ויליאם וורברטון
ויליאם וורברטון (William Warburton; 24 בדצמבר 1698 – 7 ביוני 1779) היה סופר, מבקר ספרות ואיש כנסייה אנגלי, שכיהן כבישוף של גלוסטר משנת 1759 ועד מותו. הוא ערך מהדורות של יצירות חברו אלכסנדר פופ (Alexander Pope), ושל ויליאם שייקספיר (William Shakespeare).
חיים
וורברטון נולד ב-24 בדצמבר 1698 בניוארק (Newark), נוטינגהאמשייר, שם שימש אביו, ג'ורג' וורברטון, כפקיד העיר. הוא התחנך בבתי הספר הדקדוקיים של אוקהאם (Oakham) וניוארק, ובשנת 1714 הועסק כשוליה אצל מר קירק, עורך דין באיסט מרקהאם (East Markham). בשנת 1719, לאחר סיום התמחותו, חזר לניוארק, שם החל לעסוק כעורך דין, אך לאחר שלמד לטינית ויוונית, שינה את דעתו והוסמך לדיאקון על ידי הארכיבישוף מיורק בשנת 1723. הוא הוסמך לכומר בשנת 1726, ובאותה שנה החל להשתלב בחוגים ספרותיים בלונדון.
סר רוברט סאטון (Robert Sutton) העניק לוורברטון את המשרה הכנסייתית הקטנה של גריזלי (Greasley), בנוטינגהאמשייר, שהוחלפה בשנה שלאחר מכן בזו של בראנט ברוטון (Brant Broughton) בלינקולנשייר. בנוסף, הוא היה רקטור של פירסבי (Firsby) משנת 1730 עד 1756, אף על פי שמעולם לא התגורר בכפר. בשנת 1728 הוענק לו תואר מוסמך אוניברסיטה של כבוד מאוניברסיטת קיימברידג'.
בבראנט ברוטון בילה 18 שנים בלימוד, כשהתוצאה הראשונה לכך הייתה החיבור שלו על הברית בין הכנסייה למדינה (Alliance between Church and State) (1736). הספר הביא לוורברטון חסד בחצר המלוכה, וכנראה רק מותה של המלכה קרוליין מנע ממנו קידום מיידי.
סדרה של מאמרים שהגנו על כתביו של אלכסנדר פופ מפני האשמות בכפירה דתית, הובילה לידידות עם המשורר, דבר שתרם רבות לקידומו החברתי של וורברטון. פופ הציג אותו בפני ויליאם מארי (William Murray), לימים הלורד מנספילד (Lord Mansfield), שהשיג עבורו את משרת הדרשן בלינקולנ'ס אין (Lincoln's Inn) בשנת 1746, ובפני ראלף אלן (Ralph Allen), אשר, במילותיו של ד
הוא מונה לקאנון של גלוסטר בשנת 1753, לכומר של המלך בשנת 1754, לקאנון של דורהאם בשנת 1755, לדיקן של בריסטול בשנת 1757, ולבישוף של גלוסטר בשנת 1759.
יצירות ספרותיות
עד שנת 1727, וורברטון כבר כתב את ההערות שתרם למהדורת שייקספיר של לואיס ת'יובלד (Lewis Theobald), פרסם מחקר ביקורתי ופילוסופי על סיבות הניסים, ותרם בעילום שם לחוברת על סמכות בית המשפט של הצ'נסלורי, "השיפוט המשפטי בצ'נסלורי מוצהר" (The Legal Judicature in Chancery stated) (1727). זו הייתה תשובה לחוברת אנונימית אחרת, שנכתבה על ידי פיליפ יורק (Philip Yorke), לימים הלורד צ'נסלור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### השליחות האלוהית
לאחר "הברית בין הכנסייה למדינה", יצירתו הבאה והידועה ביותר, "השליחות האלוהית של משה מודגמת על עקרונות דאיסט דתי" (Divine Legation of Moses demonstrated on the Principles of a Religious Deist) (1738–1741, בשני כרכים), משמרת את שמו כמחברם של הפרדוקסים התאולוגיים הנועזים והמבריקים ביותר. הדאיסטים הפכו את היעדר הטפת דוקטרינת החיים שלאחר המוות להתנגדות לסמכות האלוהית של כתבי משה. וורברטון הודה באומץ בעובדה והפנה אותה נגד היריב בטענה שאף מחוקק אנושי גרידא לא היה משמיט סנקציה כזו של מוסר. כוחו, למדנותו ומקוריותו יוצאי הדופן של וורברטון זכו להכרה מכל עבר, אם כי הוא עורר ביקורת וחשד בשל יחסו הרך למה שנטען ככפירות של קוניירס מידלטון (Conyers Middleton). הספר עורר מחלוקת רבה. בחוברת "הערות" (1742), הוא השיב לג'ון טילארד (John Tillard), ו"הערות על מספר הרהורים מזדמנים" (1744–1745) היוו תשובה לאקנסייד, קוניירס מידלטון (שהיה חברו), ריצ'רד פוקוק (Richard Pococke), ניקולס מאן (Nicholas Mann), ריצ'רד גריי (Richard Grey), הנרי סטבינג (Henry Stebbing) ומבקרים אחרים. מכיוון שהוא אפיין את יריביו באופן כללי כ"עדר מזיק של סופרים ליברטינים שהאי מוצף בהם", אין זה מפתיע שפרסום הספר יצר אויבים מרים רבים.
