סרגיי גרמאש: הפנים שרוסיה שולחת לחדר המושבעים
בסרטו של ניקיטה מיכלקוב "12", שנים-עשר גברים נעולים באולם התעמלות של בית ספר כדי להחליט אם נער צ'צ'ני הרג את אביו החורג הרוסי. אחד-עשר מהם הם טיפוסים; אחד מהם הוא פצע. סרגיי גרמאש מגלם את המושבע השלישי, נהג מונית לאומן, וההופעה עובדת כי הוא מסרב לתת לדמות להיות פשוט קנאי – לשנאה יש תלונה מתחתיה, וגרמאש נותן לקהל לראות את התלונה מבלי להצדיק את השנאה. הסרט זכה בפרס אריה הזהב המיוחד בוונציה על "ברק עקבי" ובמועמדות לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. ולדימיר פוטין צפה בו ואמר שזה העלה דמעה בעיניו; העיתונאית זויה סבטובה כינתה זאת תעמולה פרו-פוטינית. גרמאש נמצא איפשהו באמצע הוויכוח הזה, כפי שהיה ברוב הקריירה שלו.
חרסון
סרגיי ליאונידוביץ' גרמאש נולד ב-1 בספטמבר 1958 בחרסון, ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. אמו, לודמילה איפוליטובנה, למדה שבע שנים בבית הספר ועבדה כסדרנית בתחנת האוטובוסים; אביו, ליאוניד טרופימוביץ', נהג ברכבים לפני שקיבל תואר ממכון ועבר לניהול. זה היה, בדיוק, משק בית עובד סובייטי רגיל.
הוא היה ילד רע בדרך המחוזית הספציפית: קטטות, חלונות שבורים, חברים לכיתה ששוכנעו להבריז משיעורים וללכת לקולנוע במקום. המתמטיקה שלו הייתה חסרת תקווה, מדעי הרוח חזקים, והוא קרא המון. הוא גורש יותר מפעם אחת. מה שהוא באמת רצה זה הים – מכון ימי, קריירה על ספינות. משחק לא היה שאיפה; זו הייתה נוחות מנהלתית. אמו רשמה אותו לבית הספר לתיאטרון בדניפרופטרובסק בחלקו כי היו בו פחות בחינות כניסה מאשר בחלופות.
הוא סיים את לימודיו כשחקן תיאטרון בובות והלך לעבוד בחרסון ובסביבתה, בסיורי הופעות בכפרים ובחוות קולקטיביות עם הפקות. כדאי לעצור על זה, כי זו ההכשרה הכי פחות זוהרת שיש באמנויות הבמה והיא הותירה סימן קבוע: הנוכחות הקולנועית של גרמאש היא של אדם שהופיע בחדרים שבהם אף אחד בקהל לא מחויב להיות מנומס. אחר כך הגיע הגיוס – הצבא הסובייטי, גדוד בנייה בבולוגויה.
מוסקבה
לאחר ששוחרר, הוא נסע למוסקבה ב-1980 ונבחן לבית הספר לתיאטרון האמנות של מוסקבה עם קטע ארוך מדוסטויבסקי, שהרשים את הבוחנים מספיק כדי להכניס אותו. הוא היה סטודנט מקסים ומבולגן, שהושעה ממלגתו בגלל היעדרויות ונאלץ, עם חברים, לעבוד כשרת. המורה שלו, טרחאנוב, עיצב את האופן שבו חשב על העבודה. הוא סיים את לימודיו ב-1984.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תיאטרון סוברמניק (Sovremennik) קיבל אותו באותה שנה, והוא נשאר שם 36 שנים. הוא גם דאג שאינה טימופייבה, הסטודנטית שלמדה איתו שאותה פגש כשהייתה בת 16 ושביקרה אותו מדי יום בבית החולים לאחר ששבר את רגלו, תתקבל לעבודה לצידו; הם נישאו והיא עדיין בלהקה. בתם דריה נולדה ב-1988, בנם איוון ב-2006, והנכד הראשון הגיע בינואר 2017.
תפקידיו בסוברמניק היו אלה ששחקנים רוסים נמדדים לפיהם: לופאחין ב"גן הדובדבנים", פאמוסוב ב"אוי לבינה" של גריבוידוב, אלפונס ב"שלושה חברים", האח הבכור ב"האחים קרמזוב". הפאמוסוב הביא לו פרס "קומיור" (Kumir) ב-2009. הוא עזב את התיאטרון ביולי 2020, לאחר מותה של גלינה וולצ'ק, הבמאית שניהלה אותו ברוב התקופה שלו שם.
