איניד בלייטון: המפעל שכינה את עצמו חלום
היא תיארה את שיטת העבודה שלה לפסיכולוג פיטר מקהלאר (Peter McKellar) במונחים שנשמעים קרובים יותר למדיום מאשר לכתיבה. "אני עוצמת את עיניי לכמה דקות, עם מכונת הכתיבה הניידת שלי על ברכיי — אני מרוקנת את מוחי ומחכה — ואז, בצורה ברורה כאילו הייתי רואה ילדים אמיתיים, הדמויות שלי עומדות לפניי." לאחר מכן הקלידה בין ששת אלפים לעשרת אלפים מילים, ועשתה זאת שוב למחרת. במהלך הקריירה שלה היא הפיקה יותר משש מאות ספרים ומכרה יותר משש מאות מיליון עותקים. בשנת 2008 בחר בה סקר של פרסי קוסטה (Costa Book Awards) לסופרת האהובה ביותר בבריטניה, לפני רואלד דאל, ג'יי. קיי. רולינג, ג'יין אוסטן ושייקספיר. במשך רוב שנות עבודתה סירב ה-BBC לשדר את יצירותיה, בטענה שהן חסרות ערך ספרותי.
דאלוויץ', ואב שעזב
איניד מרי בלייטון (Enid Mary Blyton) נולדה ב-11 באוגוסט 1897 באיסט דאלוויץ' (East Dulwich) שבלונדון, הבת הבכורה של תומאס קארי בלייטון, איש מכירות של סכו"ם, ותרזה מרי הריסון. היו לה שני אחים צעירים, הנלי וקארי. זמן קצר לאחר יום הולדתה השלוש-עשרה עזב אביה את הבית כדי לחיות עם אישה אחרת — הפצע שבמרכז גוף יצירה העוסק באובססיביות בילדים בעלי הסתפקות עצמית הפותרים הכל בעצמם בזמן שהמבוגרים נעדרים בנסיבות נוחות.
היא למדה בבית הספר סנט כריסטופר (St Christopher's School) בבקנהאם בין השנים 1907 ל-1915, הצטיינה בכתיבה, והפכה לאלופת הטניס של בית הספר ולקפטן נבחרת הלקרוס. בשנת 1916 עברה הכשרה בבית הספר התיכון איפסוויץ' (Ipswich High School), השלימה את הקורס של האיגוד הלאומי של פרובבל (National Froebel Union) באותו ספטמבר, וקיבלה את תעודת ההוראה שלה ב-1918 בהצטיינות בזואולוגיה ובעקרונות חינוכיים, ובציונים מהדרגה הראשונה בבוטניקה, גיאוגרפיה והוראה בכיתה. זוהי העובדה שלעיתים קרובות מושמטת בתיאורים על בלייטון: היא הייתה מומחית בעלת הכשרה מקצועית באופן שבו ילדים לומדים.
מורה, ואז מכונה
היא לימדה בבית הספר ביקסלי פארק (Bickley Park School) בברומלי החל מינואר 1919, ולאחר מכן בילתה את השנים 1920 עד 1924 כאומנת לארבעת בניו של האדריכל הוראס תומפסון בסורביטון. השירים הראשונים שלה הופיעו במגזין Nash's Magazine במרץ 1916; היא זכתה בתחרות מאמרים של ה-Saturday Westminster Review בשנת 1921; ובשנת 1922 פרסמה את Child Whispers, קובץ שירה בן עשרים וארבעה עמודים.
בשנת 1926 השתלטה על מגזין הילדים Sunny Stories, ששמו שונה ל-Enid Blyton's Sunny Stories בינואר 1937, וערכה אותו עד 1952. החל מ-18 במרץ 1953 הפיקה את המגזין הדו-שבועי Enid Blyton Magazine, שאותו כתבה בשלמותו. בשיאה בתחילת שנות ה-50 היא פרסמה יותר מחמישים ספרים בשנה.
