלנוס הציב את הפנאומה החיונית בלב ואת הפנאומה הנפשית בתוך המוח. הוא ביצע מחקרים אנטומיים רבים על בעלי חיים, המפורסם שבהם על שור, כדי ללמוד את המעבר מפנאומה חיונית לנפשית. למרות שספג ביקורת רבה על השוואת אנטומיה של בעלי חיים לאנטומיה אנושית, גאלנוס היה משוכנע שהידע שלו מספיק בשתי האנטומיות כדי לבסס את האחת על השנייה.
במאמרו On the usefulness of the parts of the body, גאלנוס טען שהקונפורמציה המושלמת של כל חלק בגוף והרלוונטיות המחמירה שלו לתפקודו ביססו את התפקיד הנזקק של בורא אינטליגנטי. הבריאתנות שלו נחזתה על ידי הדוגמאות האנטומיות של סוקרטס ואמפדוקלס. בעיית גוף-נפש: גאלנוס האמין שאין הבחנה בין המנטלי לפיזי. זה היה טיעון שנוי במחלוקת של התקופה, וגאלנוס נמנה עם היוונים שהאמינו שהנפש והגוף אינם פקולטות נפרדות. הוא האמין שניתן להוכיח זאת מדעית. כאן הפכה התנגדותו לסטואים למשמעותית ביותר. גאלנוס הציע שאיברים בתוך הגוף אחראים לתפקודים ספציפיים, ולא חלקים בודדים.
לדברי גאלנוס, חוסר ההצדקה המדעית של הסטואים ערער את טענותיהם על הנפרדות של הנפש והגוף, וזו הסיבה שהוא דיבר כל כך בחריפות נגדם. פסיכותרפיה: עבודה מרכזית נוספת של גאלנוס, On the Diagnosis and Cure of the Soul's Passion, דנה כיצד לגשת ולטפל בבעיות פסיכולוגיות. זה היה ניסיונו המוקדם של גאלנוס למה שלימים ייקרא פסיכותרפיה. ספרו הכיל הנחיות כיצד לספק ייעוץ לאלו עם בעיות פסיכולוגיות כדי להניע אותם לחשוף את התשוקות והסודות העמוקים ביותר שלהם, ולבסוף לרפא אותם מהליקוי הנפשי שלהם. האדם המוביל, או המטפל, היה צריך להיות זכר, רצוי בגיל מבוגר וחכם יותר, וכן חופשי משליטת התשוקות. תשוקות אלו, לדברי גאלנוס, גרמו לבעיות הפסיכולוגיות שאנשים חוו.
עבודות ושימור היסטורי
עבודות שפורסמו: גאלנוס אולי הפיק יותר עבודה מכל מחבר בעת העתיקה, כשהוא מתחרה בכמות העבודה שהוציא אוגוסטינוס מהיפו. כה שופעת הייתה תפוקתו של גאלנוס שהטקסטים ששרדו מייצגים כמעט מחצית מכל הספרות הקיימת מיוון העתיקה. דווח שגאלנוס העסיק עשרים סופרים כדי לכתוב את דבריו. למרות שעבודותיו ששרדו מסתכמות בכ-3 מיליון מילים, נחשב הדבר כמייצג פחות משליש מכתביו המלאים. בשנת 191 לספירה, שריפה במקדש השלום השמידה רבות מעבודותיו, בפרט מאמרים על פילוסופיה.
De curandi ratione: מכיוון שעבודותיו של גאלנוס לא תורגמו ללטינית בתקופה העתיקה, ובגלל קריסת האימפריה הרומית במערב, לימוד גאלנוס, יחד עם המסורת הרפואית היוונית כולה, דעך במערב אירופה במהלך ימי הביניים המוקדמים, כאשר מעט מאוד חוקרים לטיניים יכלו לקרוא יוונית. עם זאת, באופן כללי, גאלנוס והמסורת הרפואית היוונית העתיקה המשיכו להילמד ולהיות מלווים באימפריה הרומית המזרחית, הידועה בדרך כלל כאימפריה הביזנטית. כל כתבי היד היווניים הקיימים של גאלנוס הועתקו על ידי חוקרים ביזנטיים. בתקופה העבאסית לאחר 750 לספירה החלו מוסלמים ערבים להתעניין בטקסטים מדעיים ורפואיים יווניים בפעם הראשונה, והיו להם כמה מטקסטיו של גאלנוס מתורגמים לערבית, לעיתים קרובות על ידי חוקרים נוצרים סורים (ראו להלן).
