רקס ביץ' (Rex Beach): המחפש שמצא זהב בדפוס
רקס ביץ' בילה חמש שנים בחיפוש אחר זהב באלסקה ולא מצא דבר. מה שהוא מצא במקום זאת היה סיפור על שחיתות כה חי, שכאשר העלה אותו לבסוף על הכתב, הוא הפך לאחד הרומנים האמריקאיים הנמכרים ביותר בשנת 1906 — והוליווד המשיכה לעבד אותו לסרטים במשך חמישים השנים הבאות.
ממישיגן אל קלונדייק
רקס אלינגווד ביץ' (Rex Ellingwood Beach) נולד ב-1 בספטמבר 1877, באטווד, מישיגן. הוא למד במכללת רולינס (Rollins College) בפלורידה בין השנים 1891 ל-1896, ולאחר מכן למד תקופות קצרות במכללה למשפטים של שיקגו (Chicago College of Law) מ-1896 עד 1897 ובמכללה למשפטים קנט (Kent College of Law) בשיקגו מ-1899 עד 1900 — השכלה משפטית שמעולם לא הפך לקריירה משפטית. בשנת 1897, בגיל עשרים, עזב ביץ' את אילינוי לטובת הבהלה לזהב בקלונדייק, ונסע בספינת קיטור ובספינת משוטים לעבר דוסון סיטי, אך מעולם לא הגיע אליה: במקום זאת, הוא נתקע ברמפרט, אלסקה.
חמש שנים עם כננת
ברמפרט, החל ביץ' לעבוד עבור מחפש זהב מנוסה בשם ביל ג'ויס (Bill Joyce), כשהוא מפעיל כננת שנחצבה ביד בנחל ליטל מינוק (Little Minook Creek) תמורת חמישה דולרים ליום, סכום השווה לכ-165 דולר בערכי היום, בתוספת שעועית. התברר כי ג'ויס חשוב יותר לעתידו של ביץ' כסופר מאשר כמעסיק: סיפורי ההרפתקאות וחיי הכרייה שלו הפכו לחומר גלם שביץ' ישאב ממנו לאורך כל הקריירה שלו. בסופו של דבר עשה ביץ' את דרכו לנום (Nome), שם חזה ממקור ראשון במעשה שחיתות אמיתי ובעל השלכות — הפעיל הפוליטי אלכסנדר מקנזי (Alexander McKenzie) שקשר קשר עם השופט המושחת ארתור ה' נויס (Arthur H. Noyes) כדי לגנוב תביעות כרייה מידיהם של האנשים שסימנו אותן.
ממכירות חומרי בניין לשולחן הכתיבה
לאחר חמש שנים עקרות של חיפוש זהב, חזר ביץ' לשיקגו והחל לעבוד במכירת חומרי בניין. הפנייה לכתיבה הגיעה כמעט במקרה: מכר לשעבר הזכיר שמכר סיפור כרייה בעשרה דולרים, וביץ', על פי דיווח אחד, פשוט תפס שולחן ריק והחל לכתוב באותו היום ממש. זו לא הייתה שאיפה ספרותית מתוכננת לטווח ארוך, אלא תפנית אופורטוניסטית של אדם שבילה זה עתה חמש שנים בלמידה, בדרך הקשה, שהבהלה לזהב של אלסקה הניבה יותר סיפורים מאשר הון.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הבוזזים (The Spoilers)
אותה תפנית הולידה את הרומן "הבוזזים" (The Spoilers) בשנת 1906, הרומן השני של ביץ' והספר שהפך אותו למפורסם, דרמטיזציה בדיונית של שערוריית גזילת התביעות בנום שבה חזה במו עיניו. הוא הפך לאחד הרומנים הנמכרים ביותר של 1906 ועיצב באופן משמעותי את האופן שבו הציבור האמריקאי דמיין את אלסקה ואת יוקון בתקופת הבהלה לזהב — מקרה של עד-משתתף שהמיר ידע ממקור ראשון על הונאה ספציפית ליצירה שהאריכה ימים יותר מהשערורייה עצמה בזיכרון הציבורי. עמידותו של הרומן בתרבות הפופולרית ראויה לציון: הוא עובד לסרטים חמש פעמים שונות בין 1914 ל-1955, כאשר תפקידים ראשיים הגיעו בסופו של דבר לשחקנים כמו גארי קופר וג'ון ויין, רצף עיבודים ארוך בצורה יוצאת דופן עבור רומן מקור אחד לאורך חמישה עשורים של קולנוע אמריקאי משתנה.
