סטיבן פינקר

סטיבן פינקר

סטיבן ארתור פינקר (Steven Arthur Pinker; נולד ב-18 בספטמבר 1954) הוא פסיכולוג קוגניטיבי, פסיכולינגוויסט, סופר מדע פופולרי ואינטלקטואל ציבורי קנדי. הוא דוגל בפסיכולוגיה אבולוציונית ובתיאוריה החישובית של התודעה. פינקר הוא פרופסור לפסיכולוגיה בקתדרת ג'ונסטון (Johnstone Family Professor of Psychology) באוניברסיטת הרווארד.

פינקר מתמחה בקוגניציה חזותית ובבלשנות התפתחותית, וכן במספר נושאים ניסיוניים. הוא כתב שני ספרים טכניים המציעים תיאוריה כללית לרכישת שפה. בפרט, עבודתו עם אלן פרינס (Alan Prince) מניחה כי ילדים משתמשים בכללי ברירת מחדל שלעיתים מובילים לשגיאות, אך מחויבים ללמוד צורות לא סדירות אחת אחת. פינקר הוא מחברם של תשעה ספרים לקהל הרחב. "הנפש הבלשנית" (The Language Instinct, 1994), "כיצד פועל המוח" (How the Mind Works, 1997), "מילים וחוקים" (Words and Rules, 2000), "לוח חלק" (The Blank Slate, 2002), ו-"החומר שממנו עשויה המחשבה" (The Stuff of Thought, 2007) גורסים כי שפה היא התנהגות מולדת המעוצבת על ידי ברירה טבעית ומותאמת לצורכי התקשורת שלנו. "חוש הסגנון" (The Sense of Style, 2014) הוא מדריך כתיבה כללי המכוון לשפה. "היצרים הטובים של טבענו" (The Better Angels of Our Nature, 2010) טוען כי האלימות בחברות אנושיות פחתה בדרך כלל לאורך זמן, ומזהה שישה מגמות עיקריות וחמישה כוחות היסטוריים לירידה זו. "נאורות עכשיו" (Enlightenment Now, 2018) מוסיף וטוען כי מצב האנושות השתפר באופן כללי במהלך ההיסטוריה האחרונה בזכות התבונה, המדע וההומניזם. טבעה וחשיבותה של התבונה נדונים גם בספרו "רציונליות: מה היא, למה היא נראית נדירה, למה היא חשובה" (Rationality: What It Is, Why It Seems Scarce, Why It Matters, 2021).

בשנת 2004, פינקר נכלל ברשימת "100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם כיום" של מגזין טיים, ובשנים 2005, 2008, 2010 ו-2011 ברשימת "100 ההוגים הגלובליים המובילים" של פוריין פוליסי (Foreign Policy). הוא נכלל גם ברשימת עשרת "הוגי העולם" של פרוספקט מגזין (Prospect Magazine) בשנת 2013. הוא זכה בפרסים מהאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, האקדמיה הלאומית למדעים, המכון המלכותי, האגודה למדעי המוח הקוגניטיביים והאגודה ההומניסטית האמריקנית. הוא כיהן במועצות מערכת של כתבי עת שונים ובמועצות מייעצות של מספר מוסדות. פינקר עמד בראש פאנל השימוש של ה-American Heritage Dictionary בין השנים 2008 ל-2018.

ביוגרפיה

פינקר נולד ב-18 בספטמבר 1954 במונטריאול שבקוויבק, למשפחה יהודית חילונית ממעמד הביניים הגבוה בקהילה דוברת אנגלית. הוא אימץ את האתאיזם בגיל 13 ומגדיר את עצמו כ"יהודי תרבותי".

סביו היגרו לקנדה מפולין ומרומניה בשנת 1926, והיו בעלים של מפעל קטן לעניבות במונטריאול. אביו, הארי, עבד בנדל"ן והיה עורך דין. אמו, רוזלין, הייתה בתחילה עקרת בית אך מאוחר יותר הפכה ליועצת חינוכית וסגנית מנהלת בבית ספר תיכון. פינקר כינה את אמו "אינטלקטואלית מאוד" ו"קוראת אינטנסיבית [שיודעת] הכל". הוא מייחס לספרו של ג'ורג' גאמוב (George Gamow) "אחד, שניים, שלושה... אינסוף" את הצתת אהבתו למדע.

אחיו, רוברט, עבד עבור ממשלת קנדה במשך כמה עשורים כמנהל ואנליסט מדיניות, בעוד אחותו, סוזן פינקר, היא פסיכולוגית וסופרת שכתבה את "הפרדוקס המיני" (The Sexual Paradox) ואת "אפקט הכפר" (The Village Effect). סוזן היא גם בעלת טור ב-וול סטריט ג'ורנל.

פינקר סיים את לימודיו במכללת דוסון (Dawson College) בשנת 1971 עם תעודת לימודים מכללתיים. הוא סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת מקגיל (McGill University) בשנת 1976, ולאחר מכן ביצע לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת הרווארד בהנחיית סטיבן קוסלין (Stephen Kosslyn), וקיבל תואר דוקטור ב-1979. הוא ערך מחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) במשך שנה, ולאחר מכן הפך לפרופסור בהרווארד ומאוחר יותר באוניברסיטת סטנפורד.

