סרגיי דיאגילב: האיש שהמציא את האמרגן
הוא חשב שבלט נמצא מתחת לתשומת לב רצינית. "כל אדם ללא שכל מיוחד יכול ליהנות מזה", אמר; "אין היגיון או נושא בבלט". סרג' ליפאר נזכר כי במשך כל חייו דיאגילב התייחס ללהקת הבלט כאל "עדר בהמות". לאחר מכן הוא בילה עשרים שנה בבניית החברה שהפכה את הבלט לאמנות המתקדמת ביותר באירופה, והזמין בדרך את הבכורה הידועה לשמצה ביותר בתולדות התיאטרון.
פלם, ובית מלא במוזיקה
סרגיי פבלוביץ' דיאגילב נולד ב-31 במרץ 1872 בסלישצ'י, פלך נובגורוד, בנם של קצין אציל, פאבל דיאגילב. אמו מתה מקדחת הלידה זמן קצר לאחר מכן; ב-1873 אביו נישא לאלנה פאנאева (Elena Panaeva), שגידלה אותו כבנה שלה בחיבה אמיתית. הבית המשפחתי בפרם שימש כמרכז תרבותי, עם ערבי מוזיקה בכל יום חמישי שני ומודסט מוסורסקי בין האורחים הקבועים. הוא המציא את הרומנסה הראשונה שלו בגיל חמש-עשרה.
שש שנים להשגת תואר במשפטים
באוניברסיטת סנקט פטרבורג הקיסרית הוא למד משפטים על הנייר ואת כל השאר בפועל, ולקח שיעורים פרטיים עם ניקולאי רימסקי-קורסקוב ומתח במכוון תואר של ארבע שנים لشש שנים מכיוון ש, לדבריו, היה זקוק לזמן "כדי להסתכל סביב". בן דודו דמיטרי פיлосоפוב הציג בפניו את הפיקוויקים של נייבסקי, מעגל של אסתטיקנים כולל אלכסנדר בנואה, קונסטנטין סומוב, וולטר נובל ולון באקסט. הם לא קיבלו אותו בקלות. בנואה הדריך אותו בהיסטוריה של האמנות הרוסית והמערבית, ותוך שנתיים הוא היה בין המעודכנים שבהם. שבעה חודשים לאחר שסיים לבסוף את לימודיו, הוא פתח את תערוכתו הראשונה.
עולם האמנות
ב-1898, עם בנואה וגיבוי מסאבה ממונטוב והנסיכה מריה טנישבה, הוא ייסד את מיר איסקוסטיבה – עולם האמנות – ואת כתב העת שלו, אשר יצא "לעבוד את האל אפולו". הוא עיצב את המראה שלו, כתב את הביקורת שלו, וב-1904 פרסם מונוגרפיה על הצייר מהמאה השמונה-עשרה דמיטרי לוויצקי. בנואה ציין את הפרדוקס بقרירות: דיאגילב היה חבר החברה הפחות מתעניין בפפילוסופיה ובספרות, וחשף לעתים קרובות "פערים עצומים בידיעותיו על הקלאסיקה". הוא היה גם היחיד מביניהם שיכול היה לגרום למשהו לקרות.
