שרווד אנדרסון: האב שהספרות האמריקאית ניסתה להרוג
בנאום קבלת פרס נובל שלו ב-1950, אמר ויליאם פוקנר לעולם שדור הסופרים האמריקאים שלו הם "כולנו ילדיו של שרווד אנדרסון". לעומתו, ארנסט המינגוויי גמל לאיש שעזר לפרסם את ספרו הראשון בכתיבת פרודיה אכזרית עליו, טורנטי ספרינג (The Torrents of Spring), ומעולם לא התנצל. שתי התגובות מצביעות על עובדה אחת: שרווד אנדרסון, יצרן צבעים כושל מאוהיו שיצא ממשרדו בצהרי יום אחד בנובמבר 1912 ומעולם לא הסביר זאת במלואו, הפך לסופר שהדור הבא של הרומנאים האמריקאים היה חייב לספוג, לחקות ואז להתעלות עליו בפומבי.
קריירה עסקית שנבנתה לקריסה
שרווד ברטון אנדרסון נולד ב-13 בספטמבר 1876 בקמדן, אוהיו, השלישי מבין שבעה ילדים של יצרן רתמות שהונו הלך והצטמצם; המשפחה השתקעה בקלייד, אוהיו, ושרווד הצעיר, שזכה לכינוי "ג'ובי" בשל שלל העבודות המוזרות שעבד בהן כדי לעזור לפרנס את הבית, עזב את בית הספר בגיל 14. הוא שירת במלחמת ארצות הברית–ספרד מבלי לראות קרב, ולאחר מכן בנה קריירה מצליחה באמת בפרסום ובייצור, והגיע עד לתפקיד נשיא חברת צבעים בהזמנה בדואר באליריה, אוהיו, שאותה בנה בעצמו תחת השם "Roof-Fix".
ההתמוטטות
ב-28 בנובמבר 1912, בעת שהכתיב מכתב עסקי, מלמל אנדרסון משהו על כך שכפות רגליו רטובות ויצא ממשרדו. הוא הופיע כעבור ארבעה ימים בבית מרקחת בקליבלנד, מבולבל ולא מסוגל לזהות את עצמו. אנדרסון מיתולוגיז את הפרק הזה בזיכרונותיו כבריחה מכוונת – "רציתי לעזוב, להתרחק מהעסקים... עלתה בדעתי המחשבה שאם אנשים יחשבו שאני קצת משוגע הם יסלחו לי אם אסתלק" – אך ביוגרפים רואים בכך תיאור אינטרסנטי של מה שהפסיכיאטריה המודרנית הייתה מכנה ככל הנראה מצב פוגה, ולא החלטה מחושבת. תהיה הסיבה אשר תהיה, ההתמוטטות סיימה את הקריירה העסקית שלו. הוא התגרש מאשתו הראשונה, קורנליה ליין, שאיתה היו לו שלושה ילדים, ועבר לשיקגו כדי לכתוב במשרה מלאה – בגיל 37, ללא מוניטין ספרותי וללא ערובה שההחלטה תצליח.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ויינסבורג, אוהיו
זה הצליח. לאחר שני רומנים ראשונים, פרסם אנדרסון את ויינסבורג, אוהיו (Winesburg, Ohio) ב-1919, בגיל 42 – מחזור של סיפורים קצרים מקושרים על חייהם הפנימיים המבודדים והמסוכלים של תושבי עיירה בדיונית במערב התיכון. אנדרסון כינה את דמויותיו "גרוטסקות", אנשים שסולפו על ידי בדידות לכדי אובססיות דומיננטיות יחידות שלעולם לא יכלו להביע או לפתור. הפרוזה הפשוטה והלא-מקושטת של הספר והנכונות שלו לחקור פנימיות פסיכולוגית – יישום אמריקאי מוקדם של רעיונות שנקשרו אז לפרויד – הדהימו את הקוראים והסופרים הצעירים כמשהו חדש באמת בספרות האמריקאית. כמעט מאה שנה לאחר מכן, המבקר מייקל דירדה דירג את ויינסבורג, אוהיו שני רק לגטסבי הגדול בין היצירות הנלמדות ביותר בסמינרים אוניברסיטאיים בספרות אמריקאית.
