סרגיי קורוליוב (Sergei Korolev): האיש שהסובייטים סירבו לנקוב בשמו
במשך מרבית חייו, לאיש שבנה את הרקטה שהזניקה את ספוטניק (Sputnik) והעלתה את יורי גגארין (Yuri Gagarin) למסלול לא היה שם ציבורי כלל. הצנזורים הסובייטים זיהו אותו רק כ-"המעצב הראשי", אמצעי זהירות מפני התנקשות זרה שהיה כה יסודי, עד שאפילו חלק מהקוסמונאוטים שאותם אימן לא ידעו מי הוא. הממשלה של סרגיי קורוליוב עצמו הדפיסה את שמו ותמונתו בפראבדה (Pravda) רק לאחר שכבר נפטר.
מתלמיד תעופה בקייב לאסיר גולאג
קורוליוב נולד ב-1907 בז'יטומיר, כיום באוקראינה, וגדל בעיקר אצל סבו וסבתו לאחר שהוריו נפרדו. מופע אווירי שראה כילד ב-1913 קיבע את שאיפותיו לתעופה. הוא למד תעופה במכון הפוליטכני של קייב ולאחר מכן באוניברסיטה הטכנית הממלכתית של מוסקבה ע"ש באומן תחת מעצב המטוסים האגדי אנדריי טופולב (Andrei Tupolev), כשהוא מקבל את הדיפלומה שלו ורישיון טיס ב-1929. עד תחילת שנות השלושים עבר התעניינותו ממטוסים לרקטות: ב-1931 היה שותף להקמת הקבוצה לחקר הנעה רקטית, הנודעת בראשי התיבות ברוסית GIRD, ועד 1933 פיקח על שיגורי הרקטות הראשונים בברית המועצות המונעים בדלק היברידי ונוזלי.
אז הגיע הטוהור הגדול. ב-1938 נעצר קורוליוב על ידי ה-NKVD באשמות חבלה מומצאות שהוצאו מאסירים אחרים תחת עינויים. החוקרים שברו את לסטו. הוא נשלח למחנה עבודת כריית זהב בקולימה שבסיביר, שם חלה בצפדינה ואיבד את מרבית שיניו, ולפי כמה עדויות שרד התקף לב ללא טיפול רפואי. הוא הועבר בסופו של דבר לשרשקה (sharashka) — משרד תכנון בכלא שבו עבדו מדענים תחת שמירה חמושה — והועבד תחת מורה הדרך הישן שלו טופולב בפיתוח מפציץ ה-Tu-2, מטוס שמוערך מאוחר יותר ככזה שלא היה לו מתחרה בין המפציצים הבינוניים בזמן המלחמה. לאחר ששוחרר ב-1944 בתום שש שנים, הוא אמר למשפחתו פעם אחת בלבד: "לעולם אל תשאלו אותי על כך שוב. אני רוצה לשכוח את הכל כמו חלום בלהות." הוא לא זכה לזיכוי רשמי עד 1957, ועמיתיו אמרו מאוחר יותר כי הסבל הותיר אותו סגור ודרוך לצמיתות, סגפן שלא שתה ולא שכח.
בניית הרקטה שהזניקה את עידן החלל
לאחר המלחמה נשלח קורוליוב לגרמניה הכבושה כדי לשחזר את טכנולוגיית רקטות ה-V-2, וחזר להוביל את פיתוח הטילים הבליסטיים הסובייטיים ב-NII-88, כשהוא מנסח סדר בירוקרטי מתוך התוהו ובוהו המוסדי הסובייטי באמצעות מה שנודע כסגרת מועצת המעצבים הראשיים. הוא דחף את התוכנית מהעתקת ה-V-2 הגרמני דרך טילי ה-R-1, ה-R-2 וה-R-5 ועד ליצירת המופת שלו, ה-R-7 סמיורקה (R-7 Semyorka) — הטיל הבליסטי הבין-יבשתי הראשון בעולם, שהיה מסוגל לשאת מטול למרחק של יותר מ-7,000 קילומטרים. לאחר שלוש כישלונות מורליים בקיץ 1957, הניסוי הרביעי ב-R-7 הצליח באוגוסט באותה שנה. קורוליוב כבר שדל מאז 1954 להתאים את הרקטה לשיגור לוויין, וכשהארצות הברית הכריזה על שאיפות הלוויין שלה ב-1955, הוא טען כי היוקרה הסובייטית מחייבת להגיע לשם ראשונים. ב-4 באוקטובר 1957, "אובייקט PS" המופשט שלו — ספוטניק — רכב על R-7 למסלול והפך ללוויין המלאכותי הראשון בהיסטוריה, אירוע שהדהים את הציבור האמריקאי והצית את המרוץ לחלל כמעט בן לילה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גגארין, ושרשרת של הישגים ראשונים
קורוליוב לא עצר בספוטניק. שבועות לאחר שניקיטה חרושצ'וב (Nikita Khrushchev), שהיה אדיש בתחילה, תפס את הערך התעמולתי של ההישג והחל לדרוש שרשרת מהירה של "הישגים ראשונים" בחלל, צוותו של קורוליוב שיגר את הכלבה לייקה (Laika) על גבי ספוטניק 2 בנובמבר 1957, וב-1959 שלח את הגשושית לונה 3 (Luna 3) סביב הירח כדי לצלם את הצד הרחוק שלו לראשונה בהיסטוריה האנושית. ב-12 באפריל 1961, חללית הווסחוד (Vostok) שלו נשאה את יורי גגארין למסלול ובחזרה, והפכה את גגארין לאדם הראשון בחלל; קורוליוב שוחח איתו באופן אישי ממרכז הבקרה במהלך הטיסה. משימות וסטוק המשיכו והעלו את האישה הראשונה, ולנטינה טרשקובה (Valentina Tereshkova), למסלול, וקפסולת ווסחוד 2 (Voskhod 2) שהותאמה בחיפזון על ידי קורוליוב אפשרה את הליכת החלל הראשונה של אלכסיי ליאונוב (Alexei Leonov) ב-1965 — הישג שכמעט כשל כאשר חליפתו של ליאונוב התנפחה בריק והוא בקושי נדחק חזרה דרך מנעול האוויר.
