קלוד אדריאן הלווטיוס היה פילוסוף, בונה חופשי וסופר צרפתי שנולד בפריז, צרפת. הוא ידוע בעיקר בזכות יצירתו הפילוסופית המרכזית שכותרתה "על הרוח" (On Mind), שטענה כי כל היכולות האנושיות הן תכונות של תחושה פיזית בלבד. עבודה זו השפיעה על הוגים בני זמנו ועל הוגים עתידיים והותירה מורשת מתמשכת בתחומו.
קלוד אדריאן הלווטיוס
קלוד אדריאן הלווטיוס (/hɛlˈviːʃəs/; בצרפתית: [klod adʁijɛ̃ ɛlvesjys]; 26 בינואר 1715 – 26 בדצמבר 1771) היה פילוסוף, בונה חופשי וסופר צרפתי.
חיים
קלוד אדריאן הלווטיוס נולד בפריז, צרפת, והיה צאצא למשפחת רופאים, ששם משפחתה המקורי היה שווייצר (Schweitzer, שפירושו "שוויצרי" בגרמנית; לטיניזציה כהלווטיוס). סבא-רבא שלו, יוהאן פרידריך שווייצר, הידוע כ"הלווטיוס", היה רופא ואלכימאי הולנדי ממוצא גרמני. סבו, אדריאן הלווטיוס, הנהיג את השימוש באיפקקואנה; אביו, ז'אן קלוד אדריאן הלווטיוס, היה רופאה האישי של מריה לשצ'ינסקה, מלכת צרפת. קלוד אדריאן הוכשר לקריירה פיננסית, התמחה אצל דודו מצד אמו בקאן, אך הקדיש את זמנו הפנוי לשירה. בגיל עשרים ושלוש, לבקשת המלכה, מונה לגובה מסים (fermier-général), משרה שהייתה שווה 100,000 כתרים בשנה. לאחר שהבטיח את פרנסתו, החל ליהנות מהחיים במלואם, בעזרת עושרו ונדיבותו, וטעמיו הספרותיים והאמנותיים – הוא השתתף, למשל, במועדון הפרוגרסיבי "קלאב דה ל'אנטרסול" (Club de l'Entresol). ככל שהתבגר, החל לחפש תארים בני קיימא, בעידוד הצלחתם של פייר לואי מופרטוי כמתמטיקאי, וולטר כמשורר ומונטסקייה כפילוסוף. אשתו, אן-קתרין דה ליניוויל, מאדאם הלווטיוס, ניהלה סלון שבו ביקרו הדמויות המובילות של עידן הנאורות במשך למעלה מחמישה עשורים.
בשנת 1758 פרסם הלווטיוס את יצירתו הפילוסופית המרכזית, חיבור בשם "על הרוח" (De l'esprit), שטענה כי כל היכולות האנושיות הן תכונות של תחושה פיזית בלבד, וכי המניע האמיתי היחיד הוא אינטרס עצמי; לכן אין טוב ורע, אלא רק הנאות תחרותיות. הדוקטרינות האתאיסטיות, התועלתניות והשוויוניות שלו עוררו מחאה ציבורית, והסורבון שרף את הספר בפומבי ב-1759, מה שאילץ את הלווטיוס לפרסם מספר התנצלויות.
בשנת 1764 ביקר הלווטיוס באנגליה, ובשנה שלאחר מכן, בהזמנת פרידריך הגדול, נסע לברלין, שם העניק לו המלך תשומת לב רבה.
לאחר 10 שנים, כאשר חשב שהונו מספיק, ויתר על משרת גובה המסים ופרש לאחוזה כפרית בצרפת, שם השקיע את הונו בעזרה לעניים, בעידוד החקלאות ובפיתוח תעשיות. על כך זכה להערצתם של פילוסופים רבים.
משפחתו של הלווטיוס חיה לסירוגין בטירת וורה (Château de Voré, קולין דה פרש, לואר-א-שר) ובביתם הפריזאי ברחוב סנט-אן.
מבחינה דתית, הלווטיוס היה דאיסט, אם כי "אדיש ביותר".
הוא מת בפריז ב-26 בדצמבר 1771.
עבודה שנמצאה בניירותיו בשם "על האדם, על יכולותיו האינטלקטואליות ועל חינוכו" (De l'homme, de ses facultés intellectuelles et de son éducation), פורסמה ב-1773.