כתוצאה מכך, טקסטים מסוימים של גאלנוס קיימים רק בתרגום לערבית, בעוד שאחרים קיימים רק בתרגומים לטיניים מימי הביניים של הערבית. במקרים מסוימים חוקרים אף ניסו לתרגם מהלטינית או הערבית חזרה ליוונית במקום שהמקור אבד. עבור חלק מהמקורות העתיקים, כגון הרופילוס, הדיווח של גאלנוס על עבודתם הוא כל מה ששרד. אפילו בזמנו, זיופים ומהדורות חסרות מצפון של עבודתו היו בעיה, מה שהניע אותו לכתוב את On his Own Books. זיופים בלטינית, ערבית או יוונית נמשכו עד הרנסנס. כמה ממאמריו של גאלנוס הופיעו תחת כותרות רבות ושונות לאורך השנים. המקורות נמצאים לעיתים קרובות בכתבי עת או מאגרים מעורפלים וקשים לגישה. למרות שנכתבו ביוונית, לפי המוסכמה העבודות מכונות בשמות לטיניים, ולעיתים קרובות רק בקיצורים שלהם.
לא קיים אוסף סמכותי יחיד של עבודתו, ונותרה מחלוקת לגבי האותנטיות של מספר עבודות המיוחסות לגאלנוס. כתוצאה מכך, המחקר על עבודתו של גאלנוס רצוף סכנות. Galenou apanta (1538). נעשו ניסיונות שונים לסווג את תפוקתו העצומה של גאלנוס. לדוגמה, קוקס (1846) מפרט פרולגומנה, או ספרי מבוא, ואחריהם 7 מחלקות של מאמרים הכוללים פיזיולוגיה (28 כרכים), היגיינה (12), אטיולוגיה (19), סמיאוטיקה (14), רוקחות (10), הקזת דם (4) ותראפויטיקה (17), בנוסף ל-4 של אפוריזמים, ועבודות מזויפות. האוסף המלא ביותר של כתבי גאלנוס, העולה אפילו על פרויקטים מודרניים כמו ה-Corpus Medicorum Graecorum, הוא זה שנערך ותורגם על ידי קרל גוטלוב קון (Karl Gottlob Kühn) מלייפציג בין 1821 ל-1833.
אוסף זה מורכב מ-122 ממאמריו של גאלנוס, מתורגמים מהיוונית המקורית ללטינית (הטקסט מוצג בשתי השפות). באורך של מעל 20,000 עמודים, הוא מחולק ל-22 כרכים, עם 676 עמודי אינדקס. רבות מעבודותיו של גאלנוס כלולות ב-Thesaurus Linguae Graecae, ספרייה דיגיטלית של ספרות יוונית שהחלה ב-1972. מקור מודרני שימושי נוסף הוא ה-Bibliothèque interuniversitaire de médecine (BIUM) הצרפתית. מורשת: עת עתיקה מאוחרת. בזמנו, המוניטין של גאלנוס כרופא וכפילוסוף היה אגדי, הקיסר מרקוס אורליוס תיאר אותו כ-"Primum sane medicorum esse, philosophorum autem solum" (ראשון בין רופאים וייחודי בין פילוסופים) (Praen 14: 660). מחברים בני זמננו אחרים בעולם היווני מאשרים זאת, כולל תיאודוטוס הסנדלר, אתנאיוס ואלכסנדר מאפרודיסיאס.
המשורר מהמאה ה-7 ג'ורג' מפיסידיה הרחיק לכת עד כדי התייחסות לישו כגאלנוס שני ומוזנח. גאלנוס המשיך להפעיל השפעה חשובה על התיאוריה והפרקטיקה של הרפואה עד אמצע המאה ה-17 בעולמות הביזנטיים והערביים ובאירופה. היפוקרטס וגאלנוס מהווים ציוני דרך חשובים של 600 שנות רפואה יוונית. א. ג'. ברוק מתאר אותם כמייצגים את הבסיס והשיא בהתאמה. כמה מאות שנים לאחר גאלנוס, פאלאדיוס יאטרוסופיסטה הצהיר, בפירושו על היפוקרטס, שהיפוקרטס זרע וגאלנוס קצר. לפיכך גאלנוס סיכם וסינתז את עבודת קודמיו, ובמילותיו של גאלנוס (גאלניזם) הועברה הרפואה היוונית לדורות הבאים, כך שהגאלניזם הפך לאמצעי שבו הרפואה היוונית הייתה ידועה לעולם.
