שרידן לה פאנו: אימה שנותרה במכוון ללא הסבר
כומר ויקטוריאני שותה יותר מדי תה ירוק, ולאחר מכן נרדף לכל מקום על ידי קוף שחור קטן בעל עיניים זוהרות שרק הוא יכול לראות. לה פאנו (Le Fanu) לעולם אינו מגלה אם היצור הוא שד או תסמין. הסירוב הזה – הדלת הכפולה שהושארה פתוחה אל הטבעי ואל העל-טבעי – הוא כל שיטת הכתיבה שלו, וזו הסיבה שמ' ר' ג'יימס (M. R. James), כותב סיפורי הרפאים הטוב ביותר של הדור הבא, כינה את אחד מסיפוריו האחרים "סיפור הרוחות הטוב ביותר שנכתב אי פעם". עשרים וחמש שנים לפני "דרקולה", לה פאנו כבר המציא את הערפד המודרני.
ילדות הוגנוטית בקהילה עוינת
ג'וזף תומאס שרידן לה פאנו נולד ב-28 באוגוסט 1814 ברחוב לואר דומיניק 45 שבדבלין, למשפחה ממוצא הוגנוטי, אירי ואנגלי, שהייתה קשורה דרך אמו למחזאי ריצ'רד ברינסלי שרידן (Richard Brinsley Sheridan). אביו, תומאס פיליפ לה פאנו, היה כומר בכנסיית אירלנד ששימש ככומר בבית הספר הצבאי המלכותי ההיברניאני בפניקס פארק; המשפחה עברה לשם בתוך שנה מהולדת ג'וזף. בשנת 1826 עברו לאבינגטון, מחוז לימריק, שם החזיק אביו במשרה כנסייתית.
השכלתו הפורמלית הייתה דלה. מורה פרטי העניק לו מעט מאוד; הוא לימד את עצמו מהספרייה של אביו, וכבר בגיל חמש-עשרה החל לכתוב שירה. לאחר מכן, מלחמת הטיטנדים (Tithe War) של 1831–1836 פירקה את המשפחה. הקהילה מנתה בערך 6,000 קתולים ורק כמה עשרות חברים בכנסיית אירלנד, והמעשר הכפוי שתמך בבית הכומר קרס. לאחר מות אביו, החובות היו כה כבדים עד שהספרייה – הדבר שהפך אותו לסופר – נאלצה להימכר.
נטישת עולם המשפט
הוא קיבל את התואר הראשון שלו מטרניטי קולג' דבלין בשנת 1836, למד משפטים, והוסמך כעורך דין בשנת 1839. הוא מעולם לא עסק במקצוע. עד 1838 הוא כבר פנה לעיתונאות, ותרם סיפורי רפאים ל"דבלין יוניברסיטי מגזין" (Dublin University Magazine), החל בסיפור "הרוח ושברי העצמות" (The Ghost and the Bone-Setter). הכשרתו כעורך דין לא ירדה לטמיון: הסיפורת שלו מלאה בצוואות, ירושות שנויות במחלוקת ואנשים שהערמומיות המשפטית שלהם אינה ניתנת להבחנה מרוע.
הבעלים
משנת 1840 הוא היה בעלים של עיתונים – ה"דבלין איבנינג מייל" (Dublin Evening Mail), "דה וורדר" (The Warder) ואחרים – ובשנת 1861 הפך לעורך ולבעלים של ה"דבלין יוניברסיטי מגזין", שאותו ניהל עד 1869. הוא היה טורי (שמרן), אך מסוג מוזר. בשנת 1847 הוא תמך בג'ון מיטשל ותומאס פרנסיס מיהר בעתירתם לסיוע בזמן הרעב, עמדה שעלתה לו במועמדות הטורית למחוז קרלו בשנת 1852. האיש שיבלה את הקריירה שלו בכתיבה על אשמה נסתרת עשה את הניתוק הפומבי שלו ממעמדו החברתי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מריון סקוור ומות סוזנה
ב-18 בדצמבר 1844 נשא לאישה את סוזנה בנט, בתו של עורך הדין ג'ורג' בנט ונכדתו של ג'ון בנט, שופט בבית המשפט של המלך; אייזק באט, חבר הפרלמנט העתידי ממפלגת הליגה למען שלטון עצמי, היה עד לטקס. נולדו להם ארבעה ילדים: אלינור ב-1845, אמה ב-1846, תומאס ב-1847 וג'ורג' ב-1854. המשפחה התגוררה בוורינגטון פלייס ליד התעלה הגדולה, ואז ב-1856 עברה ל-18 מריון סקוור, בית הוריה של אשתו, שאותו שכר ב-22 ליש
מצבה של סוזנה הידרדר: תסמינים נוירוטיים, חרדה דתית חריפה, ויגון שהחמיר בשל מותם של קרובי משפחתה. באפריל 1858 היא סבלה ממה שתואר כהתקף היסטרי ומתה למחרת, בנסיבות שמעולם לא הובהרו. ההשפעה על לה פאנו הייתה מוחלטת. הוא הפסיק לכתוב סיפורת לחלוטין ולא חזר לכתוב עד שאמו מתה ב-1861. הוא מצא נחמה ככל שיכול היה בהתכתבות עם בת דודתו ליידי גיפורד עד למותה שלה בשנות ה-60 של המאה ה-19.
