קסאבייה בישה

קסאבייה בישה (Xavier Bichat)

מארי פרנסואה קסאבייה בישה (Marie François Xavier Bichat; 14 בנובמבר 1771 – 22 ביולי 1802) היה אנטום ופתולוג צרפתי, המוכר כמי שנחשב לאבי ההיסטולוגיה המודרנית. אף שעבד ללא מיקרוסקופ, בישה הבחין ב-21 סוגים של רקמות יסודיות שמהן מורכבים איברי גוף האדם. הוא היה גם "הראשון להציע שהרקמה היא אלמנט מרכזי באנטומיה האנושית, והוא התייחס לאיברים כאוספים של רקמות שלעיתים קרובות הן מגוונות, ולא כישויות כשלעצמן". כרית השומן בלחייים (הנקראת גם כרית השומן של בישה) נקראה על שמו.

אף שבישה היה "כמעט לא ידוע מחוץ לעולם הרפואה הצרפתי" בזמן מותו המוקדם, ארבעים שנה לאחר מכן "שיטת ההיסטולוגיה והאנטומיה הפתולוגית שלו כבשה בסערה את עולמות הרפואה הצרפתי והאנגלי". תיאוריית הרקמות של בישה הייתה "משמעותית במידה רבה לעליית קרנם של רופאי בתי החולים" בניגוד לטיפול האמפירי, שכן "מחלות הוגדרו כעת במונחים של נגעים ספציפיים ברקמות שונות, ודבר זה הוליד סיווג ורשימה של אבחנות".

חיים מוקדמים והכשרה

בישה נולד בטוארט (Thoirette) שבפראנש-קונטה. אביו היה ז'אן-בטיסט בישה, רופא שהוכשר במונפלייה והיה מדריכו הראשון של בישה. אמו הייתה ז'אן-רוז בישה, אשתו ובת דודתו של אביו. הוא היה הבכור מבין ארבעה ילדים. הוא נכנס למכללת נאנטואה (Nantua), ומאוחר יותר למד בליון. הוא התקדם במהירות במתמטיקה ובמדעי הטבע, אך בסופו של דבר הקדיש את עצמו ללימודי אנטומיה וכירורגיה בהנחייתו של מארק-אנטואן פטי (Marc-Antoine Petit; 1766–1811), הכירורג הראשי של הוטל-דייה (Hôtel-Dieu) של ליון.

בתחילת ספטמבר 1793, בישה מונה לשרת ככירורג בצבא האלפים בשירותו של הכירורג בּוּזֶ'ה (Buget) בבית החולים של בורג (Bourg). הוא חזר לביתו במרץ 1794, ואז עבר לפריז, שם הפך לתלמידו של פייר-ז'וזף דזו (Pierre-Joseph Desault) בהוטל-דייה, "שהתרשם כל כך מהגאונות שלו שהוא לקח אותו לביתו והתייחס אליו כאל בנו המאומץ". הוא נטל חלק פעיל בעבודתו של דזו, ובמקביל המשיך במחקריו שלו באנטומיה ובפיזיולוגיה.

מותו הפתאומי של דזו ב-1795 היה מכה קשה לבישה. משימתו הראשונה הייתה למלא את החובות שחב למטיבו על ידי תרומה לפרנסת אלמנתו ובנה, ועל ידי השלמת הכרך הרביעי של כתב העת לכירורגיה (Journal de Chirurgie) של דזו, אשר פורסם בשנה שלאחר מכן. ב-1796, הוא ועמיתים נוספים ייסדו באופן רשמי את האגודה הרפואית לאמולציה (Société Médicale d'Émulation), שסיפקה פלטפורמה אינטלקטואלית לוויכוחים על בעיות ברפואה.

הרצאות ומחקר

בשנת 1797, בישה החל בסדרת הדגמות אנטומיות, והצלחתו עודדה אותו להרחיב את תוכנית הרצאותיו, ולהכריז באומץ על קורס לכירורגיה אופרטיבית. במקביל, הוא עבד על איחוד ועיבוד בגוף אחד של הדוקטרינות הכירורגיות שדזו פרסם בכתבי עת שונים; מתוכם חיבר את "עבודות כירורגיות של דזו, או תמונה של הדוקטרינה שלו, והפרקטיקה שלו בטיפול במחלות חיצוניות" (Œuvres chirurgicales de Desault, ou tableau de sa doctrine, et de sa pratique dans le traitement des maladies externes; 1798–1799), עבודה שבה, אף שהוא מצהיר רק על הצגת הרעיונות של אחר, הוא מפתח אותם "בבהירות של מי שהוא מומחה בנושא."