מ-1982 עד 2003, לימד פינקר במחלקה למדעי המוח והקוגניציה ב-MIT, ושימש כמנהל שותף של המרכז למדעי הקוגניציה בין 1985 ל-1994, ומנהל המרכז למדעי המוח הקוגניטיביים בין 1994 ל-1999, תוך שהוא יוצא לשנת שבתון באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה בשנת 1995–1996.

מאז 2003 הוא מכהן כפרופסור לפסיכולוגיה בקתדרת ג'ונסטון בהרווארד, ובין 2008 ל-2013 החזיק גם בתואר פרופסור של הרווארד קולג' כהוקרה על מסירותו להוראה. בראשית העשור השני של המאה ה-21, העביר הרצאות כפרופסור אורח בניו קולג' אוף דה יומניטיז (New College of the Humanities), מכללה פרטית בלונדון.

פינקר נישא לננסי אטקוף (Nancy Etcoff) ב-1980 והם התגרשו ב-1992; הוא נישא שוב ב-1995 והם התגרשו. אשתו השלישית, לה נישא ב-2007, היא הסופרת והפילוסופית רבקה גולדשטיין (Rebecca Goldstein). יש לו שתי בנות חורגות, הסופרת יעל גולדשטיין-לאב והמשוררת דניאל בלאו.

פינקר הוא רוכב אופניים נלהב. הוא דוגל באלטרואיזם אפקטיבי, אותו הוא מכנה "אחד הרעיונות החדשים הגדולים של המאה ה-21".

קריירה בלשנית

מחקרו של פינקר על קוגניציה חזותית, שהחל בשיתוף פעולה עם מנחה התזה שלו, סטיבן קוסלין, הראה כי דימויים מנטליים מייצגים סצנות ועצמים כפי שהם נראים מנקודת מבט מסוימת (במקום ללכוד את המבנה התלת-ממדי הפנימי שלהם), ובכך תואמים לתיאוריה של חוקר המוח דייוויד מאר (David Marr) על "שרטוט דו-וחצי-ממדי". הוא גם הראה שרמת ייצוג זו משמשת בקשב חזותי ובזיהוי עצמים (לפחות עבור צורות אסימטריות), בניגוד לתיאוריה של מאר לפיה הזיהוי משתמש בייצוגים בלתי תלויים בנקודת מבט.

בפסיכולינגוויסטיקה, פינקר התפרסם בתחילת הקריירה שלו בקידום תיאוריית הלמידה החישובית כדרך להבנת רכישת שפה אצל ילדים. הוא כתב סקירה מקיפה של התחום ולאחריה שני ספרים שקידמו את התיאוריה האישית שלו לרכישת שפה, וסדרת ניסויים על האופן שבו ילדים רוכשים מבנים סבילים, מושא עקיף ומקומיים. ספרים אלו היו "יכולת למידת שפה והתפתחות שפה" (Language Learnability and Language Development, 1984), במילותיו של פינקר "מתווים תיאוריה כיצד ילדים רוכשים את המילים והמבנים הדקדוקיים של שפת אימם", ו-"יכולת למידה וקוגניציה: רכישת מבנה הטיעון" (Learnability and Cognition: The Acquisition of Argument Structure, 1989), במילותיו של פינקר "מתמקדים בהיבט אחד של תהליך זה, היכולת להשתמש בסוגים שונים של פעלים במשפטים מתאימים, כגון פעלים עומדים, פעלים יוצאים, ופעלים הנוטלים צירופים שונים של השלמות ומושאים עקיפים". לאחר מכן הוא התמקד בשני סוגי פעלים הממחישים את מה שהוא מחשיב כתהליכים הנדרשים לשפה אנושית: שליפת מילים שלמות מהזיכרון, כמו צורת העבר של הפועל הלא סדיר "להביא" (bring), כלומר "הביא" (brought); ושימוש בכללים לשילוב (חלקי) מילים, כמו צורת העבר של הפועל הסדיר "ללכת" (walk), כלומר "הלך" (walked).

