טאייזונג, קיסר טאנג (Emperor Taizong of Tang): האחים שהפך לשליט מופתי
בבוקר קיצי בשנת 626, לי שימין (Li Shimin) ירה בעצמו את החץ שהרג את אחיו, יורש העצר, בשער הארמון הקיסרי בצ'אנג-אן (Chang'an). חודשיים לאחר מכן הוא אילץ את אביו לוותר על כס המלוכה. בכל חשבון מודרני הוא תפס את השלטון באמצעות מארב והפיכה. ובכל זאת, במשך שלוש-עשרה המאות הבאות, קיסרים סינים, שוגונים יפניים ומלכים קוריאנים למדו את תקופת שלטונו כדבר הקרוב ביותר שהיה למסורת שלהם למדריך לניהול שלטון תקין. מעט מוניטין היסטוריים נבנו על בסיס אלים יותר, או עמדו בבחינה כה ממושכת.
בנו של גנרל
לי שימין נולד ב-28 בינואר 598, בוווגונג (Wugong), ליד שיאניאנג (Xianyang) המודרנית במחוז שאאנשי (Shaanxi), כבן השני של לי יואן (Li Yuan) – לימים הקיסר גאוזו (Emperor Gaozu), מייסד שושלת טאנג – ושל הדוכסית דואו (Duchess Dou). דרך מספר קווי משפחה הוא נשא שושלת חלקית של בני שיאנביי (Xianbei), תזכורת לכמה יסודית הייתה ההתבוללות של האליטה הסינית הצפונית בתקופה ההיא עם אצולת הערבה. הוא נשא את הקיסרית ג'אנגסון (Empress Zhangsun) בשנת 613, כשהוא בן 14 והיא בת 12, איחוד שעיצב מאוחר יותר את פוליטיקת החצר באמצעות כישוריה הפוליטיים הניכרים. הבטחת נעוריו התגלתה בשנת 615, כשהתנדב לסייע בחילוץ הקיסר יאנג (Emperor Yang) משושלת סווי (Sui) לאחר שכוחות טורקיים מזרחיים הציבו לו מארב בייאנמן (Yanmen) – סימן ראשון לאינסטינקטים בשדה הקרב שיגדירו את עלייתו.
בניית אימפריה לפני כיבושה
כאשר שושלת סווי החלה לקרוס תחת כובד משקלה, לי שימין עבד מאחורי הקלעים עם היועצים פיי ג'י (Pei Ji) וליו ונג'ינג (Liu Wenjing) כדי לתכנן מרד, ואז שכנע את אביו המהסס להוביל אותו בשנת 617 באזהרה שהקיסר יאנג כבר חושד בו בטיפוח שאיפות אימפריאליות. מה שבא בעקבות זאת לא היה מרד בודד אלא רצף של מלחמות נפרדות: לי שימין הביס באופן אישי את מצביאי המלחמה היריבים שואה ג'ו (Xue Ju), ליו ווז'ואו (Liu Wuzhou), וואנג שיצ'ונג (Wang Shichong) ודואו ג'יאנדה (Dou Jiande) בזה אחר זה, וביסס את השליטה של טאנג על רוב לב לבה של סין וזכה בתואר "גנרל גדול של אסטרטגיות שמימיות". עד שנת 621 הוא החזיק הן בפיקוד צבאי והן במנהל אזרחי ברחבי השטחים המזרחיים – בסיס כוח גדול מספיק כדי לגרום לאחיו הבכור, יורש העצר לי ג'יאנצ'נג (Li Jiancheng), להתייחס אליו כאיום קיומי.
השער
יריבות זו הסתיימה בשער שואנוו (Xuanwu Gate) בשנת 626. לאחר שהוזהר על ידי יועציו – פאנג שואנלינג (Fang Xuanling), דו רוהוי (Du Ruhui) וג'אנגסון ווג'י (Zhangsun Wuji) – שאחיו זוממים להורגו תחילה, לי שימין הכה מראש, והציב מארב ללי ג'יאנצ'נג ולי יואנג'י (Li Yuanji) כשהתקרבו לשער. הוא הרג את לי ג'יאנצ'נג בעצמו באמצעות חץ; הגנרל שלו יוצ'י ג'ינגדה (Yuchi Jingde) הרג את לי יואנג'י. כוחותיו שלטו בארמון, ולאביו לא נותרה ברירה ממשית: הקיסר גאוזו הכריז עליו כיורש עצר תוך ימים והתפטר לטובתו חודשיים לאחר מכן. לי שימין עלה לכס המלוכה בגיל עשרים ושמונה כקיסר טאייזונג.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שלטון באמצעות ויכוח
מה שהבדיל את תקופת שלטונו של טאייזונג בת עשרים ושלוש השנים לא הייתה מדיניות בודדת אלא סגנון ממשל שנבנה סביב התנגדות. הוא הקיף את עצמו בשרים מוכשרים ודוברי אמת, ועל פי דוחות על חצרו, הזמין באופן פעיל "תחינות וביקורת גלויה" במקום להעניש עליהן – המפורסמת ביותר מצד הפקיד ויי ג'נג (Wei Zheng), שאת ביקורתו הבוטה טאייזונג סבל ואף זקף לזכותו גם לאחר מותו של ויי. הוא בנה מחדש את המנהל המקומי שהתנפץ עקב מלחמת האזרחים, איחד את האימפריה לעשרה מחוזות (Circuits), פיתח את מערכת הבחינות הקיסרית, והזמין גנאלוגיה לאומית שהורידה בכוונה את דירוג משפחות האצולה הישנות משאנדונג (Shandong) לטובת משפחות ששירתו בפועל את השושלת החדשה – תוך התערבות אישית כדי להוריד את משפחת צואי (Cui) היוקרתית מהדרגה הראשונה לשלישית. הוא היה, לפי תיאור חצרו שלו, "רציונליסט גלוי וחוקר לוגיקה", שביטל בגלוי אמונות תפלות גם בעודו עומד בראש מדינה שסובלנית לטאואיזם, קונפוציאניזם, בודהיזם, זורואסטריות, יהדות, אסלאם ונצרות סורית בתוך גבולותיה.
