ברברה מקלינטוק (Barbara McClintock): הגנטיקאית שגילתה את ה"גנים הקופצים" — ונאלצה להמתין ארבעים שנה עד שהאמינו לה
ברברה מקלינטוק ביצעה את אחת התגליות החשובות בתולדות הגנטיקה בשנת 1950, וזכתה להתעלמות או ביטול מצד הקהילה המדעית במשך שלושת העשורים הבאים. כאשר הקהילה המדעית סוף סוף הדביקה את הפער, היא קיבלה את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בגיל שמונים ואחת — לבדה, ללא שותפים לפרס, שכן איש מלבד לא עשה את מה שהיא עשתה. היא נמנית עם המדענים המשפיעים ביותר של המאה העשרים.
חיים מוקדמים והדרך לגנטיקה של תירס
ברברה מקלינטוק נולדה ב-16 ביוני 1902 בהרטפורד, קונטיקט, והייתה השלישית מבין ארבעה ילדים לאב רופא ואם בעלת רוח חופשית שחששה שהריכוז העז של ברברה הופך אותה ל"מוזרה". היא הפגינה מיקוד אינטלקטואלי יוצא דופן מילדותה ולמדה בקולג' לחקלאות של אוניברסיטת קורנל (Cornell University), שם נחשפה לגנטיקה של תירס. התירס — עם הכרומוזומים הגדולים והקלים לצפייה שלו וצבעי הגרעינים המגוונים להפליא שלו — היה אורגניזם אידיאלי למחקר גנטי, ומקלינטוק התאהבה בו. היא השלימה את הדוקטורט שלה בבוטניקה ב-1927 ונשארה קשורה לתוכנית הגנטיקה של התירס בקורנל במשך שנים לאחר מכן.
תגליות מוקדמות: מיפוי כרומוזומים וציטוגנטיקה
בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, מקלינטוק תרמה תרומות בסיסיות לחקר הכרומוזומים של התירס, ופיתחה טכניקות צביעה שאיפשרו לזהות ולמפות כרומוזומים בודדים. היא הייתה חלק מקבוצה קטנה ופורייה במיוחד של גנטיקאים של תירס שכללה את ג'ורג' בידל (George Beadle) ומרקוס רודס (Marcus Rhoades). היא הוכיחה שחלוף כרומוזומלי (crossover) במהלך המיוזה, תרמה למיפוי קבוצות הצמדה, והראתה שכרומוזומים מחליפים חומר גנטי בדרכים צפויות. היא נבחרה לאקדמיה הלאומית למדעים ב-1944, אחת הנשים הראשונות שהשיגו הישג זה — ואחת הבודדות שטרם קיבלו פרס נובל בעת היבחרן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גילוי האלמנטים הטרנספוזוניים
בעת שעבדה במעבדת קולד ספרינג הארבור (Cold Spring Harbor Laboratory) בניו יורק משנת 1941 ואילך, מקלינטוק ביצעה את התגלית שתגדיר את מורשתה ותבלבל את עמיתיה. היא הבחינה כי גנים מסוימים בתירס יכולים לשנות את מיקומם על הכרומוזומים — "קופצים" ממקום אחד לאחר — וכי אלמנטים ניידים אלה (אותם כינתה טרנספוזונים) יכולים להפעיל ולכבות גנים אחרים. זו הייתה מהפכה: המודל הגנטי הרווח הניח שגנים מקובעים במקומם, כמו חרוזים על חוט. הרעיון שאלמנטים גנטיים יכולים לנוע ולווסת גנים אחרים הפר את הנחות היסוד של הגנטיקה הקלאסית. כאשר הציגה את ממצאיה בסימפוזיון קולד ספרינג הארבור ב-1951, התגובה נעה בין אי-הבנה מנומסת לבין ביטול מוחלט.
שלושה עשורים של בידוד ועבודה מתמשכת
מקלינטוק המשיכה במחקריה במהלך שנות ה-50, ה-60 וה-70, בעיקר בבידוד מדעי יחסי. היא נתנה הרצאות מעטות, משכה מעט סטודנטים, וצפתה בביולוגיה מולקולרית — עם הדגש שלה על מבנה ה-DNA וסינתזת חלבונים — הופכת לפרדיגמה השלטת. ככל הנראה, היא לא חשה מרירות; היא פשוט עבדה. היא חקרה את הגנום של התירס בסבלנות יוצאת דופן, בונה ראיות למה שידעה שהוא נכון. בשנות ה-70 התגלו אלמנטים טרנספוזוניים בחיידקים, לאחר מכן בזבובים, ולאחר מכן באורגניזמים אחרים — ופתאום עבודתה, שזכתה לגילוי מחדש, הוכרה כבסיס להבנת ויסות גנים.
פרס נובל והכרה מאוחרת
בשנת 1983 הוענק לברברה מקלינטוק פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה — לבדה, ללא שותפים — על גילוי אלמנטים גנטיים ניידים. היא הייתה בת שמונים ואחת, מה שהפך אותה לאחת מחתני פרס נובל המבוגרים בהיסטוריה ולאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לא משותף בקטגוריה זו. היא קיבלה את הפרס בשלוות הנפש האופיינית לה, וציינה שמעולם לא פקפקה בממצאיה ופשוט המתינה שהמדע ידביק את הפער. היא נפטרה ב-2 בספטמבר 1992, בגיל תשעים, בעודה ממשיכה לעבוד בקולד ספרינג הארבור. אלמנטים טרנספוזוניים — "גנים קופצים" — ידועים כיום כמרכיבים חלק משמעותי מהגנום האנושי ומוכרים כגורמים מרכזיים באבולוציה ובשונות גנטית.