העשור הגדול
מה שבא לאחר השתיקה היה אחד מפרצי הכתיבה המדהימים ביותר בספרות הוויקטוריאנית המאוחרת. "הבית ליד חצר הכנסייה" (1863) הציב את תעלומתו בצ'אפליזוד ליד פניקס פארק של ילדותו. "ידו של ויילדר" (Wylder's Hand) ו"הדוד סילאס" (Uncle Silas) הופיעו שניהם בשנת 1864, כשהאחרון הורחב מסיפור מוקדם יותר, "קטע בהיסטוריה הסודית של רוזנת אירית", והועבר לדרבישייר – מחקר קלסטרופובי על נערה הכלואה בבית של אפוטרופוס שאין לה הוכחה שהוא רוצח. לאחר מכן הגיעו "גאי דברוול" (1865), "הכל בחשיכה" (1866), "דיירי מאלורי" (1867), "שם אבוד" (1868), "תעלומת וייוורן" (1869), "מט" (Checkmate) ו"הוורד והמפתח" (שניהם ב-1871), "דברי ימי גולדן פריירס" (1871) ו"מוכן למות" (1872). הוא כתב כדי להאכיל את המגזינים, וזה ניכר בספרים החלשים יותר.
דוקטור הסליוס וכרמילה
"במראה כהה" (In a Glass Darkly, 1872) הוא יצירת המופת, חמישה סיפורים ארוכים הממוסגרים כתיקי מקרים של הרופא האוקולטי דוקטור הסליוס – ככל הנראה הבלש הפסיכי הראשון. הוא מכיל את "תה ירוק" והקוף שלו; "המוכר" (The Familiar), שמ' ר' ג'יימס דירג מעל כל סיפורי הרוחות האחרים; "מר השופט הארבוטל"; "החדר בדרקון המעופף", העוסק בקבורה בטרם עת; ו"כרמילה", המתרחש במרכז אירופה, שבו אישה צעירה נטרפת על ידי ערפדית שגם מאוהבת בה ללא ספק. "כרמילה" הפך את הערפדית לפופולרית והזין ישירות את "דרקולה" של ברם סטוקר ב-1897.
מדוע שרידן מכונה גאון
היכולת הספציפית היא איפוק – נכונות כמעט סוטה להימנע מחשיפה. לה פאנו בנה סיפורים שבהם הקורא יכול לבנות הסבר טבעי מלא והסבר על-טבעי מלא, ומעולם לא נאמר לו מה נכון, והוא שימר את העמימות הזו לאורך רומן שלם כמו גם בסיפורים קצרים. בריטניקה מציינת את יכולתו המפורסמת לעורר אווירה מבשרת רעות של בית רדוף רוחות; הטריק העמוק יותר הוא שהבתים שלו רדופים על ידי האפשרות של רדיפה.
השבחים מצד העוסקים בתחום חזקים בצורה יוצאת דופן. מ' ר' ג'יימס שפט אותו כ"בהחלט בשורה הראשונה ככותב סיפורי רפאים". א' פ' בנסון כתב על "אימה שהנוהג אינו יכול להפיג... בשל... שיטותיו האמנותיות להפליא של לה פאנו בתפאורה ובנרטיב", ומסיק ש"כ'מעורר צמרמורת' הוא ללא תחרות". החוקר ג'ק סאליבן מכנה אותו "אחת הדמויות החשובות והחדשניות ביותר בהתפתחות סיפור הרוחות" ו"הכותב המיומן ביותר של ספרות על-טבעית באנגלית".
שימו לב למה שפסקי דין אלו חולקים: כולם תחומים על ידי ז'אנר. ג'יימס לא אומר השורה הראשונה בין הסופרים; הוא אומר בין כותבי סיפורי רוחות. בנסון משבח שיטה ואפקט, לא מחשבה. זוהי טענה על מלאכה – קצב, הימנעות, ניהול חוסר הוודאות של הקורא – ולא על היקף אינטלקטואלי, והתפוקה של לה פאנו עצמו מספקת את הראיות הנגדיות. לצד "הדוד סילאס" יושבים תריסר ספרים מסוזרים שנכתבו לפי הזמנה וכמעט אף אחד לא קורא אותם היום. המוניטין שלו קרס לאחר מותו והיה צריך להיבנות מחדש עשרות שנים לאחר מכן על ידי מעריצים, בעיקר אליזבת בוון וג'יימס עצמו. הוא גאון של טכניקה, והטכניקה קרתה להיות כזו שכל מה שבא אחריו היה זקוק לה.
מורשת
הוא מת מהתקף לב בדבלין ב-7 בפברואר 1873, בגיל 58, ונקבר בבית הקברות מאונט ג'רום. המבקר ראסל קירק הפיץ את הטענה שהוא "נחשב למי שמת מילולית מפחד" אך לא הציע פרטים מאששים – אגדה שמתאימה ליצירה טוב יותר מאשר הראיות תומכות בה. אוספים שלאחר המוות שמרו אותו בתודעה: "המסמכים של פרסל" (1880), "הצופה וסיפורים מוזרים אחרים" (1894), ו"הרוח של מאדאם קראול וסיפורי מסתורין אחרים" (1923), בעריכת מ' ר' ג'יימס. אוליבר אוניונס לקח את "ידו של קורנליוס וויט" (1939) מתוך "הדוד סילאס"; מפיק הסרטים ואל לוטון בנה סגנון ביתי על אותו עיקרון של אימה עקיפה. בבליפרמוט, לא רחוק מהמקום בו גדל, דרך ופארק נושאים את שמו.