גוף עבודה פורה, אם כי לא אחיד
ביץ' המשיך את "הבוזזים" עם "המחסום" (The Barrier, 1908) ו-"עדר הכסף" (The Silver Horde, 1909), שניהם הרחיבו את חומרי אלסקה שלו לרומנים נוספים, והוא המשיך לכתוב במשך עשורים לאחר מכן, כשפרסם את "העולם בזרועותיו" (The World in His Arms) עוד בשנת 1946. לאורך הקריירה שלו חיבר 33 רומנים יחד עם מאות סיפורים קצרים ומחזות, ורבות מיצירותיו עובדו למסך — "עדר הכסף" לבדו הפך לסרט אילם ב-1920 ולסרט קול ב-1930. התפוקה העצומה הזו, שנשמרה לאורך ארבעה עשורים, מסמנת אותו כסופר מסחרי עובד בדמותם של הסופרים הפופולריים הפוריים ביותר בתקופתו, ולא כסופר של ספר אחד מגדיר שהתנפח בעבודה נחותה יותר, למרות ש-"הבוזזים" נותר ההישג הזכור ביותר שלו בפער ניכר.
גם ספורטאי אולימפי
כישרונותיו של ביץ' לא הוגבלו לכתיבה. הוא התחרה כשחקן כדורמים עבור איגוד האתלטיקה של שיקגו (Chicago Athletic Association) באולימפיאדת הקיץ של 1904 בסנט לואיס וזכה במדליית כסף — הישג נפרד לחלוטין מהקריירה הספרותית שלו, ועדות למזג תחרותי ופעיל פיזית שבא לידי ביטוי גם בסיפורת המחוספסת הממוקדת בחזית שכתב מאוחר יותר. ביץ' כיהן גם כנשיא הראשון של אגודת בוגרי מכללת רולינס, ושמר על קשר רשמי למוסד בפלורידה שבו החלה השכלתו שלו.
מדוע רקס מכונה גאון
שום דבר בחומר המקור אינו מכנה את רקס ביץ' גאון, והתיאור הכנה של כישרונו הוא אינסטינקט עיתונאי ומלאכת סיפור מסחרית ולא חדשנות ספרותית: הוא היה, במהותו, עד ראייה להונאה אמיתית שזיהה את הפוטנציאל הדרמטי שלה והייתה לו המשמעת להמיר חוויה ממקור ראשון לרומן פופולרי רב-מכר, ולאחר מכן חזר על וריאציות של אותה נוסחה בהצלחה לאורך שלושים ושלושה ספרים וכמה עשורים. זהו טיעון לעמידות, אינסטינקט מסחרי וצינור ישיר בצורה יוצאת דופן מניסיון חיים לסיפורת — לא לניסויים ספרותיים רשמיים או לפריצת דרך יצירתית יחידה. חמשת העיבודים הקולנועיים ל-"הבוזזים" לאורך ארבעים שנה מעידים על כוח השרידות הפופולרי של הסיפור, אך ביץ' עצמו זכור בהיסטוריה הספרותית כסופר ז'אנר של סיפורי הרפתקאות "צפוניים" או מאלסקה, דמות משמעותית מבחינה מסחרית אך לא קנונית מבחינה ביקורתית, ושנות חיפוש הזהב שלו הניבו הרבה יותר חומר לסיפורת מאשר זהב.
סיפורת כפיצוי
יש משהו נוקב בעובדה שהרומן שפרץ את הדרך של ביץ' לא היה הרפתקה מומצאת אלא דרמטיזציה של פשע אמיתי שחזה בו באופן אישי נגד אנשים הדומים לו מאוד — כורים שסיכנו שנים מחייהם רק כדי שתביעותיהם ייגנבו על ידי שופט מושחת ופעיל פוליטי בעל קשרים. כתיבת "הבוזזים" אפשרה לביץ' לעשות בסיפורת את מה שהמערכת המשפטית של התקופה נכשלה לעשות באופן מלא במציאות: להציב את שערוריית נום מול קהל המונים ולהצמיד לה שיפוט פופולרי מתמשך, שימוש בצורת הרומן שקרוב יותר לעיתונות חושפת שחיתויות מאשר לכתיבת הרפתקאות לבריחה מהמציאות, אף על פי שהוא שווק וזכור כאחרון שבהם.
מורשת
רקס ביץ' מת ב-7 בדצמבר 1949, בסברינג, פלורידה, בהתאבדות, בגיל שבעים ושתיים, ובכך סגר קריירה שהמירה בהלה לזהב שנכשלה לאחד מסיפורי ההרפתקאות האמריקאיים המצליחים ביותר מבחינה מסחרית והמצולמים ביותר של תחילת המאה העשרים. שביל הולכי רגל ואופניים ליד ביתו לשעבר בניו יורק, שהוקדש כ-"מסלול הבוזזים" (Spoilers Run) בשנת 2009, שישים שנה לאחר מותו, הוא סימן קטן אך מעיד על כך שהסיפור המפורסם ביותר שלו, ושערוריית השחיתות שדרמטיזציה שלה הציגה, לא דעכו לחלוטין מהזיכרון המקומי אפילו שישה עשורים לאחר מכן.