בשנת 1988 פרסמו פינקר ואלן פרינס ביקורת על מודל קונקשניסטי של רכישת זמן עבר (בעיה מלווה בספרי לימוד ברכישת שפה), ולאחריה סדרת מחקרים על האופן שבו אנשים משתמשים ורוכשים את זמן העבר. זה כלל מונוגרפיה על רגולריזציה של צורות לא סדירות אצל ילדים וספרו הפופולרי מ-1999, "מילים וחוקים: המרכיבים של השפה". פינקר טען שהשפה תלויה בשני דברים: זיכרון אסוציאטיבי של צלילים ומשמעויותיהם במילים, ושימוש בכללים כדי לתפעל סמלים עבור דקדוק. הוא הציג ראיות נגד קונקשניזם, שבו ילד יצטרך ללמוד את כל הצורות של כל המילים ופשוט ישלוף כל צורה נחוצה מהזיכרון, לטובת התיאוריה החלופית הישנה יותר, השימוש במילים ובחוקים המשולבים על ידי פונולוגיה גנרטיבית. הוא הראה שהשגיאות שעושים ילדים מעידות על שימוש בכללי ברירת מחדל להוספת סיומות כמו "ed-": למשל 'breaked' ו-'comed' במקום 'broke' ו-'came'. הוא טען שזה מראה שיש ללמוד ולשלוף צורות פועל לא סדירות באנגלית מהזיכרון בנפרד, ושילדים שעושים שגיאות אלו חוזים את סיומת ה-"ed-" הסדירה באופן פתוח על ידי החלת כלל מנטלי. ניתן לבטא כלל זה לשילוב שורשי פועל וסיומת רגילה כ: Vpast → Vstem + d, כאשר V הוא פועל ו-d הוא הסיומת הרגילה. פינקר טען עוד כי מכיוון שעשרת הפעלים הנפוצים ביותר באנגלית (be, have, do, say, make...) הם כולם לא סדירים, בעוד ש-98.2% מתוך אלף הפעלים הפחות נפוצים הם סדירים, קיימת "מתאם מסיבי" של תדירות ואי-סדירות. הוא מסביר זאת בטענה שכל צורה לא סדירה, כגון 'took', 'came' ו-'got', צריכה להיחקק בזיכרון על ידי הילדים בכל דור, אחרת תאבד, ושהצורות הנפוצות הן הקלות ביותר לשינון. כל פועל לא סדיר שצונח בפופולריות מעבר לנקודה מסוימת אובד, וכל הדורות הבאים יתייחסו אליו כאל פועל סדיר במקום זאת.

בשנת 1990 פרסמו פינקר ופול בלום (Paul Bloom) מאמר הטוען כי כושר השפה האנושי חייב היה להתפתח באמצעות ברירה טבעית. המאמר טען בעד תפיסה מבוססת רציפות של אבולוציית השפה, בניגוד לתיאוריות מבוססות אי-רציפות שהיו נפוצות אז, הרואות בשפה תופעה שהופיעה בפתאומיות עם הגעתו של הומו סאפיינס כסוג של תאונה אבולוציונית. תפיסה מבוססת אי-רציפות זו הוחזקה באופן בולט על ידי שתי סמכויות עיקריות, הבלשן נועם חומסקי (Noam Chomsky) וסטיבן ג'יי גולד (Stephen Jay Gould). המאמר צוטט רבות ויצר עניין מחודש בפרהיסטוריה האבולוציונית של השפה, וזכה לקרדיט על העברת השאלה המרכזית בוויכוח מ-"האם השפה התפתחה?" ל-"איך התפתחה השפה?"

בשנת 2006 סיפק פינקר לאלן דרשוביץ (Alan Dershowitz), חבר אישי של פינקר שהיה פרקליטו של ג'פרי אפשטיין (Jeffrey Epstein), את פרשנותו של פינקר עצמו לניסוח של חוק פדרלי הנוגע לפיתוי קטינים למעשים מיניים בלתי חוקיים דרך האינטרנט. דרשוביץ כלל את חוות דעתו של פינקר במכתב לבית המשפט במהלך הליכים שהובילו לעסקת טיעון שבה כל האישומים הפדרליים על סחר במין נגד אפשטיין בוטלו. בשנת 2019, אמר פינקר כי לא היה מודע לאופי האישומים נגד אפשטיין, וכי עשה טובה ללא תשלום עבור דרשוביץ, כפי שנהג לעשות בקביעות. הוא אמר בראיון ל-BuzzFeed News שהוא מתחרט על כתיבת המכתב. פינקר אמר שמעולם לא קיבל כסף מאפשטיין, נפגש איתו שלוש פעמים במשך יותר מתריסר שנים, לא יכול היה לסבול את אפשטיין, וניסה לשמור ממנו מרחק.

פופולריזציה של המדע

### קוגניציה אנושית ושפה טבעית

פינקר מייחס לספרו של ריצ'רד דוקינס (Richard Dawkins) "השען העיוור" (1986) את ההשראה לנסות את כוחו בכתיבה מדעית. "הנפש הבלשנית" (1994) היה הראשון מבין כמה ספרים ששילבו מדע קוגניטיבי עם בלשנות ופסיכולוגיה אבולוציונית. הוא פופולריזציה לתיאוריה של נועם חומסקי כי שפה היא כושר מולד של הנפש, עם הטוויסט השנוי במחלוקת שהכושר לשפה התפתח על ידי ברירה טבעית כהסתגלות לתקשורת. פינקר מבקר כמה רעיונות מקובלים על שפה – שיש ללמד אותה, שהדקדוק של אנשים גרוע ומחמיר עם דרכי דיבור חדשות, השערת ספיר-וורף לפיה השפה מגבילה את סוגי המחשבות שיכולות להיות לאדם, ושאנתרופואידים אחרים יכולים ללמוד שפות. פינקר רואה בשפה ייחודית לבני אדם, שהתפתחה כדי לפתור את הבעיה הספציפית של תקשורת בין ציידים-לקטים חברתיים. הוא טוען שזה אינסטינקט לא פחות מהתנהגות הסתגלותית מתמחה במינים אחרים, כמו טוויית קורי עכביש של עכביש או בניית סכר של בונה.