הסדרות הגיעו בגלים. העץ הרחוק (The Faraway Tree) החלה ב-1939, תוך הסתמכות על המיתולוגיה הנורדית. סנט קליירס (St Clare's) הופיעה בין 1941 ל-1945, החמישייה הסודית (The Famous Five) בין 1942 ל-1963 לאורך עשרים ואחד ספרים שהדמויות בהם הפכו לשמות מוכרים בכל בית בבריטניה, חבורת הבלשים (Five Find-Outers) החלה ב-1943, סדרת ההרפתקאות (Adventure series) ב-1944, מאלורי טאוורס (Malory Towers) מ-1946 עד 1951, וגם השביעייה הסודי, (Secret Seven) ונודי (Noddy) מ-1949. נודי לבדו מכר 26 מיליון עותקים עד 1962; עד תחילת שנות ה-60 העניקו 146 חברות רישיון לשימוש בדמותו. היא כתבה את סיפורי יוון העתיקה (1930), ארץ רחוקה מעבר (1942) ו-חיי ישו לילדים (1943). יצירתה קיימת כיום בתשעים שפות, מה שהופך אותה לסופרת הרביעית המתורגמת ביותר בעולם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היא נישאה להיו אלכסנדר פולוק ב-28 באוגוסט 1924 והתגרשה ממנו ב-1943; בנותיהם היו גיליאן, שנולדה ב-1931, ואימוג'ן, שנולדה ב-1935. ב-20 באוקטובר 1943 נישאה לקנת פרייזר דארל ווטרס, שנפטר בספטמבר 1967.
הטיעונים נגדה
הטיעונים רבים וחלק גדול מהם הוגן. מהשנות ה-30 ועד שנות ה-50 סירב ה-BBC ליצירותיה. מבקרת הילדים מרג'רי פישר כינתה את ספריה "רעל איטי". ספריות ובתי ספר החרימו אותם. היא הואשמה בסנוביזם ובכתיבת פרוזה שלא דרשה דבר מהקורא.
האשמות הגזענות הן ספציפיות ומתועדות. The Little Black Doll (1937) מציג בובה שחורה בשם סמבו ש"פניו השחורות והמכוערות" נשטפות נקיות על ידי גשם קסום, שלאחריו הוא מתקבל. ספרי נודי מציבים ילדים בלונדיניים מול בובות גוליבוג (golliwogs) שחורות בדימויים שמבקרים כינו גזעניים עמוקות. The Island of Adventure (1944) הופך משרת שחור, ג'ו-ג'ו, לדמות אכזרית. בנושא מגדרי, מבקרים ציינו שהבנות בחמישייה הסודית או שמחקות בנים או שמתייחסים אליהן בפטרונות — למרות שג'ורג', הטומבוי, הייתה הדיוקן העצמי של בלייטון, "קצרת שיער, מנומשת, חסונה" ו-"נועזת ואמיצה". הוצאת מקמילן דחתה את The Mystery That Never Was ב-1960, תוך ציון השנאת הזרים המיושנת שבה היא מטילה זרים כפושעים מיסודם; הסוכן שלה ג'ורג' גרינפילד ציין שהיא הייתה "חלק ממעמד הביניים שהאמין שזרים אינם ראויים לאמון."
מאמצע שנות ה-50 נפוצו שמועות שתוצר רב כל כך יכול להיכתב רק על ידי סופרי צללים. היא הכחישה זאת בזעם, פנתה לבית המשפט ב-1955, ובתחילת 1956 אילצה ספרנית להתנצל בבית משפט פתוח.
מוציאים לאור מאוחרים יותר ריככו את יצירותיה. בובות הגוליבוג הפכו לדובוני צעצוע ולשדונים מ-1986; דיים סלאפ הפכה לדיים סנאפ; דיק ופאני הפכו לריק ופרני; עונשי מלקות נעלמו מ-מאלורי טאוורס ומ-סנט קליירס; ב-2010 הוצאת הודר (Hodder) הפכה את "אמא ואבא" (mother and daddy) ל-"אמא ואבא" (mum and dad). בשנת 2016 נטשה הוצאת האשט (Hachette) את התיקונים לאחר שהקוראים דחו אותם.