לרוב, זה היה בצורה של ניסוח מחדש ופרשנות מחדש, כגון בעבודתו של מגנוס מניסיביס מהמאה ה-4 על שתן, שתורגמה בתורה לערבית. עם זאת, החשיבות המלאה של תרומותיו לא הוערכה עד זמן רב לאחר מותו. הרטוריקה והפוריות של גאלנוס היו כה חזקות עד שהעבירו את הרושם שנותר מעט מאוד ללמוד. המונח גאלניזם קיבל לאחר מכן משמעות חיובית ושלילית כאחד, ככזה ששינה את הרפואה בעת העתיקה המאוחרת אך שלט כל כך בחשיבה שלאחר מכן עד כדי חנק התקדמות נוספת. לאחר קריסת האימפריה המערבית, לימוד גאלנוס ועבודות יווניות אחרות כמעט נעלם במערב הלטיני.
לעומת זאת, בחצי המזרחי דובר היוונית של האימפריה הרומית (ביזנטיון), פרשנים רבים של המאות הבאות, כגון אוריבאסיוס, רופאו של הקיסר יוליאנוס שערך סינופסיס במאה ה-4, שימרו והפיצו את עבודותיו של גאלנוס, מה שהפך את הגאלניזם לנגיש יותר. נאטון מתייחס למחברים אלו כ"מקררים הרפואיים של העת העתיקה". בעת העתיקה המאוחרת, הכתיבה הרפואית נטתה יותר ויותר לכיוון התיאורטי על חשבון המעשי, כאשר מחברים רבים רק מתווכחים על גאלניזם. מגנוס מניסיביס היה תיאורטיקן טהור, וכך גם ג'ון מאלכסנדריה ואגנלוס מרוונה עם הרצאותיהם על ה-De Sectis של גאלנוס. הגאלניזם היה כה חזק עד שמחברים אחרים כגון היפוקרטס החלו להיתפס דרך עדשה גאלנית, בעוד מתנגדיו הפכו למודרים וכתות רפואיות אחרות כגון האסקלפיאדיזם נעלמו לאט.
השפעה בעולם האסלאמי
הרפואה היוונית הייתה חלק מהתרבות היוונית, ונוצרים מזרחיים סורים באו איתה במגע בזמן שהאימפריה הרומית המזרחית (ביזנטיון) שלטה בסוריה ובמסופוטמיה המערבית, אזורים שנכבשו מביזנטיון במאה ה-7 על ידי מוסלמים ערבים. לאחר 750 לספירה, למוסלמים היו נוצרים סורים אלו שביצעו את התרגומים הראשונים של גאלנוס לערבית. מאז ואילך, גאלנוס והמסורת הרפואית היוונית בכלל הוטמעו במזרח התיכון האסלאמי של ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת. השפעה על הרפואה בעולם האסלאמי: גישתו של גאלנוס לרפואה הפכה ונותרה משפיעה בעולם האסלאמי. המתרגם הגדול הראשון של גאלנוס לערבית היה הנוצרי הערבי חוניין אבן יצחק. הוא תרגם כ-830–870 129 עבודות של "ג'אלינוס" לערבית.
מקורות ערביים, כגון מוחמד אבן זכריא א-ראזי (865–925 לספירה), ממשיכים להיות המקור לגילוי כתבים גאלניים חדשים או נגישים יחסית. אחד התרגומים הערביים של חוניין, Kitab ila Aglooqan fi Shifa al Amrad, הקיים בספריית האקדמיה לרפואה ומדעים של ימי הביניים של אבן סינא, נחשב ליצירת מופת של עבודותיו הספרותיות של גאלנוס. חלק מהקומפנדיום האלכסנדרוני של עבודתו של גאלנוס, כתב יד זה מהמאה ה-10 מורכב משני חלקים הכוללים פרטים לגבי סוגים שונים של קדחות (Humyat) ומצבים דלקתיים שונים של הגוף. חשוב מכך הוא שהוא כולל פרטים של יותר מ-150 פורמולציות בודדות ומורכבות ממקור צמחי ובעלי חיים. הספר מספק תובנה להבנת המסורות ושיטות הטיפול בעידן היווני והרומי.
