קלוד ברנאר
קלוד ברנאר (Claude Bernard; 12 ביולי 1813 – 10 בפברואר 1878) היה פיזיולוג צרפתי. איי. ברנאר כהן (I. Bernard Cohen) מאוניברסיטת הרווארד כינה את ברנאר "אחד מאנשי המדע הגדולים ביותר". הוא טבע את המונח "סביבה פנימית" (milieu intérieur) ואת המושג הקשור להומיאוסטזיס (המונח האחרון נטבע על ידי וולטר קנון).
חיים
ברנאר נולד ב-12 ביולי 1813 בכפר סן-ז'וליאן (Saint-Julien), ליד וילפראנש-סור-סון (Villefranche-sur-Saône). הוא קיבל את חינוכו המוקדם בבית הספר הישועי בעיר, ולאחר מכן למד בקולג' בליון, שאותו עזב במהרה כדי להפוך לעוזר בבית מרקחת. לעיתים מתואר כאגנוסטיקן, ואף זכה לכינוי ההומוריסטי "הכומר הגדול של האתאיזם" מצד עמיתיו. למרות זאת, לאחר מותו טען הקרדינל פרדיננד דונה (Ferdinand Donnet) שברנאר היה קתולי אדוק, ואף הופיע ערך ביוגרפי עליו באנציקלופדיה הקתולית. את שעות הפנאי הקדיש לכתיבת קומדיית וודוויל, וההצלחה שלה הניעה אותו לנסות לכתוב דרמה בפרוזה בחמש מערכות, "ארתור מברטאן" (Arthur de Bretagne). טרגדיה זו, העוסקת בארתור הראשון, דוכס ברטאן, פורסמה רק לאחר מותו. מהדורה שנייה הופיעה ב-1943.
בשנת 1834, בגיל עשרים ואחת, נסע לפריז כדי להציג את המחזה למבקר סן-מארק ז'ירארדן (Saint-Marc Girardin), אך שוכנע שלא לאמץ את הספרות כמקצוע. ז'ירארדן דחק בו לפנות ללימודי רפואה במקום. ברנאר נענה לעצתו, ובהמשך הפך למתמחה בבית החולים אוטל-דייה (Hôtel-Dieu) בפריז. שם פגש את הפיזיולוג פרנסואה מג'נדי (François Magendie), ששימש כרופא בבית החולים. ברנאר הפך לעוזר מעבדה (preparateur) בקולז' דה פראנס בשנת 1841.
בשנת 1845 נישא למארי פרנסואז "פאני" מרטן (Marie Françoise "Fanny" Martin) מטעמי נוחות; הנישואים סודרו על ידי עמית ונדונייתה סייעה במימון ניסוייו. בשנת 1847 מונה לסגן פרופסור של מג'נדי בקולג', וב-1855 ירש אותו כפרופסור מן המניין. בשנת 1860 נבחר ברנאר לחבר בינלאומי בחברה הפילוסופית האמריקאית. תחום מחקרו נחשב אז לנחות, והמעבדה שהוקצתה לו הייתה "מרתף רגיל".
באותה תקופה נבחר ברנאר לראש הקתדרה הראשון לפיזיולוגיה בסורבון, אך לא הוקצתה לו מעבדה לשימושו. לאחר ששוחח עם ברנאר ב-1864, בנה לואי נפוליאון מעבדה עבורו במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע (Muséum national d'Histoire naturelle) שבז'ארדן דה פלאנט. במקביל, נפוליאון השלישי ייסד קתדרה שברנאר קיבל, ועזב את הסורבון ב-1868. באותה שנה התקבל גם כחבר באקדמיה הצרפתית ונבחר כחבר זר באקדמיה המלכותית השוודית למדעים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כשמת ב-10 בפברואר 1878, נערכה לו הלוויה ממלכתית, כבוד שצרפת מעולם לא העניקה לאיש מדע לפני כן. הוא נקבר בבית הקברות פר לשז (Père Lachaise) בפריז.
קריירה
עבודתו המרכזית הראשונה של ברנאר עסקה בתפקודי הלבלב. גילויו כי מיצי הלבלב ממלאים תפקיד משמעותי בתהליך העיכול זיכה אותו בפרס לפיזיולוגיה ניסויית מהאקדמיה הצרפתית למדעים. ממצאיו הראו ספציפית כי הלבלב מפריש נוזל המכיל אנזים ליפוליטי שמפרק שומנים נייטרליים לגליצרול וחומצות שומן. לפני מחקרו, תפקוד הלבלב לא היה מובן כראוי, ופיזיולוגים רבים ראו בו בלוטה חסרת חשיבות. ברנאר גילה גם שהחדרת אתר לקיבה או לתריסריון מעוררת הפרשות לבלביות. הפיזיולוג ויליאם בייליס (William Bayliss) ייחס לעבודתו של ברנאר השפעה על גילויו שלו את הסקריטין, ההורמון הראשון שבודד.
