טאישו, קיסר יפן: הריבון שלא משל
בטקס פתיחת הדיאט היפני ב-1913, גלגל הקיסר המכהן של יפן את נאומו המוכן לתוך גליל והביט דרכו לעבר המחוקקים שהתכנסו, כאילו היה זה משקפת. משקיפים עדיין מתווכחים אם היה זה טיק עצבי, סימפטום של מחלה נוירולוגית, או סתם סקרנות ילדותית של אדם שבילה את כל חייו תחת ניהול במקום להישמע. הקיסר טאישו (Emperor Taishō) העניק את שמו לאחת התקופות המשמעותיות ביותר ביפן המודרנית — "דמוקרטיית טאישו" (Taishō Democracy) — בעודו, לפי כמעט כל הדיווחים, נעדר מניהולה בפועל.
לידה רעועה
יושיהיטו (Yoshihito) נולד ב-31 באוגוסט 1879, בארמון טוגו (Tōgū Palace) באקאסקה, טוקיו, בנם של הקיסר מייג'י (Emperor Meiji) ופילגשו ינאגיווארה נארוקו (Yanagiwara Naruko). בתוך שלושה שבועות מלידתו הוא חלה בדלקת קרום המוח, מחלה שהטילה צל על שארית ילדותו עם חום חוזר ונשנה ולימודים קטועים. הוא הפך ליורש העצר כברירת מחדל: שני אחים למחצה בוגרים יותר כבר מתו, והוא הוכרז רשמית כנסיך הכתר ב-1887, והוכתר בשנה שלאחר מכן. חונכותו החלה בארמון אאויאמה המנותק (Aoyama Detached Palace) בשנת 1885, ומ-1886 למד לצד חמישה-עשר עד עשרים עמיתים אריסטוקרטיים בבית הספר גוגאקומונשו (Gogakumonsho) — אך בריאותו אילצה אותו לפרוש מהאקדמיה לבני אצולה גאקושואין (Gakushuin) לפני שסיים את חטיבת הביניים ב-1894. הוא אכן הראה יכולת אמיתית לשפות, וקיבל הדרכה פרטית אינטנסיבית בצרפתית, סינית והיסטוריה, אחד התחומים הבודדים שבהם בני דורו תיארו אותו כבעל יכולת ולא רק כמי שזקוק להכלה.
נישואים והכס ה-123
במאי 1900, בגיל תשע-עשרה, נשא יושיהיטו לאישה את קוג'ו סאדאקו (Kujō Sadako), שהייתה אז בת חמש-עשרה, כלה שהקיסר מייג'י נטען כי בחר בה במיוחד בשל אינטליגנציה, רהיטות ומזג מאוזן — תכונות שההסדר הודה במשתמע כי נסיך הכתר עצמו עלול להזדקק להן כהשלמה. לבני הזוג היו ארבעה בנים: הירוהיטו (Hirohito), יאסוהיטו (Yasuhito), נובוהיטו (Nobuhito) וטקהיטו (Takahito), אשר יחד הביאו לעולם שנים-עשר נכדים. כאשר מייג'י מת ביולי 1912, יושיהיטו עלה לכס כריבון ה-123 בשושלת הקיסרית המסורתית, ונטל את שם התקופה טאישו — "צדק גדול" — עבור מה שיהפוך לעידן של ארבע-עשרה שנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עידן הגדול מקיסרו
תקופת טאישו, 1912 עד 1926, ראתה את יפן נלחמת לצד בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה, צולחת את מגפת השפעת של 1918, ומשתקמת דרך רעידת האדמה הגדולה בקאנטו (Great Kantō Earthquake) בשנת 1923 — שלושה משברים לאומיים שהתפתחו בזמן שהאדם שעל שמו נקראת התקופה הלך ונעלם בהתמדה מעיני הציבור. מבחינה מקומית היא זכורה בזכות "דמוקרטיית טאישו" — שינוי ממשי ומשמעותי של כוח פוליטי הרחק מהאוליגרכים הישנים של תקופת מייג'י ומהכס הקיסרי לעבר הדיאט הקיסרי ומפלגות פוליטיות מאורגנות, לצד הרחבת זכות הבחירה ומדיניות חוץ הנוטה ליישור קו עם בריטניה וארצות הברית. הפרדוקס שמעניק לתקופה את העניין ההיסטורי שלה הוא שכמעט שום דבר מליברליזציה זו לא יכול להיזקף לזכות הקיסר שעל שמו היא נקראת. בעוד שמייג'י היה מונרך פעיל ובעל עוצמה סמלית, טאישו, כפי שמציין תיאור סטנדרטי אחד, "לא מילא כמעט שום תפקיד פוליטי" — הדמוקרטיזציה שהתרחשה בתקופת שלטונו קרתה סביבו, מונעת על ידי פוליטיקאים ומפלגות שמילאו חלל שמחלתו יצרה, ולא תוכנית שהוא הוביל.
