אדוארד יאנג: מהנדס המפות של טייפה
הוא נרשם לבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת דרום קליפורניה ולאחר מכן פרש, לאחר שהגיע למסקנה שאין לו כישרון לקולנוע. במקום זאת, הוא קיבל עבודה במעבדת מחקר בתחום הביטחון בסיאטל. כעשור לאחר מכן, הוא ביים שבעה סרטים באורך מלא הנמנים כיום עם הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם בכל מקום במחצית השנייה של המאה העשרים. הקריירה של אדוארד יאנג (Edward Yang) היא הטיעון החזק ביותר נגד מתן אמון בהערכה העצמית של אדם צעיר לגבי כישרונותיו.
מעקף של מהנדס
יאנג נולד בשאנגهاي (Shanghai) ב-6 בנובמבר 1947 והובא לטאיוואן בגיל שנתיים, לאחר ניצחון הקומוניסטים ביבשת. הוא הכשיר את עצמו כמהנדס חשמל — באוניברסיטת נסיונל צ'יאו טונغ (National Chiao Tung University) בטאיוואן ולאחר מכן באוניברסיטת פלורידה (University of Florida) — לפני הניסוי הקצר והלא מוצלח בבית הספר לקולנוע ושנות העבודה במגזר הטכנולוגיה והביטחון האמריקאי.
הרקע בהנדסה אינו פרט ביוגרפי שולי שניתן להתעלם ממנו. ״פילם אט לינקולן סנטר״ (Film at Lincoln Center), בהציגו רטרוספקטיבה מלאה של עבודתו, מייחס את האסתטיקה הריאליסטית שלו בין היתר ל״הכשרתו הפורמלית כמהנדס מחשבים״, והחיבור הזה ניכר בכל פריים שצילם: תחושה אדריכלית של האופן שבו סצנה מורכבת, סבלנות כלפי מערכות, ועניין באופן שבו רכיבים מקיימים אינטראקציה במקום במה שרכיב יחיד כלשהו מרגיש.
*אגירה* (*Aguirre*)
מה שהחזיר אותו היה סרט של ורנר הרצוג (Werner Herzog). בצפייה בסרט אגירה, זעמו של האלוהים (Aguirre, the Wrath of God), יאנג ראה משהו באופן שבו הוא נוצר ולא במה שהוא תיאר. ״העצמאות וההתמדה שלו״, אמר מאוחר יותר, ״שכנעו אותי שניתן להוציא סרט לפועל הודות לנחישות של אדם אחד״. הוא חזר לטאיוואן בתחילת שנות השמונים.
*בעתנו* (*In Our Time*)
תרומתו משנת 1982 לסרט האוסף בעתנו (In Our Time) נתפסת בדרך כלל כאות הפתיחה. על פי התיאור של ״פילם אט לינקולן סנטר״ (Film at Lincoln Center), הוא ״הפיח חיים חדשים בקולנוע העלילתי הטאיוואני בשנות השמונים״. לצד הו Սիաо-חսիեն (Hou Hsiao-hsien) ובהמשך צואי מינג-ליאנג (Tsai Ming-liang), הפך יאנג לדמות מרכזית בגל החדש הטאיוואני — תנועה שהגיעה ברגע שבו טאיוואן התודרכה במודרניזציה במהירות יוצאת דופן ואף אחד עדיין לא צילם איך הרגיש הדבר מבפנים. עבודתו הייתה בין הראשונות שתפסו את רוח התקופה של אותו שינוי צורה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאחר מכן הגיעו הסרטים העליליתיים, שבעה במספר, שנוצרו בין 1983 ל-2000. סרט הבכורה שלו, אותו יום על החוף (That Day, on the Beach), זכה לכינוי אחד מסרטי הבכורה הגדולים של המאה העשרים. סיפור טייפה (Taipei Story) (1985) כיכב חברו הבמאי הו Սիաо-חսիեն (Hou Hsiao-hsien) כשחקן בייסבול לשעבר שנתקע בעיר מודרנית שאין לה צורך בו. אחריו הגיעו מחבלים (The Terrorizers), ולאחר מכן יום קיץ בהיר יותר (A Brighter Summer Day) (1991), בלבול קונפוציאני (A Confucian Confusion), מהג'ונג (Mahjong), ולבסוף Yi Yi (2000).
העיר כנושא
יאנג תואר כמשורר של העיר, וסגנונו עוצב כדי לשרת מטרה זו: קצב מחושב, שוטים ארוכים, מצלמה שלרוב מסרבת לזוז, קומפוזיציות רחבות שבהן הסביבה הבנויה מקבלת מקום בפריים בדומה לאנשים. ״פילם אט לינקולן סנטר״ (Film at Lincoln Center) מאפיין את שיטתו כ״מבנים עלילתיים רחבי ידיים ולא שגרתיים, קומפוזיציות מדויקות ללא מאמץ, וצוות שחקנים המורכב ברובו מלא-מקצוענים״. סרטיו עוקבים אחר תושבים עירוניים בטייפה המסתגלים לרוח הזמן המשתנה של עירם הגלובלית, ומעבר לכך, הם מתעדים במאי המחפש אחר ״הנשמה של מדינה שהוא כבר לא לגמרי מזהה״.