בנוסף, ספר זה מספק מקור ישיר ללימוד של יותר מ-150 תרופות בודדות ומורכבות ששימשו במהלך התקופה היוונית-רומית. כפי שמרמזת הכותרת של ספקות על גאלנוס מאת א-ראזי, כמו גם כתביהם של רופאים כגון אבן זוהר ואבן אל-נפיס, עבודותיו של גאלנוס לא התקבלו ללא עוררין, אלא כבסיס שניתן לערעור להמשך חקירה. דגש חזק על ניסויים ואמפיריציזם הוביל לתוצאות חדשות ותצפיות חדשות, שהושוו ושולבו עם אלו של גאלנוס על ידי כותבים כגון א-ראזי, עלי אבן אל-עבאס אל-מג'וסי, אבו אל-קאסים אל-זהראווי, אבן סינא (אביסנה), אבן זוהר ואבן אל-נפיס. לדוגמה, גילויו של אבן אל-נפיס על מחזור הדם הריאתי סתר את התיאוריה הגאלנית על הלב.
השפעת כתביו של גאלנוס, כולל ההומוריזם, נותרה חזקה ברפואה היונאנית המודרנית, המזוהה כיום באופן הדוק עם התרבות האסלאמית, ומתורגלת באופן נרחב מהודו, שם היא מוכרת רשמית, ועד מרוקו. החזרה למערב הלטיני: מהמאה ה-11 ואילך, תרגומים לטיניים של טקסטים רפואיים אסלאמיים החלו להופיע במערב, לצד בית הספר למחשבה של סלרנו, ועד מהרה שולבו בתכנית הלימודים באוניברסיטאות נאפולי ומונפלייה. מאותה תקופה, הגאלניזם קיבל סמכות חדשה, ללא עוררין, כאשר גאלנוס אף כונה "האפיפיור הרפואי של ימי הביניים". קונסטנטין האפריקאי היה בין אלו שתרגמו גם את היפוקרטס וגם את גאלנוס מערבית.
בנוסף לתרגומים הרבים יותר של טקסטים ערביים בתקופה זו, היו כמה תרגומים של עבודות גאלניות ישירות מהיוונית, כגון התרגום של בורגונדיו מפיזה ל-De complexionibus. עבודותיו של גאלנוס על אנטומיה ורפואה הפכו לעמוד התווך של תכנית הלימודים האוניברסיטאית של רופאי ימי הביניים, לצד הקאנון של הרפואה של אבן סינא, שפירט על עבודותיו של גאלנוס. בניגוד לרומא הפגאנית, אירופה הנוצרית לא הפעילה איסור אוניברסלי על ניתוח ונתיחה של גוף האדם ובדיקות כאלו בוצעו באופן קבוע לפחות מהמאה ה-13. עם זאת, השפעתו של גאלנוס הייתה כה גדולה שכאשר ניתוחים גילו אנומליות בהשוואה לאנטומיה של גאלנוס, הרופאים ניסו לעיתים קרובות להתאים אותן למערכת הגאלנית.
דוגמה לכך היא מונדינו דה לוצי (Mondino de Liuzzi), שמתאר מחזור דם בסיסי בכתביו אך עדיין טוען שהחדר השמאלי צריך להכיל אוויר. חלקם ציטטו שינויים אלו כהוכחה לכך שהאנטומיה האנושית השתנתה מאז זמנו של גאלנוס. מונדינו דה לוצי, Anathomia, 1541. המתרגם החשוב ביותר של עבודות גאלנוס ללטינית היה ניקולו די דאופרפיו דה רג'יו (Niccolò di Deoprepio da Reggio), שהקדיש מספר שנים לעבודה על גאלנוס. ניקולו עבד בחצר האנז'ו בתקופת שלטונו של המלך רוברט מנאפולי. בין תרגומיו של ניקולו יש קטע ממאמר רפואי מאת גאלנוס, שהטקסט המקורי שלו אבד. רנסנס: המהדורה הראשונה של עבודותיו המלאות של גאלנוס בתרגום ללטינית נערכה על ידי דיומדה בונארדו מברשיה והודפסה בוונציה על ידי פיליפו פינצי ב-1490.