דעיכה ופרישה
בריאותו של טאישו, שהייתה שברירית תמיד, התדרדרה עוד יותר לאחר עלייתו לכס, כאשר מקורות מתארים בעיות נוירולוגיות שלא נחשפו שהחמירו את מורשת דלקת קרום המוח מילדותו. לאחר 1918 הוא הפסיק להשתתף בטקסים צבאיים, טקסי סיום של אקדמיות, טקסי שינטו (Shinto) וישיבות הדיאט; עד 1919 הוא הפסיק לבצע חובות רשמיות מכל סוג שהוא. התיעוד הציבורי של דעיכתו דל במכוון — בית המלוכה הסתיר את היקף מצבו — אך ההשפעה הייתה חד-משמעית: קיסר מכהן שנעדר תפקודית מהחיים הציבוריים במחצית השנייה של תקופת שלטונו שלו.
עוצרות ומוות
ב-25 בנובמבר 1921, נסיך הכתר הירוהיטו הותקן רשמית כנסיך עוצר, ונטל לידיו את העניינים המעשיים של הכס בעוד אביו נותר קיסר בתואר בלבד. טאישו מת בשעה 1:25 לפנות בוקר ב-25 בדצמבר 1926, בווילה הקיסרית היאמה (Hayama Imperial Villa) במחוז קנאגאווה, בגיל 47; דלקת ריאות הייתה הסיבה שדווחה בתחילה לפני שהתקף לב נרשם כסיבה המיידית. הלווייתו ב-7 בפברואר 1927 כללה תהלוכה באורך ארבעה מיילים, כ-20,000 אבלים, שוורים מקודשים וארון קבורה קיסרי רתום לשוורים — פאר מסורתי מלא לתקופת שלטון שתוכנה חלף על פניו במידה רבה שנים קודם לכן. הירוהיטו ירש אותו כקיסר שווא (Emperor Shōwa).
מדוע טאישו מכונה גאון
הוא אינו מכונה כך באף מקור רציני — ויהיה זה לא ישר לייצר עבורו טיעון כזה. מה שהתיעוד מראה במקום זאת הוא אדם בעל בריאות לקויה מתועדת ומתמשכת, שחוזק אינטלקטואלי יחיד שזוהה אצלו — יכולת לשפות זרות ולימודים קלאסיים תחת חונכים פרטיים — מעולם לא תורגמו למעורבות הפוליטית המצופה מריבון יפני. התקופה הנושאת את שמו זכתה למוניטין שלה בשל תסיסה דמוקרטית מהדיאט, המפלגות והזרמים הרחבים יותר של ליברליזם בין-מלחמתי, לא מהכוונה קיסרית; היסטוריונים מתייחסים ל"דמוקרטיית טאישו" כמשהו שקרה במהלך שלטונו, וכמעט לעולם לא כמשהו שהוא אפשר במכוון. אם יש טיעון ישר וצנוע להשמיע, הוא ביוגרפי ולא אינטלקטואלי: הוא היה הקיסר המודרני הראשון שבילה את כל חייו בטוקיו או בקרבתה ולא בבירה הקיסרית הישנה, סמן קטן של המדינה המודרנית המתגבשת של יפן, ובחירות הנישואים והבית שלו שיקפו פיקחות אישית ניכרת, גם אם צרה, בהקפת עצמו באנשים מוכשרים יותר. אך כינוי טאישו כגאון יהפוך את הסיפור האמיתי, שהוא סיפורו של מונרך שברירי ומוסט במידה רבה, ששמו נצמד לרגע דמוקרטי שנבנה על ידי אחרים.
מורשת
תפקידו ההיסטורי העיקרי של טאישו היה מרחב שלילי: אי-יכולתו יצרה את החלל שבו הממשל הפרלמנטרי תפס אחיזה ביפן, והעוצרות של בנו היוותה הקדמה לשלטונו האסרטיבי יותר, והמשמעותי הרבה יותר, של הקיסר שווא שבא לאחר מכן. הוא קבור בבית הקברות הקיסרי מוסאשי (Musashi Imperial Graveyard) בהאצ'יואוג'י, טוקיו, לצד הקיסרית טיימיי (Empress Teimei) והירוהיטו — שלושה דורות של מונרכיה שהפוגה ליברלית קצרה שלהם נזכרת על ידי שמו, אם לא על ידי ידו.