פינקר מציין במבוא שלו כי רעיונותיו "מושפעים עמוקות" מחומסקי; הוא גם מפרט מדענים שחומסקי השפיע עליהם "לפתוח תחומים חדשים לגמרי של לימוד שפה, מהתפתחות ילדים ותפיסת דיבור ועד נוירולוגיה וגנטיקה" – אריק לנברג (Eric Lenneberg), ג'ורג' מילר (George Miller), רוג'ר בראון (Roger Brown), מוריס האלה (Morris Halle) ואלווין ליברמן (Alvin Liberman). בראון הנחה את פינקר בתזה שלו; פינקר ציין כי ספרו ה"מצחיק והמלמד" של בראון "מילים ודברים" (Words and Things, 1958) היה אחת ההשראות ל-"הנפש הבלשנית".

היה ויכוח על ההלימות ההסברית של התיאוריה. עד 2015, לתפיסות הבלשנות המולדת של פינקר וחומסקי היו מספר אתגרים על כך שהיו להן הנחות יסוד שגויות ושהן לא היו עקביות עם ראיות מחקריות מפסיכולינגוויסטיקה ורכישת שפה בילדים. המציאות של אינסטינקט השפה שהציע פינקר, והטענה הקשורה שדקדוק הוא מולד ומבוסס גנטית, עורערו על ידי בלשנים כמו ג'פרי סמפסון (Geoffrey Sampson) בספרו מ-1997 "חינוך איב: הוויכוח על 'אינסטינקט השפה'". סמפסון טוען כי "בעוד שזה עשוי להיראות מושך לטעון את צד הטבע בוויכוח 'טבע מול סביבה', צד הסביבה עשוי לתמוך טוב יותר ביצירתיות ובאצילות של הנפש האנושית." סמפסון מכחיש שיש אינסטינקט שפה, וטוען שילדים יכולים ללמוד שפה כי אנשים יכולים ללמוד הכל. אחרים חיפשו דרך אמצע בין המולדת של פינקר לתרבותנות של סמפסון.

ההנחות העומדות בבסיס התפיסה המולדת נשאלו גם בספרו של ג'פרי אלמן (Jeffrey Elman) "לחשוב מחדש על מולדת: פרספקטיבה קונקשניסטית על התפתחות", המגן על הגישה הקונקשניסטית שפינקר תקף. בספרו מ-1996 "נפשות בלתי אפשריות" (Impossible Minds), חוקר בינת המכונה איגור אלכסנדר (Igor Aleksander) מכנה את "הנפש הבלשנית" מצוין, וטוען כי פינקר מציג טענה רכה יחסית למולדת, מלווה בסלידה חזקה מ-"המודל החברתי-מדעי הסטנדרטי" או SSSM (מונח של פינקר), שלפיו התפתחות תלויה אך ורק בתרבות. יתרה מכך, אלכסנדר כותב כי בעוד שפינקר מבקר כמה ניסיונות להסביר עיבוד שפה באמצעות רשתות עצביות, פינקר משתמש מאוחר יותר ברשת עצבית כדי ליצור צורות פועל בזמן עבר בצורה נכונה. אלכסנדר מסיק שבעוד שהוא לא תומך ב-SSSM, "מאגר תרבותי של שפה נראה פשוט כטריק הקל למערכת אבולוציונית יעילה החמושה במכונת מצבים איקונית."

שני ספרים אחרים, "כיצד פועל המוח" (1997) ו-"לוח חלק" (2002), סוקרים בהרחבה את הנפש ומגנים על הרעיון של טבע אנושי מורכב עם כוחות מנטליים רבים שהם מסתגלים גנטית (פינקר הוא בן ברית של דניאל דנט וריצ'רד דוקינס בוויכוחים רבים סביב הסתגלנות). נושא מרכזי נוסף בתיאוריות של פינקר הוא שהקוגניציה האנושית פועלת, בחלקה, על ידי מניפולציה של סמלים קומבינטוריים, לא רק אסוציאציות בין מאפיינים תחושתיים, כפי שבמודלים קונקשניסטיים רבים. על הוויכוח סביב "לוח חלק", פינקר כינה את ספרו של תומאס סואל (Thomas Sowell) "קונפליקט של חזונות" (A Conflict of Visions) "נפלא", ואמר ש"החזון הטרגי" ו"החזון האוטופי" הם תפיסות הטבע האנושי שמאחורי אידיאולוגיות ימין ושמאל.

