רנצו פיאנו: האדריכל שהפך בניינים מבפנים החוצה
כאשר מרכז ז'ורז' פומפידו נפתח בפריז ב-1977, המדרגות הנסעות, צינורות האוורור ושלד הפלדה שלו עברו בצדו החיצוני של הבניין, כשהם צבועים בצבעי יסוד, בעוד הגלריות שכנו מאחורי זכוכית שקופה בפנים. המבקרים הזדעזעו; פריזאים כינו אותו בית זיקוק לנפט. רנצו פיאנו, אחד משני האדריכלים הצעירים האחראים לכך, תיאר זאת במקום זאת כ"מכונה עירונית עליזה... יצור שאולי הגיע מספר של ז'ול וורן". כמעט חמישה עשורים לאחר מכן הוא אחד הבניינים המדוברים והמנוקדים ביותר בעולם, והחלטת העיצוב שזעזעה עיר הפכה להצהרת היסוד של קריירה הבנויה על הפיכת מבנה וטכנולוגיה לגלויים במקום להסתיר אותם.
משפחה של בונים
רנצו פיאנו נולד ב-14 בספטמבר 1937 בגנואה שבא ایتالیا (איטליה), למשפחה שבנתה דברים במשך שלושה דורות: סבו ייסד עסק בנייה, ואביו קרלו ודודו אירמנו ניהלו את חברת הבנייה "פרטלי פיאנו", שפיאנו עבד לצדה עוד לפני שלמד אדריכלות באופן רשמי. הוא למד באוניברסיטת פירנצה ובפוליטכניקו של מילانو, סיים את לימודיו ב-1964 עם עבודה על תיאום מודולרי, ובילה את השנים הבאות בספיגת עבודתם של שני מורים שונים מאוד – לואי קאן בפילדלפיה ומהנדס המבנים זיגמונט סטניסלב מקובסקי בלונדון – בטרם חזר למילאנו כדי ללמד ולהשלים את הבניין העצמאי הראשון שלו, מפעל פלדה ופוליאסטר בגנואה, ב-1968.
פומפידו ושותפות רוג'רס
ב-1971 הקים פיאנו שותפות עם האדריכל הבריטי ריצ'רד רוג'רס, ושניהם זכו בתחרות הבינלאומית לעיצוב מרכז תרבות חדש במרכז פריז. מרכז פומפידו שלהם, שהושלם ב-1977, הפך את המוסכמות של עיצוב מוזיאונים על פיהן על ידי דחיפת כל אלמנט מכני ומבני לחלק החיצון, תוך שחרור הפנים לקומות גלריה עצומות, רציפות וגמישות – רעיון שהיה כל כך זר באותה תקופה עד שהניו יורק טיימס כתב מאוחר יותר שהוא "הפך את עולם האדריכלות על פיו". פיאנו תיאר מאז את הידידות והיריבות בת חצי היבל שלו עם רוג'רס כ"משחק פינג-פונג אינטלקטואלי" – שיתוף פעולה שעיצב את הקריירות העצמאיות המאוחרות של שני הגברים גם לאחר שותפותם הרשמית הסתיימה ב-1977.