בשנת 1798, הוא העביר בנוסף קורס נפרד בפיזיולוגיה. התקף מסוכן של המופטיזיס (שיעול דמי) קטע את עבודתו לזמן מה; אך הסכנה לא חלפה אלא הוא צלל לעיסוקים חדשים באותה להט כפי שהיה קודם לכן. הספר הבא של בישה, "חיבור על ממברנות" (Traité des membranes), כלל את תורת הפתולוגיה של הרקמות שלו עם הבחנה של 21 רקמות שונות. כפי שנוסח על ידי א. ס. ובר (A. S. Weber),

> מיד עם הופעתו (ינואר ופברואר 1800), הוא נחשב לטקסט בסיסי וקלאסי. הוא צוטט בשלל עבודות אחרות, וכמעט כל האנשים החושבים הניחו אותו בכבוד בספריות שלהם.

פרסומו הבא היה "מחקרים פיזיולוגיים על החיים והמוות" (Recherches physiologiques sur la vie et la mort, 1800), ועד מהרה עקבה אחריו "אנטומיה כללית" (Anatomie générale, 1801) בארבעה כרכים, העבודה המכילה את פירות מחקריו המעמיקים והמקוריים ביותר. הוא החל עבודה נוספת, תחת הכותרת "אנטומיה תיאורית" (Anatomie descriptive, 1801–1803), שבה האיברים סודרו לפי סיווגו המיוחד של תפקודיהם, אך זכה לפרסם רק את שני הכרכים הראשונים.

שנים אחרונות ומוות

בשנת 1800, בישה מונה לרופא בהוטל-דייה. "הוא עסק בסדרת בדיקות, במטרה לברר את השינויים שחלו באיברים השונים כתוצאה ממחלה, ובפחות משישה חודשים הוא פתח מעל שש מאות גופות. הוא היה להוט גם לקבוע בדיוק רב יותר ממה שנעשה בעבר, את ההשפעות של סוכנים טיפוליים, וערך לצורך כך סדרת ניסויים ישירים שהניבו מאגר עצום של חומר יקר ערך. לקראת סוף חייו הוא עסק גם בסיווג חדש של מחלות."

ב-8 ביולי 1802, בישה התעלף בזמן שירד במדרגות בהוטל-דייה. הוא בילה זמן רב בבחינת עור שעבר מצרציה (השריה), "וממנו, כמובן, עלו פליטות רקובות", שבמהלכו ככל הנראה נדבק בטיפוס הבטן; "למחרת הוא התלונן על כאב ראש חזק; באותו לילה, הונחו עלוקות מאחורי אוזניו; ב-10, הוא לקח חומר משלשל; ב-15, הוא נפל לתרדמת והפך לפרכוס". בישה מת ב-22 ביולי, בגיל 30.

ז'אן-ניקולא קורביזאר (Jean-Nicolas Corvisart) כתב לקונסול הראשון נפוליאון בונפרטה:

> בישה מת הרגע בשדה קרב שמונה גם יותר מקורבן אחד; אף אחד בזמן כל כך קצר לא עשה כל כך הרבה וכל כך טוב.

תרגום:

> בישה נפל בשדה קרב שמונה קורבנות רבים; אף אחד לא עשה בזמן כזה כל כך הרבה וכל כך טוב.

עשרה ימים לאחר מכן, הממשלה הצרפתית גרמה לכך ששמו, יחד עם זה של דזו, יירשם על לוח זיכרון בהוטל-דייה.

בישה נקבר תחילה בבית הקברות סנט-קתרין (Sainte-Catherine). עם סגירתו של זה האחרון, שרידיו הועברו לבית הקברות פר לשז (Père Lachaise) ב-16 בנובמבר 1845, בליווי "תהלוכה של למעלה מאלפיים איש" לאחר טקס הלוויה בנוטרדאם.

תיאוריה ויטליסטית

בישה נחשב לויטליסט, אם כי בשום אופן לא לאנטי-אקספרימנטליסט (מתנגד לניסויים):

> בישה עבר מהנטייה האופיינית למסורת הויטליסטית הצרפתית להשתחרר בהדרגה ממטפיזיקה כדי לשלב עם השערות ותיאוריות שתאמו לקריטריונים המדעיים של פיזיקה וכימיה.

לדברי ראסל סי. מוליץ (Russell C. Maulitz), "מבין הויטליסטים של מונפלייה, ההשפעה הברורה ביותר על בישה הייתה כנראה תאופיל דה בורדו (Théophile de Bordeu; 1722–1776), שכתביו המופצים באופן נרחב על הפרשנות הויטליסטית של החיים הגיעו לידיו של בישה בשלב מוקדם."

ב"מחקרים פיזיולוגיים על החיים והמוות" (1800), הגדיר בישה את החיים כ"סך כל אותן פונקציות המתנגדות למוות", והוסיף:

> כזה הוא אכן מצב הקיום של גופים חיים, שכל מה שמקיף אותם נוטה להשמיד אותם.

תרגום:

> כזה הוא מצב הקיום של גופים חיים שכל מה שמקיף אותם נוטה להשמיד אותם.