ב-"מילים וחוקים: המרכיבים של השפה" (1999), פינקר טוען מהמחקר שלו כי תופעות סדירות ולא סדירות הן תוצרים של חישוב ושליפת זיכרון, בהתאמה, וכי ניתן להבין שפה כאינטראקציה בין השניים. "מילים וחוקים" הוא גם כותרת של מסה מאת פינקר המתווה רבים מהנושאים שנדונו בספר. בביקורת על הספר מנקודת מבט של בלשנות גנרטיבית, צ'ארלס יאנג (Charles Yang), ב-London Review of Books, כתב: "ספר זה לעולם אינו דל ביוהרה או הגזמות". נושא הספר, זמן העבר באנגלית, הוא לדעתו של יאנג לא זוהר, וניסיונות הפשרה של פינקר מסתכנים בלהיות בשטח הפקר בין תיאוריות יריבות. בנותנו את הדוגמה של גרמנית, יאנג טוען ששמות עצם לא סדירים בשפה זו שייכים לפחות למחלקות, הנשלטות על ידי חוקים, והדברים גרועים עוד יותר בשפות שמצרפות קידומות וסיומות כדי ליצור 'מילים' ארוכות: לא ניתן ללמוד אותן בנפרד, שכן יש אינספור שילובים. "כל מה שפינקר (והקונקשניסטים) עושים הוא להפוך את הסלעים בבסיס המפולת האינטלקטואלית שגרמה המהפכה החומסקיאנית."

ב-"החומר שממנו עשויה המחשבה" (2007), פינקר בוחן מגוון רחב של סוגיות סביב האופן שבו מילים קשורות למחשבות מצד אחד, ולעולם מחוצה לנו מצד שני. בהינתן הפרספקטיבה האבולוציונית שלו, שאלה מרכזית היא כיצד התפתחה נפש אינטליגנטית המסוגלת למחשבה מופשטת: כיצד נפש המותאמת לחיים בתקופת האבן יכלה לעבוד בעולם המודרני. תכונות רבות של שפה הן התוצאה.

פינקר ביקורתי כלפי תיאוריות על המקורות האבולוציוניים של שפה הטוענות כי קוגניציה לשונית עשויה הייתה להתפתח מקוגניציה מוזיקלית מוקדמת. הוא רואה בשפה כקשורה בעיקר ליכולת לחשיבה לוגית, ומשער כי נטיית האדם למוזיקה עשויה להיות פנדנט (spandrel) – מאפיין שאינו מסתגל בזכות עצמו, אך נשמר דרך תכונות אחרות שהן מעשיות יותר באופן רחב, ובכך נבחר. ב-"כיצד פועל המוח", פינקר חוזר על תפיסתו של עמנואל קאנט (Immanuel Kant) לפיה מוזיקה אינה כשלעצמה תופעה קוגניטיבית חשובה, אך היא במקרה מעוררת פונקציות קוגניטיביות שמיעתיות וספציות-מוטוריות חשובות. פינקר משווה מוזיקה ל-"עוגת גבינה שמיעתית", באומרו: "עד כמה שנוגע לסיבה ותוצאה ביולוגית, מוזיקה היא חסרת תועלת". טיעון זה נדחה על ידי דניאל לויטין (Daniel Levitin) וג'וזף קארול (Joseph Carroll), מומחים לקוגניציה מוזיקלית, הטוענים כי למוזיקה היה תפקיד חשוב באבולוציה של הקוגניציה האנושית. בספרו "המוח שלך על מוזיקה" (This Is Your Brain On Music), לויטין טוען שמוזיקה יכולה לספק יתרון מסתגל דרך ברירה מינית, קשרים חברתיים והתפתחות קוגניטיבית; הוא מפקפק בהנחה שמוזיקה היא קודמתה של השפה, בניגוד למולידה, ומציין שמינים רבים מפגינים הרגלים דמויי מוזיקה שיכולים להיחשב כמבשרים למוזיקה אנושית.

פינקר היה גם ביקורתי כלפי טכניקות הוראת קריאה של "שפה שלמה" (whole language), וכתב ב-"כיצד פועל המוח": "... הטכניקה הדומיננטית, הנקראת 'שפה שלמה', התובנה ששפה [מדוברת] היא אינסטינקט אנושי מתפתח באופן טבעי שובשה לטענה הבלתי סבירה אבולוציונית שקריאה היא אינסטינקט אנושי מתפתח באופן טבעי." בנספח למהדורה המודפסת מחדש של 2007 של "הנפש הבלשנית", ציטט פינקר את "למה הילדים שלנו לא יכולים לקרוא" מאת הפסיכולוגית הקוגניטיבית דיאן מקגינס (Diane McGuinness) כספרו האהוב בנושא וציין:

> ויכוח ציבורי סוער אחד הכרוך בשפה לא הוזכר ב-"הנפש הבלשנית": "מלחמות הקריאה", או הוויכוח על השאלה האם יש ללמד ילדים במפורש לקרוא על ידי פענוח צלילי המילים מהאיות שלהן (הידוע באופן רופף כ-"פוניקה") או האם הם יכולים לפתח זאת באופן אינסטינקטיבי על ידי טבילה בסביבה עשירה בטקסט (שלעיתים קרובות נקראת "שפה שלמה"). רמזתי על עמדתי בפסקה ב-[הפרק השישי של הספר] שאמרה ששפה היא אינסטינקט אך קריאה אינה כזו. כמו רוב הפסיכולינגוויסטים (אך כנראה בניגוד לרבות ממועצות בתי הספר), אני חושב שזה חיוני לילדים שילמדו להיות מודעים לצלילי דיבור וכיצד הם מקודדים במחרוזות של אותיות.

הוא הופיע בסרט התיעודי של PBS "אבולוציה", דן באבולוציה של השפה.

