ג'ואו זואורן: האח שבחר בכובש
הוא תרגם סיפורים יחד עם אחיו הבכור בטוקיו כצעירים, עזר לייסד את המסה בשפה המדוברת כצורה ספרותית סינית מודרנית רצינית, ואז, שלושה עשורים לאחר מכן, קיבל משרה ממשלתית מהמשטר הבובות היפני שכבש את ארצו שלו — החלטה שהובילה לכליאתו כבוגד על ידי הלאומנים, לאחר מכן למעצר בית במשך שבע-עשרה שנים על ידי הקומוניסטים, ולבסוף למותו כתוצאה מהתעללות של המשמרות האדומים שהובילו אותו להתאבדות. אחיו של ג'ואו זואורן הוא אחד הסופרים המקודשים ביותר בסין המודרנית. ג'ואו זואורן עצמו נותר אחד הלא-פתורים שבה.
צילו של אח, ודרכו שלו
הוא נולד ב-16 בינואר 1885, בשאוקסינג, מחוז ג'ג'יאנג, השני מבין שלושה בנים של ג'ואו בויי ולו רוי — האח האמצעי של ג'ואו שורן, שייקח את שם העט לו שון ויהפוך לסופר הנערץ ביותר בספרות הסינית של המאה העשרים. ג'ואו זואורן התאמן תחילה באקדמיה הימית ג'יאנגנאן, ואז עקב אחרי אחיו ליפן בסביבות 1906, שם השניים שיתפו פעולה בתרגום סיפורים קצרים זרים לסינית כ-סיפורים שנאספו מעבר לים — סימן מוקדם לכך שהכישרון של ג'ואו, בניגוד לזה של אחיו, יפנה לעבר העברה ותרגום לא פחות מאשר להמצאה מקורית. ביפן הוא למד יוונית עתיקה במטרה הספציפית לתרגם בסופו של דבר טקסטים מקראיים וקלאסיים, השתתף בהרצאות פילולוגיה באוניברסיטת ריקיו בזמן שנרשם רשמית להנדסה אזרחית, ונישא לאישה יפנית, האבוטו נובוקו — נישואים שיוצגו מאוחר יותר, ללא אישור, כגורם בקרע עם אחיו.
הוא חזר לסין ב-1911 ועד 1917 לימד היסטוריה ספרותית יוונית ורומית וספרות אירופית באוניברסיטת פקין, שם ייסד ועמד בראש המחלקה לשפות וספרות מזרחיות. כדמות מובילה בתנועת הארבעה במאי ותנועת התרבות החדשה, הוא פרסם ב-1918 את המסה "ספרות אנושית" ב-La Jeunesse, בטענה שכל מנהג או מוסכמה העומדים נגד אינסטינקט וטבע אנושי צריכים להידחות או להיתקן — מניפסט הומניסטי שעזר להגדיר את השאיפות הספרותיות של התנועה. לאורך שנות ה-20 וה-30 הוא הפך, לפי רוב הדיווחים, לאחד ממעצבי הפרוזה המשפיעים ביותר בסין הרפובליקנית, כשהוא למעשה מבסס את המסה האישית (xiaopinwen) כז'אנר ספרותי רציני בשפה המדוברת בזכות עצמו, נבדל הן מצורות קלאסיות והן מהפרוזה הפולמוסית יותר של אחיו.
השתיקה בין אחים
בשנת 1923 לשני האחים היה קרע כה מוחלט שהם מעולם לא דיברו שוב. היומן של אף אחד מהם לא מסביר זאת ישירות — באופן משמעותי, דפי היומן של לו שון מהשנה שקדמה לקרע חסרים לחלוטין — וחוקרים מעולם לא הגיעו להסכמה על סיבה מעבר להשערות מושכלות. ג'ואו לא השתתף בהלוויית אחיו ב-1936, היעדרות ש, בהתחשב במעמדו של לו שון אז, היה בלתי אפשרי לפרש ככל דבר מלבד מכוונת.
לצד המסות שלו, ג'ואו בנה את אחד מגופי התרגום הספרותי המשמעותיים ביותר של התקופה, כשהוא מעביר לסינית את סאפפו, אוריפידס ולוקיאנוס מיוונית, וקלאסיקות יפניות כולל ה-קוג'יקי ועבודותיהן של סיי שונאגון ושיקיטיי סאנבה. הוא הגיע לראות בתרגומו המאוחר ל-דיאלוגים של לוקיאנוס את הישגו הגדול ביותר. מעבר לתרגום הוא כתב על מיתולוגיה, פולקלור, ומה שכינה ertongxue, חקר התפתחות הילד, וערך אוספים של הומור וסאטירה סינית, כולל בדיחות מסטודיו התה המר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שיתוף פעולה
הפרק המכריע, והמגנה ביותר, בחייו של ג'ואו החל לאחר שיפן כבשה את צפון סין. במקום לברוח דרומה עם חלק גדול מהממסד האינטלקטואלי, ג'ואו נשאר בבייג'ינג והחל מ-1939, קיבל משרות תחת הממשלה הנתמכת על ידי יפן של וואנג ג'ינגוויי — כיהן כאוצר הספרייה של אוניברסיטת פקין, מאוחר יותר כדיקן, ובסופו של דבר כמפקח חינוך, ובקצרה אפילו כקנצלר האוניברסיטה הכבושה. כמה פקידים יפנים באותה תקופה דיווחו כי מנו אותו בין הדמויות הסיניות המודרניות הבודדות ש"באמת הבינו את יפן", תיאור שנקרא בצורה שונה מאוד בהתאם לשאלה אם הוא נלקח כתובנה תרבותית או כנוחות של משתף פעולה.