חאן השמיים
שלטונו של טאייזונג הפך גם את סין של טאנג למעצמה צבאית דומיננטית במזרח ובמרכז אסיה. בשנת 630, הגנרל שלו לי ג'ינג (Li Jing) ריסק את החאנות הטורקית המזרחית ותפס את החאן שלה, שלאחריו מנהיגי הערבה העניקו לטאייזונג את התואר חאן השמיים (Khan of Heaven) – תואר שאף קיסר סיני לפניו לא נשא. צבאות טאנג המשיכו לספח את מדינות נווה המדבר של דרך המשי כמו קאראחוג'ה (Karakhoja), קאראשהר (Karasahr) וקוצ'ה (Kucha) במהלך שנות ה-640, ריסקו את הטויוהון (Tuyuhun) ב-635, הביסו פלישה טיבטית ב-638 שהובילה לברית נישואין ששלחה את הנסיכה וונצ'נג (Princess Wencheng) לטיבט, ושברו את קונפדרציית השואהיאנטואו (Xueyantuo) עד שנת 646. כישלונו הצבאי הברור היחיד התרחש בשנת 645, כאשר הוביל באופן אישי פלישה לגוגוריו (Goguryeo) שבקוריאה, הביס צבא תגבורת של גוגוריו של כ-150,000 איש, אך נאלץ לסגת מהמצור על מבצר אנסי (Ansi) בשל החורף המתקרב והאספקה שאזלה. הוא התחרט על המערכה בגלוי עד כדי כך שדווח שאמר שאילו ויי ג'נג היה חי, הוא מעולם לא היה נותן לו לצאת אליה.
משק בית מפורק
הצלחתו של טאייזונג בחוץ לא התרחבה ליורשיו. בשנת 643 יורש העצר הראשון שלו, לי צ'נגצ'יאן (Li Chengqian) – שהחל להתלבש כחאן טורקי ולהקים אוהל במעונו בחיקוי גלוי של מנהגי הערבה – קשר עם הגנרל הו ג'ונג'י (Hou Junji) לתפוס את כס המלוכה מוקדם. טאייזונג הדיח אך חס על בנו, הוציא להורג את הקושרים, והחליפו כיורש בלי ג'י (Li Zhi), לימים הקיסר גאוזונג (Emperor Gaozong), שנבחר בחלקו כי אימץ את המסורת התרבותית של ההאן (Han) ולא העמדת פנים של הערבה.
מדוע טאייזונג נקרא גאון
השבח המיוחס לטאייזונג נוגע מיסודו למיומנות המדינה ולא לאינטלקט במופשט – הכישרון הספציפי של בנייה וניהול של ממשל אפקטיבי, ולא למלגות או להמצאה אמנותית. דוחות בני זמנו ומאוחרים יותר מצביעים על יכולתו לגייס שרים מוכשרים, לספוג ביקורת בוטה ללא נקמה, ולתרגם מסגרות מוסדיות שירש ברובן מאביו למנהל מתפקד ועמיד; חצרו הפכה, במילותיו של הערכה מודרנית אחת, למודל של "קיסר חזק והחלטי השולט בעזרת קבוצה של שרים ראשיים מוכשרים שנבחרו היטב". זוהי מיומנות פוליטית אמיתית ויוצאת דופן, וזהו הבסיס לאלף שנים של שליטים סינים, יפנים וקוריאנים המתייחסים לתקופת שלטונו כלימוד חובה. המקרה הנגדי הכנה מתועד באותה מידה: דרכו לשלטון עברה דרך מארב רצח-אחים והתפטרות כפויה בפועל של אביו שלו, המערכה הצבאית האישית היחידה שלו נגד גוגוריו הסתיימה בנסיגה, ומוניטין הפתיחות שלו לביקורת התקיים לצד חצר שבה הצד המפסיד בסכסוך ירושה יכול היה להיות מוצא להורג. ה"גאונות" כאן היא גאונות של ממשל והצגה עצמית, שנבנתה בחלקה על ידי היסטוריונים של שושלתו שלו.
מורשת
טאייזונג מת בארמון צואיווי (Cuiwei Palace) ב-10 ביולי 649, בגיל חמישים ואחת; מותו נשמר בסוד במשך שלושה ימים עד שארונו הגיע לצ'אנג-אן, אז עלה בנו כקיסר גאוזונג. עידן ג'נגואן (Zhenguan) של שלטונו נזכר מאז כתור הזהב של הממשל הסיני, עידן שיסודותיו המוסדיים והצבאיים אפשרו את שלטונו המאוחר והמפואר עוד יותר של הקיסר שואנזונג (Emperor Xuanzong). ארבע-עשרה מאות לאחר מכן, חצרו, שריו והוויכוחים שלו עם ויי ג'נג נותרו נקודת התייחסות סטנדרטית לאיך אמורה להיראות מלוכה כשירה וביקורתית כלפי עצמה – גם כאשר הדרך בה עלה לכס המלוכה נותרה הכוכבית העמוקה ביותר במוניטין הזה.