ג'וּ דֶה: האיש שמאו כינה "בלתי ניתן להחלפה"
בשנותיו המאוחרות, דווח כי מאו דזה-דונג (Mao Zedong) הפך משחק מילים למחווה עבור שותפו הצבאי הוותיק ביותר: "כיצד יכולה להיות שיער (Zhu) ללא חזיר (Zhu)? ג'וּ מאו, ג'וּ מאו – ג'וּ היה הראשון". הייתה זו מחווה נדירה ממנהיג שהקדיש עשורים כדי להבטיח שהניצחון במלחמת האזרחים הסינית יירשם על שמו בלבד. במשך רוב חצי המאה הקודמת, כפריים, חיילים וכתבים זרים הכירו את שני הגברים כיחידה אחת בלתי נפרדת – "ג'וּ-מאו" – והיה זה ג'וּ דֶה (Zhu De), ולא מאו, שבנה ופיקד בפועל על הצבא שהפך את הרפובליקה העממית לאפשרית.
ממצביא לקומוניסט
ג'וּ דֶה, שנולד ב-1 בדצמבר 1886 למשפחת איכרים עניים במחוז יילונג שבסצ'ואן, אומץ בגיל תשע על ידי דוד עשיר שמימן את השכלתו, אשר הגיעה לשיאה באקדמיה הצבאית של יונאן בקונמינג, ממנה סיים את לימודיו ב-1911. הוא לחם במערכות נגד ניסיונו של יואן שיקאי (Yuan Shikai) להשיב את המלוכה ועלה לדרגת מפקד חטיבה, ובסופו של דבר ריכז מספיק כוחות כדי לתפקד כמצביא אזורי בזכות עצמו – ובתקופה מסוימת אף היה מכור לאופיום, הרגל ממנו נגמל ב-1922. כאשר ביקש לראשונה להצטרף למפלגה הקומוניסטית הסינית באותה שנה, עברו כמצביא גרם לדחייתו. במקום זאת, הוא נסע לגרמניה ולמד באוניברסיטת גטינגן בין 1922 ל-1925, שם פגש את ג'ואו אנלאי (Zhou Enlai), שנתן חסות לחברותו המאוחרת במפלגה, לפני שהמשיך ללימודים באוניברסיטה הקומוניסטית של עמלי המזרח במוסקבה.
הפיכת פקודת הקוומינטנג לצבא קומוניסטי
פעולתו המכוננת של ג'וּ בקריירה הקומוניסטית המוקדמת שלו התרחשה ב-1927, כאשר הקוומינטנג (Kuomintang) הורה לו לפעול נגד הכוחות הקומוניסטיים שהכינו את מרד נאנצ'אנג; במקום זאת, הוא סייע בארגון המרד עצמו וערק עם חייליו כאשר זה קרס, תוך שהוא נמלט תחת שם בדוי ואנג קאי. ב-28 באפריל 1928, הוא פגש את מאו דזה-דונג על גשר לונג-ג'יאנג בהרי ג'ינג-גאנג שבג'יאנגשי, וכוחותיהם המאוחדים הפכו לארמייה האדומה הרביעית, כאשר ג'וּ משמש כמפקד צבאי ומאו כנציג המפלגה. השותפות הייתה מיידית ועמידה מספיק כך ש, כפי שניסח זאת לימים העיתונאי אדגר סנואו (Edgar Snow), "לא ניתן היה לדמיין את המהלך ההיסטורי של התנועה הקומוניסטית הסינית ללא שני הגאונים התאומים שלה" – הערכה המעניקה לג'וּ, באופן יוצא דופן למקור בן הזמן, מעמד שווה לחלוטין לזה של מאו ולא כפוף לו.