בישה חשב שבעלי חיים מפגינים תכונות חיוניות שלא ניתן להסביר באמצעות פיזיקה או כימיה. במחקריו הפיזיולוגיים, הוא ראה בחיים כניתנים להפרדה לשני חלקים: החיים האורגניים ("vie organique"; נקראים לעיתים גם המערכת הווגטטיבית) והחיים האנימליים ("vie animale", או המערכת האנימלית). החיים האורגניים היו "החיים של הלב, המעיים ושאר האיברים הפנימיים". כפי שנוסח על ידי סטנלי פינגר (Stanley Finger), "בישה הניח שחיים אלו מוסדרים דרך מערכת הגנגליונים (מערכת העצבים הגנגליונית), אוסף של 'מוחות' עצמאיים קטנים בחלל החזה." לעומת זאת, החיים האנימליים "כללו איברים סימטריים והרמוניים, כגון עיניים, אוזניים וגפיים. הם כללו הרגל וזיכרון, ונשלטו על ידי השכל והאינטלקט. זה היה התפקוד של המוח עצמו, אך הוא לא יכול היה להתקיים ללא הלב, מרכז החיים האורגניים."

לדברי א. ס. ובר,

> השימוש של בישה במושג "vie animale" מזכיר את השורש הלטיני המקורי anima או נשמה, מושל התנועה, הצמיחה, התזונה והתבונה בגוף במחשבה הקלאסית. החלוקה של בישה אינה חדשה, והיא מקבילה מקרוב לחלוקה האפלטונית ומאוחר יותר הנוצרית של גוף ונפש, ולאנימיזם של פאראצלסוס, ואן הלמונט, גאורג שטאל ובית הספר לרפואה של מונפלייה.

מורשת

תרומתו העיקרית של בישה לרפואה ולפיזיולוגיה הייתה תפיסתו שהגוף המגוון של איברים מכיל רקמות או ממברנות מסוימות, והוא תיאר 21 ממברנות כאלו, כולל רקמת חיבור, שריר ורקמת עצב. כפי שהסביר ב"אנטומיה כללית" (Anatomie générale),

> לכימיה יש את הגופים הפשוטים שלה, שיוצרים, על ידי השילובים השונים שהם רגישים להם, את הגופים המורכבים [...]. באופן דומה, לאנטומיה יש את הרקמות הפשוטות שלה, שעל ידי השילובים שלהן [...] יוצרות את האיברים.

תרגום:

> לכימיה יש גופים פשוטים, שבאמצעות שילובים שונים, יוצרים גופים מורכבים [...]. באופן דומה לאנטומיה יש רקמות פשוטות, שעל ידי שילובן [...] מרכיבות את האיברים.

בישה לא השתמש במיקרוסקופ מסיבות רבות, אך העיקרית שבהן הייתה שהמיקרוסקופ לא היה מפותח מספיק לשימוש רפואי. במקום זאת השתמש בישה בתצפית מאקרוסקופית, במישוש ובמניפולציה של רקמות לצורך מחקרו, תוך הדגשת ההיבטים המיקרוסקופיים של איברים, פשוט ללא כל תצפית ישירה. הוא יצר גשר חשוב בין הפתולוגיה של האיברים של ג'ובאני בטיסטה מורגני (Giovanni Battista Morgagni) לבין הפתולוגיה התאית של רודולף וירכו (Rudolf Virchow). בישה "זיהה את המחלה כמצב מקומי שהחל ברקמות ספציפיות."

מישל פוקו (Michel Foucault) ראה בבישה את האדריכל הראשי בפיתוח ההבנה של גוף האדם כמקור המחלה, תוך הגדרה מחדש של המושגים של הגוף והמחלה. דמותו של בישה הייתה בעלת חשיבות רבה לארתור שופנהאואר (Arthur Schopenhauer), שכתב על "מחקרים פיזיולוגיים" כ"אחת היצירות המושכלות ביותר בכל הספרות הצרפתית."

### כבוד והוקרה

פסל ברונזה גדול של בישה מאת דויד ד'אנז'ה (David d'Angers) הוצב בשנת 1857 בחצר הכבוד (cour d'honneur) של בית הספר לכירורגיה (École de Chirurgie) בפריז, בתמיכת חברי הקונגרס הרפואי של צרפת שנערך בשנת 1845. בישה מיוצג גם על הגמלון של הפנתאון, שהתבליט שלו הוא גם עבודתו של ד'אנז'ה. שמו של בישה הוא אחד מ-72 השמות הרשומים על מגדל אייפל. שמו ניתן לבית החולים בישה-קלוד ברנאר (Bichat–Claude Bernard Hospital).

ג'ורג' אליוט (George Eliot) גוללה בהתלהבות את הקריירה של בישה ברומן שלה מ-1872 "מידלמארץ'". ב"מאדאם בובארי" (1856), גוסטב פלובר (Gustave Flaubert), בעצמו בנו של כירורג בולט, כתב על דמות של רופא ש"השתייך לבית הספר הגדול לכירורגיה שצמח סביב בישה, לאותו דור, שנכחד כעת, של פילוסופים-מתרגלים ש, בהוקירם את אמנותם בתשוקה פנאטית, הפעילו אותה בהתרוממות רוח ובפיקחות."

גלריה