בניית סדנה משל עצמו
פיאנו ייסד את סדנת הבנייה של רנצו פיאנו (Renzo Piano Building Workshop) ב-1981 (יש מקורות המקדימים את קודמתה ל-1980), והקים פרקטיקה המובנית במכוון כסדנה ולא כחברה קונבנציונלית – מטרתו הייתה לסמן תהליך מתמשך, מעשי ושיתופי בין אדריכל, מהנדס ואומן ולא משרד עיצוב היררכי. עד 2017 העסיקה הפרקטיקה כ-150 איש בסטודיואים בפריז, גנואה וניו יורק, ומאז היא נטלה על עצמה פרויקטים בכל יבשת מיושבת, החל ממוזיאונים ואולמות קונצרטים וכלה בשדות תעופה, אצטדיונים וגורדי שחקים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גוף עבודה המוגדר באור ובהקשר
הפרויקטים של פיאנו משתנים לאין שיעור בקנה מידה ובתוכנית, אך חולקים מערכת חששות חוזרת: אור טבעי, יושרה מבנית ורגישות לעיר הסובבת. אוסף מניל ביוסטון (1982–1987), שפיאנו אמר כי הוא מגלם "שלווה, רוגע, שיקול דעת", כמעט ולא יכול להיראות שונה יותר מהפומפידו, תוך שימוש בעלי פרו-מלט מהונדסים כדי לסנן את אור השמש הטקסני לתוך גלריה שקטה ושטוחה. נמל התעופה הבינלאומי קנסאי ליד אוסקה (1991–1994), טרמינל באורך 1.7 קילומטרים שנבנה על אי מלאכותי, מסתמך על מפרקים הידראוליים כדי לעמוד ברעידות אדמה – פתרון הנדסי המרכזי לעיצוב כמו צורתו. פרויקטים בולטים מאוחרים כוללים את קרן בייעל בבזל, ביתו החדש של מוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית במנהטן (2007–2015), השארד בלונדון (2012), בניין הניו יורק טיימס, ומרכז התרבות של קרן סטאвроς ניארכוס באתונה (2016). הוא גם הסב אתרים תעשייתיים לתרבותיים, כולל מפעל פיאט בטורין ונמל גנואה.
הכרה ושירות ציבורי
פיאנו זכה בפרס פריצקר לאדריכלות, העיטור הגבוה ביותר בתחום, ב-1998, ומאז צבר את מדליית הזהב המלכותית, פרס קיוטו, מדליית הזהב של ה-AIA ופרס סונינג, לצד מקום ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר של טיים ב-2006. באוגוסט 2013 מינה אותו נשיא איטליה ג'ורג'ו נבוליטנו לסנאטור לכל החיים, תפקיד טקסי בעיקרו שפיאנו ניצל באופן מעשי: הוא ייסד את G124, צוות רוטב של אדריכלים צעירים הממומן ממשכורתו בסנאט ומיועד לעיצוב מחדש של שוליים עירוניים מוזנחים בערים באיטליה.
ממשיך לבנות
פיאנו נותר פעיל עד שנות השמונים לחייו, עם השלמות אחרונות הכוללות את שער המדע של CERN בשווייץ (2023), בית המשפט של אונטריו בטורונטו (2023) ומרכז התרבות GES-2 במוסקבה (2021), לצד ועדה מתמשכת לעיצוב מחדש של מגדל מונפרנאס בפריז. הוא מתגורר בפריז עם רעייתו מילי ויש לו ארבעה ילדים: קרלו, מтео, ליה וג'ורג'ו.
מדוע רנצו מכונה גאון
הטענה לפיאנו כגאון נסמכת על יכולת ספציפית ומתועדת היטב: היכולת למזוג הנדסת מבנים, חדשנות חומרית ותחושה ציבורית לבניינים המתפקדים כפתרונות טכנולוגיים רדיקליים ומרחבים אזרחיים אהובים כאחד. ההיסטוריונים של האדריכלות וחבר השופטים של פרס פריצקר, בהעניקם לו את עיטור השדה העליון, אישרו קריאה זו של הקריירה שלו כיצירה מתמשכת המורכבת מעשרות שנים של עבודה החולשת על שדות תעופה, מוזיאונים ופיתוח עירוני.
מורשת
השפעת פיאנו שזורה כיום בשפה של האדריכלות העכשווית: הרעיון שהקרביים המכניים של בניין יכולים להוות מאפיין אסתטי במקום משהו שצריך להסתיר חוזר ישירות לפומפידו, והדגש על אור טבעי מסונнен הפך לציפייה בסיסית עבור עיצוב גלריות ברחבי העולם. כמעט חמישה עשורים לאחר הבניין שעשה את שמו זעזע את פריז, פיאנו עדיין פועל ומתייחס לאדריכלות כאל צורה של פתרון בעיות אזרחי וטכנולוגי ולא כאסתטיקה גרידא.