גנרל של חיילים, לא של תאורטיקנים
בעוד שמאו זכור בזכות כתיבה אסטרטגית ואידאולוגית, ג'וּ היה, על פי רוב התיאורים, איש של מעשה ולא של דוקטרינה – כפי שתואר על ידי צופים, הוא הוביל מהחזית עם נוכחות פיזית נמרצת ונטולת יומרות, במקום לפקד מאחור. היסטוריונים מסוימים מייחסים לו שותפות בכתיבת דוקטרינת הגרילה המפורסמת של הצבא האדום בעלת שש-עשרה התווים – "כשהאויב מתקדם, אנחנו נסוגים; כשהאויב עוצר ומחנה, אנחנו מציקים לו" – אף שההיסטוריוגרפיה הרשמית של המפלגה הקומוניסטית ייחסה זאת למאו בלבד. בשנת 1940, לצד פנג דה-חואי (Peng Dehuai), הוא ארגן את "מתקפת מאה הגדודים" נגד הכוחות היפניים, אחת המבצעים הקומוניסטיים הגדולים ביותר במלחמה. קולונל הנחתים האמריקאי אוונס קרלסון (Evans Carlson), שצפה בכוחות הקומוניסטיים באופן ישיר, כינה אותו ב-1944 "אמן של לוחמת גרילה".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מפקד עליון
ג'וּ סייע בארגון הפריצה של 1934 שהחלה את הצעידה הארוכה, תיאם באופן הדוק עם ג'ואו אנלאי במהלך הנסיגה, ותמך במאו בוועידת זוניי המכרעת שביססה את בכירותו של מאו בהנהגת המפלגה – נאמנות שסייעה לחזק את עלייתו של מאו גם בעוד היא הותירה את ג'וּ בתפקיד צבאי תומך. הוא פיקד על הארמייה השמינית במהלך המלחמה נגד יפן ומלחמת האזרחים שבאה אחריה, ומונה למפקד העליון של צבא השחרור העממי ב-1949, תפקיד בו החזיק עד 1954. כאשר צבא השחרור העממי יצר את דרגות המרשל שלו ב-1955, ג'וּ דורג ראשון מבין העשרה. הוא כיהן גם כמזכיר הוועדה המרכזית לפיקוח משמעתי, ומ-1959 ועד מותו, כיושב ראש הוועדה המתמדת של הקונגרס הלאומי העממי.
טיהור, ואז שיקום
ביקורתו הפומבית של ג'וּ על הרעב הקטסטרופלי בעקבות "הזינוק הגדול קדימה" עלתה לו במעמדו הפוליטי, ובמהלך מהפכת התרבות הוא הוקע כ"מפקד שחור" ופונה לגואנגדונג ב-1969 תחת אמצעי ביטחון של תקופת מלחמה. ראוי לציון שמאו דיכא את פרסומה של ביוגרפיה מורשית של ג'וּ, שכן, כפי שציינו היסטוריונים, הדבר היה בסיכון לרמוז ש"לא כל ניצחון... נבע מגאונותו של היושב ראש" – עדות ישירה לאופן שבו היוותה נוכחותו הצבאית העצמאית של ג'וּ איום על פולחן האישיות המטופח של מאו. הוא הוחזר לוועד המרכזי של הפוליטביורו ב-1973.
מוות
ג'וּ דֶה מת ב-6 ביולי 1976 בבייג'ינג בגיל 89, שישה חודשים לאחר ג'ואו אנלאי וחודשיים לפני מאו – האחרון מבין הטריומווירט המהפכני שהלך לעולמו, לאחר ששרד טיהורים שהסירו כמעט כל מנהיג צבאי אחר מתקופת הייסוד מהחיים הציבוריים.
מדוע ג'וּ דֶה מכונה גאון
טענתו של ג'וּ לתואר מבוססת באופן יוצא דופן עבור דמות מתקופה זו, כשהיא נשענת על יכולת ארגונית וטקטית ולא על המצאה אידאולוגית. הוא בנה את כוח הלחימה המרכזי של הצבא האדום למעשה מאפס מתוך מרד מובס, פיתח במשותף את דוקטרינת הגרילה שאפשרה לכוח נחות מספרית להחזיק מעמד מול צבאות לאומניים ויפניים גדולים בהרבה, וזכה לשבחים ישירים מצד צופה צבאי זר עצמאי, אוונס קרלסון, שכינה אותו אמן של לוחמת גרילה ולא רק כפוף נאמן. תיאורו של אדגר סנואו את ג'וּ ומאו כ"גאונים תאומים" הוא אחד המקורות המערביים הבודדים בני התקופה שמדרגים מפקד בצבא השחרור העממי לצד מאו ולא מתחתיו, והדיכוי המאוחר של מאו את הביוגרפיה של ג'וּ הוא עדות מובהקת לכך שהנהגת המפלגה עצמה חששה שהציבור עלול להגיע לאותה מסקנה. הסייג הכנה הוא שג'וּ לא הותיר אחריו כתבים תאורטיים חשובים ובנה את המוניטין שלו על ביצוע ונוכחות פיקודית ולא על מקוריות אסטרטגית – הגאונות, אם הייתה כזו, הייתה מבצעית וארגונית, היכולת להפוך מגויסי איכרים מפוזרים וחסרי ציוד לכוח לחימה ממושמע, ולא דוקטרינה שעיצבה מחדש את תפיסת המלחמה.
מורשת
ג'וּ דֶה, הזכור כ"אבי הצבא האדום", הוא אחד המנהיגים הצבאיים הקומוניסטיים הבכירים הבודדים מדורו שהמוניטין שלו שרד את טיהורי מהפכת התרבות כשהוא שלם ברובו, והוא מכובד כיום כמייסד שותף של הרפובליקה העממית, שעבודתו הארגונית הפכה את ניצחונו הפוליטי של מאו לאפשרי מבחינה חומרית.