פילוסופיה
### "על הרוח" והתקבלותו
המחקרים הפילוסופיים של הלווטיוס הסתיימו בהפקת ספרו המפורסם "על הרוח". הוא פורסם לראשונה ב-1758 ונועד להיות יריב ל"על רוח החוקים" של מונטסקייה, כאשר הלווטיוס טען בתוקף נגד התיאוריה של מונטסקייה שהאקלים משפיע על אופיין של אומות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העבודה משכה תשומת לב מיידית ועוררה התנגדות אדירה, במיוחד מצד הדופין לואי, בנו של המלך לואי ה-15. התובע הכללי ז'ולי דה פלורי גינה אותו בפרלמנט של פריז בינואר 1759. הסורבון גינה את הספר, בעוד הכמרים שכנעו את החצר שהוא מלא בדוקטרינות המסוכנות ביותר. הספר הוכרז ככפירה – אתאיסטי עד כדי כך שהוא גונה על ידי הכנסייה והמדינה ונשרף. הלווטיוס, מבועת מהסערה שעורר, כתב שלוש התנצלויות נפרדות ומשפילות. למרות הצהרותיו על אורתודוקסיה, הספר נשרף בפומבי על ידי התליין של פריז.
היו לכך השפעות שליליות מרחיקות לכת על שאר הפילוסופים, ובמיוחד על דני דידרו ועל העבודה שעשה על ה"אנציקלופדיה". הרשויות הדתיות, במיוחד הישועים והאפיפיור החדש, החלו לחשוש מהתפשטות האתאיזם ורצו לדכא את "החשיבה המודרנית" בצורה קשה ומהירה. "על הרוח" הפך כמעט לשעיר לעזאזל לכך.
הפרסום הרב הזה הביא לכך שהספר תורגם כמעט לכל שפות אירופה. וולטר אמר שחסרה לו מקוריות. רוסו הצהיר שהנדיבות של המחבר עצמו מפריכה את עקרונותיו. גרים חשב שכל הרעיונות בספר הושאלו מדידרו. מאדאם דו דפאן חשה שהלווטיוס עורר סערה כזו בכך שאמר בגלוי את מה שכולם חשבו בסתר. מאדאם דה גראפיני טענה שכל הדברים הטובים בספר נאספו בסלון שלה.
### אגואיזם פסיכולוגי
הפילוסופיה של הלווטיוס שייכת לאסכולה האגואיסטית:
כל היכולות של האדם ניתנות לצמצום לתחושה פיזית, אפילו זיכרון, השוואה, שיפוט. ההבדל היחיד שלנו מבעלי החיים הנחותים טמון בארגון החיצוני שלנו.
- אינטרס עצמי, המבוסס על אהבת ההנאה והפחד מכאב, הוא המניע היחיד לשיפוט, פעולה וחיבה. בני אדם מונעים אך ורק על ידי רדיפה אחר הנאה והימנעות מכאב. "שני אלה", הוא אומר, "הם, ותמיד יהיו, העקרונות היחידים של פעולה באדם". הקרבה עצמית מונעת מהעובדה שתחושת ההנאה עולה על הכאב הנלווה ולכן היא תוצאה של חישוב מכוון.
- אין לנו חופש בחירה בין טוב לרע. אין דבר כזה זכות מוחלטת – רעיונות של צדק ואי-צדק משתנים בהתאם למנהגים.
השקפה זו על האדם הייתה במידה רבה הובסיאנית – האדם הוא מערכת הניתנת לשליטה דטרמיניסטית על ידי שילוב מתאים של תגמול ועונש, ומטרות הממשלה הן להבטיח את מקסום ההנאה.
### שוויון טבעי של אינטליגנציות
"לכל בני האדם", טען הלווטיוס, "יש נטייה שווה להבנה". כאחד מתלמידיו הרבים של לוק בעידן הנאורות הצרפתי, הוא ראה בנפש האדם לוח חלק (tabula rasa), אך חופשי לא רק מרעיונות מולדים, אלא גם מנטיות ונטייה טבעיות מולדות. המבנה הפיזיולוגי היה לכל היותר גורם היקפי באופיים או ביכולותיהם של בני האדם. כל אי-שוויון לכאורה היה בלתי תלוי בארגון הטבעי, ומקורו היה ברצון לא שוויוני להשכלה. רצון זה נובע מתשוקות, שכל בני האדם המאורגנים היטב רגישים להן באותה מידה. לכן אנו חבים הכל לחינוך. הנדסה חברתית היא אפוא מפעל שאינו מוגבל על ידי היכולות הטבעיות של בני האדם.