הוא דן ב-"שפה והנפש" עם ג'ונתן מילר (Jonathan Miller) בתוכנית "In Our Time".

### היצרים הטובים של טבענו

ב-"היצרים הטובים של טבענו", שפורסם ב-2011, פינקר טוען כי אלימות, כולל לוחמה שבטית, רצח, עונשים אכזריים, התעללות בילדים, אכזריות בבעלי חיים, אלימות במשפחה, לינץ', פוגרומים, ומלחמות בין-לאומיות ואזרחיות, פחתה לאורך קני מידה מרובים של זמן וגודל. פינקר רואה זאת כבלתי סביר שהטבע האנושי השתנה. לדעתו, סביר יותר שהטבע האנושי מורכב מנטיות לאלימות ומאלו המנוגדות להן, "היצרים הטובים של טבענו". הוא מתווה כמה "ירידות היסטוריות מרכזיות באלימות" שלכולן סיבות חברתיות/תרבותיות/כלכליות משלהן.

התגובה לספר הייתה חלוקה. מבקרים רבים מצאו את טיעוניו משכנעים ואת הסינתזה שלו של כמות גדולה של ראיות היסטוריות ככובשת. זה והיבטים אחרים משכו ביקורת, כולל השימוש במקרי מוות לנפש כמדד, ההומניזם הליברלי של פינקר, ההתמקדות באירופה, הפרשנות של נתונים היסטוריים, ודימויו של הילידים. הארכאולוג דייוויד ונגרוב (David Wengrow) סיכם את גישתו של פינקר למדע הארכאולוגי כ-"פסיכולוג מודרני שממציא תוך כדי תנועה".

### חוש הסגנון

בספרו הפופולרי השביעי, "חוש הסגנון: המדריך לאדם החושב לכתיבה במאה ה-21" (2014), פינקר מנסה לספק מדריך סגנון כתיבה המבוסס על בלשנות, מדע ופסיכולוגיה מודרניים, בהתייחסו למדריכי סגנון קיימים כמו "יסודות הסגנון" של סטרונק ווייט כמיושנים ודוגמטיים.

### כשכולם יודעים שכולם יודעים...

ספרו האחרון ביותר של פינקר, "כשכולם יודעים שכולם יודעים...: ידע משותף ותעלומות הכסף, הכוח וחיי היומיום", חוקר את המושג ידע משותף, כולל מה קורה כשכולם יודעים משהו וכולם יודעים שכולם יודעים את זה, ואת התפקיד שהוא ממלא בתיאום חברתי, מוסכמות, כלכלה, פוליטיקה ואינטראקציה אנושית יומיומית. תוך הסתמכות על דוגמאות מתורת המשחקים, נורמות חברתיות, שווקים ותקשורת, הספר מסביר כיצד ידע משותף עומד בבסיס תופעות מגוונות כמו נהיגה באותו צד של הכביש, בועות פיננסיות, מהפכות ותרבות מקוונת, וכיצד אנשים גם מייצרים וגם נמנעים מידע משותף בחייהם החברתיים.

השקפות חברתיות

פינקר מזדהה כליברל חברתי שביקורתי כלפי כמה היבטים של השמאל הפוליטי. הוא תומך בנישואים חד-מיניים, הכנסה בסיסית אוניברסלית, לגליזציה של סמים, מיסוי פחמן וביטול עונש המוות. פינקר הוא תומך נלהב של המפלגה הדמוקרטית.

פינקר טען שהשמאל הקיצוני יצר אווירה של חוסר סובלנות אינטלקטואלית בקמפוסים אוניברסיטאיים ובמקומות אחרים, ועזר להקים את המועצה לחופש אקדמי בהרווארד כדי להילחם במה שתיאר כמגיפה של צנזורה באוניברסיטאות. הוא היה חתום על "מכתב על צדק וויכוח פתוח", שבו נטען כי הדיון בנושאים פוליטיים מושתק על ידי "חוסר סובלנות לדעות מנוגדות, אופנה של ביוש פומבי ונידוי, ונטייה להמיס סוגיות מורכבות לוודאות מוסרית מחייבת".

פינקר מתח ביקורת חריפה על שמרנים חברתיים, כגון היושב ראש לשעבר של המועצה הנשיאותית לביואתיקה ליאון קאס (Leon Kass), על התנגדותם למחקר בתאי גזע, בטענה שדעותיהם המוסריות היו רק ביטויים של גועל שחסמו טיפולים שיכלו להציל מיליוני חיים.

פינקר הוא משתתף תדיר בוויכוחים ציבוריים על תרומות המדע לחברה בת-זמננו. פרשנים חברתיים כמו אד וסט (Ed West), מחבר "אשליית הגיוון", מחשיבים את פינקר כחשוב ונועז בנכונותו להתעמת עם טאבו, כפי שעשה ב-"לוח חלק". לדברי וסט, הדוקטרינה של טאבולה ראסה נותרה מקובלת "כעובדה, ולא כפנטזיה" עשור לאחר פרסום הספר. וסט מתאר את פינקר כ-"לא פולמיסט, והוא משאיר לקוראים להסיק את מסקנותיהם".

בשנת 2005 החל פינקר לקדם את ההשקפה שיהודים אשכנזים הם אינטליגנטיים במיוחד באופן מולד.