באחד הניסויים המפורסמים ביותר שלו, גילה ברנאר את התפקוד הגליקוגני של הכבד. הכבד, בנוסף להפרשת מרה, מייצר גם סוכרים שיכולים לגרום להיפרגליקמיה, דבר שסייע לקדם את חקר הסוכרת. בשנת 1851, בעת שבחן את ההשפעות על טמפרטורת חלקי גוף שונים כתוצאה מחתך של העצב או העצבים השייכים להם, הבחין ברנאר כי חיתוך העצב הסימפתטי הצווארי הוביל למחזור דם פעיל יותר ולפעימה חזקה יותר של העורקים בחלקים מסוימים של הראש. כמה חודשים לאחר מכן, צפה כי גירוי חשמלי של החלק העליון של העצב החתוך גרם להשפעה הפוכה. גילוי זה של המערכת הוזומוטורית ביסס גם את קיומם של עצבים מרחיבי כלי דם ומצמצמי כלי דם.
תגליותיו המדעיות של ברנאר נעשו באמצעות ויויסקציה (ניתוח בבעלי חיים חיים), והוא היה התומך העיקרי שלה באירופה באותה עת. בתיאורו את הנחישות של מדענים המנסים להוכיח את תיאוריותיהם, כתב: "הוא אינו שומע את זעקות הכאב של בעלי החיים. הוא עיוור לדם הזורם." השימוש שלו בוויויסקציה עורר גועל אצל אשתו ובנותיו, שחזרו הביתה פעם וגילו שביצע ויויסקציה בכלב המשפחתי. בני הזוג נפרדו רשמית בשנת 1869, ואשתו המשיכה לפעול באופן פעיל נגד הפרקטיקה של ויויסקציה. חלקים בקהילה המדעית חשו אף הם אי-נוחות מהפרקטיקה. הרופא והמדען ג'ורג' הוגאן (George Hoggan) בילה ארבעה חודשים בצפייה ובעבודה במעבדתו של ברנאר, וכתב לאחר מכן כי חוויותיו שם "הכינו אותו לראות לא רק את המדע, אלא אפילו את האנושות, קורסת מאשר להשתמש באמצעים כאלה כדי להצילה". הוגאן היה ממייסדי האגודה הלאומית נגד ויויסקציה באמצע שנות ה-70 של המאה ה-19.
"סביבה פנימית" (milieu intérieur) היא המושג המרכזי שברנאר מזוהה עמו. הוא הסביר כי הגוף הוא "עצמאי יחסית" מהעולם החיצון, וכי "סביבה פנימית" בריאה מסתגלת למחסורים בסביבה החיצונית, ובכך שומרת על הפיזיולוגיה מאוזנת. זהו העיקרון העומד בבסיס מה שיכונה מאוחר יותר הומיאוסטזיס, מונח שנטבע על ידי וולטר קנון.
ברנאר התעניין גם בפעולה הפיזיולוגית של רעלים, במיוחד קורארה וגז פחמן חד-חמצני. הוא נחשב למי שתיאר לראשונה את הזיקה של פחמן חד-חמצני להמוגלובין בשנת 1857, אם כי ג'יימס ואט (James Watt) הגיע למסקנות דומות על הזיקה של פחמימנים לדם הפועלים כ"נוגד חמצן" כבר בשנת 1794, לפני גילוי הפחמן החד-חמצני וההמוגלובין.
לאורך הקריירה שלו, ביקש ברנאר לבסס ברפואה את השימוש במה שיהפוך לימים לשיטה המדעית. בספרו "מבוא ללימוד הרפואה הניסויית" (An Introduction to the Study of Experimental Medicine; 1865), הדגיש את החשיבות של מתן אמון בראיות על פני השפעה, גם אם הן "סותרות תיאוריה רווחת", שכן "תיאוריות הן רק השערות" שמוכחות או מופרכות על ידי עובדות. הוא מתח ביקורת על מדענים שבוררים את נתוניהם רק כדי להוכיח את השערותיהם. בניגוד לכותבים מדעיים רבים בתקופתו, ברנאר כתב בגוף ראשון כאשר דן בניסוייו ובמחשבותיו שלו.
כבוד ופרסים
ברנאר קיבל אותות כבוד רבים, כולל מדליית באלי (Baly Medal) מהקולג' המלכותי לרופאים בשנת 1869. ספרו "מבוא ללימוד הרפואה הניסויית" (1865) שרטט את הפילוסופיה של השיטה המדעית שלו ונותר טקסט יסודי ברפואה ניסויית. עם מותו בשנת 1878, נערכה לו הלוויה ממלכתית, כבוד שניתן לעיתים רחוקות למדענים.
דיונים וביקורות מדעיות
התיאוריה הגליקוגנית של ברנאר עוררה ביקורת מצד פרדריק פאבי (Frederick Pavy), שטען כי סוכר כבדי נובע מהדם המסתובב ולא מסינתזה. הוויכוח נמשך עשרות שנים עד שראיות ביוכימיות אישרו את הפרשנות של ברנאר. עבודה מאוחרת יותר של פון מרינג (von Mering) ומינקובסקי (Minkowski) על סוכרת לבלבית חידדה עוד יותר את מסקנותיו בנוגע לוויסות הגלוקוז.