התיאטרונים הקיסריים, והשערורייה הראשונה
הנסיך סרג' וולקונסקי מינה אותו לתפקיד סמלי בתיאטרונים הקיסריים של רוסיה ב-1899. דיאגילב הפך זאת למכונה, ובנה מחדש את מגזין השנה של הבית למגזין יוקרתי עם נייר טוב יותר, ביקורת אמיתית וחברי עולם האמנות שלו כמאיירים, ומציאת חסות לשלם על כך. רקדנים, שהופתעו מהדנדי עם הפס האפור בשערו, כינו אותו "צ'ינצ'ילה". ב-1900 הועברה לידיו סילביה של דליב להעלאה על הבמה, הוא תכנן אותה מחדש עם בנואה, נלחם בכולם, ופוטר ב-1901. וולקונסקי פוטר תוך שבוע. ניקולאי השני, לאחר לובינג של הבלרינה מתילדה קשסינסקה, צידד באיש הצעיר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ייצוא רוסיה
הוא פנה לתערוכות. במרץ 1905 הוא מילא את ארמון טאורידה בדיוקנאות רוסיים שנאספו מ-450 בעלים – מעל 4,000 ציורים, עם קטלוג שכתב בעצמו המכסה 2,300 יצירות. ב-1906 הוא לקח את האמנות הרוסית לסלון הסתיו בפריז: 750 יצירות מאת 103 אמנים על פני שתים עשרה חדרים של הגראן פאלה, מעוצבים על ידי באקסט. פריז הלכה à la russe. כשהציעו לו את אות לגיון הכבוד, הוא סירב מכיוון שבאקסט הוצא ממנו. קונצרטים של מוזיקה רוסית הלכו בעקבותיו ב-1907, ובאביב 1908 בוריס גודונוב של מוסורסקי באופרה של פריז עם פיודור שאליאפין, שעבורו נשלח האמן איוואן ביליבין לארכנגלסק כדי לקנות תלבושות אותנטיות. זו הייתה תחושה והפסידה 85,000 פרנק.
1909, והחברה שלא הייתה אמורה לעבוד
עד 1909 הוא הסתכסך עם קשסינסקה, אוצר המדינה הרוסי ניתק אותו, והוא נאלץ לשכור את תיאטרון דו שאטל (Théâtre du Châtelet) האופנתי פחות בעזרת חברתו מיזיה סרט. העונה הרוסית הראשונה שילבה בלט – הביתן של ארמיד, ריקודי פולובצי, לילה במצרים, הסילפידות – עם אופרה, והפכה בן רגע את ואסלב ניז'ינסקי, אנה פבלובה, תמרה קרסבינה, אידה רובינשטיין ומיכאיל מורדקין לכוכבים בינלאומיים. החידוש לא היה אף אלמנט יחיד אלא המיזוג: מחול, פטיטורה, ציור, תלבושת ותפאורה שתוכננו כיצד יצירה אחת במקום להיות מורכבים ממחלקות נפרדות.
טקס, מהומה, ומחיר היותך ראשון
מה שבא אחר כך הוא רשימת מודרניזם. הוא שמע את זיקוקים ו-סקרצו פנטסטיק של סטרווינסקי, שכר אותו לעבד את שופן, ואז הזמין את אש הציפור (1910), פטרושקה (1911), פולחן האביב (1913), פולצ'ינלה (1920) ו-החתונה (1923). דביסי, ראוול, סאטי, פאיה, ריכרד שטראוס, רספיגי ופולנק כתבו כולם עבורו. פיקאסו עיצב את פולצ'ינלה, וב-1917 את פראדה עם סאטי ומאסין. הקריירה של פרוקופייב הייתה במידה רבה מעשהו: עמלה ראשונה שנדחתה, ואז שאוט, צעד הפלדה ו-הבן האובד ב-1929. לאחר הצהריים של פון האירוטי של ניז'ינסקי עורר שערורייה ב-1912; הכוריאוגרפיה שלו ל-פולחן האביב בשנה לאחר מכן עוררה מהומה. אלמנתו של רימסקי-קורסקוב פרסמה מכתבים פתוחים של מחאה. ב-1921 דיאגילב העלה יפהפייה נרדמת מפוארת בלונדון, התעקש לקרוא לה הנסיכה הנרדמת – "מכיוון שאין לי יפהפיות!" – והפסיד עליה הון.