בינואר 2005 הגן פינקר על הערותיו של נשיא אוניברסיטת הרווארד דאז לורנס סאמרס (Lawrence Summers). סאמרס שיער שבנוסף לדרישות חברתיות שונות ואפליה, "זמינות שונה של כישורים בקצה הגבוה" עשויה לתרום לפערים מגדריים במתמטיקה ובמדעים. בוויכוח בין פינקר לאליזבת ספלקה (Elizabeth Spelke) על מגדר ומדע, פינקר טען בעד הטענה שההבדל המגדרי בייצוג באוניברסיטאות עילית היה "ניתן להסבר על ידי שילוב כלשהו של הבדלים ביולוגיים במזגים וכישרונות ממוצעים באינטראקציה עם סוציאליזציה והטיה".

בינואר 2009 כתב פינקר מאמר על "פרויקט הגנום האישי" והשפעתו האפשרית על הבנת הטבע האנושי ב-ניו יורק טיימס. הוא דן בהתפתחויות החדשות באפיגנטיקה ובאינטראקציות גן-סביבה באחרית הדבר למהדורת 2016 של ספרו "לוח חלק". פינקר ספג ביקורת על כך שהוא קשור לנתונים של גזענים מדעיים ומשתמש בהם (בנושאים שאינם קשורים לגזע), כגון הבלוגר סטיבן סיילר (Steven Sailer). העיתונאית אנג'לה סאיני (Angela Saini) כתבה, "עבור אנשים רבים, נכונותו של פינקר לשעשע את עבודתם של אנשים שנמצאים בימין הקיצוני ובעלי עליונות לבנה עברה את הגבול". פינקר אמר שהוא מגנה גזענות. ביוני 2025, הוא ספג ביקורת לאחר שהופיע בפודקאסט של המגזין הימין-קיצוני הקשור לגזענות מדעית Aporia Magazine.

במאמר מנובמבר 2009 עבור הניו יורק טיימס, כתב פינקר ביקורת מעורבת על המאמרים של מלקולם גלדוול (Malcolm Gladwell), ומתח ביקורת על שיטותיו האנליטיות. גלדוול השיב, וערער על הערותיו של פינקר לגבי חשיבות ה-IQ על ביצועי הוראה ובאנלוגיה את ההשפעה, אם בכלל, של סדר הדראפט על ביצועי קוורטרבק בליגת ה-NFL. Advanced NFL Stats התייחסו לסוגיה באופן סטטיסטי, וצידדו בפינקר והראו שהבדלים במתודולוגיה יכולים להסביר את דעותיהם השונות של שני הגברים.

בעוד שפינקר הכיר בקונסנזוס בתוך הפסיכומטריקה והפסיכולוגיה הדיפרנציאלית לגבי גורם ה-g ב-"לוח חלק" וב-"היצרים הטובים של טבענו", הוא טען נגד תקפות המבנה של אינטליגנציה כללית ב-"כיצד פועל המוח" לטובת מודולריות של הנפש כפי שהוצע על ידי הפסיכולוגים האבולוציוניים ג'ון טובי (John Tooby) ולדה קוסמידס (Leda Cosmides), וחזר על הספקנות שלו לגבי הקוהרנטיות התיאורטית של g בעת דיון בבינה מלאכותית כללית.

בהופעה בתוכנית Exchanges At The Frontier של ה-BBC World Service, חבר קהל תהה האם ההתפתחויות המוסריות בתרבות ובטבע האנושי (שתועדו ב-"היצרים הטובים של טבענו") יכלו לבוא לידי ביטוי בביולוגיה שלנו, דרך ביטוי גנטי או אפיגנטי. פינקר השיב שזה לא סביר מכיוון ש-"חלק מהירידות התרחשו מהר מדי מכדי להיות מוסברות על ידי אבולוציה ביולוגית, שיש לה הגבלת מהירות הנמדדת בדורות, אך פשיעה יכולה לצנוח בטווח של 15 שנה וחלק מהרפורמות ההומניטריות הללו כמו ביטול העבדות והעינויים התרחשו ב, נגיד, 50 שנה". הלגה וייריך (Helga Vierich) וקתרין טאונסנד (Cathryn Townsend) כתבו ביקורת ביקורתית על ההסברים ה"ציוויליזציוניים" הסוחפים של פינקר לדפוסי אלימות ולחימה אנושית בתגובה להרצאה שנתן באוניברסיטת קיימברידג' בספטמבר 2015.

בספרו מ-2018 "נאורות עכשיו", פינקר הציב שיש להגן על הרציונליות של הנאורות מפני התקפות הן מהשמאל הפוליטי והן מהימין הפוליטי. בוויכוח עם פינקר, התיאורטיקן הפוסט-קולוניאלי הומי באבא (Homi Bhabha) אמר שלפילוסופיית הנאורות היו השלכות לא מוסריות כמו אי-שוויון, עבדות, אימפריאליזם, מלחמות עולם ורצח עם, וכי פינקר מיזער אותן. פינקר טען שלאבא היו היחסים הסיבתיים בין מחשבת הנאורות למקורות סבל אלו "הפוך", באומרו: "המצב הטבעי של האנושות, לפחות מאז שחר הציוויליזציה, הוא עוני, מחלות, בורות, ניצול ואלימות (כולל עבדות וכיבוש אימפריאלי). זה הידע, המגויס לשיפור רווחת האדם, שמאפשר לכל אחד להתעלות מעל מצב זה."