סרטו יום קיץ בהיר יותר (A Brighter Summer Day) הוא המימוש המלא ביותר. באורך של כמעט ארבע שעות, הוא לוקח את כנופיות הנוער של טייפה של שנות ה-60 ומשתמש בהן כדגם מוקטן של חברה שלמה המבררת את זהותה — משפחות מהיבשת שנעקרו עקב מלחמת האזרחים, מוזיקת פופ אמריקאית, ומנגנון של מדינה המשגיח על כולם. זהו סרט על בני נוער בהיקף של רומן על אומות.
*Yi Yi*
סרטו האחרון נמשך שלוש שעות ותיאר שנה אחת בחייה של משפחה נורמלית ממעמד הביניים בטייפה: אב, אם, בת מתבגרת, וילד קטן עם מצלמה שמצלם את גב ראשם של אנשים מפני שהם אינם יכולים לראות שם בעצמם. הסרט זיכה את יאנג בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן (Cannes) בשנת 2000 והוא מוזכר דרך קבע בין הסרטים הטובים ביותר שנעשו מעולם. מבקרים זיהו את כישרונו המיוחד ביכולת ליצור ״דומייה בתוך תנועה״ — להחזיק עולם סואן, מאוכלס ונע ללא הרפה במרחק המספיק להתבוננות.
מדוע אדוארד מכונה גאון
האיכות היא אינטליגנציה מבנית — היכולת להחזיק בראש מספר עצום של חלקים נעים בבת אחת ולתכנן את האיראקציה ביניהם כך שצופה יכול להרגיש את המערכת כולה מבלי שזו תושמע לו במפורש. רוב הבמאים, העומדים מול חברה, בוחרים דמות אחת שתייצג אותה. יאנג סירב לקיצור דרך זה. סרטיו נמשכים שלוש וארבע שעות, עוקבים אחר תריסר דמויות משמעותיות, מתנגדים לפרשנות קלה, וזוכים להכרה רבה בכך שהם דורשים יותר מצפייה אחת כדי להיות מובנים — לא מפני שהם מעורפלים, אלא מפני שהם בנויים כמערכות ולא כסיפורים. ״פילם אט לינקולן סנטר״ (Film at Lincoln Center) מכנה את התוצאה ״הבנה כמעט כל-יודעת של החיים״ בטאיוואן, ו״כל-יודעת״ עושה עבודה מדויקת באותו משפט: הפרספקטיבה נמצאת באמת מעל הפרט, שזה בדיוק המקום שבו מהנדס היה ממקם את המצלמה.
האישוש לכך רחב באופן יוצא דופן. הוא מתואר כ״אחד הסוקרים החוגגים ביותר והחסרים ביותר בעמוק של החברה האנושית בקולנוע״ וכ״מצפן קולנועי מנחה״; פסטיבל קאן (Cannes) העניק לו את פרס הבימוי שלו; סרט הבכורה שלו מכונה אחד הגדולים של המאה, וסרטו האחרון הוא פריט קבוע ברשימות של הסרטים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם — הישג יוצא דופן לפילמוגרפיה בת שבעה כותרים.
הטיעון הנגדי ההגון מתחיל במספר זה. שבעה סרטים עליליתיים הם גוף עבודה מצומצם, והמוניטין של יאנג התגבש במידה רבה מאז מותו, ברטרוספקטיבות, שחזורים ומשאלי מבקרים ולא על ידי קהלים בני זמנו — כמה מסרטיו היו קשים לצפייה במשך שנים. שיטתו דורשת סבלנות עצומה, וצופים שאינם מספקים אותה מקבלים מעט מאוד בחזרה; סגנון הדורש צפיות חוזרות הוא סגנון אשר, לפי חשבון מסוים, נכשל בהעברת המסר בפעם הראשונה. הוא היה גם חלק מתנועה, והו Սիաо-חսիեն (Hou Hsiao-hsien) פעל באותו מרחב בו-זמנית ובגאונות, דבר המקשה על כל טענה לייחודיות. מה שאינו מורכב הוא היכולת המוכחת לבנות משהו מורכב כמו יום קיץ בהיר יותר (A Brighter Summer Day) ולשמור עליו עקבי במשך ארבע שעות.
מורשת
יאנג נפטר בשנת 2007, בגיל חמישי ותשע, מסיבוכים של סרטן המעי הגס, והותיר פרויקט אנימציה עם ג'קי צ'אן (Jackie Chan) בלתי גמור. הוא יצר שבעה סרטים בתוך שבע עשרה שנים ולאחר מכן הפסיק לצמיתות.
מה שהוא השיר הוא תיעוד של מקום מסוים ברגע מסוים — טייפה בעשורים שבהם הפכה לעיר גלובלית ואיבדה את עקבות מה שהייתה — מצולם בשלמות שאף אמן אחר לא ניסה. הגל החדש של טאיוואן העניק לקולנוע העולמי את המבט הממושך הראשון על אותו שינוי צורה, ויאנג העניק לגל החדש את האדריכלות שלו. האיש שחשב שאין לו כישרון לכך התבררא כאחד הבודדים שיכלו להחזיק חברה שלמה בפריים יחיד.