הרודן והאב
היה מפחיד לעבוד עבורו. נינט דה ואלואה פחדה מכדי לפגוש את מבטו; באלנשין זכר את המקל שבו הכה בחזרות כאשר לא היה מרוצה. הוא יכול להשטיף רקדן במבט אחד. הוא היה גם האיש ש, מבודד ופשט רגל בספרד בזמן המלחמה, נתן את כספו האחרון ללידיה סוקולובה עבור הטיפול הרפואי של בתה, והבטיח לאלישה מרקובה הצעירה מאוד שידאג לה כמו בת – היא קראה לו "סרגייפופס". הוא מימן את הלהקה מהיד לפה ולבש חליפות תפורות להפליא עם חפתים פרומים בבירור. מאהביו כללו את ניז'ינסקי, שאותו פיטר בקיצור ב-1913 לאחר שהרקדן נישא לרומולה דה פולסקי, ולאחר מכן ללֵאוניד מאסין, אנטון דולין, סרג' ליפאר ומזכירו בוריס קוכנו.
מדוע סרגיי מכונה גאונה
דיאגילב לא כוריאוגרף דבר, לא הלחין דבר, לא עיצב דבר, ולדבריו לא אהב בלט במיוחד. הגאונות המיוחסת לו היא יכולת שונה ושווה לציון במדויק: שיקול דעת אוצרותי הפועל במהירות, בציבור, בכסף שלא היה לו. הוא זיהה את סטרווינסקי משתי יצירות תזמורתיות והזמין ממנו יצירת מופת בגיל עשרים ושמונה. הוא הכניס את פיקאסו לתיאטרון. הוא נתן לבאלנשין חברה. הוא הציל את פרוקופייב מציון שהוא עצמו דחה. קצב ההצלחה הוא הטיעון – לאורך עשרים שנה, רשימת האנשים שהוא צדק לגביהם מוקדם נקראת כמו תכנית הלימודים של המודרניזם האירופי.
התובנה השנייה היא מבנית: שבלט הוא אובייקט יادي אחד ולא פטיטורה עם ריקוד מעל, ושהדרך לחדש אותו הייתה להכריח ציירים, מלחינים וכוריאוגרפים להיכנס לאותו חדר. רעיון זה האריך ימים אחריו לחלוטין. האמרה של קוקו שאנל – "דיאגילב המציא את רוסיה לזרים" – מדויקת יותר מכפי שהיא נשמעת; הוא אצר זהות לאומית לייצוא.
טענת הנגד היא שכל מה שהוא מוערך בגינו נוצר על ידי מישהו אחר, ושغالبا הוא טעה: העונות המאוחרות יותר ספגו ביקורת כאינטלקטואליות מדי ומסוגננות מדי, וכמה מההפקות הטובות ביותר שלו היו אסונות פיננסיים. בנואה חשב שהוא נקרא פחות. הוא לא היה אמן. הוא היה התנאי שבו פעלו אמנים, וזה נדיר יותר, ולא אותו הדבר.
מורשת
היה לו פחד לכל החיים למות במים והוא נמנע מנסיעות בים. הוא מת מסוכרת בוונציה ב-19 באוגוסט 1929, בגיל חמישים ושבע, והוא קבור באי סן מיקָלה ליד קברו של סטרווינסקי. המשטר הסובייטי בילה שישים שנה במחיקתו כדוגמה לדקאדנס בורגני. אנשיו, בינתיים, בכו את כל מה שבא אחר כך: באלנשין ייסד את מה שהפך לבלט ניו יורק סיטי, נינט דה ואלואה ומארי רמבר ייסדו את הבלט הבריטי, ליפאר הוביל תחייה טכנית בבלט האופרה של פריז, ורות פייג נשאה את הרעיון לשיקגו. מחשבותיו המרירות של ניז'ינסקי עליו העניקו לו. ה. אודן בית שיר ב-"1 בספטמבר 1939". הנעליים האדומות שאלו את שיטותיו עבור האמרגן שלו. התפקיד שהוא המציא עדיין הוא התפקיד שכל ארגון אמנויות בעולם מנסה למלא.