מדוע איניד נחשבת לגאון
הטיעון הכנה לטובת בלייטון אינו קשור לאיכות ספרותית, שהיא ירודה באמת, אלא לכל מה שקשור לאינסטינקט פתולוגי כמעט למה שהמוח של הילד רוצה. היא הייתה מורה מוסמכת בשיטת פרובבל שהבינה קצב התפתחותי, והיא שילבה את ההכשרה הזו בתהליך יצירתי שעקף לחלוטין מלאכת יד מודעת — ללא תכנון, ללא מחקר, מה שכינתה "המוח התת-מודע" שלה, דמויות מופיעות מאחורי עיניים עצומות בקצב של עשרת אלפים מילים ביום. בתה גיליאן אמרה שהיא "אף פעם לא ידעה מאיפה הגיעו הסיפורים שלה". התוצאה היא פרוזה מהונדסת, לכאורה ללא מחשבה, בתדר המדויק של ילד בן שבע: משפטים קצרים, אוכל מתואר בפירוט, מבוגרים נעדרים, חידה שנפתרה על ידי ילדים ללא עזרה. שש מאות מיליון עותקים הם לא הישג שיווקי. זוהי עדות למנגנון לא מודע הפועל ברמת דיוק ששום ועדה לא שחזרה.
הלנה בונהם קרטר, שגילמה אותה בסרט של BBC Four משנת 2009 בשם איניד (Enid), תיארה את החצי השני של העניין: "וורקוהוליקית מוחלטת, מכורה להישגים ואשת עסקים פיקחית במיוחד" שהבינה מיתוג אישי עשורים לפני שהמושג היה קיים. היא בנתה מועדונים — ה-Busy Bees, מועדון החמישייה הסודית, מועדון המגזין של איניד בלייטון — שהגיעו לחצי מיליון חברים בסוף שנות ה-50 וגייסו 35,000 ליש"ט עבור חיות חולות, ילדים עם שיתוק מוחין, ובית החולים גרייט אורמונד סטריט וסטוק מנדוויל.
טיעון הנגד הוא חמור ולא ניתן לערעור. היצירה מכוערת גזעית במקומות מסוימים, כבולה למעמד חברתי לכל אורכה, וסטטית מבחינה סגנונית; "הרעל האיטי" של פישר לא היה היסטריה אלא שיפוט של מבקרת רצינית לגבי מה שתזונה של בלייטון עושה לקורא מתפתח. ואותה היעדרות של בחינה עצמית שאפשרה את הזרימה היא שאפשרה לדעות הקדומות להיכנס לדף ללא בדיקה. הגאונות שלה אמיתית, צרה ולא רצונית — מנגנון להגעה לילדים שהבעלים שלו לא עיצב ולא שלט בו לחלוטין.
מורשת
בריאותה של בלייטון הידרדרה משנת 1957; עד 1960 הראתה סימנים למחלת האלצהיימר שהרגה אותה. גרינפילד מצא שזה בלתי נתפס שסופרת הילדים המפורסמת ביותר בחיים צריכה לאבד את שפיותה בשנות השישים לחייה. שלושה חודשים לאחר מות בעלה היא נכנסה לבית אבות, והיא נפטרה בבית גרינווייז (Greenways) בהמפסטד ב-28 בנובמבר 1968, בגיל 71.
בנותיה מעולם לא הסכימו לגביה. גיליאן זכרה "אמא הוגנת ואוהבת, ובת לוויה מרתקת". אימוג'ן, בספר זיכרונותיה מ-1989 A Childhood at Green Hedges, כינתה אותה "יהירה, חסרת ביטחון, יומרנית ... וללא קורטוב של אינסטינקט אימהי", אישה שאהבה ילדים דרך ספריה ומצאה בילדים אמיתיים מטרד.
הרויאל מייל (Royal Mail) הנפיק בולים לציון המאה בשנת 1997; לוחות כחולים מסמנים את צ'סינגטון וביקונספילד; המרכז Seven Stories בניוקאסל מחזיק במסמכיה, כולל הספר שלא פורסם Mr Tumpy's Caravan שנמצא ב-2011. ג'קלין וילסון, אדל ג'ראס וסטיג לרסון כולם מצטטים אותה — לרסון בתדירות הגבוהה מכולם. הספרים ממשיכים להימכר.