שוויון טבעי זה חל על כל בני האדם בכל האומות, ולכן ההבדלים במאפיינים הלאומיים לא היו תוצאה של הבדלים מולדים בין האנשים שם, אלא תוצר לוואי של מערכת החינוך והממשל. "לאף אומה", כתב הלווטיוס, "אין סיבה לראות את עצמה עדיפה על אחרות מכוח כישרונה המולד".
היבט שוויוני רדיקלי זה של הפילוסופיה של הלווטיוס גרם לדידרו להעיר שאם זה היה נכון, "על הרוח" יכול היה להיכתב באותה מידה על ידי שומר הכלבים של הלווטיוס.
### כל-יכולת החינוך
מכיוון שלכל בני האדם יש את אותו פוטנציאל טבעי, טען הלווטיוס, לכולם יש את אותה יכולת ללמוד. לכן, החינוך הוא השיטה שבאמצעותה ניתן לרפורמה בחברה, ויש מעט גבולות לשיפורים החברתיים הדרסטיים שניתן להשיג באמצעות חלוקה נאותה של החינוך. למרות שאנשים נראים כבעלי תכונות מסוימות בשפע רב יותר משכניהם, ההסבר לכך מגיע "מלמעלה" – הוא נגרם על ידי חינוך, חוק וממשל. "אם אנחנו פוגשים בדרך כלל בלונדון אנשים יודעי דבר, שנמצאים בקושי רב יותר בצרפת", זה בגלל שזו מדינה שבה "לכל אזרח יש חלק בניהול העניינים בכלל". "אמנות עיצוב האנשים", הוא מסכם, "קשורה בכל המדינות [...] בקשר הדוק לצורת הממשל", ולכן חינוך באמצעות התערבות ממשלתית הוא שיטת הרפורמה.
לב מחשבתו היה שלאתיקה ציבורית יש בסיס תועלתני, והוא התעקש מאוד על חשיבות התרבות והחינוך בפיתוח הלאומי. ניתן לתאר את מחשבתו כלא-שיטתית.
### השפעה
הרעיונות המקוריים במערכת שלו הם אלו של השוויון הטבעי של אינטליגנציות וכל-יכולת החינוך, שאף אחד מהם לא זכה לקבלה כללית, אם כי שניהם היו בולטים במערכת של ג'ון סטיוארט מיל. צ'זארה בקאריה מציין כי הוא קיבל השראה רבה מהלווטיוס בניסיונו לשנות את חוקי העונשין. הלווטיוס גם הפעיל השפעה מסוימת על התועלתן ג'רמי בנת'ם.
להיבטים המטריאליסטיים של הלווטיוס, יחד עם הברון ד'הולבאך, הייתה השפעה על קרל מרקס, התיאורטיקן של המטריאליזם ההיסטורי והקומוניזם, שלמד את רעיונותיו של הלווטיוס בפריז וכינה מאוחר יותר את המטריאליזם של הלווטיוס וד'הולבאך "הבסיס החברתי של הקומוניזם".
### ביקורת
הפילוסוף הגרמני יוהאן גאורג המן התנגד נמרצות לדוקטרינות הרציונליסטיות של הלווטיוס.
הפילוסוף הבריטי ישעיה ברלין רשם את הלווטיוס, יחד עם הגל, פיכטה, רוסו, סן-סימון ומייסטר כאחד משישה "אויבי החופש" שהיוו את הבסיס האידיאולוגי לסמכותנות המודרנית, בספרו "חופש ובגידה: שישה אויבים של החופש האנושי".
שירה
שאיפותיו השיריות הניבו את השיר "האושר" (Le Bonheur, פורסם לאחר מותו, עם תיאור של חייו ועבודותיו של הלווטיוס, על ידי ז'אן פרנסואה דה סן-למבר, 1773), שבו הוא מפתח את הרעיון שהאושר האמיתי נמצא רק בהפיכת האינטרס של אדם אחד לאינטרס של כולם.