היריבות שעלתה בירח
הפצע המקצועי הגדול ביותר של קורוליוב הגיע מעמית, ולא ממעצמת-על יריבה. הוא גילה שמעצב מנועי הרקטות ולנטין גלושקו (Valentin Glushko), שנאצר לצידו בטוהורים, הלשין עליו לחוקרים, והשניים מעולם לא התפייסו; בנו של ניקיטה חרושצ'וב, סרגיי, אמר מאוחר יותר כי שניהם היו מעדיפים לראות את האמריקאים מנצחים במרוץ לירח מאשר לראות את השני מגבר. האיבה ביניהם, והתכנון הבעייתי מיסודו של רקטת הירח הענקית N1 של קורוליוב, פירושם היה שתוכנית הירח הסובייטית עודנה מגששת כשרק קורוליוב נפטר ב-1966 בעקבות סיבוכים שניתוח מעיים — לסטו, שמעולם לא החלימה כראוי מאז הגולאג, סיבכה כפי שדווח את ההרדמה. בלעדיו, ה-N1 נכשלה בכל ארבעת שיגורי הניסוי שלה, וברית המועצות מעולם לא הגיעה לירח.
מדוע סרגיי נקרא גאון
גאוניותו של קורוליוב הייתה ארגונית ופוליטית לא פחות משהייתה טכנית: הוא לא המציא את הרקטות המונעות בדלק נוזלי, אך הוא היה האדם היחיד שהיה מסוגל לתרגם כישרון הנדסי סובייטי מפוזר, מנהיגות פרנואידית ותובענית, ואלקטרוניקה נחותה לכדי ICBM מתפקד, הלוויין הראשון, וטיסת החלל המאוישת הראשונה, הכל בתוך עשור בודד, תוך שהוא נושא את הנזק הפיזי ממחנה עבודה ופועל תחת סודיות שהוטלה על ידי הממשלה שהייתה כה מוחלטת עד שלא היה יכול לקחת קרדיט ציבורי על אף חלק מזה. יכולתו לנהל את "מועצת המעצבים הראשיים", לנווט בדרישותיו של חרושצ'וב לתעלולים דרמטיים עוד יותר, ולהמשיך לדחוף חומרה למסלול שנים לפני מה שהטכנולוגיה הבסיסית הייתה אמורה לאפשר בסבירות, היא מה שעמיתיו והיסטוריונים מצביעים עליו כמתנתו היחידה במינה.
הסיבוך הכן הוא שקורוליוב היה ביסודו מנהל הנדסי ואינטגרטור מערכות מבריק ולא תאורטיקן מקורי בדמותו של צולקובסקי (Tsiolkovsky), וגישתו שלו — שתוארה על ידי סרגיי חרושצ'וב כ-"להרכיב הכל ולנסות" — הוכחה כבלתי מסוגלת להתרחב למורכבות של רקטת הירח N1, מה שתרם ישירות לכישלון המטרה האחת שרצה יותר מכל. חלק מהישגיו הבולטים, כולל ספוטניק וטיסתה של לייקה, היו גם הם מאולתרים תחת לחץ פוליטי ולא מתוכננים כמדע רציף, מה שמרמז כי כישוריו הגדולים ביותר היו הפיכת דחיפות מוסדית לחומרה מתפקדת מהר יותר מכל אחד אחר, ולא תובנה תאורטית טהורה.
מורשת
קורוליוב קיבל את תואר גיבור העמל הסוציאליסטי פעמיים ונקבר בכבוד ממלכתי בנקרופוליס חומת קרמלין לאחר שזהותו נחשפה לבסוף. העיר שבה בנה את משרדו נקראה מחדש קורוליוב לכבודו, ומכתשים על הירח ועל מאדים נושאים את שמו. כל רקטה שנשאה אי פעם קוסמונאוט סובייטי או רוסי למסלול, כולל הסויוז (Soyuz) שעדיין טסה כיום, מגיעה ישירות מ-R-7 שהוא בנה כטיל והסב כדי לפתוח את עידן החלל.