בשנת 2020, מכתב פתוח לאגודה הבלשנית של אמריקה (Linguistic Society of America) המבקש את הסרתו של פינקר מרשימת עמיתי ה-LSA ומרשימת מומחי המדיה שלה נחתם על ידי מאות אקדמאים. המכתב האשים את פינקר ב-"דפוס של השתקת קולותיהם של אנשים הסובלים מאלימות גזענית וסקסיסטית, בפרט מיד לאחר מעשים אלימים ו/או מחאות נגד המערכות שיצרו אותם", תוך שהוא מצטט כדוגמאות שישה מהציוצים של פינקר. פינקר אמר בתגובה שדרך מכתב זה, הוא, וחשוב מכך, אקדמאים צעירים יותר עם פחות הגנה, מאוימים על ידי "משטר של הפחדה המצר את במת הרעיונות". כמה אקדמאים ביקרו את המכתב והביעו תמיכה בפינקר. הוועד המנהל של האגודה הבלשנית של אמריקה סירב למחוק את פינקר מרשימותיו וכתב במכתב תגובה, "זו אינה המשימה של האגודה לשלוט בדעותיהם של חבריה, וגם לא בביטוי שלהן."

בדצמבר 2024, פינקר התפטר ממועצת החברים של כבוד של ה-Freedom from Religion Foundation לאחר שהארגון חזר בו והתנצל על פרסום מאמר אנטי-טרנסג'נדרי מאת ג'רי קוין (Jerry Coyne) המגן על "המציאות הביולוגית של מין בינארי". פינקר האשים את הארגון בקידום אידיאולוגיה מגדרית "מעין-דתית". התפטרותו באה בעקבות אלו של קוין וריצ'רד דוקינס, והקרן לאחר מכן פירקה את מועצת הכבוד שלה.

ב-23 במאי 2025, בעקבות הודעת ממשל טראמפ כי יעצור את יכולתה של אוניברסיטת הרווארד לרשום סטודנטים בין-לאומיים, כתב פינקר מאמר אורח לניו יורק טיימס תחת הכותרת "תסמונת ההפרעה של הרווארד", שעורר תגובות רבות מקוראים שפורסמו תחת הכותרת "הרווארד כסמל וכמטרה".

פרסים והבחנות

פינקר נבחר לאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם של מגזין טיים ב-2004 ולאחד מ-100 האינטלקטואלים הציבוריים המובילים של פרוספקט ופוריין פוליסי בשתי השנים שבהן נערך הסקר, 2005 ו-2008; ב-2010 וב-2011 הוא נבחר על ידי פוריין פוליסי לרשימת ההוגים הגלובליים המובילים שלו. בשנת 2016, הוא נבחר לאקדמיה הלאומית למדעים.

מחקרו בפסיכולוגיה קוגניטיבית זכה בפרס הקריירה המוקדמת (1984) ובפרס בויד מקנדלס (1986) מהאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, פרס המחקר טרולנד (1993) מהאקדמיה הלאומית למדעים, פרס הנרי דייל (2004) מהמכון המלכותי של בריטניה הגדולה, ופרס ג'ורג' מילר (2010) מהאגודה למדעי המוח הקוגניטיביים. הוא גם קיבל תארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות ניוקאסל, סארי, תל אביב, מקגיל, אוניברסיטת סיימון פרייזר ואוניברסיטת טרומסה. הוא היה פעמיים פיינליסט לפרס פוליצר, ב-1998 וב-2003. פינקר קיבל את פרס ה-Golden Plate של האקדמיה האמריקנית להישגים ב-1999. ב-13 במאי 2006, הוא קיבל את פרס ההומניסט של השנה של האגודה ההומניסטית האמריקנית על תרומתו להבנה הציבורית של האבולוציה האנושית. לשנת 2022 הוא זכה בפרס קרן BBVA לחזיתות הידע בקטגוריה של "מדעי הרוח והחברה".

מ-2008 עד 2018, פינקר עמד בראש פאנל השימוש של ה-American Heritage Dictionary. הוא כתב את המסה על שימוש עבור המהדורה החמישית של המילון, שפורסמה ב-2011. בפברואר 2001, פינקר, "ששיערו זה מכבר היה מושא להערצה, וקנאה, ומחקר אינטנסיבי", הועמד על ידי אקלמציה כחבר הראשון במועדון השיער הזורם והמפואר למדענים (LFHCfS) המאורגן על ידי Annals of Improbable Research.

איאן מקיואן (Ian McEwan) כלל את "הנפש הבלשנית" בקנון הכתיבה המדעית שלו: "היישום של סטיבן פינקר של מחשבה דרוויניסטית לבלשנות חומסקיאנית ב-'הנפש הבלשנית' הוא אחת החגיגות הטובות ביותר של שפה שאני מכיר."