המסך
הופעת הבכורה הקולנועית של גרמאש הגיעה ב-1984, בגיל 26, בתפקיד אורין ב"יחידה". הקרדיטים המוקדמים הצטברו – "במדבר הירי" (1985), "יונה פראית" (1986), "סטלינגרד" (1989), "האמן ומרגריטה" (1994), שם גילם את המשורר איוון בזדומני – אך הכוכבות לא הגיעה. עד שנת 2000 הוא הופיע בלמעלה מ-50 סרטים; הפילמוגרפיה שלו כיום עוברת את ה-160 הפקות, כולל שלושה סרטים שהיו מועמדים לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הוא עבד עם מיכלקוב ועם טימור בקממבטוב.
מה ששינה את מעמדו היה הטלוויזיה והגיל העמידה. הוא היה מעל גיל 40 כש"תיק הבלש דוברובסקי" ואז חמש עונות של "קמנסקאיה", שבהן גילם את רב-סרן קורוטקוב, הפכו אותו למוכר ברמה הלאומית. משם הגיע רצף עבודות הקולנוע שהניב את הפרסים: פרסי ניקה ב-2000 על "גיל רך", ושוב ב-2004, 2007 ו-2011; פרסי נשר הזהב ב-2007 ו-2008; "קרובי משפחה עניים" (2005), "12" (2007), "סטיליאגי" (2008) של ואלרי טודורובסקי, ו"מטילדה" (2017), שבו גילם את הקיסר אלכסנדר השלישי. הוא מחזיק בתואר אמן העם של רוסיה.
מדוע סרגיי מכונה גאון
הגרסה הכנה של הטענה היא שגרמאש הוא אחד משחקני האופי האמינים ביותר של התקופה הפוסט-סובייטית, ושהאמינות הזו היא הישג טכני ולא אינטלקטואלי. אף אחד ברשומות לא מכנה אותו גאון; מה שמבקרי רוסיה וחבר השופטים של הפרסים הכירו בו שוב ושוב – ארבעה פרסי ניקה, שני נשרי זהב, תואר אמן העם – הוא יכולת ספציפית ויוצאת דופן.
זה מורכב מזה. הדמות הטיפוסית של גרמאש היא הגבר הרוסי המקופח: נהג המונית, השוטר, הצאר, הבריון המחוזי. הטיפוס הזה משוחק בדרך כלל מבחוץ, כאזהרה. גרמאש מגלם אותו מבפנים, והטכניקה היא סירוב לערוך. הוא נותן לדמות את המחויבות הפיזית המלאה שלו – החזה הרחב, הקול הרועש מדי, העיניים שהולכות למקום אחר באמצע משפט – מבלי להכניס פעימה אחת של שיפוט מחברי, וזו הסיבה שהמושבע הלאומן ב"12" הוא מפחיד ולא רק בזוי. במאים מקבלים ממנו דבר שקשה לקנות: אדם שיהפוך דמות לא מושכת למובנת מבלי לרכך אותה. מיכלקוב בנה סרט קאמרי סביב 11 שחקנים אחרים ועדיין היה זקוק לגרמאש כדי לספק את החום של החדר.
טיעון הנגד משמעותי. הוא מתורגמן, לא מחבר; הוא לא כתב כלום ולא ביים כלום. חלק גדול מהתפוקה שלו הוא עבודה פרוצדורלית בטלוויזיה הרוסית, ואפילו מעריציו מודים שהטיפוס חזר על עצמו. הוא אמן מכובד על ידי המדינה בתוך קולנוע לאומי שהפך ליותר ויותר אינסטרומנטלי, ו"12" עצמו – הסרט שנושא את רוב המוניטין הבינלאומי שלו – התקבל על ידי חלקם כתעמולה. והדיווח של גרמאש על עצמו הוא לא רומנטי במכוון: "הדרך משחקן בתיאטרון הבובות של חרסון לאמן העם של רוסיה לא הייתה קלה", אמר, כשהוא מייחס זאת לכישרון ועבודה קשה ולא לשום מתנה. על פי עדותו שלו, המילה עבורו אינה גאון אלא בעל מלאכה, במובן המלא והלא נבוך.
מורשת
יש סימטריה מרה בצורת הקריירה. ילד מחרסון שרצה לצאת לים הפך לפנים המוכרות ביותר של הגבריות על המסך הרוסי, ואז ארץ הולדתו וארץ הבמה שלו הפכו, בימי חייו, לאויבים. איזו מסקנה שלא תסיק ההיסטוריה לגבי זה, גוף העבודה עומד: כ-160 סרטים, 36 שנים באחת הלהקות הגדולות של מוסקבה, והלופאחין והפאמוסוב, שהם שני התפקידים שעל פיהם שחקנים רוסים מדורו עדיין נשקלים.