ה"שליחות האלוהית" זכתה לקבלה שנייה במאה ה-20 דרך כתביהם של ז'אק דרידה (Jacques Derrida) וג'ון מילבנק (John Milbank).
### הגנה על פופ
בין אם בחיפוש אחר פרדוקס, ובין אם בשל אי-יכולת לזהות את הנטיות האמיתיות של "מסה על האדם" מאת אלכסנדר פופ, וורברטון הגן עליה מפני ה"בחינה" (Examen) של ז'אן פייר דה קרוזא (Jean Pierre de Crousaz) באמצעות סדרת מאמרים שתרם ל"יצירות המלומדים" (The Works of the Learned) בשנים 1738–1739. האם פופ באמת הבין את הנטייה של יצירתו שלו תמיד היה מוטל בספק, אך אין ספק שהוא שמח על המליץ ביושר, ובטווח הארוך "משחק המחשבה" (jeu d'esprit) של וורברטון עזר לפופ יותר מכל מלומדותו. הדבר הוביל לידידות כנה בין שני הגברים, כאשר פופ טיפח את וורברטון כמשתף פעולה ספרותי וכעורך. כחלק ממאמץ זה, במהדורת 1743 של ה"דאנסיאד" (Dunciad) שפורסמה תחת עריכתו של וורברטון, שכנע פופ את וורברטון להוסיף ספר רביעי, ועודד את החלפתו של ת'יובלד בקולי סיבר (Colley Cibber) כ"גיבור" הפואמה. במותו בשנת 1744, הוריש פופ בצוואתו מחצית מספרייתו לוורברטון, כמו גם את זכויות היוצרים על כל יצירותיו המודפסות. וורברטון פרסם לאחר מכן מהדורה מלאה של כתבי פופ בשנת 1751.
### מהדורת שייקספיר
בשנת 1747 פורסמה מהדורת שייקספיר שלו, שכללה חומר ממהדורתו המוקדמת של פופ. בעבר הוא הפקיד הערות ותיקונים על שייקספיר בידי סר תומאס הנמר (Thomas Hanmer), שהשימוש הבלתי מורשה שלו בהם הוביל למחלוקת סוערת. הוא גם האשים את לואיס ת'יובלד, איתו התכתב בנושאים שייקספיריים כבר בשנת 1727, בגניבת רעיונותיו, והכחיש את יכולתו הביקורתית.
### יצירות מאוחרות
וורברטון היה עסוק בהמשך בתגובה להתקפות על ה"שליחות האלוהית" שלו מכל עבר, בסכסוך עם בולינגברוק (Bolingbroke) בנוגע להתנהגותו של פופ בפרשת "מלך פטריוט" (Patriot King) של בולינגברוק, ובמצדיקנות בשנת 1750 להפרעה הנסית כביכול של בנייה מחדש של מקדש ירושלים שבוצעה על ידי יוליאנוס, בתגובה לקוניירס מידלטון. לפי המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, "דרכו של וורברטון בהתמודדות עם יריבים הייתה יהירה וארסית כאחד, אך לא גרמה לו נזק".
הוא המשיך לכתוב כל עוד אפשרו לו חולשות הגיל, אסף ופרסם את דרשותיו, וניסה להשלים את ה"שליחות האלוהית", ששברים נוספים ממנה פורסמו עם יצירותיו שלאחר המוות. הוא כתב הגנה על דת ההתגלות ב"השקפה על הפילוסופיה של לורד בולינגברוק" (1754), ו"ההיסטוריה הטבעית של הדת" של יום (Hume) עוררה כמה "הערות... על ידי ג'נטלמן מקיימברידג'" (1757) מאת וורברטון, בהן היה שותף חברו וביוגרפו, ריצ'רד הארד (Richard Hurd).
בשנת 1762 פתח בהתקפה נמרצת על המתודיזם תחת הכותרת "דוקטרינת החסד" (The Doctrine of Grace). הוא גם עסק במחלוקת חריפה עם רוברט לות' (Robert Lowth), לימים בישוף לונדון, על ספר איוב, שבו הביא לות' האשמות על חוסר מלומדות ויהירות שלא ניתן היה להכחישן. פעולתו החשובה האחרונה הייתה ייסוד הרצאת וורברטון בלינקולנ'ס אין בשנת 1768, "כדי להוכיח את אמיתות דת ההתגלות... מהשלמת נבואות הברית הישנה והחדשה המתייחסות לכנסייה הנוצרית, במיוחד לכפירה של רומא האפיפיורית".
מוות
וורברטון מת בגלוסטר ב-7 ביוני 1779. הוא לא הותיר ילדים, שכן בנו היחיד הלך לעולמו לפניו. בשנת 1781 נישאה אלמנתו, גרטרוד, לכומר מרטין סטפורד סמית' (Martin Stafford Smith).
פרסומים וביוגרפיות לאחר המוות
יצירותיו נערכו בשבעה כרכים (1788) על ידי ריצ'רד הארד עם הקדמה ביוגרפית, והתכתובת בין שני החברים – תרומה חשובה להיסטוריה הספרותית של התקופה – נערכה על ידי סמואל פאר (Samuel Parr) בשנת 1808. חייו של וורברטון נכתבו גם על ידי ג'ון סלבי ווטסון (John Selby Watson) בשנת 1863, ומארק פאטיסון (Mark Pattison) הפך אותו לנושא למסה בשנת 1889.