שה נאייאן: הסופר שאיש אינו יכול להוכיח את קיומו
כל מהדורה מודפסת של "גדת הנהר" (Water Margin), אחד מארבעת הרומנים הקלאסיים הגדולים של הספרות הסינית, נושאת את שמו על דף השער. ובכל זאת, הדבר הכנה ביותר שמחקר מודרני יכול לומר על שה נאייאן הוא ש"שום דבר אינו ידוע בוודאות" עליו — לא היכן נולד, לא כיצד נראה, ובחלק מהתיאורים אפילו לא אם הוא זה שכתב את הספר המיוחס לו. זוהי ביוגרפיה שנכתבה, בהכרח, סביב חלל ריק.
שם שדבק באגדה
הרומן "גדת הנהר" (ידוע גם בשם "פורעי החוק של הביצה") מגולל את סיפורם רחב היריעה של 108 פורעי חוק המתאספים בביצת ליאנגשאן כדי למרוד בחצר שושלת סונג המושחתת. במשך מאות שנים הוא הופץ במסורת שבעל-פה ובמהדורות מודפסות מתחרות רבות — חלקן באורך 100 פרקים, חלקן 120, וחלקן יותר — הרבה לפני ששמו של סופר יחיד נקשר אליו באופן מוצק. הייחוס ל"שה נאייאן" כמחבר יחיד צעיר בהרבה מתוכן הרומן: הוא התקבע במאה ה-17, לא במאה ה-14.
ההקדמה המזויפת
נקודת המפנה הגיעה מהמבקר והעורך ג'ין שנגטאן (Jin Shengtan), אשר במהדורתו המשפיעה משנת 1644 לרומן הכניס הקדמה שלטענתו נכתבה על ידי שה נאייאן עצמו. הקדמה זו עשתה יותר מכל מסמך ששרד משושלת מינג כדי לקבע את שמו של שה לספר במשך שלוש מאות השנים הבאות. פילולוגיה מודרנית הגיעה למסקנה שההקדמה הייתה יצירתו של ג'ין שנגטאן עצמו, זיוף בשמו של שה ולא חיבור אותנטי שלו — מה שאומר שהראיה החזקה ביותר למחברותו של שה נאייאן מובנת כיום כפיברוק.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מעט הביוגרפיה ששרדה
במקום שבו מופיעים פרטים ביוגרפיים, הם עוקבים ברובם המוחלט אחר מקור יחיד: מסמכים גנאלוגיים משפחתיים ממחוז שינגהואה שבג'יאנגסו, שנחשפו על ידי חוקר בשנות ה-30 של המאה ה-20. מסמכים אלה הם המקור לטענות המודפסות לעיתים כעובדה — שהוא נולד בסביבות 1296 ומת בסביבות 1370 או 1372, שהוא היה יליד חואי-אן שבג'יאנגסו, ששמו הפרטי היה אר (Er), שהוא עבר את בחינת הקיסרות ג'ינשי (jinshi) ב-1331, שירת לזמן קצר כשופט בצ'יאנטאנג לפני שהתפטר עקב חילוקי דעות עם ממוניו, ובילה את שנותיו המאוחרות בכתיבה. יש המוסיפים כי הוא חנך את לו גואנז'ונג (Luo Guanzhong), השם השני שנקשר לעיתים קרובות ל"גדת הנהר" ול"רומן של שלוש הממלכות". אך לפי עדותם של חוקרים שבחנו ראיות אלו, גילוי המסמכים המשפחתיים משנות ה-30 "זכה לתפוצה רחבה" רק לזמן קצר לפני ש"ספקות החלו להישמע", ומחלוקת המחברות התחדשה במקום להיפתר. במילים פשוטות: תיק גנאלוגי זה שנוי במחלוקת ולא מאומת, ורבות מהטענות על סיפור חייו של שה נאייאן נשענות עליו בלבד.
ויכוח ללא סוף
הוויכוח המלומד על מי שכתב בפועל את "גדת הנהר" מעולם לא הגיע לקונצנזוס. מחנה אחד גורס ששה נאייאן כתב את שבעים הפרקים הראשונים, כאשר מחברות שלושים הפרקים הנותרים — שנוספו או שונו מאוחר יותר — מוטלת בספק רב יותר. מחנה שני טוען שהרומן נכתב או נערך באופן משמעותי על ידי לו גואנז'ונג, המוצע או כתלמידו של שה או כיריבו העצמאי על הקרדיט; ללו, לפי הערכת כמה חוקרים, יש "טענה טובה באותה מידה" למחברות כמו לשה. דעה שלישית מתייחסת לספר כאל צבירה אותנטית, שנאספה ועוצבה מחדש לאורך דורות על ידי ידיים רבות שהסתמכו על אותו מחזור של אגדות בעל-פה על פורעי החוק מליאנגשאן, כאשר "שה נאייאן" ו"לו גואנז'ונג" מתפקדים פחות כסופרים ברי-אימות ויותר כשמות שעורכים ומעתיקים מאוחרים הצמידו לטקסט שאף אחד לא רצה לפרסם בעילום שם. אף אחת מעמדות אלו לא החליפה את האחרות.
מדוע שה מכונה גאון
כינויו של שה נאייאן כגאון דורש הסתייגות שרוב המקורות מקפידים לכלול: התיעוד ההיסטורי אינו יכול לאשר שאדם יחיד בשם זה כתב את הספר כלל, ובוודאי שלא לשחזר איזה סוג של אינטלקט היה לו. הטענה, כאשר היא מושמעת, נשענת כולה על הישג הטקסט עצמו — השאפתנות המבנית של שזירת 108 דמויות נפרדות למחזור קוהרנטי, הקול הנרטיבי העממי שעזר לבסס את הסיפורת הסינית המדוברת כצורה ספרותית רצינית, והשפעתו העצומה והמתמשכת של הרומן על סיפור סיפורים, אופרה וספרות מאוחרת בסין. אם הישג זה שייך לסופר אחד, הרי שזו מלאכת מחשבת נרטיבית של ממש. אך הטיעון הנגדי הכנה, המובא על ידי המקורות עצמם, חזק כאן יותר מאשר עבור כמעט כל דמות אחרת המזוהה עם קלאסיקה: השם על הספר עשוי להיות בדיה נוחה, מורכבת מהקדמה מזויפת של עורך מהמאה ה-17 ומטענה גנאלוגית מהמאה ה-20 שחוקרים כבר הפריכו בחלקה. מה שניתן לשבח בביטחון הוא הרומן, ולא באופן מהימן את האיש.
מורשת
תהיה האמת על חייו אשר תהיה, "שה נאייאן" נותר השם המודפס על עטיפת אחת היצירות הנקראות והמעובדות ביותר בקאנון הספרותי הסיני, רומן שעיצב מאות שנים של ספרות עממית, אופרה וסיפור סיפורים פופולרי. העובדה שהתיעוד על מחברו מתפוגג בבחינה מקרוב לא הפחיתה ממעמדו של הספר — אם כבר, היא הפכה את "גדת הנהר" למקרה בוחן באופן שבו הספרות הסינית הקלאסית שימרה את סיפוריה לעיתים קרובות בנאמנות רבה יותר מאשר את זהות האנשים שהעלו אותם על הכתב.