כאשר יפן נכנעה ב-1945, הממשלה הלאומנית עצרה את ג'ואו בגין בגידה על תפקידו בממשל הכיבוש, וב-1947 הוא נידון לעשר שנות מאסר. הוא שוחרר בערבות בינואר 1949, חודשים ספורים לפני שהממשלה הלאומנית עצמה קרסה ביבשת.
שבע-עשרה שנים תחת השגחה
הרפובליקה העממית שהחליפה אותה לא שיקמה אותו. מאו דזה-דונג תייג אישית את ג'ואו כ"בוגד תרבותי" ושפט שמעצר בית הוא העונש המתאים — מתוך הנמקה, על פי דיווחים על התקופה, שג'ואו לא הרג אישית אף אחד ולכן לא היה ראוי להוצאה להורג או למאסר רשמי. במשך כשבע-עשרה שנים חי ג'ואו תחת כליאה מדינתית בבייג'ינג, המשיך לתרגם ספרות יפנית ויוונית קלאסית, כתב זיכרונות, וסייע בשקט לחוקרים שחקרו את מורשתו של האח שניתק אותו עשורים קודם לכן. במהלך הפתיחה הפוליטית הקצרה של קמפיין מאה הפרחים הוא השיג אישור מוגבל לפרסם.
מהפכת התרבות סיימה אפילו את הסובלנות המוגבלת הזו. הוצאת הספרות העממית הפסיקה לשלם לו תמלוגים, הכנסתו היחידה שנותרה, והמשמרות האדומים העבירו אותו התעללות פיזית כחלק מהקמפיין הרחב יותר נגד אינטלקטואלים טרום-מהפכניים. ג'ואו זואורן מת בהתאבדות ב-6 במאי 1967, בגיל שמונים ושתיים, כשהוא עדיין רשמית תחת מעצר בית.
מדוע ג'ואו זואורן מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של ג'ואו נשען כמעט כולו על צורת המסה עצמה: בני דורו וחוקרים מאוחרים יותר מייחסים לו את ביסוס מסת הפרוזה הסינית האישית והדיסקורסיבית ככלי למחשבה ספרותית ופילוסופית רצינית, ז'אנר נבדל מהפרוזה של אחיו ואחד שעיצב את האופן שבו דור שלם של סופרים סינים ניגש לפרוזה לא-בדיונית. שליטתו בספרות יוונית קלאסית, יפנית ואנגלית, וגוף תרגום המשתרע מסאפפו ועד ה-קוג'יקי, העניקו לקוראים סינים מודרניים גישה ישירה לטקסטים שהגיעו אליהם בעבר, אם בכלל, דרך סיפורים משניים — עבודה מחקרית וספרותית אמיתית שנמשכה גם לאורך שנות מעצר בית.
הסיבוך הישר אינו יכול להיות מופרד מהתיעוד הזה: ג'ואו קיבל כוח מנהלי אמיתי מממשלה כובשת במהלך מלחמה שהרגה מיליוני מבני ארצו, ואף הערכה של כישרונו הספרותי בסין העכשווית, או מחוצה לה, אינה מתקדמת מבלי להתעמת עם עובדה זו תחילה. פסק הדין של מאו עצמו — בוגד תרבותי, הראוי לכליאה ולא למוות — קבע למעשה את תנאי המוניטין שלו מאז: סופר שהפרוזה שלו עדיין נלמדת, אך שהפוליטיקה שלו לעולם אינה מונחת בצד כדי לעשות זאת.
מורשת
העניין המחקרי בג'ואו זואורן התחדש משמעותית מתחילת שנות ה-80 ואילך, ורוב המסות והתרגומים שלו הודפסו מאז מחדש ואוגדו באנתולוגיות בסין, ונקראים כעת כספרות חשובה על ידי מדינה שמוכנה, עשורים לאחר מכן, להפריד את הפרוזה מהפוליטיקה יותר ממה שהתקופה שלו יכלה אי פעם. הוא נותר דוגמה נגדית קבועה בספרות הסינית המודרנית לקדושה הלא-מסובכת של אחיו — הוכחה שכישרון ובגידה יכולים לחלוק משק בית, ושושלת, מבלי לבטל זה את זה.