מנטור לדור
השפעתו הגדולה ביותר של אנדרסון עברה דרך הסופרים שקראו אותו ולא דרך ספריו המאוחרים. הוא עזר אישית לפרסם את ספרו הראשון של ארנסט המינגוויי וייעץ לוויליאם פוקנר הצעיר לחזור הביתה למיסיסיפי ולכתוב על המקום שהוא באמת מכיר – עצה שעיצבה את כל מסלול הקריירה של פוקנר. אנדרסון ואשתו השלישית, אליזבת' פראל, אירחו את פוקנר, קארל סנדברג וסופרים אחרים בדירתם ליד ג'קסון סקוור במהלך מגורים בניו אורלינס באמצע שנות ה-20, והפכו את ביתם למגרש ניסויים לא רשמי לרעיונות של דור חדש על ספרות. פ. סקוט פיצג'רלד, תומאס וולף וג'ון סטיינבק היו גם הם בין קוראיו הנלהבים. הקשר עם שני תלמידיו המפורסמים ביותר התקלקל בדרכים שונות: המינגוויי לעג לו באכזריות בדפוס ומעולם לא תיקן את דרכיו, בעוד פוקנר, עשורים לאחר מכן ועם המרחק של פרס נובל משלו, הכיר בחובו בפומבי ובמלואו.
דעיכה ארוכה ולא אחידה
אנדרסון המשיך לפרסם במשך שני עשורים נוספים – קובצי סיפורים, רומנים כולל Poor White ו-Dark Laughter (רב-המכר היחיד שלו), מסות וזיכרונות – אך אף אחד מהם לא השתווה להשפעה של ויינסבורג, ועד מותו מעמדו הביקורתי הידרדר מאוד; בני דורו ראו בו יותר ויותר, במילותיו של הערכה רטרוספקטיבית אחת, "אנכרוניזם, דמות אזהרה" לסופרים שאותם חנך פעם. הוא בילה את שנותיו האחרונות בריפשין, חווה שבנה בטרודייל, וירג'יניה, ניהל עיתון מקומי והמשיך לכתוב, עדיין טרוד – בשלושה זיכרונות בדיוניים בחלקם – בילדות ובאב הקשה שעיצבו אותו. הוא מת באופן בלתי צפוי ב-8 במרץ 1941, בקולון, פנמה, במהלך שיט בדרום אמריקה, לאחר שדלקת צפק התפתחה מקיסם שיניים שבלע בטעות. הוא היה בן 64.
מדוע שרווד מכונה גאון
הטיעון לכנות את אנדרסון גאון נשען על טענה צרה אך אמיתית: הוא מצא, פחות או יותר בכוחות עצמו וכמעט ללא השכלה פורמלית מעבר לגיל 14, דרך להכניס פנימיות פסיכולוגית ופשטות רגשית לסיפורת הקצרה האמריקאית לפני שהיה זה אופנתי לעשות זאת, והוא עשה זאת מספיק טוב כדי שהסופרים שהמשיכו להגדיר את הספרות האמריקאית של המאה ה-20 אמרו זאת בעצמם – השורה של פוקנר בפרס נובל המכנה את דורו שלו "ילדיו של שרווד אנדרסון" היא אישור חזק ככל שההיסטוריה הספרותית מציעה. זוהי תובנה יצירתית אמיתית וספציפית: לראות, בחייהם המתוסכלים וחסרי המילים של תושבי עיירות קטנות באוהיו, חומר לסוג חדש של משפט אמריקאי. טיעון הנגד הכנה הוא משמעותי גם כן. הפרוזה של אנדרסון תמיד נראתה לקוראים זהירים, כולל מעריצו אירווינג האו, כמעורפלת ורופפת מבחינה טכנית ליד הסגנונות הממושמעים יותר שהשפיע עליהם, והקריירה שלו אחרי ויינסבורג הייתה דעיכה ארוכה ומוכרת ברובה; הוא מעולם לא כתב ספר נוסף בעל קומה דומה, והוא היה, לפי שיפוטו המאוחר של דורו שלו, בעל ערך רב יותר כזרז לגאונות של אחרים מאשר כאמן מהשורה הראשונה בזכות עצמו.
מורשת
שמו של אנדרסון שורד פחות כמילה נרדפת לגוף של ספרים גדולים ויותר כתשובה לשאלה היסטורית-ספרותית ספציפית: מי לימד את הסופרים שלימדו את כל השאר? ויינסבורג, אוהיו נותר פריט חובה בקורסי ספרות אמריקאית, חוות ריפשין היא אתר היסטורי לאומי, וקרן שרווד אנדרסון, שהוקמה על ידי צאצאיו ב-1988, ממשיכה לממן סופרים מתחילים בשמו – חיים שלאחר המוות הולמים לאדם שהישגו העמיד ביותר עשוי היה להיות זיהוי כישרון אצל אחרים לפני שהגיע במלואו לשלו.