רנסנס ומורשת
הרנסנס, ונפילת האימפריה הביזנטית (1453), לוו בנהירה של חוקרים וכתבי יד יווניים למערב, מה שאפשר השוואה ישירה בין הפרשנויות הערביות לטקסטים היווניים המקוריים של גאלנוס. למידה חדשה זו ותנועת ההומניזם, במיוחד עבודתו של לינאקר, קידמו את ה-literae humaniores כולל גאלנוס בקאנון המדעי הלטיני, כאשר De Naturalibus Facultatibus הופיע בלונדון ב-1523. לוויכוחים על מדע הרפואה היו כעת שתי מסורות, הערבית השמרנית יותר והיוונית הליברלית. התנועות הליברליות הקיצוניות יותר החלו לערער על תפקיד הסמכות ברפואה, כפי שהדגים פאראצלסוס בשריפה סמלית של עבודותיהם של אבן סינא וגאלנוס בבית הספר לרפואה שלו בבזל.
עם זאת, עליונותו של גאלנוס בין הוגי המילניום מודגמת על ידי ציור קיר מהמאה ה-16 בחדר האוכל של הלאוורה הגדולה בהר אתוס. הוא מתאר חכמים פגאנים למרגלות עץ ישי, עם גאלנוס בין הסיבילה לאריסטו. Opera omnia של גאלנוס, ניתוח חזיר. ונציה, 1565. תבוסתו הסופית של הגאלניזם הגיעה משילוב של הניהיליזם של פאראצלסוס והקונסטרוקטיביזם של אנטומיסטים מהרנסנס האיטלקי, כגון וסאליוס במאה ה-16. בשנות ה-1530, האנטומיסט והרופא הפלמי אנדריאס וסאליוס לקח על עצמו פרויקט לתרגם רבים מהטקסטים היווניים של גאלנוס ללטינית. עבודתו המפורסמת ביותר של וסאליוס, De humani corporis fabrica, הושפעה מאוד מהכתיבה והצורה הגאלנית. בבקשו לבחון באופן ביקורתי את שיטותיו ותפיסת עולמו של גאלנוס, פנה וסאליוס לניתוח גופות אדם כאמצעי אימות.
כתביו של גאלנוס הוכחו על ידי וסאליוס כמתארים פרטים הקיימים בקופים אך לא בבני אדם, והוא הדגים את מגבלותיו של גאלנוס באמצעות ספרים והדגמות מעשיות למרות התנגדות עזה מצד גאלניסטים אורתודוקסים כגון יעקובוס סילביוס. מכיוון שגאלנוס מציין שהוא משתמש בתצפיות על קופים (ניתוח אנושי היה אסור) כדי לתת דיווח על איך הגוף נראה, וסאליוס יכול היה להציג את עצמו כמשתמש בגישתו של גאלנוס של תיאור תצפית ישירה כדי ליצור תיעוד של הפרטים המדויקים של גוף האדם, מכיוון שעבד בתקופה שבה ניתוח אנושי היה מותר.
גאלנוס טען שאנטומיה של קופים קרובה מספיק לבני אדם כדי שרופאים ילמדו אנטומיה עם ניתוחי קופים ולאחר מכן יבצעו תצפיות על מבנים דומים בפצעי המטופלים שלהם, במקום לנסות ללמוד אנטומיה רק מפצעים בחולים אנושיים, כפי שהיה נעשה על ידי סטודנטים שהוכשרו במודל האמפיריציסטי. הבדיקות של וסאליוס הפריכו גם תיאוריות רפואיות של אריסטו ומונדינו דה לוצי. אחת הדוגמאות הידועות ביותר להפיכת הגאלניזם על ידי וסאליוס הייתה הדגמתו שהמחיצה הבין-חדרית של הלב אינה חדירה, כפי שלימד גאלנוס (Nat Fac III xv).
עם זאת, זה נחשף שנתיים קודם לכן על ידי מיכאל סרווטוס ב-"Christianismi restitutio" הגורלי שלו (1553) עם שלושה עותקים בלבד של הספר ששרדו, אך אלו נותרו